קדם שנכנסין בשערי הקדשה – פרשת חוקת

וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת

פרשת טהרת פרה אדומה המופיעה בתחילת
פרשתנו, עוסקת בתהליך הטהרה מטומאת מת. לכאורה היה נראה לומר שפרשה זו צריכה
להופיע בספר ויקרא כחלק מדיני הקורבנות ודיני הטהרות כטהרת המצורע, הזב והנידה,
המופיעים בתורת הכוהנים. מהו פשר מקומה של פרשת פרה אדומה באמצע ספר במדבר?

בפרשתנו, פרשת חוקת, מקופלים בדממה
שלושים ושמונה שנים עלומות של שהייה במדבר. התורה אינה מפרטת מה התרחש בשנים הארוכות
הללו, ובמעבר חד היא מדלגת מתיאור מה שהתרחש בשנה השנייה ליציאה ממצרים, לתיאור ההכנה
לקראת הכניסה לארץ בשנה הארבעים. תיאור מלחמות סיחון ועוג ונחלת עבר הירדן המזרחי המופיע
בפרשתנו, הוא הקדמה למלחמות של כיבוש הארץ. בנוסף לזאת אנו מוצאים שדווקא ערב
הכניסה לארץ חוזרות ושבות הצרות והתלונות שהכרנו בתחילת הנדודים במדבר- מחסור במים
ותלונות לגבי המזון: “וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיָּרֶב הָעָם
עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה’ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם
אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם
הָרָע הַזֶּה… וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת”[א].

בנוסף, לקראת הכניסה לארץ מתרחשות טראומות
קשות בהסתלקותם של מנהיגי הדור- מרים, אהרון ומשה. הידיעה על כך שמשה לא יכניס את
בני ישראל לארץ נאמרת במפורש בפרשה זו ומהווה טראומה קשה לעם ישראל, כמו גם מיתתם
של מרים ואהרון. באותה שעה משה הוא בן מאה ועשרים, אהרן בן מאה עשרים ושלוש, מרים,
לפי חז”ל, היא בת מאה עשרים וחמש. האיש הכי מבוגר מבני ישראל, מלבד כלב
ויהושע, הוא בן שישים, כיוון שכל מי שהיה בן עשרים ביציאה ממצרים מת במדבר. אם כן,
בני ישראל נשארים עם יהושע וכלב, ללא כל הנהגה רוחנית אחרת.

משבר מיתתם של מרים, אהרן ומשה הוא משבר
שיש בו הסתלקות שכינה וירידה ברמה הרוחנית של עם ישראל. הסתלקותו של אהרן
והסתלקותו של משה קשורות אחת בשנייה, שהרי הסיבה שהם אינם נכנסים לארץ אחת היא –
“יען לא האמנתם בי להקדישני”. הקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, וכיוון
שבמעשה משה ואהרון ישנה הכאה במקום דיבור, דקות שבדקות, הם נענשים ונגזר עליהם למות
במדבר ולא להיכנס לארץ. כל ההתגלגלות שהביאה להכאה בסלע התרחשה בעצם מפני מותה של
מרים. עם מותה מסתלקת הבאר, העם צמא למים, ומשה ואהרון נכשלים ומכים את הסלע במקום
לדבר, ונענשים על כך. אהרון מקבל את עונשו מיד לאחר מותה של מרים, ומשה מסתלק
מאוחר יותר. כך באחת נעלמים מן האופק שלושת האחים, המנהיגים הענקיים של ההיסטוריה
היהודית.

הבאר שנסתלקה עם מיתתה של מרים, וענני
הכבוד שנסתלקו במיתתו של אהרון, אינם מהווים רק סימנים להרעה בתנאים הפיזיים של
בני ישראל במדבר, אלא הינם ביטוי למה שמתרחש בפנימיות, בלבם וברוחניותם. אין כבר
מעיינות ואין כבר עננים. דור דעה שקיבל תורה, הוא דור שהשמים והארץ האירו לפניו
באור אלוקי, אולם כעת הוא מאבד את הלחלוחית של חייו, “‘אין מים אלא
תורה”[ב].
הוא מאבד את השפע שבא מלמעלה למטה בזכותו של אהרון, ואת השפע שעולה מלמטה למעלה בזכותה
של מרים. חלל עצום נפער בקרבם של דור הנכנסים לארץ. הם עוברים טראומה קשה ונותרים
ריקים ובודדים.

קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי
הַקְּדֻשָּׁה

כיצד ניתן להבין את הטראומות והמשברים
המתרחשים דווקא בשעה זו, ערב הכניסה לארץ? רבי נחמן מברסלב מלמד, שכאשר אדם מגיע
אל פתח שערי הקדושה לאחר יגיעה ועבודה מרובה, לפתע מראים לו הרחקות עצומות ונוראות,
המפילות אותו מכל המדרגות אותן השיג, ועליו להתחזק שלא ליפול לגמרי:

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת
הַשֵּׁם אֲזַי הַדֶּרֶך שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין
אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה וְאֵין
מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּבֶאֱמֶת כָּל
הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת… כִּי צָרִיך עַקְשָׁנוּת
גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ לֶאֱחֹז עַצְמוֹ לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ
אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם בְּכָל פַּעַם, כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ
שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ אַף עַל פִּי כֵן עָלָיו
לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְאַל
יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת
וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבר
בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. וְגַם הַצַּדִּיקִים
הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה.

וְדַע שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח
שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים
הַנַּ”ל אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּך אֵצֶל הַפֶּתַח אָז מִתְגַּבֵּר
עָלָיו הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַבַּעַל דָּבָר מְאד מְאד, רַחֲמָנָא לִצְלָן,
בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד,
רַחֲמָנָא
לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹך הַפֶּתַח וּמַחֲמַת זֶה הוּא
חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כֵן דֶּרֶך הַבַּעַל דָּבָר וְהַסִּטְרָא
אָחֳרָא כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּך סָמוּך מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה,
וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנס אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל
מְאֹד מְאֹד… עַל כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִזְכּר זאת
הֵיטֵב וְחַזֵּק עַצְמְך מְאד וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם
וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַך
לְתוֹך שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה
בַּעֲבוֹדָתְך מְאֹד..” [ג].

ר’ נחמן מצייר מהלך שדומה למשחק
“סולמות וחבלים”: ככל שמתקרבים אל היעד הסופי של המשחק, כך ישנם חבלים
ארוכים יותר המובילים כלפי מטה. הסיכוי לעבור את העשירייה האחרונה בלי ליפול בשום
שלב בדרך הוא כמעט בלתי אפשרי. יש כאן מהלך סיזיפי- לאחר כל המאמצים והעבודה
מגלגלים את האדם למטה חזרה, ועליו להתחיל את כל תהליך ההתעלות מחדש.

כך אנו מוצאים גם ערב הכניסה לארץ: בני
ישראל עוברים במדבר שלושים ושמונה שנים ארוכות ומייגעות על מנת לכפר על חטא
המרגלים, ודווקא בפתח הכניסה לארץ מתחוללות טראומות ונפילות קשות. אם משה רבנו היה
נכנס לארץ, כל מהלך ההיסטוריה היה נראה אחרת, אך כיוון שמשה חטא, כל הקומה הרוחנית
של עם ישראל נופלת גם היא. נפילה זו מהדהדת ומשפיעה אף עד ימינו אלה.

כיצד ניתן להבין בעומק מהלך מעין זה?
מדוע דווקא כאשר אדם מגיע אל שערי הקדושה מראים לו הרחקות, ואין מניחים אותו
להיכנס אל הפתח, ובנוסף עליו לסגת אחורה? כיצד אדם שעוסק בקדושה, מתרומם ומתעלה
ומגיע למדרגה אלוקית עליונה ולפתח שערי הקדושה, לפתע בגלל מעשה קל הוא יורד מכל
המדרגות שהשיג עד כה אל נקודת ההתחלה? זהו מהלך קשה המצריך עיון.

אנו מוצאים כי תחושת ההחמצה והנפילה
סמוך לשיא מתרחשות פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. ראשית העניין מופיע כבר בגן עדן בחטאו
של אדם הראשון שהתרחש ביום השישי סמוך לשבת. ההחמצה רגע לפני השיא מופיעה גם בחטא
העגל שהתרחש ביום הארבעים, סמוך לירידתו של משה מהר סיני עם הלוחות הראשונים. מסופר
על האר”י הקדוש שאמר לגוריו “בואו נעלה לירושלים”, אך מפני שהלכו
לבקש רשות מנשותיהם, החמיצו את ההזדמנות לגאולה, ועד היום לא נגאלנו.

