• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

וידע דעת עליון - פרשת בלק

בפרשתנו מנסים בלק ובלעם לפגוע בישראל בקללתם.
מהו כוחה של הקללה? האם יתכן שאפשר באמת לקלל את ישראל?
מה זכה בלק הרשע בזכות ארבעים ושתיים קורבנות שהקריב שתצא ממנו רות?
וכיצד צומחת הגאולה מדעת עליון המתגלה בדמותו של בלעם הרשע?
נתבונן במדרגתו של בלעם ומתוך כך נעמוד על מקומה של פרשייה זו
כהכנה לכניסה לארץ ישראל.


כִּי בָרוּךְ הוּא

במשנה במסכת אבות השוו חז"ל בין בלעם הרשע לאברהם אבינו[א]. לכאורה יש לשאול, מה שייך בלעם אצל אברהם? באופן פשוט היינו מצפים להשוואה בין בלעם למשה רבנו, שחי באותו דור, כפי שחז"ל אכן משווים[ב], אך מדוע השוו חז"ל את בלעם הרשע לאברהם אבינו?

נראה לומר, כי יש דמיון בין בלעם הרשע לאברהם אבינו בציר המשותף של חייהם הסובב סביב הברכה והקללה. על בלעם נאמר "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר"[ג]. לעומתו, הובטח אברהם אבינו– "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"[ד]. כל מהותו של אברהם נעוצה בכוח הדיבור ובכוח הברכה שבו. אמנם אברהם אבינו קיבל את הכושר לברך, אך לא מצאנו שהוא השתמש בו, מלבד בברכתו ליצחק. בברכה זו אין כל ייחודיות מפני שכל האבות ברכו את בניהם. לעומת אברהם אבינו, אצל בלעם הרשע לא מצינו שהקב"ה נתן לבלעם כוח לברך, אך בפועל מתגלה בו כוחה של הברכה, שהרי בלק יודע על כוח זה ומבקש מבלעם לעשות בו שימוש[ה].  

עניין הברכה והקללה אצל בלעם תמוה ומצריך עיון: מהיכן באה לבלעם יכולתו לברך ולקלל? האם בכלל יש בברכותיו וקללותיו כוח לפעול? אם חלילה היה בלעם מקלל את ישראל האם ייתכן וקללתו הייתה משפיעה עליהם? יש עוד לשאול: האם בכלל השפיעה ברכתו עליהם? הרי אנו מוצאים כי מיד לאחר שברך בלעם את ישראל "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", חטאו ישראל בשיטים עם בנות מואב. אם כן, האם לברכה יש בכלל תוקף?

נראה לומר כי יש לברכה ולקללה כוח. הן נותנות את הכוח הפוטנציאלי להיות מקולל או מבורך אך לא הופכות את המציאות על פניה. נתבונן כעת בכוח הברכה והקללה תוך התבוננות בדמותם של בלק מלך מואב ובלעם הרשע.

 

מִתּוֹךְ שֶלֹּא לִשְמָהּ בָּא לִשְמָהּ

במסכת ברכות נאמר ש"כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא"[ו], ואילו הגמרא בפסחים אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[ז], על הסתירה בין שתי הגמרות מקשה התוספות - האם עיסוק שלא לשמה, אם כן, הוא חיובי או שלילי? ומתרץ התוספות, שהדבר תלוי באיזה אופן נעשה "לא לשמה". אם אדם לומד את התורה על מנת  לקנטר ולגלות, כביכול, את קלונה – נוח לו שלא נברא, ולוואי שנהפכה לו שלייתו על פניו. אך אם אדם לומד תורה "לא לשמה" עם 'נגיעות' כדוגמת גאווה וכבוד, זהו אמנם לימוד שלא לשמה אך סופו להוביל ולהביא לשמה.

הגמרא בסנהדרין דנה אף היא בנושא זה ואומרת:

 

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות[ח].

 

דברי הגמרא בסנהדרין מהווים סתירה, לכאורה, לתירוצם של התוספות על המחלוקת שהובאה לעיל בין הגמרא בברכות והגמרא בפסחים. מתוך הגמרא, נראה, כי תירוץ התוספות אינו חל בדוגמא שמביאה הגמרא בסנהדרין שהרי כדוגמא למעשה שנעשה שלא לשמה, מובאים מעשיו של בלק שרצה לקלל את ישראל ואין קנטור גדול ממעשיו. כיצד אם כן סופו, שזכה שיצאה ממנו רות?

