• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ונשא ברכה מאת ה' - פרשת נשא

כאשר הכוהנים נושאים את ידיהם ומברכים את ישראל בברכה המשולשת,
מציץ הקב"ה מבין כפות ידיהם ונותן להם את הכוח
לברך את ישראל ואת העולם כולו.
מהו כוחה המיוחד של הברכה שניתנה לישראל
וכיצד מברכים ישראל את אביהם שבשמיים?


יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ

בברכת כוהנים המופיעה בפרשתנו, הכוהנים פונים לקב"ה ומבקשים שישא פניו לישראל: "ישא ה' פניו אליך"[א]. חז"ל מקשים- כיצד ניתן ליישב פסוק זה עם מה שנאמר על הקב"ה "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"[ב]?  חז"ל מתרצים את קושייתם בכמה אופנים ואנו נתבונן בשניים מהם.

תירוץ אחד המופיע במדרש רבה מבדיל בין שני מצבים שונים: "כאן בעושין רצונו של מקום, כאן באין עושין רצונו של מקום"[ג]. כלומר, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום ה' נושא להם פניו, ואילו כאשר אין עושים רצונו, אין נשיאת פנים. אם נתבונן בביאור זה התבוננות נוספת נראה כי בעצם אין בכלל משוא פנים, כיוון שאם ישראל עושים רצונו של ה' זוהי שורת הדין. עניינה של מידת הדין הוא שכאשר עושין רצונו של מקום אז אין מקטרג ואין צורך לדון, והקב"ה נושא פניו אלינו. אך כשאין עושין רצונו של מקום, מידת הדין דורשת את עלבונה ופועלת פעולתה על מנת לתקן את הקלקול. אם הקב"ה ישא פנים כשאין עושים רצונו, המצב יישאר בקלקולו.

תירוץ נוסף מתרצים חז"ל, בין "ישא ה'" ל"לא ישא": "אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"[ד]. כיוון שישראל מחמירים על עצמם לברך ברכת המזון אפילו על כזית וכביצה, למרות שאין להם כדי שביעה, בכך הם פועלים לפנים משורת הדין ולכן אף ה' הולך איתם לפנים משורת הדין ונושא להם פנים.

לפי תירוץ זה, כוונת הברכה "ישא ה' פניו אליך" היא, שה' נותן לנו לא לפי שורת הדין אלא לפנים משורת הדין, ואף תוספת מרובה. הקב"ה רק מחכה שנפתח פתח במעשינו על מנת שיוכל להשפיע לנו את טובו - "פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו"[ה]. כאשר אדם עושה מעט מלמטה, הקב"ה נותן לו שפע בלי הגבלה ובלי ערך. המעשה האנושי הוא רק עילה לכך, כדי שלאדם יהיה קשר לשפע שניתן לו מאת ה'.

אך אדרבה, גם זה מתהפך. אם הקב"ה נותן לנו לפנים משורת הדין מפני שאנחנו עשינו לפנים משורת הדין הרי זו שורת הדין בעצמה! אם כן איזו נשיאת פנים יש בכך?

בהתבוננות עמוקה יותר אנו רואים כי הקב"ה באמת תמיד נושא פנים לעמו ישראל. כך מסביר ה'שפת אמת': "שאנחנו כולנו מעשה ידיו והוא מכיר הפנימיות שלנו שהוא החיות שיש בנו חלק אלוקי ממעל ועל ידי זה הוא יתברך מרחם"[ו].

על הפסוק "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי"[ז], אומרים חז"ל שישנה נשיאת פנים של הקב"ה לישראל:

 

 "משל לשני בני אדם שהן באין לדין אצל בימה והיו מתיראין מן הדין אמרו להם אל תיראו מן הדין, אל תעיזו פניכם[ח], כך ישראל עתידין לעמוד בדין מול הקב"ה והן מתייראין ומלאכי השרת אומרים אל תתייראו בן עירכם שנאמר "הוא יבנה עירי וגלותי ישלח"[ט], חזרו ואמרו אל תיראו מן הדין אין מכירים אותו קרובכם הוא "לבני ישראל עם קרובו הללויה"[י], ושבו ואמרו להם אל תיראו מן הדין אחיכם הוא "למען אחי ורעי"[יא] וביותר שהוא אביכם שנאמר "כי הוא אביך קנך"[יב]. וכאן הכתוב אומר "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים"[יג] שמזכה אותנו לדין, כמה דאמר "ישראל מְקֹרָאִי"[יד].

