• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

הברו נשאי כלי ה' - פרשת נשא

משא המשכן המבואר בתחילת פרשתנו,
מחלק ומארגן את מקום השראת השכינה בישראל.
נתבונן בחלוקה זו כביטוי למדרגות השונות בעבודת ה'
באומה ובאדם הפרטי,
וננסה להבין כיצד עלינו לשאת את משא הקדושה
בחיינו הפרטיים והציבוריים.


מַשַּׂא הַמִּשְׁכָּן

בתחילת פרשתנו ממשיכה התורה לעסוק בנושא שהחלה לעסוק בו בסיום הפרשה הקודמת- עניין נשיאת המשכן. בסיום פרשת במדבר עסקה התורה במשאם של בני קהת, ובפרשתנו פותחת התורה במשאם של בני גרשון ובני מררי.

משא המשכן מחלק בין השכבות השונות המרכיבות את המשכן על כל חלקיו, כאשר על כל שכבה ממונה משפחה אחרת מבני לוי- גרשון, קהת ומררי. בני קהת ממונים על נשיאת כלי המקדש- הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה; בני גרשון ממונים על נשיאת המשכן- היריעות, האוהל, המסך, הפרוכת, קלעי החצר ומיתריהם; ובני מררי ממונים על נשיאת הקרשים, היתדות והאדנים.

מלבד שלוש המשפחות הללו, גם אלעזר הכהן היה ממונה על נשיאת חלק ממשא המשכן- שמן המאור, קטורת הסמים, מנחת התמיד ושמן המשחה: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו"[א]. לפי הירושלמי, וכפי שאף מסביר רש"י, אלעזר בעצמו הוא שנשא את המשאות הללו[ב]. ביד ימין הוא נשא את שמן המאור, ביד שמאל נשא את קטורת הסמים, לפניו הייתה תלויה מנחת התמיד, ובאפונדתו היה שמן המשחה. האבן עזרא, הרמב"ן והספורנו מבארים שאלעזר היה ממונה על הדברים האלו אך לא נשאם אלא מינה צדיקים מיוחדים ממשפחת קהת שנשאו אותם. הרמב"ן מאריך לפרש שאדם יחידי אינו יכול לעמוד במשא גדול כל כך, ואף על פי כן הוא אומר שלדעת הירושלמי אלעזר היה איש ענק בעל כוחות יוצאי דופן, כמו שמצינו אצל משה רבנו, "קווי ה' יחליפו כוח"[ג].

עד כה, בפרשות העוסקות במשכן, לא נקטה התורה בחלוקת המשכן לחלקים שונים, ואילו כאן, בציווי על משא המשכן, מחלקת התורה בין חלקי המשכן השונים. בכך קובעת התורה את מבנה המשכן. ברצוננו לעסוק כאן בחלוקה זו, אך ראשית יש לציין שיש בחלוקה כמה יוצאי דופן. יוצא דופן בולט מאוד הוא העדרו של כלי שאינו נזכר כלל בפרשתנו, הוא הכיור. באף מקום בתורה לא הוזכר מי נשא אותו. ויש להבין: מדוע הכיור אינו נמנה בפרשתנו בכלל כלי המשכן? עוד יש להבין מדוע זכו בני קהת לשאת את הארון, ולא זכה לכך אלעזר, שהוא לכאורה הנציג הבכיר ביותר בכל משא המשכן. משא הארון אינו שונה ממשא שאר הכלים- השולחן והמנורה והמזבחות, ולכאורה גם עניין זה תמוה לגודל מעלת ארון הברית. עוד יש להבין מה זכו שמן המאור, קטורת הסמים, מנחת התמיד ושמן המשחה, שדווקא עליהם ממונה אלעזר? מדוע נתעלה מעמדם? הדבר אינו מבואר ויש להבינו.

 

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

מה מלמדת אותנו התורה על רבדיו השונים של המשכן? נראה שניתן לדמות את המשכן ונושאיו לתבנית דמות האדם. הקרשים והעמודים שנשאו בני מררי, הם כמו העצמות המייצבים והמעמידים את האדם. כל היציבות של המשכן הייתה על ידי המשא של בני מררי וכל היציבות של גוף האדם תלויה בעצמות.

