• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

עבודה שבלב - פרשת נשא

לא נעסוק כאן כהרגלנו בפרשת השבוע, אלא בענייני עבודה שבלב.
נעמיק בדברי בעל התניא אודות עבודתם של בינוניים
וננסה להבין כיצד על אף כל המניעות, עבודתנו הופכת להיות עבודה של בעירת הלב.


כובד ראש וכוונת הלב

המשנה במסכת ברכות מלמדת כיצד יש לגשת לעבודת התפילה ואומרת: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[א]. בנוסף מספרת המשנה על מנהגם של חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת כדי שיכוונו את ליבם לאביהם שבשמים. זוהי סוגיה עצומה מהו ההבדל בין כובד ראש לכוונת הלב. האם ההכנה לתפילה צריכה להיות רק בשכל או גם בלב, ומה מערכת היחסים ביניהם.

מרן הרב קוק מעמיק בלשון המשנה ומדקדק שיש בה חילוק והבדל בין שלושה עניינים שונים: הבדל בין מידת כל אדם לחסידים ראשונים, הבדל בין כובד ראש לכוונת הלב, והבדל שבין עמידה בתפילה לבין השהייה לפניה שעה אחת, כמנהג חסידים הראשונים.

 

אף על פי שלפי מידת כל אדם די בכובד ראש, דהיינו שלטון השכל, אף על פי שמידותיו הטבעיות עוד אינן פונות בעצמן אל הטוב, אבל מידתן של החסידים הראשונים הייתה נעלה מזה, הם לא מצאו די לשלמותם בהרמת מעלת השכל והשלטתו ולהניח את הלב שהוא שורש המידות הטבעיות בטבעו הבהמי, כי אם היו שוהים שעה אחת, ליישר גם כן את דרכי טבעם שהוא ליבם לאביהם שבשמים, שתהיה הנטייה הטבעית גם כן טהורה לפי השלמות העליון שהוא נוכח פני ה'[ב].

 

הרב קוק מבחין בין מידת חסידים ראשונים לבין מידת כל אדם. כל אדם נדרש לגשת לתפילה בכובד ראש, משמע, לכוון את עולם המחשבה, אולם אנשי סגולה כחסידים הראשונים היו יכולים לכוון את ליבם בתפילה. כוונת הלב היא מלאכה מורכבת השייכת לדרגתם של יחידי סגולה, ונעשית בזמן ארוך, לעומת העמידה לתפילה של כל אדם.

(הערה: הקטע זה של הרב קוק מובא גם בשיעור הבא, זה שתומלל לפרשה הבאה, בהעלותך, ובו יש הסבר מפורט על הציטוט. אולי צריך לאחד בין השניים או להשאיר כך?)

כובד ראש הינה התבוננות כללית ואילו כוונת הלב היא התכוונות פרטית. לעומת ההתבוננות הפרטית בה האדם נכנס פנימה לתוך מושא ההתבוננות, בהתבוננות כללית הוא נמצא מחוץ לעניין, ולא ספוג בו. יש להדגיש שכשהרב אומר 'שכל', אין הכוונה כמו שרבים מבינים אותו, היכולת לפלפל ולעשות חשבונאות ואנליזה, אלא הכוונה היא השקפת עולם מוצקה הכוללת את האופן בו תופס האדם את המציאות. אדם יכול לעשות את כל החשבונות שבעולם ולהישאר חסר שכל לגמרי, כי את העיקר, קרי- חכמת חיים והשקפת עולם נכונה- אין לו. "כובד ראש" הוא השקפת עולם עמוקה אודות מערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה, והוא העיקר בעת התפילה, ולא הפלפול וההתחכמות.

 

וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ

פרק ט"ז בספר התניא דן באריכות בעניינים הללו, ודבריו חשובים ומחדדים בעמקות רבה סוגיה זו. בעל התניא בספרו מבקש לברר את הפסוק "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"[ג], ולהבין כיצד עבודת ה' קרובה אלינו. ניחא "בפיך", ניחא "לעשותו", אך השאלה הגדולה היא כיצד הדברים קרובים אל הלב? זהו כל עניינו ורצונו של ספר התניא- 'לכבוש' את הלב, 'עיר קטנה'.