 

בבית דין, קרוב פסול לעדות. קל וחומר שהוא פסול לדון. אך כאשר הקב"ה עורך דין, הוא נושא פניו לישראל דווקא מפני שיש לו קירבה לישראל. כביכול הקב"ה עושה לנו "פרוטקציות", ועל כן אין לנו ממה לחשוש. לפי פירוש זה נשאלת השאלה, לשם מה צריך לברך את ישראל "ישא ה' פניו אליך"? והרי הוא נושא פניו אליהם מלכתחילה? אלא, ודאי שברכה זו מאפשרת את המעשה והמקום בו תוכל הברכה לחול. אם ישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה נושא פניו לאין ערוך לא רק לפי דין, וכשישראל מחמירים על עצמם ועושים לפנים משורת הדין, הקב"ה פותח להם ומשפיע להם ללא גבול ומידה. בשני המקרים יש לברכה על מה לחול- על מעשיהם של ישראל, רק יש צורך בפתח שיפתחו ישראל מצידם על מנת שיהיה "היכי תמצי" לברכה לחול.

 

וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ

המעשה האנושי הוסבר לעיל כעילה למתן חסד. כך מוסבר על פי הפסוק "לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[טו]. לכאורה ישנה בפסוק זה קושיה, שהרי "אתה תשלם לאיש כמעשהו" זו ו מידת הדין, ואילו "לך ה' חסד" זהו שפע בלי הגבלה שלא על פי דין. אלא יש לומר, שבזכות המעשה אנושי, כאשר עושין רצונו של מקום, יש לברכה היכן לחול ואז הקב"ה משלם לא רק על פי המעשה אלא שפע רב לאין ערוך. אך כשאין עושין רצונו של מקום, הקב"ה נותן לנו לפי מידתנו, לפי מידת הדין. באמת, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק והקב"ה רוצה להיטיב עמנו שפע ללא גבול. אך כמו הפרה שאינה מניקה מחשש שתחנוק את העגל, כי אין בכוחו לקבל כל מה שברצונה להשפיע, כך הקב"ה באהבתו נותן לנו על פי מידתנו בשביל לא לפגוע בנו ולאפשר לנו לבנות את עצמנו לבד. אם יהיה מצד העגל מעשה וסימן שרוצה לקבל, בבחינת איזה כלי, מיד היא תשפיע לו שפע רב[טז].

עד כה נראה כי המדרגה שישראל עושים רצונו של מקום והקב"ה מתנהג עימם במידת החסד היא הגילוי העליון של אהבת ה' אותנו, אך יש לומר גם לאידך גיסא, שהחסד הכי גדול הוא שהקב"ה משלם לאיש דווקא 'כמעשהו', לפי דין.

כאשר הקב"ה נוהג איתנו במידת הדין, שהוסברה לעיל כמדרגה נמוכה, זהו בעצם החסד הכי עליון. כך דורשים חז"ל "בסאסאה בשלחה תריבנה"[יז] – לאומות העולם הקב"ה לא נוהג במידת הדין ואילו את ישראל הקב"ה מעניש יותר מכל אומה ולשון[יח]. לאומות, הקב"ה נותן לחטוא עד שיסתאבו ויהיו מנותקים ממנו לגמרי, כמו עונשו של הנחש שיאכל עפר ובלבד שלא יצטרך לה'. הקב"ה אינו נושא פנים לאומות אף במידת הדין ואינו מענישם. אך לישראל, הקב"ה נושא פנים גם לרעה, שמענישם בחטאיהם. כך נאמר בקללות - "ונתתי פני"[יט], ומפרשים רבותינו: "פונה אני מכל עסקי להרע לכם"[כ]. כלומר, שהקב"ה פונה מכל עסקיו ואינו פועל אלא להעניש את ישראל. זהו משוא פנים של הקב"ה כלפינו ולא לאומות העולם, מתוך הדאגה והאכפתיות של הקב"ה ממצבינו ורצונו להשיבנו אליו על מנת לשאת לנו פנים בטובו וחסדו.