המלבוש של האדם- בשרו, עורו ושכבות הלבוש החיצוניות יותר, מקבילים לכיסויי המשכן, משאם של בני גרשון שנשאו את מעטפת המשכן. המעטפת היא שנותנת את המראה החיצוני של המשכן ואת תדמיתו, כמו "כותנות עור" בעי"ן או באל"ף.

כלי המשכן, משאם של בני קהת, מקבילים לאיבריו של האדם. כל כלי משמש בתפקיד אחר במערך החיים של האדם: המנורה היא העיניים; מזבח הקטורת הוא האף; שולחן לחם הפנים הוא הפה. שלושת האיברים הללו מסודרים כמו סדר הכלים שבקודש. מאחוריהם, באזור הפנימי יותר של האדם, נמצא המוח - הוא ארון הברית שבקודש הקודשים והלוחות שבתוכו. מזבח החיצון הוא כנגד האיברים הפנימיים שבגוף האדם, ובעיקר מערכת העיכול, והכיור כנגד היטהרות הגוף מכל הפסולת שבו. בהמשך נסביר את מעמדו השונה בין הכלים.

מה מסמל משאו של אלעזר הכהן? משאו של אלעזר מקביל למחשבות והרגשות של האדם. לעומת כל הכלים שהם סטטיים, השמן והקטורת פועלים את התהליכים הפנימיים שבמשכן, בוערים ומאירים. הם הנשמה הפנימית והתוכן הפנימי של מה שקורה בתוך האיברים פנימה. יש להבדיל בין השמן למאור וקטורת הסמים לבין הקורבנות. הקורבנות הם חולין ורק כששוחטים אותם הם נעשים קודש. לעומתם, הקטורת והשמן נעשים חלק מן המקדש כבר מרגע הכנתם. כבר בתור חומר גלם הם קדושים וחלק מבית ה', מה שאין כן הקורבנות שכל זמן שלא נשחטו אין בהם קדושה והם שייכים לחוץ, כמו ההזנה החיצונית של האדם.

 

הָאָרוֹן- נוֹשֵא אֶת נוֹשְאָיו

נדמה, שאם התבקשנו אנו לחלק את משא המשכן, היינו נותנים לאלעזר הכהן לקחת את הארון, הכלי הקדוש ביותר במשכן. אמנם בארון אין אש ואין בו יסוד דינמי אלא הוא סטטי. כביכול אין בו כל התרחשות, אך נראה שהארון, לגודל מעלתו, הוא למעלה משאלת ההתרחשות. בכל הכלים יש איזו התרחשות, מלבד הארון שהוא למעלה מגדר של עבודה. אמנם זורקים לפניו דם ושמים לפניו קטורת, אך הוא בעצמו אינו כלי שרת ואין נעשית עליו כל עבודה. לאור זאת נראה לומר שאלעזר ואיתמר הם שצריכים להיות ממונים על משא הארון או אפילו משה ואהרון, לגודל מעלתו. אולם התורה קובעת מעמד מיוחד לארון גם בעת נשיאתו. גם בעת נשיאת הארון הייתה הפרוכת מכסה עליו, כביכול גם בעת המשא הארון נשאר במדרגתו העליונה ואינו יוצא מקודש הקודשים, ורק באופן זה הכוהנים יכולים לשאתו.

בני קהת שנושאים את הארון, אינם מגיעים באמת אל הארון אלא נושאים אותו עם כיסוי הפרוכת. כביכול הארון נשאר בקודש הקודשים פנימה. לכן גם משה אינו נכנס לקחתו, ואף לא אלעזר ואיתמר. בעצם יש לומר שאף אחד לא נשא את הארון משום שהוא היה נושא את נושאיו[ד], ובני קהת היו ממונים רק על נשיאת הכלים של הקודש. ומפני שהם ממונים על נשיאת הכלים, הם נושאים כביכול גם את הארון ולוקחים אותו מבחוץ, כמו שאר הכלים.

יש עוד לדקדק שהפרוכת הייתה אמורה להיות אצל בני גרשון, שהרי כל שאר הפרוכות שייכות למשא בני גרשון, אלא שמשא גרשון הוא לבוש המשכן והחצר, ואילו הלבוש של קודש הקודשים הוא לבוש אחר לגמרי והוא נשאר עם הארון גם בעת המשא.