מתוך המחלוקת בין הגמרות, תירוץ התוספות והגמרא בסנהדרין נראה לומר, כי ככל הנראה קיים הבדל מהותי בין מעשה קנטור שלא לשמה למעשיו של בלק, על אף שבמבט ראשון נדמים אף הם כמעשה קנטור. כיצד אם כן, ניתן להבין את מעשיו של בלק?

 

עֲצַת ה' הָעֶלְיוֹנָה

הרמח"ל בספרו 'דעת תבונות' מבחין בין שני מהלכים שהקב"ה מנהיג ופועל בעולם: הנהגת המשפט והנהגת הייחוד[ט]. הנהגת המשפט זוהי הנהגה הנוגעת לדרך הבחירית של האדם, העומד בכל רגע לבחור בין טוב לרע, להצדיק או להרשיע, ללא התערבות אלוקית, כביכול. התורה אמנם מדריכה את האדם כי מוטל עליו לבחור בטוב בצוותה "ובחרת בחיים", אך כל זה נתון לבחירתו האישית בלבד. לעומת הנהגת המשפט, הנהגת הייחוד, מתייחסת לתהליכים המתרחשים במציאות שלא מתוך בחירתו של האדם, הנקבעים בהחלטה אלוקית. הקב"ה ברא רשעים, צדיקים, יפים ומכוערים בגשמיות וברוחניות וכל זאת כדי להביא לבסוף את ההטבה השלמה בדרך מופלאה. אין לנו כל שייכות והבנה בהנהגה אלוקית זו. הנהגה זו, נתונה לחשבונות אחרים מאלו של צדיק ורשע ושל בחירה אנושית. הנהגה זו בוראת רשע כבלק ודווקא מתוך מעשיו שנעשים שלא לשמה ואף לקנטור, יוצאת רות, אמה של מלכות ומשיח.

אם נחזור למחלוקת שהבאנו לעיל בנוגע לעושה לשמה או שלא לשמה, יש להבחין בין ההנהגה הבחירית להנהגה האלוקית העליונה. מצד הנהגת המשפט הבחירית, לא נוח לנו שבלק נברא כיוון שעושה שלא לשמה, לחרף ולגדף. לעומת זאת, לפי החשבון האלוקי של "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע"[י], ישנה חשיבות לכך שבלק נברא. על פי דרכי הנהגת עצת ה' העליונה, "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה", גם אצל בלק.

הנהגת הייחוד ועצת ה' העליונה מתגלים בדמותו של בלק ובדמותו של בלעם הרשע -  "יודע דעת עליון". לא קמו בעולם פילוסופים עמוקים העוסקים במכמני המציאות ויודעים אותה משורשיה כבלק ובלעם. "לא קם בישראל נביא עוד כמו משה, אבל באומות העולם קם"[יא]- בלעם הרשע, והוא אף גדול ממשה רבנו בשלושה דברים וכמו בלק, עוסק בעומק המציאות מצד עצת ה' העליונה המנהגת את העולם.

 

לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם

מהי דעת עליון? במציאות הבחירית החיצונית ישנם חוקים למציאות. לפי חוקים אלה, לא ייתכן ואדם הנמצא במרומי מגדל גבוה וממהר למנחה יחליט מתוך שהוא סומך על הקב"ה לקפוץ מהחלון. אין שום אפשרות בהקשר זה לומר: "היד ה' תקצר להושיע בשעה שמעשי לשם שמיים?". אמנם הקב"ה מנהל ומחייה את המציאות כולה אך מתוך החוקים הקבועים ועומדים שחקק בה, ואין הוא משנם גם לטובת חסיד העושה לשם שמיים. לא רק במציאות החיצונית ישנם חוקים קבועים, אלא אף במציאות הפנימית חקק הקב"ה חוקים שאינם ניתנים לשינוי. חוקי העולם הפנימי הם הסדרים בהם הקב"ה מתגלה בעולמו. חוקים אלו הם הבסיס לכוונות המקובלים המכוונים בשמות[יב]. לפי הכוונות הפנימיות, לא ניתן לבקש מהקב"ה לנהוג בחסד כאשר הוא יושב על כסא דין, כפי שלא ניתן לקפוץ מקומה שלושים ולצפות להישאר חי. גם במערכת החוקים הפנימיים ניתן לפעול רק בתוך מערכת החוקים הקיימת כמו למשל, להתפלל ולבקש שהדיין יעבור מכסא דין וישב על כסא רחמים. ניסים החורגים מדרך הטבע ומחוקי המציאות אמנם קורים באופן יוצא דופן אך אין אנו סומכים על הנס, לא בחיצוניות ולא בפנימיות.