השאלה כיצד הדברים יהיו קרובים אל הלב היא שאלה גדולה וקיומית לכל עובד ה' המשתוקק שליבו יבער אל המלך. כעובדי ה' פעמים רבות אנו חשים שלמרות שאנו משתדלים, עושים ופועלים, הלב אינו נדלק ובוער, אלא נשאר בתרדמתו, לב אבן. לפעמים אדם יכול להתבונן ולהתכונן לתפילה אפילו שעה שלמה, ועדיין ליבו יישאר לב אבן. אנו מרגישים שכל השתדלותנו בלימוד תורה, תפילה ועבודת המצוות, אינה מעלה או מורידה, ואנו נשארים כבולים לחומר ולנפש הבהמית, כמו שהיינו מאז ומעולם. איננו מצליחים להגיע למצב שבו המידות יירתמו, יתגייסו ויבערו לה' יתברך. לכל הפחות אנו מצליחים להבין את הדברים בשכלנו, בהתבוננות כללית בבחינת 'מקיף', שגם היא מדרגה יקרה מאוד, אך הם אינם מגיעים למדרגת התבוננות פרטית ואינם פועלים על הלב. המוח לא שליט על הלב באופן שהוא יכול לעוררו לפעול באופן חיובי לכיוונים הרצויים.

כיצד יש להתמודד עם קושי זה? ראשית לכל יש לדעת שעצם תחושת הצער והמאבק שאנו חשים בעת לימוד תורה או תפילה, שאנו רוצים להיות בדבקות אלוקית אך מרגישים שאנו עושים מלאכה בלבד, היא תחושה המעידה על לב מלא תשוקה ובעירה לעבודת ה'. מי ששואל את השאלות האלה ומתמודד עם המאבקים הללו – סימן שהוא עובד ה'. רבותינו לימדונו בכמה מקומות שההתמודדות עם הרצון והתשוקה להיות בוער באהבת ה', למרות הקשיים והמניעות, היא עבודת ה' יקרה ונפלאה.

מעבר לכך, עלינו להפנים עניין נוסף שיכול לסייע לנו בעבודתנו. בספר שמירת הלשון מספר החפץ חיים מעשה, אודות נערה שרצתה למכור תפוחים בשוק. באו בני בליעל וחטפו לה את התפוחים, והיא עמדה משתוממת. ייעץ לה אחד מעוברי האורח, שעליה גם כן לחטוף תפוחים, כדי שלפחות יהיה לה משהו, והיא לא תישאר בידיים ריקות.

על זו הדרך מלמד הרב צבי מאייר ב"שיחות התחזקות" שיש לשמוח ולהסתפק גם במועט שאדם הצליח להשיג, מפני שהוא עדיף על כלום. גם תפוח אחד הוא יקר ונפלא, ומי שאין לו אפילו תפוח אחד, יודע עד כמה אפילו תפוח אחד הוא יקר. כך בתפילה: אם אדם הצליח לכוון מעט בתפילה, ולו לרגע אחד, או אדם שעשה השתדלות והשקיע מאמץ, ואפילו אם המאמץ לא נשא פרי, בכל זאת המעט הזה הוא יקר מאוד-מאוד בעיני ה' יתברך. כל טיפת מאמץ שאדם משקיע ופועל בענייני לימוד תורה ותפילה, למרות ועל אף שהוא אינו רואה פֵרות בנגלה, היא יקרה עד מאוד. אפילו עצם העמידה בבית הכנסת בעת התפילה, ואף בלא להתפלל, היא מדרגה עליונה ונשגבה, ודאי לעומת מי שאינו מגיע כלל לבית הכנסת. עצם השהייה בבית הכנסת היא מצווה, וההגעה לתפילה מעידה על מדרגה של רצון לעבוד את ה'. לימוד זה אינו נמצא בדברי התניא ובדברי הרב קוק והינו לימוד חשוב מאוד בדורנו.