 

קְרָשִים, מַעֲטֶפֶת וּפְנִים

לפי דברינו עד כה, המשכן נחלק לחמישה חלקים שונים: שלד המשכן שנושאים בני מררי; הלבושים והמעטפת שנושאים בני גרשון; הכלים הם איברי הגוף, שנושאים בני קהת; הבעירה הפנימית שנושא אלעזר, והארון- שאין נושאים אותו אלא הוא נשאר פנימה לפני ולפנים.

מה עניינם של העמודים במשכן? לכאורה המשכן אינו מחייב עשיית עמודים. ייתכן לומר שהעמודים אינם קודש אלא חול, או שכלל לא היה צורך בהם והיה ניתן לבנות מבנה ללא עמודים. עוד היה אפשר לומר שכל מבנה המשכן כלל אינו חשוב, משום שהעיקר הוא הכלים. הרי אצל האבות הקדושים היו מזבחות ללא אוהל ומעטפת חיצונית. ייתכן שהאוהל נצרך על מנת להכיל את כל הכלים יחד או שהמנורה לא תכבה, אך מדוע יש בו קדושה? לכאורה הוא חול. אך לא כך מלמדת התורה. כחלק מהציווי על עשיית בית לה' ומכון להשראת שכינה וקדושה, התורה מצווה על עשיית העמודים. כל עניינם של העמודים הוא היציבות של המשכן. אין בהם עניין של יופי או חיוניות. אדרבה, הם נועדו לקיבעון, יציבות ועמדה תקיפה של המשכן. בכך מלמדת התורה שהיציבות היא מצרך חשוב מאוד בקדושה, וכך הקדושה מגיעה לעולם.

התורה מלמדת שהקודש צריך שתהיה לו מעטפת קדושה. נכון שיש דרגות בקדושה. לא המעמיד ולא המעטפת קדושים בערך הכלים. לכן יש הבדל בין נושאי הכלים לנושאי המשכן ועמודיו. באופן זה ניתן להסביר את החלוקה שנעשית על ידי הפרשות בין גרשון ומררי לבין קהת המופיע בסיום הפרשה הקודמת. ייחודו של קהת בא לידי ביטוי בכך שממנו יוצאת כהונה ואף משה יצא ממנו. לכן אף משאו מיוחד מבין משפחות לוי.

אך כשם שיש חלוקה בין גרשון ומררי לבין קהת, כך יש חלוקה בין גרשון למררי. על בני גרשון נאמר בפרשתנו "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם"[ה]. חז"ל אומרים שאצל מררי לא נאמר כלל "נשא", כי גרשון שהוא הבכור דומה במעלתו לקהת שנשא את הארון, וגם לו הייתה נשיאה ורוממות, מה שאין כן במררי[ו]. יש הבדל בין היופי של המעטפת, המראה פנים מאירות של המשכן לעולם, לבין היציבות שהיא רק משא. גם שם המשפחה מעיד על כך, "מררי", עבודה קשה ומרה ותו לא. לעומת זאת, המאור של המעטפת הוא עבודה גבוהה יותר, בעלת רוממות ונשיאה- "נשא את ראש בני גרשון גם הם". ובכל זאת, עיקר הקודש אינו נמצא בהם. רק על בני קהת שנושאים בקודש עצמו, מזהירה התורה מפני קדושת המשא- "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ "[ז], משום שמדרגתם עליונה יותר. מעל מדרגה זו נמצאת מדרגת הארון, שהוא לעילא לעילא, ובכלל אי אפשר לשאת אותו ולהעבירו ממקום למקום. הוא קובע מקום לעצמו, ונושא את עצמו. "ויהי בנסוע הארון". מלבד זאת, יש את התרחשות החיים הפנימית של המקדש בדרגת אלעזר הכהן[ח].

 

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת

כאמור, הכיור הוא כלי ייחודי ויוצא דופן מבין כלי המשכן. הוא אינו מופיע ברשימת משא הכלים שבפרשתנו, ואף אינו מופיע יחד עם כל הכלים בפרשיות המשכן אלא בתחילת פרשת כי תשא, בנפרד משאר הכלים[ט]. בנוסף, התורה אינה מציינת את מידותיו של הכיור אלא רק מצווה על עשייתו "ועשית כיור נחושת"[י]. יתר על כן, חשבון סך הנחושת שבמשכן המופיע בפרשת פקודי, אינו כולל את הכיור[יא]. נאמר: "וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל ויַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב".[יב] הכיור אינו נכלל בסך הנחושת משום שהוא נעשה מנחושת שניתנה כתרומה מיוחדת מנשות ישראל: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"[יג].