אין לנו יכולת להבין את תוכן החוקים הפנימיים ומסתרי הרזים שנודעו לענקי עולם אשר אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אך בכל זאת, יש בנו היכולת להבין מעט דמעט את ההיגיון הפנימי של חוקים אלו המופיעים בפרשתנו בעניין הברכה והקללה. מאחורי חוקי המציאות הפנימיים עומדת ההנחה כי בשורש המציאות נמצא הדיבור האלוקי. לפי חוקים אלה, העולם קיים בדיבור: "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד"[יג], "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם"[יד]. הדיבור האלוקי הוא שמחייה את הכל ולולא הוא – הכל אָין[טו].

כאשר אדם נכנס חדר לפנים מחדר בתוקף המלכות, ככל שהוא מעמיק פנימה, הכל עומד על פי הדיבור. בחוץ ישנם חיילים וצחצוח חרבות והכל פועל בכוח הזרוע, לפי החוקים החיצוניים, אך ליד המלך פנימה, המלך אינו מפעיל כל כוח אלא- "בדבר מלך שלטון". די שהמלך יאמר מילה אחת והכל יזוז מכוחה. כך, בפנימיות המציאות, הכל פועל רק מכוח הדיבור האלוקי המחייה את העולם. ככל שנכנסים יותר פנימה, כך כוח הדיבור פועל יותר. צריך להיות אדם פנימי בכדי לראות כיצד החיים כולם תלויים ופועלים מכוח הדיבור ואילו המעשים טפלים.

כוח הדיבור של כל אדם, צדיק או רשע, הוא בצלם אלוקים, ויש לו כוח ויכולת לפעול במציאות, כמו הדיבור האלוקי. כל אדם חש כיצד יש בכוחה של מילה ליטול או להוסיף חיות: "המלבין פני חברו כאילו שופך דמים", ובפנימיות זוהי ממש שפיכות דמים. וכן, המספר לשון הרע הורג שלושה - את עצמו, מי ששמע ומי שדיבר עליו. קל וחומר, אדם המדבר בלשון טובה, מפרגן לחברו או מדבר בשבחו, מחייה שלושה, ואף כוחו רב יותר מפני שמרובה מידה טובה ממידת פורענות[טז].

המעבר מאלפיים שנים של תוהו לאלפיים שנים של תורה, שהיה כרוך בכוחות אדירים המכים זה בזה, נעשה במתן כוח הדיבור לאברהם אבינו - "והיה ברכה", שאין כוחו וכוח זרעו אלא בפיהם[יז], "הקול קול יעקב". כוח הדיבור המופיע בעם ישראל מסדר את המציאות ומחייה את העולם כולו- "ונברכו בך כל משפחות האדמה". הכל בא מכוח ברכתו של אברהם אבינו וזרעו, לומדי התורה ושוני תורה שבעל פה, שבפיהם מחיים את העולמות- "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי"[יח].