 

מוח שליט על הלב

בעל התניא עוסק במדרגת הבינוניים, שהיא המדרגה ששייכת יותר מכל לדורנו:

 

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינוניים. העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' שמאיר לנפש האלוקית שבמוח, ולשלוט על הלב, כשמתבונן במוחו בגדולת אינסוף ברוך הוא, להוליד מבינתו: רוח דעת ויראת ה' במוחו, להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו, ואהבת ה' בליבו בחלל הימני, וחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן, ותלמוד תורה שכנגד כולן.

 

טבעם הרגשי והליבי ומידותיהם הטבעיות של הצדיקים הם כבר אלוקיים. אפילו כל המידות הרעות מופיעות אצל הצדיקים באופן האלוקי והטוב: יש להם תאווה, אך רק לה' ית'; יש להם קנאה, אך רק קנאת ה' צבאות; יש להם גאווה, אך רק גבהות הלב בדרכי ה'. לעומתם, מדרגת הבינוניים היא מדרגה פחותה, ולפי בעל התניא, עיקר עניינם הוא למשול ולשלוט על הלב.

 

ויותר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינוניים שגם אם אין יד שכלו ובינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות ליבו שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו, דהיינו, שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן, להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתיקן, הוא הגוף, לדבקה בו. רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות. ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצוותיה, כמשל המחבק את המלך הנזכר לעיל. ואי לזאת, יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדיבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה, כנזכר לעיל.

 

בינוני אינו מצליח להגיע להתבוננות פרטית כזו שעושה מהפך וגורמת ללב לבעור בדבקות כרשפי אש, אלא יש בו רק התבוננות כללית, בחינת מקיף, שמשאירה גם בלב וב'תעלומות ליבו' 'מקיף' ואיזו אחיזה. לדברי בעל התניא, יהודי תמיד יהיה מוכן מעומק ליבו למסור נפשו על קדושת ה' יתברך, וכך תתגלה בו אהבת ה' עד כדי "ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. אהבה זו לה' יתברך נמצאת מסותרת תמיד בתעלומות הלב של כל יהודי. במוחו של הבינוני ישנה אהבה מסותרת לקב"ה, וכן בפנימיות הלב.

ההתבוננות הכללית השכלית היא פשוטה: "שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אינסוף ברוך הוא דכולא קמיה כלא חשיב ממש", ומתוכה מובן בהבנה פשוטה "שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו". ההבנה הזו היא השקפת עולם של מערכת היחסים בין האדם לה' יתברך, ויש בה ידיעה כללית ורחבה בעניין ההתגלות האלוקית בעולם כולו. 'נפש כל חי', תבל ומלואה ובתוכם האדם הפרטי, כולם נמסים בפניו יתברך. ידיעה זו היא 'השלטת השכל' השייכת לעמידה לתפילה בכובד ראש. ולא רק שהאדם מבין ותופס שהיה ראוי שליבו יבער בחשיקה, דביקה וחפיצה לה', אלא שהיה ראוי שהאישיות האנושית תצא ממאסר הגוף ותחזור לשורשה העליון, לחיות באור פני מלך חיים, ותיבטל כשרגא בטיהרא וכניצוץ הבטל לאור השמש כתנועת להבת אש המרצדת רצוא ושוב אל מקורה בתנועת ההשתוקקות כלפי מעלה.

 

מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה

אולם, בכל זאת, לדברי בעל התניא, הנשמה נתונה כאלמנה: "רק שבעל כרחן [נפשו ורוחו ארש בקרבו] חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות". האדם רוצה שנפשו תצא אל ה' להיות בוער כרשפי אש, אך הוא לא מצליח בכך, והדברים נשארים רחוקים מליבו. על כך ממשיך ואומר בעל התניא:

 

הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידיים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו... וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם.