אמנם כמו כל כלי המשכן גם את הכיור משחו בשמן המשחה והוא נעשה קודש קודשים, אך בעצם הוא כלי מסוג אחר לגמרי. בעצם, מבין כלי המקדש, הכיור אינו כלי לקדושה ולהשראת שכינה, אלא כלי לטהרה וזיכוך מהטומאות החיצוניות לפני הכניסה אל הקודש. הוא כעין ה"סור מרע" של המקדש, ואין בו פן של "עשה טוב". ומפני שהוא אינו כלי כמו שאר כלי המקדש, הוא לא נעשה מתרומת הנחושת הרגילה אלא מתרומתן הטהורה של בנות ישראל. אמנם משה רבנו חשש שאין במראות הללו טהרה אלא נפילה, אך הקב"ה השיב לו שיש בהן טהרה ומעלתן גדולה, שעל ידן העמידו נשות ישראל צבאות במצרים על אף גזירותיו של פרעה[יד].

בפרשתנו, בתוך מניית הכלים שנושאים הכוהנים, הכיור אינו נמנה משום שהוא אינו כלי להשראת שכינה כמו שאר הכלים. מבין הראשונים לא מצאתי מי שעוסק בכך. ייתכן לומר שבני קהת נשאו את הכיור יחד עם שאר הכלים או אולי בני גרשון או מררי, ואפילו ניתן להפליג ולומר שהוא נלקח על ידי זר. בכל אופן, מן העובדה שהתורה אינה מציינת מי נשא את הכיור, נראה שגם אם בני קהת לקחו אותו יחד עם שאר הכלים הוא נלקח כחפץ שגם זר היה יכול לקחתו לפי פשט התורה, כי הוא אינו שייך לקדושת המשכן אלא לטהרה.

  

קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו

יש ללמוד משכבות המקדש השונות לעבודת ה' הציבורית ועבודת ה' הפרטית באומה ובאדם. המבנה הנפשי והלאומי הוא שיקוף של מבנה המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכפי שמובא בשם חז"ל: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם- בתוך כל אחד ואחד"[טו]. כל חלק מחלקי המשכן מבטא חלק שונה ומיוחד בחלקי הקדושה השונים כפי שהם מתגלים באומה ובאדם הפרטי, וכפי שעלינו לשאתם בעבודת ה'.

ראשית כול, הכיור שאינו מוזכר בפרשתנו, מלמד שכאשר בונים את המשכן, אסור לתת כניסה לשום טומאה, שחיתות ורשע. צריך שתהיה טהרה על מנת שכל הדברים הרעים לא יכנסו לקודש פנימה. זה תפקיד הכיור.

מלבד הכיור, כדי לבנות את הקודש צריך שיהיה לקדושה מעמד יציב ונוקשה. על כך ממונה משפחת מררי הנושאת את קרשי המשכן. צריך שתהיה משפחה כזו בין נושאי הקודש באומה, שתפקידה לדאוג לעמידה יציבה ואיתנה של הקדושה; ששום דבר לא יזוז ממקומו, שהכול יהיה בטוח ומוברח מקצה לקצה. כדי לייצב את הקודש יש לדאוג שמכל צד ופינה לא יהיה ניתן להסיט את המבנה. חכמה רבה נדרשת לראות היכן הזוויות הקטנות שעלולות להתערער ממקומן, וכיצד לחזקן באמצעות בריחים, אדנים וטבעות.

אמנם תפקיד נשיאת הקרשים והעמודים הוא קשה ומר, אך נצרך לקדושה. באופן זה כותב מרן הרב קוק זצ"ל על יראת העונש, שהיא כמו השמרים שבתחתית החבית. כל התסיסה והחיוניות שביין תלויה בקומה הנמוכה והמרה הזו[טז]. כמובן שאיננו שותים את השמרים כפי שאין רואים את הקרשים במשכן מבחוץ, ובכל זאת הם נצרכים.