בלק ובלעם היו בעלי עין לראות כיצד כל העולמות עומדים על כוח הדיבור, שהוא הסדר הפנימי של המציאות ובו תלוי הכל. הם ניסו לפעול על פי הסדרים הפנימיים של דעת עליון ובאמצעות הכוח הפנימי של הדיבור, הגדול מכוח החרב, לקלל את ישראל ובכך לפגוע מיניה וביה בכוח הדיבור הפועל בעולם באמצעותם. כוח הדיבור המתפרץ בפרשתנו בעוצמה רבה בברכותיו של בלעם, שוטף ומתפרץ אף מתוך פיה של האתון. בפשט הדברים ניתן לומר כי יש בכך מעין 'עקיצה' של ה' לבלעם: כוח הדיבור אינו נמצא רק בבלעם אלא הוא כוח אלוקי הקיים אף באתון- "ויפתח ה' את פי האתון. להודיעו, שהפה והלשון ברשותו"[יט]. בעומק, יש בכך ביטוי להתפרצות אדירה של הכוחות הפנימיים של המציאות. לא רק לרשע יש כוח של דיבור בפיו, אלא אף האתון פוצה פיה ומדברת. דיבורה של האתון הוא גילוי של חוקי המציאות הפנימיים. אתונו של בלעם היא ברייה מיוחדת: היא רואה מלאכים, היא נבראה בששת ימי הבריאה ושייכת לכוחות הפנימיים של המציאות[כ]. זוהי אמנם תופעה חריגה בטבע העולם לפגוש באתון מדברת אך באמת לעתיד לבוא, כאשר יתגלו לעין כל שורשיה הפנימיים של המציאות אז יתגלה כי בעצם כל הבריאה מדברת: החיות, הצמחים והדומם, כפי שמתואר בפרק שירה: "אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר לִפְנֵי ה'"[כא].

 

בְּרִית הַלָּשוֹן וּבְרִית הַמָּעוֹר

ביד בלעם אכן היה כוח פנימי ועמוק של המציאות. הקב"ה הכשיל את כוונותיו אך חז"ל אומרים, שאם הקב"ה היה זועם באותם ימים שבלעם רצה לקלל את ישראל, "אל זועם בכל יום", לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד[כב]. כאשר בלעם רואה כי אינו יכול לפגוע בישראל באמצעות כוח הדיבור, הוא פונה לפגוע בהם באמצעות כוח העריות, בעצתו לזנות אל בנות מואב. בעצה זו הוא מצליח לפגוע בהם ולהכשילם[כג].

כוחותיהם של ברית הלשון וברית המעור קשורים זה בזה מאוד. הקשר בין שני כוחות אלה מתגלה בחטא עץ הדעת. לאחר שהנחש מפתה את חוה לאכול מעץ הדעת ומבטיח "והייתם כאלוקים", אוכלים חוה ואדם מעץ הדעת ומסתירים דווקא את ערוותם. לכאורה, היו צריכים הם להחביא את האיבר שחטא, שאכל ודיבר סרה. אלא, שהנפילה התגלגלה ומצאה ביטויה בתאוות עריות ולכן הם מסתירים ערוותם. ברית הלשון הוא הכוח הפנימי של המציאות ומתגלה בכוח החיצוני של ברית המעור. כוח הדיבור מחייה את המציאות, ובאותה מידה, יצר העריות הוא כוח החיים שבעולם, ולכן כאשר ניסו חז"ל לבטלו, נפסקו חיים בעולם[כד].

כוח העריות, כמו כוח הדיבור, הוא כוח הקיים בשורשי המציאות של בריאת העולמות. תאוות עריות ותאוות לשון הרע הן תאוות חזקות כי יש בהם את הרצון להיות בשורש המציאות[כה]. תאוות העריות היא מעין התאווה של כוח הדיבור הקיימת אצל האנשים הפנימיים באמת. כוח הדיבור הוא כוח פנימי השייך לנקודה של יצירה ובריאת המציאות. הכוח לחדש בתוך המציאות, גם אחרי שהמציאות נמצאת, נמשך ומתגלם בכוח העריות. באמצעות יצר העריות נעשים בני האדם כאלוקים ומתגלה בהם היכולת ליצור חיים חדשים ולהוליד נשמות בעולם.

כוח הדיבור וכוח העריות אינם נפרדים זה מזה אף בדמותו של בלעם. כל דמותו של בלעם שטופה בעריות: הקב"ה מתגלה אליו בטומאתו- "ויקר" -מלשון קרי[כו], אתונו אומרת "הסכן הסכנתי לעשות לך כה", ומפרשים חז"ל לשון סוכנת, שהיה בא על אתונו[כז]. ועוד אומרים חז"ל, כי בלעם היה עושה קסמיו עם אמתו[כח]. כל כולו היה שרוי בתאוות עריות, בצורתה היותר שפילה ומתוך כך הביא את עצתו לפגוע בישראל בבנות מואב. קלקול הברית שבבלעם ובבלק מופיע כבר בגלגול קודם אצל אבי מואב - לוט, שהרי מואב נולד מגילוי עריות שבין בת לאביה. לוט ומואב בקלקולם ניצבים "זה לעומת זה עשה אלוקים" כנגד אברהם אבינו, אשר זכה לתיקון שלם של יצרא דעריות על ידי ברית המילה.