 

בעל התניא מדבר על אדם שפעל ועשה כל מה שהוא יכול לעשות כדי להתבונן, והקדיש מזמנו להתבוננות השכלית, והוא אף הוציא אל הפועל את המסקנות המעשיות בדיבור ובמעשה, ובכל זאת ליבו לא מוליד דבקות. זוהי מדרגת הבינוני, שבניגוד לצדיקים שליבם ברשותם, ליבם של הבינוניים אינו ברשותם, ולכן הם אינם יכולים להופכו לאש קודש. ומפני שהדברים לא נוגעים בלב התפילות והתורות אינן עולות למעלה וכל מעשה המצוות לא עולה למעלה ללא דחילו ורחימו שבלב. מהו, אם כן, הפתרון? אומר בעל התניא:

 

אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל, אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל.

 

בעל התניא מלמד שהקב"ה הוא שמצרף המחשבה של ההתבוננות הכללית וכובד הראש, ובלשונו, 'השלטה', אל התפילה כאילו הייתה התגלות לב, בתשוקה, חפיצה וחשיקה. כל מה שאדם עושה שעולה בידו, ולו מעט, כל אלה מצטרפים יחד, וכל האברים עולים למעלה על ידי הדחילו ורחימו שבלב.

 

וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע

כמעט כל גדולי ישראל מקצה לקצה אומרים שלימוד קבוע של אמונה, מוסר או פנימיות בכל יום, כל אחד ואחד לפי שיעוריה דיליה, הוא השער דרכו ניתן להיכנס לחיים, לגדר 'בן אדם'. לולא זאת, הנפש הבהמית היא שתמשיך לפעול ולעבוד את ה' כפי דרגתה, אך לא יהי מי שיעבוד את ה' מעבר לכך. ידוע שניתן ללמוד את עבודת ה' דווקא מדרכו של היצר הרע, שעובד כל היום, יום יום, בלא לאות, ועומד במשימה שנתן לו ה' במסירות, באחריות, במקצועיות ובתחכום. כמה מסירות ודבקות בעבודת ה' ניתן ללמוד ממנו!

האדם הבינוני צריך לדעת את המדרגה שלו. לכן ישנו כלל גדול לבינוניים שהעיקר הוא לשלוט ולמשול על הטבע. הם אינם צריכים לפנות אל ה' ית', אלא להתבונן ומתוך כך להידלק. (כל המשפט האחרון לא ברור). ואפילו אם אדם לא נדלק ולא מצליח בעבודתו, עליו לדעת מהו מקומו וערכו האמיתי. כיצד הוא תופס את עצמו ואת עבודתו, מה יקר ובעל ערך בעבודה שהוא פועל, וכיצד ראוי ונכון להחשיב ולייקר אותה. פעמים רבות הנפילות באות מפני שאדם לא נותן ערך לעבודתו. כך אמר האר"י הקדוש, שהוא זכה להשגות עליונות בזכות שמחה של מצווה, שיש בה הודאה על יקרותם וחשיבותם של המצוות. לו היינו מחשיבים את המצוות שאנו עושים, לפחות במעט, כפי שאנו מחשיבים את העבירות שלנו, היינו שמחים בכל מצווה ומצווה שמחה גדולה ועצומה. "כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ"[ד]. כמה יקר בעיני ה' שאנו עוסקים בתורה. כל מילה וכל אות שאנו לומדים בתורה היא מדרגה עליונה ונשגבה שיש לשמוח עליה מאה ועשרים שנה... אילו הייתה לנו קצת השגה מה מעלתה של תורה, מה מעלתה של מצווה ומהי קדושה, היינו שמחים עד כדי שלא היה לנו זמן לנפילה.

 


[א] ברכות ה, א.

[ב] עין אי"ה, ברכות א', פרק חמישי סי' ב'. המשך: "...ותחת אשר ציור השכל עושה מעשיו בחפזון ואין צריך לו זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוּב ולהסכים גם כן בסקירה אחת, מפני שהוא כוח חופשי ואינו מוגבל בחומריות, אבל הלב שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב. על כן לכובד הראש היא מידת כל אדם לא ניתנה זמן. ולמידת חסידים הראשונים שהיא לכוון את הלב היה דרוש שיהיה שעה אחת, כי החומר מתפעל בהדרגה זמנית".

[ג] דברים ל, יד.

[ד] ליקוטי מוהר"ן, רפ"ב.

עבור לתוכן העמוד