בתוך האומה הישראלית יש דמויות שהן נושאי יציבות ועמדת הקודש. כל עיקר עולמם התורני והיהודי, כל מסירות נפשם וכל חיותם, שייכים לכך שהיהדות לא תזוע ממקומה. כלל לא אכפת להם אם הקודש נראה יפה או אינו יפה, ואף לא בהכרח אכפת להם אם יש בו דבקות אלוקית ועבודת ה'. אין זה מה שמטריד אותם. כל מעיינם נתון לכך שהמבנה לא יימוט ולא יזוז ממקומו. הם שמים קרשים חזקים, בריחים, אדנים ועמודים, ודואגים לכך שהקודש לא יטולטל ויזוז מכל רוח רעה. הרי אם לא היו קרשים, כל רוח הייתה מזעזעת את האוהל ואף ממוטטת אותו. פן כזה בקדושה קיים גם באדם הציבורי וגם באדם הפרטי. ללא היסוד הזה, אין משכן. כל אדם צריך שיהיה בו חלק "מררי" של עמדה בקדושה שאינו מאפשר שום תנודה בעצם קדושתו. עליו לדאוג לכך שעולם הקודש לא ינוע, ורוחות זרות לא יוכלו לטלטלו מהכא להתם.

בחלק המררי הממונה על יציבות המשכן יש מעלה גדולה מאוד, אך זוהי רק הקומה התחתונה ברבדי המשכן. מבנה יציב אינו מספיק על מנת לבנות את הקודש משום שהוא אינו הבית במובנו השלם אלא רק במובנו הטכני והחיצוני.

  

יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן, אֹהֶל מוֹעֵד, מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ

מעבר לשלד היציב של הקדושה, יש רובד נוסף שתפקידו הוא "להראות העמים והשרים את יופייה כי טובת מראה היא". הקדושה אכן צריכה להיות יציבה ואיתנה, אך מלבד זאת עליה להיות נאה, מתקבלת על הדעת, שתהיה "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[יז]. "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[יח], שיאמרו "כמה נאים מעשיו של פלוני שלמד תורה"[יט]. יש אנשים באומה שכל מסירותם על בניין הקדושה באומה שייכת לרובד זה, שהקדושה תאיר ותיראה בכל יופייה והדרה.

כאשר אדם עומד מחוץ למשכן, הוא רואה את מכסה האוהל העוטף את יריעות המשכן כהינומה של הכלה[כ], ואילו בתוך המשכן הוא רואה את היופי של יריעות המשכן, מעשה רוקם. אז לבו נפתח ונוצרת בתוכו הזדהות עם המקום. כלומר, החן והיופי יוצרים הזדהות עם הקדושה, כפי שחז"ל אומרים ש"דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם". כך צריכה הקדושה להיראות- בעלת יופי ותפארת, שכל אדם רואה ומזדהה עם היופי הנשגב ועם הקדושה מלאת האור.

 

בֵּין מְרָרִי לַגֵּרְשֻׁנִּי

כפי שחז"ל דורשים מן הפסוקים, קיים מתח בין בני מררי לבני גרשון. נאמר: "זאת עבודת משפחת הגרשוני לעבוד ולמשא", ונאמר: "זאת עבודת משפחת בני מררי לכל עבודתם באהל מועד". חז"ל אומרים שאי אפשר שבני מררי יעבדו את עבודת בני גרשון, ולא בני גרשון את בני מררי, אלא לכל אחד יש את התפקיד שלו. בעומק הדברים חז"ל מלמדים שקיים מתח בין אלו שרוצים להעמיד את היהדות יציבה ובלתי ניתנת לערעור, לאלה שמעוניינים שהיהדות תיראה ביופייה והדרה. המבקשים להעמיד את הקודש יציב אינם מתעניינים בשאלת היופי, המראה וההזדהות. אף להיפך: בשימת לב לשאלת המראה החיצוני וההזדהות הם רואים קלקול, ומפחדים שדווקא היא שתערער את יציבות המבנה.

ניתן לתאר את בני מררי ובני גרשון מתדיינים ביניהם מי חשוב יותר. בני מררי טוענים שעיקר הבית הוא העמודים, שהרי הם שנותנים את העמידה והגובה של המבנה, גם במובן הפנימי- השמימיות והקדושה. ללא העמודים, אין עמידה ליריעות. בני גרשון טוענים לעומתם, שאין כל חשיבות להעמיד בניין אם אין לו טעם וריח ואם אין כלפיו כל הזדהות פנימית ושייכות פנימית, אפילו אם יהיה זה בניין גבוה. ללא הרכיבים החשובים באמת אלו רק קרשים ורק מרירות.