 

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא

ערב הכניסה לארץ מתפרץ כוח ה'לעומת זה' של זרעו של אברהם בזרעו של מואב, בבלעם ובבלק הנלחמים בישראל ומנסים לפגוע בהם בכוח הדיבור ובכוח העריות. אין זו הפעם הראשונה שישראל מותקפים בכניסתם לארץ. לראשונה, כאשר מגיע יעקב לארץ ישראל, נאבק איתו שרו של עשו ופוגע בו בכף ירכו, סמוך לבריתו. בדיוק באותו אופן בשנית, כאשר נמצאים בני ישראל בדרכם לארץ ישראל, באותו מקום בדרך, הם נפגעים בירכם בבנות מואב. דווקא ערב הכניסה לארץ, עשרים וארבעה אלף מ'דור דעה' ונשיא שבט בישראל נופלים נפילה תהומית שאין כדוגמתה בחטא בעל פעור ובנות מדין, בפרהסיא ולעיני כל ישראל. לא ניתן להבין נפילה עמוקה כזו מבלי להרפות מתמונת העולם הבחירית החיצונית, ולהסבירה כחלק מעצת ה' העליונה המתגלה בישראל ערב הכניסה לארץ. היודע דעת עליון מבין כי בה מתרחשים תהליכי עומק באופן אחר מאופן התגלותם החיצונית.

כאשר עומדים ישראל ערב הכניסה לארץ, מתבארת המדרגה של 'עצת ה' העליונה'. אי אפשר להיכנס לארץ בלי לברר ולהבין את עומק המציאות ופנימיותה, שמעבר להתגלותה החיצונית ולהנהגת המשפט הבחירית. בכניסה לארץ כאשר מתבררת הנהגה נשגבת ועליונה כזו, אנו עדים לכך שכל המציאות החיצונית מיטשטשת לגמרי, ובני ישראל נופלים בחטא בעל פעור ובנות מדין.

הכניסה לארץ ישראל אינה כניסה לארץ ככל הארצות שיש לכובשה כ"קנין חיצוני". זוהי ארץ מיוחדת- "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ"[כט]. היא איננה רק שטח פיזי אלא שער של עומקי המציאות. במעמקיה של הארץ מכונסים כוחות עצומים הנוגעים בשורשי המציאות, כוחות הדיבור והעריות. ארץ ישראל מכונה בתורה "ארץ כנען", על שם יצרא דעריות, על שם אותו "חם אבי כנען", שהיה פרוץ בתאוות עריות בצורתה השפלה עד כדי שגילה ערוות אביו. לכן, הכניסה לארץ כזו נעשית מתוך התפרצות אדירה של כל כוחות התהומות העולים ומציפים את העולם ומגלים את שורשי המציאות: "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר"[ל] .

התפרצות כוחות התהום בכניסה לארץ ישראל הם חלק מ'עצת ה' העליונה' המולידה את עם ישראל ומכינה את תהליך תיקון המציאות משורשה. כל שלימות הכניסה לארץ ומלכות בית דוד, נוצרת על ידי התפרצות תאוות עריות ששוטפת את העולם – במואב, בלק ובלעם. משפחות המלוכה והמשיח יוצאים ומתפרצים דווקא מתוך אותם כוחות תהומיים של עריות: ממעשה יהודה ותמר נולד פרץ, ראשון לשושלת המלוכה. ממעשה לוט וביתו יוצא מואב ולבסוף, רות סבתו של דוד המלך שאף היא באה לבועז בגורן. דוד המלך ה"אדמוני", נולד לפי רבותינו משפחה[לא], וממעשה דוד ובת שבע נולד ממשיך השושלת שלמה. אין זה מקרה שכל שושלת המלוכה והמשיח מסובכת בעריות. דוד מלכא משיחא יורד עד עמקי העומקים של כל הכוחות במציאות ומשם הוא מתקן את הכל. יש בו תיקון של כוח הדיבור "שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות"[לב], בספר תהילים ובהיותו שורש תורה שבעל פה[לג], ויש בו ובשושלתו תיקון של כוח העריות בעיסוק בדם שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה[לד]. כאשר דוד המלך כרה את השיתין, איים התהום לשטוף את העולם כולו אך באמירת חמש עשרה שירי המעלות השיב אותו למקומו ותיקנו[לה].