אותה תבנית אנו מוצאים גם
במעשה מאבידת בת מלך של רבי נחמן מברסלב. משרת המלך המחפש את בת המלך, מקבל ממנה
הנחיות כיצד עליו לנהוג על מנת להשיגה. בת המלך מזהירה את המשרת להיזהר דווקא ביום
האחרון, ולכן היא מצווה אותו להתענות ביום זה ואוסרת עליו לשתות יין. המשרת עומד
בניסיונות האלה כמעט בשלמותם. הוא מתגעגע ומצפה לבת המלך במשך שנה שלמה, אך על אף
אזהרותיה של בת המלך מפני היום האחרון, שאז “מתגבר היצר הרע מאוד”, דווקא
אז הוא נופל. נפילות אלה הם בחינת “תסמונת היום האחרון” המתרחשת רגע
לפני הגאולה. כיצד
ניתן להסביר את ‘כללי המשחק’ של הנפילה רגע לפני הגאולה? לכאורה אין בהם הגינות והיגיון,
ומהו טעם הדבר?

לפי פשט הדברים נראה לומר שכל זמן
שהקדושה אינה מאירה, האדם יכול להתקדם ולעלות במעלות הקדושה, אך הוא אינו מבחין
שכל העלייה שלו עדיין לא נוגעת עמוק פנימה. אמנם מצד עולם המעשה הוא עשה, השיג
ופעל רבות, אך מנקודת מבט פנימית, עדיין לא חל בו מהפך פנימי אמיתי. רק כאשר האדם
מתקרב למדרגה הבאה ומתחיל להריח ריח של קדושה עליונה, אז הוא מתחיל לקלוט את עומק
הטוב הצפון לו. אז האור הגדול הנגלה לפניו מאיר בו בכל נבכי הנפש הפנימיים שעדיין לא
תוקנו מעולם. מהסיבה הזו חלה בו נפילה ממקומו אל נקודת הראשית. אולם נפילה זו היא
נפילה רק למראית עין, כדברי ר’ נחמן- “כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ
הִתְקָרְבוּת”. באמת אותו אדם אינו מוחק ומאבד את כל מה שהשיג עד כה, אלא הוא
נקרא להתחיל את הדרך חזרה באופן אחר, עליון ומואר יותר, מחמת אותו אור עליון שנגלה
לפניו. נפתחת בתוכו קומה נוספת ומתגלה רובד נוסף, עמוק ופנימי באישיותו.

היום האחרון הוא רגע המעבר
לתקופה חדשה. זהו זמן רגיש מאין כמותו. לכן דווקא אז מועדת להתרחש נפילה. המשבר של
היום האחרון נוגע ברגע המהפך של הוויתור המוחלט על כל מה שהיה עד כה, לטובת מציאות
חדשה לחלוטין. בזמן הזה נתבע האדם למסור את נפשו, לוותר על עברו, ולהיות מלא
נכונות ופתיחות להתרחשות החדשה שהוא עומד בפניה. כל מה שהיה עד כה מתברר כעת כמעטפת
להוויה פנימית יותר. ברגע הכניסה אל הקדושה כל המציאות עד לרגע זה נעשית כמעטפת
חיצונית, ובעומק אף של טומאה וקליפה, ונפתחת מציאות חדשה, נשגבה לאין ערוך. יש בכך
השלמת מעגל, ודווקא כששבים לראשית מוצאים את השער מהפרוזדור לטרקלין. המעגל שהושלם
הוא בעצמו פותח רובד עליון הרבה יותר. על זו הדרך יש להסביר שכאשר האר”י
הקדוש רצה לקחת את גוריו לירושלים, הייתה תחושה שהמעגל כבר הושלם, אך לאחר מכן,
כאשר לכאורה חל עיכוב בהשלמת המעגל, התגלה שדווקא בסגירת המעגל הקודם נפתח מעגל
חדש, עמוק לאין חקר.

חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא

מעבר ממעגל אחד למעגל עליון יותר אנו
מוצאים במעבר שבין תקופת בית ראשון לתקופת בית שני. תקופת גלות בבל שבין שני בתי
המקדש מהווה תקופה של תיקון לקלקולים של בית ראשון, ושבעים שנות הגלות הן כנגד
שבעים שנות שמיטה. באותה תקופה נסתלק יצרא דעבודה זרה ונתמעט יצרא דעריות, נעשתה
תשובה וכפרה, והייתה תחושה שנשלם המעגל. אולם, בראשית ימי הבית השני אנו מוצאים את
עצמנו עומדים שוב בנקודת הראשית. מסתלקת הנבואה, כל המדרגות שהושגו אבדו, וצריך
להתחיל הכול מהתחלה.