אין זה קל לכלכל יחד את המתח שבין עבודת בני מררי לעבודת בני גרשוני. אנו נמצאים בדור שהמתח הזה הוא מתח סוער מאוד, בעיקר בתוכנו פנימה. נשמעים קולות לכאן ולכאן: יש שדורשים עמידה יציבה ושלא יהיה חס וחלילה כל פגם, ויש המבקשים הזדהות פנימית ונראות חיצונית, שהיהדות תהיה ידידותית ונעימה לעין. לכל אדם יש צורך בהזדהות פנימית, שהתורה לא תהיה מנותקת מהמציאות, בעלת נוקשות שרירותית, חסרת טעם וחן ובלי רגש פנימי. מנגד, ללא בסיס יציב אין כל משמעות ליופי ולהזדהות.

התורה מלמדת שהקודש נבנה משני הצדדים הללו יחד. איננו שואפים לבניין קודש שיהיה רק מררי, חלילה, וודאי שלא יהיה רק גרשון, חלילה, אלא אנו צריכים את השניים. צריך שהקדושה תעמוד בתוקף, וצריך שתהיה הזדהות פנימית ותפארת חיצונית. מבחינת התוכן הפנימי הצורך האחרון נמצא במעלה גדולה יותר, ויחד עם זאת, שני הצדדים האלו עדיין אינם עיקר הבית.

 

מַשָּׂא בְנֵי קְהָת

עיקר הבית נמצא בפנים, בכלי המשכן הנישאים בידי משפחת הקהתי. ה"קהת" שבנו הם עובדי ה' שאינם עסוקים כל ימיהם בדאגה ליציבות הקדושה ואינם עסוקים בהזדהות פנימית או בתפארת כלפי חוץ, אלא הם עסוקים בלהיות עובדי ה' וכלי קודש לה'. היציבות של הקדושה וכן ההזדהות הפנימית והיופי החיצוני הם המעטפת לתוכן הפנימי והעיקרי של הבית- עבודת ה' בעצמה. בכל אחד ואחד מאיתנו יש חלק ממשפחת הקהתי, שכל מסירות נפשו וכל מאווייו נתונים לרצונו להיות כלי קודש ועובד ה' שבתוכו מתרחשת הדבקות האלוקית.

בתוך עובדי ה' יש גוונים שונים: יש עובדי ה' שבתוכם בוערת אש. יש וזוהי אש בוערת מתוך הרצון לשרוף עצמם לה' יתברך, מעין שרפים, כעבודת מזבח החיצון, ויש שזוהי אש שמאירה, כעבודת המנורה. יש עובדי ה' שיש להם הרגש דק וריח פנימי, שהנשמה נהנית ממנו, כעבודת הקטורת, ויש שיש להם טעם טוב, כעבודת השולחן[כא].

 

וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

אלעזר בן אהרון הכהן, הנושא את שמן המאור, קטורת הסמים ושמן המשחה, מבטא בדמותו את דמויותיהן היחידאיות של כל גדולי ישראל, מורי הדרך לאורך הדורות, אשר נותנים את הנשמה הפנימית, את תוכן העבודה ואת חומר הבעירה לכל אלה שרוצים להיות עבדי ה'. מורי הדרך האלה הם שנותנים לאומה את ההתרחשות עצמה, את עבודת ה' בעצמה, שממנה אנו יונקים לא את הרצון לעבוד את ה', אלא את התוכן של עבודה זו. במובן עמוק, אלעזר הכהן עבור דורנו הוא מרן הרב קוק זצ"ל, שנתן לדורות האחרונים את התוכן והנשמה של עבודת ה' - את השמן שמאיר ואת הקטורת שמעלה ריח טוב.

וכמו באומה, גם בכל אחד מאיתנו נמצא חלק כזה שיש בכוחו לתת את התוכן הפנימי הנשמתי של העבודה. בעל "נפש החיים" אומר שעל כל אחד ואחד לחדש מעצמו חידושי תורה[כב]. כשאדם מחדש חידושי תורה, בחינת אלעזר שבו מאירה, הוא נותן חומר שממנו בוערים לעבודת ה'- שמן למאור וקטורת למזבח.