 

לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אֲדָם בְּתּוֹרָה וּבְמִּצְוָה

כעת, כאשר אנו שבים לארץ, עלינו להתבונן בהתפרצות התהומות השוטפת את המציאות כחלק ממהלך תיקון העולם המתרחש בשוב ה' את שיבת ציון. כעת, לפני הגאולה האחרונה, ערב הכניסה לארץ, העולם כולו נשטף בעוז ובעוצמה בשני כוחות המגיעים מן המעמקים: כוח הדיבור וכוח העריות. כוח הדיבור מתפרץ במלוא עוצמתו בכלי התקשורת, בטלפונים הניידים, במדיה ובאינטרנט כאשר המסר העיקרי שלהן הוא שבעצם "הכל דיבורים". יצרא דעריות שוטף את המציאות, בעוצמה שעוד לא ידענו ונעזר רבות לשם כך בכלי התקשורת. בהתפרצות זו אנו עדים לכך כי עיקר ההתמודדות ביחס ליצר העריות וכוח הדיבור היא פנימית, מפני שהינם כוחות אלוקיים של יצירה ובריאה הנתונים בקרבנו.

הרצי"ה היה אומר שהקב"ה אשר שתל את הצדיקים בכל דור ודור, שתל את החפץ חיים ערב דור הגאולה, כיון שבתיקון הדיבור נעוץ הכוח לגאולה. לאורך כל הדורות לא היו מתוקנים בבהירות הלכות לשון הרע עד שבא החפץ חיים וסידר לישראל את הלכות שמירת הלשון ותיקון כוח הדיבור, כחלק ממהלך הגאולה.

על דרך דבריו של הרצי"ה, ובניגוד בין טוב לרע, יש להתבונן ביהודי נוסף בן דורו של החפץ חיים, אשר עסק בכוח העריות, הרי הוא זיגמונד פרויד. יהודי זה היה במידה רבה בעל עין כשל בלעם הרשע והוא חידש בעולם את אופן ההתבוננות בכוח הדיבור ובכוח יצרא דעריות. ב"פסיכולוגיית המעמקים" שלו, צלל פרויד למעמקי הנפש האנושית וגילה את כוחו של הדיבור כמרפא, ואת כוח העריות המהווה יסוד ושורש לקיום האנושי[לו]. שני כוחות אלה כאמור, שוטפים כעת את המציאות בעוצמה ובעוז ויש לשאול - כיצד עלינו להתמודד עימם?

צריך להיות בעל עין עליונה, יודע דעת עליון, לעומת כוחם של בלעם ובלק, ולפעול כפי ההדרכה שמדריכים אותנו חז"ל שהזכרנו בראשית דברינו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה שלא לשמה". הדרכה זו מכוונת בעיקר למציאות כשל ימינו בדור שכולו שטוף בעריות ובמדיה, בעולם מלא תרבות של הבל, כאשר קשה מאוד להינצל מן התהומות וכאשר כוח לימוד התורה אינו דומה לכוח זה בדורות קדמונים. בכל זאת ועל אף כן, מדריכים אותנו חז"ל כי "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה" דווקא שלא לשמה, ודווקא כמו בלק הרשע, אשר פעל מתוך 'עצת ה' העליונה'.

כאשר אנו נמצאים בדור השטוף בעריות ובחולשת הדיבור, עלינו להבין שאין כאן עיסוק בעניין בחירי אלא ב'דעת ה' העליונה'. קורא הדורות מראש, מגלגל תהליכים היסטוריים כך שכל התהומות שוטפים מפני דוד מלכא משיחא העומד להיוולד דווקא מתוכם, כפי שדוד המלך הוא מצאצאיו של בלק מלך מואב. 