על פי הסבר זה ניתן להבין, כי מעלתו העליונה של נשיאת הפנים נגלית דווקא כאשר הקב"ה מתנהג עימנו במידת הדין וכובש את רחמיו, בדיוק כפי שטיב מעלתם של ההורים נמדד לא רק בגילוי אהבתם, כי אם גם במידת יכולתם להציב גבולות לילדיהם ולתת להם על פי מידתם. בבחינה מסוימת זהו עיקר מעלתם של ההורים, שרק מתוך הצבת גבולות ברורים יגדלו ילדיהם ויעצבו אישיות עצמאית ובוגרת, לא מתוך נתינה מפנקת חסרת גבולות. המשוא פנים הכי עליון הוא שהקב"ה אינו מוותר על מידת הדין ופונה אל העולם הזה דווקא לפי מידתו וטבע בריאתו. משוא הפנים של הקב"ה מתגלה דווקא בכך שהוא ברא את העולם במידת הדין.

 

שִיתֵף עִמָּהּ מִידָת הַרָחֲמִים

מדרגה נוספת, מסבירה את התלות ההדדית מצידה השני. דווקא באמצעות משוא פנים וחסד, תוכל להתגלות מידת הדין בשלמותה. כך מפרש בעל ה'שפת אמת' ההופך את המשמעות הפשוטה של דברי חז"ל "כאן שעושין רצונו של מקום" ומסביר כי הקב"ה נושא פניו ומקרבנו אליו גם שאין אנו ראויים כי דווקא על ידי נשיאת פנים זו נשוב אליו יתברך: "וזהו שאמרו 'עושין רצונו', רוצה לומר, שעושים אחר כך רצונו... שעל ידי הנשיאת פנים והתקרבות נשוב אליו יתברך לכן הוא מקרב אותנו, הגם שאינם ראויים"[כא]. וכן להפך. אילו הקב"ה לא ישא פניו לישראל, סופם שלא יעשו רצונו.

מתוך דברינו, נשאלת השאלה מה קודם למה- האם המעשה האנושי משפיע על המעשה האלוקי או להפך, המעשה האלוקי משפיע על מעשיהם של בני האדם? מצד אחד אנו מבקשים מהקב"ה "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם"[כב], כלומר, שאם ישיב אותנו, אנו נשוב. לעומת זאת אומר הקב"ה "שובו אלי ואשובה אליכם"[כג], שהוא יפעל בתגובה למעשינו. בסוף מדרש איכה רבה[כד] מביאים חז"ל פסוקים רבים לכאן ולכאן, מצד כנסת ישראל ומצד הקב"ה, אך ההלכה נפסקת כדעת כנסת ישראל שתחילה הקב"ה צריך לפעול ולאחריו ישובו ישראל. לכן, לאחר הפסוק האחרון של מגילת איכה התולה את הגאולה במעשינו- "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד"[כה], אנו חוזרים ואומרים בשנית: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" כלומר, שתחילה יש צורך במעשה אלוקי ומתוך כך, נשוב אנו אליו.

רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין. כלומר, בטבע המציאות ישנה התביעה לשלמות, בלי שום פשרה, אך אין זה אפשרי. העולם אינו יכול להתקיים במידת הדין בלבד כי אין בנו היכולת לעמוד בדין. לכן, שיתף הקב"ה את מידת הרחמים, על מנת שיהיה לנו כלי לבוא אל מידת הדין[כו]. על פי זה מובן כי במציאות של העולם הזה, דווקא על ידי קיומה של מידת הרחמים, הקב"ה נותן את היכולת להגיע אל השלמות העליונה. על ידי שהקב"ה נושא לנו פנים, אנחנו עושים רצונו ועל ידי שהקב"ה מגלה אהבתו אלינו, אנו מתקשרים אליו[כז].