מהות המעבר מבית ראשון לבית שני היא המעבר
מנבואה לחכמה. במעבר זה נפתח מעגל חדש- מעגל של חכמה לעומת מעגל הנבואה, מעגל הפרט
לעומת מעגל הכלל. חז”ל קובעים שבמעבר הזה אין רק נפילה, אלא אף עדיפות ומעלה-
‘חכם עדיף מנביא'[ד].
מהו ההבדל בין החכם לנביא? מרן הרב קוק משווה את הנביא למשורר. המשורר
יודע את החזון הגדול, והוא טס ומתרומם לשחקים עדי הגודל הנשגב. יחד עם זאת, הוא
אינו מכיר את פרטי המציאות, ואינו יודע לתקנם כראוי[ה].
מעגל הנבואה שמסתיים בסוף ימי הבית הראשון, מפנה מקומו לטובת פתיחתו של מעגל חדש בראשית
ימי הבית השני – מעגל החכמה, מעגל תיקון הפרטים, מידה אחר מידה.

החכם עדיף מנביא בכך שהוא התחיל לתקן את
עצמו. הוא אינו מקבל רק נבואות מלמעלה, המורות לו מה לעשות, אלא הוא מתעורר מעצמו לחדש
ולתקן בכליו האנושיים. תקופת הנבואה שעד סוף ימי הבית ראשון היא תקופה שבה עם
ישראל שומע נבואה רק בשביל שיוכל להגיד משהו מעצמו. כמעט אלף שנה מימיו של
משה רבנו נמסרה התורה מדור לדור- “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע
לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”[ו].
בתוך כל שרשרת המסירה הזו, מתוקף התורה האלוקית ודבר ה’ הנאמר בה, אף אחד לא אמר
דבר חדש. רק בתחילת ימי הבית השני, אנשי כנסת הגדולה המספרים על מסירת התורה, הם
שהחלו לדבר ולסלול את דרכה של התורה שבעל פה מפיהם של בני האדם: “…הם אמרו
שלושה דברים”. לעומת כ”ד ספרים שנאמרו ברוח הקודש[ז],
ששה סדרי משנה נאמרו בידי חכמים בשר ודם: “רבי
שמעון אומר”, “רבי יהודה אומר”, “רבי מאיר אומר”. בראשית ימי הבית השני כל התהליכים שהתרחשו
בתקופת בית ראשון נחשפים כתהליכי חינוך, שנועדו להצית בנו את האש. רק לאחר שהאש
ניצתה, הגיע הזמן לשים את התבשיל על הכיריים, ואז מתפרצת החכמה בתוקף ועוז.

גם בעבודת ה’ של האדם הפרטי אנו מוצאים שהמעגל
הכללי מקדים את המעגל הפרטי. בתחילת הדרך האדם צריך לעבור מדרגות כלליות רבות בכדי
שמשהו ייגע בו במעמקים ועל מנת שהוא ירצה מעצמו לבחור בקדושה. אדם צריך לעבור ימים
ושנים שבהם עליו להסיר מעליו את הלבושים השונים, ורק לאחר מכן הוא יכול לגשת אל
נקודת ההתחלה, ומתוכה – להעמיק פנימה[ח].
בתחילת שנות הלימוד בישיבה אנו מדריכים שבתחילה צריך “להידלק על קדושה”,
להתבשם מספרי אמונה כמו ‘אורות התשובה’, שיש בהם רפואה גדולה וחומר בעירה. רק לאחר
שאדם “נדלק”, הוא יכול להתחיל לתקן את עצמו בלימוד ‘מסילת ישרים’ ושאר
ספרי מוסר ותיקון המידות לפרטי פרטים. ההדרכה הזו אינה מחויבת המציאות ואינה נכונה
לכולם, אך פעמים רבות יש צורך להדליק בתחילה את הנקודה הפנימית, על מנת שלאחר מכן תיווצר
היכולת לעבור למעגל חדש, ולהתחיל את העבודה ממקום אחר. ההידלקות הראשונית נספגת
לתוכיות האדם, והעבודה על קרקע זו מטביעה את כל הטוב הראשוני והבסיסי בכל הצעדים
הפרטיים והמגוונים שבמציאות. מלימוד ‘אורות התשובה’ מפנים האדם עד כמה הוא רצוי,
אהוב וטוב בפנימיותו, ועל רקע זה העבודה על המידות מתפרטת ונספגת עמוק בכל האישיות. כעין זה ישנה הדרכה מהאדמו”ר הרש”ב
בקונטרס העבודה להתבוננות פרטית, העדיפה בתורת חב”ד על ההתבוננות הכללית. ההתבוננות
הכללית מעוררת את מה שכבר קיים, ואילו ההתבוננות הפרטית- בכוחה להוליד מידות חדשות
מאור השכל.