 

הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת

דרגה נוספת בהשראת שכינה, העליונה ביותר, היא מדרגת ארון הברית. מדרגה שהקב"ה משרה שכינתו בה וכל הדרגות יונקות משם, אך אף אחד אינו יכול להגיע אליה. גם כשמשה ואהרון נכנסים לקודש הקודשים, הם עדיין אינם לגמרי שם. משה אינו עובד שם עבודה אלא רק שומע את קול ה', ואהרון נכנס בחסות הענן ועושה עבודה שאין בה שימוש ממשי בארון.

קודש הקודשים הוא מקום ההתגלות האלוקית אלינו וממנו נמשכת כל עבודת ה' שבמשכן. בכל המקדש אנו פועלים והוא יתברך המקבל, כביכול. אולם בתוך קודש הקודשים מתהפכים התפקידים. אנו איננו עושים דבר ואילו הקב"ה פועל ומתגלה- "קול ה' מידבר מבין שני הכרובים". כל עבודת ה' שלנו נמשכת מהשראת השכינה שבקרבנו, שהקב"ה פועל בתוכנו.

אם אלעזר הכהן היה נושא את הארון או אהרון ומשה רבנו, היינו טועים לחשוב שזוהי מדרגת הארון. אולם מדרגת הארון היא למעלה-למעלה ממדרגה שיש לנו כל תפיסה בה. כל מדרגתו של הארון היא שם שמים שבקרבנו. לא אנחנו נושאים את שם שמים, אלא שם שמים הוא שמאיר בעצמו בקרבנו. לכן הארון נותר תמיד מכוסה. מדרגה עליונה זו מתגלה רק אצל ענקי ענקים שאולי למעלה מגדר להיות אלעזר. חכמי רזים, צדיקים נסתרים, שהם רק צינור להתגלות של הנסתר בעצמו. גם בכל אחד ואחד, לפי ערכו, יש בחינה של צדיק נסתר, "ועמך כולם צדיקים", היא התגלות הנשמה האלוקית הנתונה בתוכנו ומגלה שכל מה שפועל הקב"ה בקרבנו, אינו מעשה ידינו ואינו תלוי בבחירתנו. איננו נושאים את האור האלוקי שבקרבנו אלא הוא שנושא אותנו. מעלתו הגבוהה של משה רבנו, העניו מכל אדם, היא שכל כולו היה פתוח לשמוע ולקלוט את דבר ה' שבקרבו ואת אור הנשמה האלוקית שבישראל.

 

אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ

בכל אחד ואחד מישראל צריך שיתגלו כל המדרגות הללו שבנשיאת הקודש. אנו צריכים העצמה פנימית רבה להיות נושאי כלי ה', בייחוד בימים שלנו כאשר אנו עוברים סערת נפש עצומה ורוחות סוערות מבחוץ ומבפנים ומאיימות לקעקע את הקדושה. וכפי ש"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת"[כג], כך כל הלומד פרשת נשיאת המשכן כאילו נושא המשכן על כתפיו.

מהפרשה הזו אנו יונקים את הכוח לשאת את הקודש על כתפינו בכל הרבדים השונים. עלינו לשאת את העמדה האיתנה שלא נותנת להזיז ולטלטל את הקדושה, גם אם עבודה זו היא קשה ומרה. לשם כך צריך שתהיה בנו מסירות נפש. יחד עם זאת, נושאי כלי ה' צריכים לשאת גם את הדגל שכל התורה כולה תיעשה מתוך הזדהות פנימית ומתוך יופי וחן; שכל מי שרואה בן תורה יראה "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", כיצד התורה מתקבלת בשכל אנושי, במוסר טבעי, בהארה ובשפה ברורה ונעימה. למעלה מכך, עלינו להתמסר להיות כלי קודש ממש; שההתרחשות הפנימית שבקרבנו תהיה בעלת תוכן של דבקות אלוקית לדרגותיה ולגווניה השונים, כל אחד כפי ערכו. יש שנושאים את המזבח, יש שנושאים את המנורה ויש שנושאים את השולחן. בכל אחד ואחד קיימים כל צדדי המשכן האלו, ועלינו לתת מקום לכל הצדדים האלה בקרבנו, "בלבבי משכן אבנה". אנו צריכים את מררי, את גרשון ואת קהת, ועלינו להיות קשובים לאלעזר שבדור. עלינו לפאר ולגדל את הענקים נושאי הקודש, שמורים לנו את הדרך ונותנים לנו את התוכן הפנימי של עבודת ה', שמדליקים את אש התמיד ומעלים את הריח הטוב של עבודת הקטורת.