 

שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'

מעשה מפורסם מסופר על בתו הצדקת של האדמו"ר הזקן, שבעת חתונתה בירכה את אביה. לחסידים לא היה נוח מהחוצפה שהיא גילתה, שהקטנה מברכת את הגדול, אך היא אמרה להם בחכמתה: "אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך". זהו מעין משחק מילים על אמרת חז"ל "שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך". על פי רוב, דרך העולם שהגדול מברך את הקטן: אב את בנו, צדיק את חסידיו, ישראל את משפחות האדמה, אך לא מצינו שקטן מברך את הגדול, אלא כאשר ישראל מברכים את הקב"ה. לעומת התפילה בה אנו מבקשים מהקב"ה שישפיע עלינו מטובו, בברכה לעומת זאת, מתהפכים היוצרות וישראל מברכים את הקב"ה ומוסיפים כוח בפמליא של מעלה - "בָּרוּךְ אַתָּה ה'". מעלתה של ברכת ההדיוט, שהקטן מברך את הגדול, נלמדת דווקא מתוך ברכה זו, שישראל מברכים את הקב"ה, כמו הברכה שבירך ר' ישמעאל בן אלישע:

 

תניא א"ר ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריא-ל ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: "ישמעאל בני, ברכני!" אמרתי לו: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין". ונענע לי בראשו[כח]

 

ר' ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול, מברך את הקב"ה בברכה שתוכנה זהה לברכה שהכוהנים מברכים את ישראל- שהקב"ה ישא פנים לישראל ויתנהג עימם לפנים משורת הדין. מהי משמעותה של הברכה? בברכה אנו מבטאים מצב פלאי בו כביכול ישנו חסרון למעלה ואנו משלימים אותו ומשפיעים לו שפע. לישראל יש את הכוח לברך את הקב"ה ואת המציאות כולה כי הם כזרעו של אברהם קיבלו את ההבטחה "והיה ברכה"[כט], "ונברכו בך כל משפחות האדמה"[ל]. לישראל הכוח לברך את המציאות כולה והכל מתברך על ידם: "שעל ידי הנבחרים נמשך ברכה"[לא]. הקב"ה מסר לנו את השפע והברכה עד כדי שנתן לנו לברך אותו עצמו, כביכול.

כאשר ישראל פועלים לשם שמים ועושים את תפקידם בעולם- "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[לב], מגדלים ומקדשים שמו יתברך בעולם, בכך הם כביכול נותנים עוז לשם שמיים שיופיע בעולם ומשלימים את מחסורו. לישראל נתן הקב"ה בכוח ברכתם להשלים את מעשיו, לפעול על מנת לתקן את הבריאה ולהשפיע שפע טוב לעולם כולו. בכך מברכים ישראל אף את הקב"ה כביכול, ומשלימים את חסרונו בגילוי שמו בעולם.

כוח הברכה של ישראל מתגלה בעת ברכת כוהנים. "ישא ה' פניו אליך", מלשון משאת ומתנה, שכאשר הכוהנים מברכים את ישראל, הקב"ה כביכול נושא את עצמו אלינו, ומתגלה בכוחם של הכוהנים לברך את ישראל. דורשים חז"ל- "הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"[לג] - זה ברכת כוהנים". כלומר, שהקב"ה עומד מאחורי הכוהנים, משגיח ומציץ מבין אצבעותיהם, ועל כן בעת ברכת הכוהנים אין אנו נוהגים להסתכל בהם מחמת ההתגלות המופלאה המתרחשת בשעה זו[לד]. בעת ברכת כוהנים עם השם המפורש ישנו גילוי אלוקות עליון, שהקב"ה נתן בידי הכוהנים לברך את ישראל ונתן בידי ישראל- "ממלכת כוהנים", לברך את העולם כולו.

 

לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשרָאֵל בְּאַהֲבָה

כוחם של הכוהנים לברך את ישראל וכוחם של ישראל לברך את העולם כולו זוהי מידתו של אברהם אבינו שנמשכה באהרן הכהן, מידת השפעת ברכה וחסד, עין טובה, קירוב ואהבה אין קץ לעולמות[לה]. כאשר אהרן הכהן היה רואה אדם שעובר עבירה, היה משבחו ומקרבו ודווקא על ידי זה היה חוזר בתשובה. זוהי אותה דרגה שפועל בה הקב"ה אשר אוהב את ישראל אהבה שאינה תלויה במעשיהם, מקרבם ונושא פניו לישראל ומתוך כך הם שבים ועושים רצונו.