בֵּין הַכְּלָל לַפְּרָט

היחס בין ההתבוננות הכללית להתבוננות
הפרטית מוסבר באמצעות הבנת ההבדל שבין קומפוזיטור מקצועי לבין חובב מוזיקה. בעוד
שחובב המוזיקה מעריך ומתרשם מהרוח הכללית של המנגינה, הקומפוזיטור יודע לפרט לפרטי
פרטים מהי הדרך שבה הרוח הגדולה מתגלה בכל עושר הגוונים של המנגינה. הוא יודע את
כל השיקולים הפרטיים שהופכים את המנגינה ליצירה מופלאה ומעוררת השראה, ויודע כיצד נכון
לכוון את כל כלי הנגינה כך שתשרור ביניהם הרמוניה. מתי זמנה של החצוצרה ומתי זמנם
של כלי ההקשה, מה יישמע בתפקיד סולו ומה יישאר ברקע.

גם בין צייר הרושם דיוקן לבין ילד
המשרבט דמות, קיים הבדל מעין זה, שבין ההתבוננות הכללית להתבוננות הפרטית. השרבוט
החובבני מכיל את הקווים הכלליים בלבד: עגול, קו ישר וקו עקום, אשר מהווים קווי מתאר
כלליים ומופשטים. לעומת זאת, לצייר המקצועי ישנה היכולת לתרגם את כל פרטי הפרטים
של המציאות התלת ממדית לשפה דו ממדית, ולשקף בציור את עומק פרטי המציאות עד הפרט
הקטן ביותר.

בהיסטוריה של אמנות הציור עברו מאות
רבות של שנים עד שאמנות זה החלה להתגבש בכלי הדעת של האדם, והוא החל לתרגם את
הציור במושגי ריאליזם של פרופורציה, עומק ומרחב. עד אז היה קיים ניתוק בין הציור
לבין המצייר, ורק כאשר האדם, באמצעות חכמתו, הכניס את ההתבוננות הפרטית לאמנות
הציור, השתנה עולם הציור לבלי היכר. נפתח מעגל חדש.

ההבדל בין הציור הכללי והמופשט לציור
הפרטי והמדויק הוא אותו הבדל שבין המציאות במדבר לבין המציאות של ארץ ישראל. מהות המעבר
שבין דור המדבר לדור הנכנסים לארץ, ערב הכניסה לארץ ישראל, היא נקודת מהפך ממעגל הכלל
למעגל הפרט, עמוק ועליון יותר, ממש כמו המהפך שעובר ילד מציור מופשט לרישום מפורט
ומדויק. במדבר הכול נמצא במקום אחד ובנקודה אחת. כל ישראל הם כאישיות אחת מתומצתת
ומרוכזת, ואין מקום פרטי לכל אחד ואחד. לעומת זאת, בארץ ישראל כל אחד נמצא בנחלתו,
במקומו הפרטי והמיוחד, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, ומתוך מקומו הוא
מתבקש להוציא לפועל את אישיותו הייחודית.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה
תְּמִימָה

ספר במדבר, ספר הפקודים, פותח במניינם
של ישראל ובכך הוא מהווה התחלה ראשונית להתפרטות שעתידה לבוא לשיאה עם הביאה אל
הארץ. המהפך שבין הכלל לפרט המתרחש ערב הכניסה לארץ, מגיע לשיאו בפרשתנו. ערב
הכניסה לארץ בני ישראל מתחילים לחוש את הריח של הארץ, והפרטיות מחפשת למצוא את
מקומה. כל אחד ואחד מרגיש שיש לו מקום משל עצמו, והוא פועל למוצאו. השבטים ראובן,
גד וחצי שבט מנשה מגלים את רצונם הפרטי ומבקשים לנחול את עבר הירדן המזרחי. וכן
בנות צלפחד פונות אל משה מפני שהן רוצות את הנחלה הפרטית שלהן.