אנו שייכים לדור בו הגאולה באה על פי דעת עליון. היא אינה תלויה בתשובה ובמעשינו אלא נעשית דווקא מתוך התפרצות שורשי הרע. התפרצות זו מגלה בסופו של דבר כי גם הרע והתהום יונקים מעומק הטוב המחייה את המציאות כולה. אפילו בלעם מוכרח להודות שהכל תלוי בקב"ה. גם ההליכה של בלעם כנגד הקב"ה, גם היא תלויה בקב"ה, שהרי הקב"ה נוהג בהנהגת הייחוד ובורא גם רע. בלק הרשע שרוצה להציף את העולם כולו ברוע המים הזידונים, מקים מזבחות ומקריב קורבנות ובאמצעותם מודה כי גם כל הרוע שלו תלוי בדעת עליון. בגלגול מאוחר יותר, זה מה שיתגלה בצאצאיו, בדוד מלכא משיחא, "לבלתי ידח ממנו נידח", שכל המציאות ואף הרחוק והרע, יונקים משורש אחד. לכן, דווקא מתוך שבלק עושה שלא לשמה בקורבנותיו, זוכה ויוצאת ממנו רות, אמה של מלכות. בלק מגלה כי הרוע ומעשיו שלא לשמה, אף הם תלויים בדעת עליון וזהו הגילוי אותו עתיד לגלות משיח צדקנו.

כשאנו רואים שהעולם שוטף בכל אותם תופעות של בלק ובלעם, המדיה והפריצות, כוח הדיבור לקלל את ישראל ויצרא דעריות, יש לדעת שבמעמקים הכל מודה ומורה שבעצם הכל תלוי בקב"ה. כל זה מופיע בעולם רק על מנת לגלות שאין עוד מלבדו. לכן, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[לז]. כל שטף התהומות, המלווה את הביאה לארץ, עתיד להיות מתוקן מן השורש באיתהפכא חשוכא לנהורא. כאשר כל הרע יצא החוצה ויגלה כי בעצם הפנים מטוהר וראוי להיתקן.

יהי רצון שנזכה בתוך השטף הזה לראות בעין הטובה של תלמידי אברהם אבינו את הניצוצות של דוד מלכא משיחא הולכים ומתגלים, עד שייגלה עלינו בשלמות במהרה בימינו, אמן.

 


[א] פרקי אבות, ה, יז: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של אברהם; וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של בלעם:  תלמידיו של אברהם--עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה; אבל תלמידיו של בלעם--עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה..." .

[ב] במדבר רבה יד, כ.

[ג]  במדבר כב, ו.

[ד] בראשית יב, ב-ג.

[ה] במדבר כב, ו- "כי ידעתי" ומפרש רש"י שם, שהדבר נודע במלחמת סיחון.

[ו]  ברכות יז.

[ז] פסחים נ:

[ח] סנהדרין קה:

[ט] רמח"ל, דעת תבונות, סעיפים מ"ח, נ' ועוד.

[י] ישעיהו מה, ז.

[יא] ספרי דברים שנז, י, במדבר רבה יב, כ.

[יב] חז"ל אומרים שישראל זועקים ולא נענים מפני שאינם יודעים לכוון בשם. אך הפוסקים דחו טענה זו ואין פוסקים כך למעשה. בשו"ת הריב"ש תשובה קנז, מובאים דברי הראשונים בסוגיה ובניהם דברי ר' שמשון מקינון, שהעיד על עצמו שהיה מתפלל "על דעת זה התינוק".

[יג] תהלים לג, ט.

[יד] תהלים קיט, פט.

[טו] חוק פנימי זה מתבאר רבות אצל רבותינו כדוגמת נפש החיים בנפש החיים שער א', הבעש"ט הקדוש ואצל בעל התניא בשער הייחוד והאמונה א' ועוד.