למעלה מכל זאת, עלינו לדעת ולחוש שיש ה' בקרבנו והשכינה שורה בנו, ולהקשיב לקול ה' המסותר המתגלה בנו. כל התורה שאנו לומדים, ובעיקר פנימיות התורה, היא כולה הקשבה לדבר ה' ולשם שמים שמתגלה דרכנו, בחינת משה ובחינת ארון העדות. עיקר הרצון בלימוד התורה האמיתי הוא שנלמד תורה לשמה, להבין היטב מה ה' יתברך מדבר אלינו דרך התורה עד כי "המאור שבה מחזירן למוטב"[כד].

בעל "נפש החיים" מסביר שחידושי תורה הם כמו חידוש כלי כסף, שיש לשפשף ולמרק את השחרות שהצטברה עליהם כדי להבריקם ולהאירם כחדשים. כשלומדים סוגיה בתורה, בין בנגלה של תורה ובין בפנימיות התורה, יש בה סברות שאינן מיושרות ואינן קולעות לרצון ה'. העיסוק בסוגיה בפלפול ומחשבה הוא כעין הברקת הכלי, בבירור רצון ה' שבסוגיה. כעין שפשוף השחרות החיצונית של הסברות שקיים בהן צד אנושי מוטעה, באמצעות הקשבה פנימית לדבר ה' שמידבר מבין שני הכרובים. שני הכרובים הם ביטוי לדבקות של הקב"ה בכנסת ישראל והדבקות של כל יהודי בקב"ה. נשיאת הארון אינה נשיאה בפועל משום שהארון נושא את נושאיו, אלא היא הדבקות במי שנושא אותנו, עד שמאור התורה יאיר למוטב דרכנו.

יהי רצון שנזכה לקבלת תורה שהיא התמצית של כל נושאי הקודש, לשמוע את קול ה' מידבר מבין שני הכרובים.

 ™



[א] במדבר ד טז

[ב] ירושלמי שבת פ"י ה"ג

[ג] רמב"ן במדבר ד טז

[ד] סוטה לה ע"ב

[ה] במדבר ד כב

[ו] במדבר רבה ו ב

[ז] במדבר ד כ

[ח] עבודת מררי כנגד עולם העשייה- ה"א תתאה שבשם, גרשון כנגד עולם היצירה- אות וא"ו שבשם, קהת כנגד עולם הבריאה- ה"א עילאה, ועבודת אלעזר, נשמת החיות הפנימית, כנגד עולם האצילות- אות יו"ד שבשם. למעלה מכולם הארון שאינו משא, ואינו בא לידי ביטוי בשום אות אלא כנגד קוצו של יו"ד.

[ט] אמנם גם מזבח הקטורת אינו מופיע בפרשיות המשכן יחד עם כל הכלים, ובכל זאת הכיור מופיע לאחר מכן.

[י] שמות ל יח

[יא] שמעתי מהרב בנימין רוזנצוויג. ראה רמב"ן שמות לח כא

[יב] שמות לח כט-לא

[יג] שמות לח ח

[יד] רש"י שמות לח ח

[טו] ראשית חכמה שער האהבה ו

[טז] מידות הראי"ה יראה ב: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אע"פ שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו... ממוזגים ומשוערים, הינם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מיישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי להיות ליסוד נכון בבניין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות..."

[יז] אבות ב א

[יח] דברים ד ו

[יט] על פי יומא פו ע"א

[כ] כפי שמצאנו שהמשילו רבותינו את האוהל, רש"י שמות כו ט

[כא] אין כאן המקום להבחין ביתר הרחבה בין הכלים השונים. בעבר הרחבנו וביארנו את מבנה הקודש כמבנה הפנים.

[כב] נפש החיים ד יב

[כג] מנחות קי ע"א

[כד] איכה רבה פתיחה ב

עבור לתוכן העמוד