טהרת פרה אדומה המופיעה בתחילת פרשת
מעבר זו, מהווה את נקודת המהפך שבין מעגל שהסתיים למעגל חדש שנפתח. זהו מעבר מטהרה
של כלל ישראל, כפי שהיא מתוארת בספר ויקרא בקרבנות הציבור ובהדרכה לתיקון האומה
בכללה, לטהרה הפרטית של כל אדם ואדם מטומאת המוות הפרטית שלו, כפי שהיא מתוארת
בפרשתנו בטהרת פרה אדומה. איננו עוסקים עוד בחטאים של הכלל, אלא עסוקים בתהליך
הטהרה של כל פרט ופרט הנטהר ועולה מטומאתו. יחד עם הטהרה הפרטית הניתנת לנו ערב
הכניסה לארץ, אנו מאבדים את כל ההדרכות האלוקיות והטהרה האלוקית העליונה, את הבאר
שמשקה אותנו מן הארץ, ואת ענני הכבוד המשקים אותנו מלמעלה.

הטהרה של כל פרט ופרט מישראל במי פרה
אדומה נעשית בנקודות השקה עמוקה בין הכלל לבין הפרט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי
בהלכותיה. פרה אדומה היא מעשה יחידי שנעשה מחוץ לבית המקדש אך קשור אליו. השעיר
לעזאזל גם הוא טהרה הנעשית בחוץ, אך זוהי טהרה כללית היוצאת ממקום הקודש אל החוץ. לעומת
זאת, פרה אדומה אינה נעשית כלל בתוך הקודש, אך היא צריכה להיעשות כנגד עומק הקודש.
הכהן העוסק בפרה על הר הזיתים צריך לכוון מבטו ולראות עד פנים ההיכל, כאילו הוא בקודש,
אם כי הוא בחוץ לגמרי: “שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה, ומתכון
ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם”.[ט]

נקודת השקה נוספת שבין הפרט לכלל בדיני
פרה אדומה קיימת בכך שאת המלאכה עושה הסגן של כהן גדול. יש בכך ללמד שהטהרה של כל
יחיד ויחיד מישראל אינה נעשית באופן פרטי. אדם שנטמא לא צריך למצוא עבורו פרה
אדומה באופן אישי, אלא לכל ישראל יש מי הזאה במקום אחד. כל יהודי באשר הוא נטהר
ממי הפרה האדומה הנתונים במשמרת בתוך הקודש, ומובאים מהחול אל הקודש. זוהי נקודת
השקה של מעבר מתיקון חטאי הכלל לטהרת הפרט.

כאמור, כל תהליך הביאה וההתקשרות לארץ הוא
תהליך מעבר מן הפרט אל הכלל, כטהרת פרה אדומה. בכל פעם מחדש אנו נמצאים בסיטואציה
ששוב אנו צריכים “עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ
לֶאֱחֹז עַצְמוֹ לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם
בְּכָל פַּעַם”, כדברי ר’ נחמן, אולם כל זאת על מנת שנוכל להיכנס פנימה
ולהתחיל מחדש במעגל עמוק יותר, ובדרגת טהרה נוספת, עליונה יותר.

[א]
במדבר כ ב-ו

[ב]
בבא קמא פב ע”ב

[ג]
ליקוטי מוהר”ן תנינא מח

[ד]
בבא בתרא יב ע”א

[ה] אורות זרעונים ב: “בנוהג שבעולם, המשוררים
והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פינותיהם היפות בייחוד הכוללות זרם
רב וטל־חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראווה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים
ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את
החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות,
שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כוח המדמה החם
והעז, כי אם עם החכמה המדייקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים,
וכל החכמים המעשיים”.

[ו]
אבות א א

[ז]
חכמים הסתפקו לגבי מגילת אסתר האם להכניס אותה לכ”ד ספרי הקודש, ולבסוף הכריעו שגם
היא נכתבה ברוח הקודש,
מגילה ז ע”א

[ח] נאמר שאם אדם למד חמש שנים תורה ולא עלתה בידו ילך
לעסוק בדרך ארץ ובמלאכה, “מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה’ שנים שוב
אינו רואה” (חולין כד ע”א) אולם זו שאלה קשה כיצד יש לספור את מניין השנים
הללו. לפעמים צריך לספור את חמש השנים הללו לאחר מספר שנים בישיבה. אי אפשר לספור
חמש שנים שלא קרה בהם דבר, אלא רק לאחר שכבר התרחש בהם משהו משמעותי.

[ט]
מדות ב ד