[טז] הכל תלוי בכוח הדיבור לא רק באדם הפרטי אלא אף במציאות הכללית ובאומה. כך: "דורו של אחאב, כולו עובדי עבודת כוכבים היו, אך על ידי שלא היו בהם דילטורין- יוצאין למלחמה ונוצחין" -במדבר רבה  יט, ב. מכאן אנו לומדים שכאשר ישנו מאבק בין האומות לישראל, בעיקר בשעת מלחמה, העיקר הוא לשמור על הפה, לדעת לדבר נכון. דבור מתוך חולשה הוא שורש לכל נפילה ואילו דיבור של עוצמה ואמונה הוא שורש לכל ניצחון. וזה לעומת זה, גם להבדיל לאלכסנדר מוקדון היה את הכוח להילחם מלחמות ולנצחן כיוון שאת מקור חיותו שאב מהכוח הרוחני העצום הגלום באמירות הפילוסופיות של אריסטו מורו. ה'לוגוס' של הפילוסוף, הוא שנתן את העוצמה הפנימית  והחיות של הלוחם, והוא שהניע אותו ללחימה.

[יז]  במדבר רבה כ, ד.

[יח] ירמיהו לג,כה.

[יט] מדרש תנחומא בלק, ט.

[כ] אבות ה, ו. פי האתון נברא בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.

[כא] תהילים צו, יב-יג.

[כב] סנהדרין קה ב.

[כג] רש"י במדבר כה, א, סנהדרין קו.

[כד] סנהדרין סד.

[כה] מרן הרב קוק זצ"ל מסביר כי תאוות עריות כל כך חריפה וחזקה שאין אדם ניצול מהרהורי עבירה בכל יום, מפני שהיא נוגעת בשורש המציאות של האדם, ולכן חזקה יותר ממנו:  "יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות", שמונה קבצים א, שנ"ז וראה גם  תשכ"ט: "הרשעים אינם יכולים להסתכל באור החסד במקורו בחכמה העליונה, וממילא חפץ החיים אצלם הוא רק אסון, בין לעצמם בין לעולם ולההויה כולה, ונטית המין המביאה את החיים למציאות, קליפתה התאונית היא אצלם כל מה שיש להציל ממנה. וזהו מאיסותה של הערלה, ושורש טומאת הזימה. ועצם החיים אינם להם שום שיווי, וממילא יצרא דשפיכות דמים גדול לעומת יצרא דעריות, ושניהם נאחזים ביצרא דע"ז, שהוא אלהים אחרים, דינים קשים, עורים ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע. והצדיקים הם להיפוך מכל זה, מגלים את אור חסד עליון בהוייתו, ורואים בנטית המין, הקדושה העליונה ברוממות החכמה, המאירה בחסד, וממולאה בלשד טל הדעת. והחיים יקרים לאין שיעור, מפני שהם נובעים ממקור היקר העליון, הטוב הכמוס, המנצח את כל נצחי נצחים. ובא החסד ואהבת הבריות במקום יצרא דש"ד, והוד הקודש והצנע לכת בידיעה פנימית אזורה בגבורה של לבת קודש, במקום יצרא דעריות, ושניהם אחוזים במקור דעת עליון, היונק מחסדי עולמים שבמחשבה הכמוסה, מקור כל התענוגים, האורות המצוחצחות, המפתחים כל טוב וכל נדיבות, כל יופי וכל גבורה ושמחה וכל נועם עליון, בעולמים כולם".

[כו] רש"י במדבר כג, ד.

[כז] עבודה זרה ד:

[כח] סנהדרין קה.

[כט] דברים יא, יב.

[ל] דברים ח, ז.

[לא] ילקוט המכירי על ספר תהלים, מהד' בובר, ח"ב, קז ע"ב, על מזמור קי"ח, כב, אות כח.

[לב] בבא בתרא יד.

[לג] על כך מאריך השפת אמת בשבועות

[לה] סוכה נג.

[לו] הפסיכולוגיה של פרויד הפכה את התרבות על פיה ועל אף שתפיסתו ספגה ביקורת קשה, תורתו מהווה בסיס לכל הפסיכולוגיה המערבית ונוגעת במעמקי התפיסה התרבותית המודרנית כולה. סוציולוגים עמקנים מסבירים היום שכל המתירנות של תרבות המערב הגיעה בגלל שתפיסתו המקולקלת של פרויד התפשטה בהמונים והיא זו שהתירה את החרצובות ושטפה את כל העולם ביצרא דעריות.

[לז] סנהדרין קה.

עבור לתוכן העמוד