הכוהנים מבטאים את הדרגה העליונה של האהבה שמגלה הקב"ה לישראל. בנוסח הברכה אומרים הכוהנים "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"[לו]. כלומר, האהבה היא חלק מהותי מן הברכה  ותנאי לה. רק "טוב עין הוא יברך"[לז] ועל כן, כהן שיש לו שונא בקרב הקהל או כהן שהרג את הנפש לא יישא כפיו כיוון שמידת האהבה העליונה המתגלה בברכתו פגומה. נקודת המבט האלוקית העליונה של העין הטובה והאהבה הרבה של הקב"ה אל העולמות, בין אם עושין רצונו של מקום או בין אם אין עושין רצונו, מעבר לכל המשברים והחולשות, היא המתגלה בברכת כוהנים: "שעיקר הברכה בהתעלות הדברים אל השורש"[לח].

 

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

לשם מה ניתנה לנו התורה? מרן הרב קוק זצ"ל מסביר את תכליתה ומגמתה של התורה מתוך הסמיכות של ברכת כוהנים לברכת התורה:

פרשת ברכת כוהנים סמוכה היא לברכת התורה. כי יסוד ברכתה של תורה באה היא על הסגולה של ירושתנו הכללית, העומדת למעלה מכל דבר שיוכל להפריע ולעכב את האושר הגדול, המוכרח להיות שרוי בעצמיותה של נשמתנו. וסגולה זו, כדי להקים תורה בישראל, מצאנוה בקדושת הכהונה, שבעקרה באה כדי להקים בישראל אורה של תורה: "יורו משפטיך ליעקב, וחקיך לישראל". וע"י קביעותה של קדושת הכהונה באומה, תבא כללות האומה באחרית להיות כולה ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ע"כ יש כאן יחש גדול בין עיקר ברכת התורה לתכן הכללי של ברכת כהנים[לט].

הרב מסביר כי פרשת ברכת כוהנים סמוכה לברכות התורה מכיוון שבברכת הכוהנים באה לידי ביטוי המגמה והתכלית של התורה שניתנה לנו בסיני, היא הברכה, שישראל מברכים את העולם כולו בהיותם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" וזרעו של אברהם אבינו, ומשפיעים טובה וברכה לעולמות כולם, בתיקון העולם וגילוי שם שמיים בו. היעד האחרון של התורה המתגלה בברכת הכוהנים הוא הדיבוק שהקב"ה נקשר לישראל ונותן בהם את הכוח לברך את העולמות כולם[מ].  

 


[א] במדבר ו, כו.

[ב] דברים י, יז.

[ג] מדרש רבה נשא, יא, ז.

[ד] ברכות כ:

[ה] שיר השירים רבה, ה.

[ו]  שפת אמת, נשא תרל"ז.

[ז]  תהילים קיח, ז.

[ח]  מדרש שוחר טוב, תהילים קיח.

[ט] ישעיהו מה, יג.

[י] תהילים קמח, יד.

[יא] תהילים קכב, ח.

[יב] דברים לב, ו.

[יג]  דברים ד, ז.

[יד] ישעיהו מח, יב.

[טו] תהילים סב, יג.

[טז] על אותה דרך, האר"י הקדוש אמר לתלמידו ר' חיים ויטל כי כל מה שגילה לתלמידיו הוא טיפה בים ממה שיכול היה לגלות. אלא, שהוא דומה לפרה שאף על פי שרצונה להניק גדול אף ממה שהעגל רוצה לינוק והיא מתייסרת מאוד שכן היא עוצרת את עצמה, בכל זאת, כיון שהיא יודעת שהעגל עלול להיחנק מרוב שפע, היא מקבלת את ייסוריה באהבה ונמנעת מלהשפיע מעבר ליכולתו וכדלקמן.  

[יז] ישעיהו כז, ח.

[יח] סוטה ט.

[יט] ויקרא כו, יז.

[כ] רש"י על אתר.

[כא] שפת אמת, נשא תרמ"ב.

[כב] איכה ה, כא.

[כג] מלאכי ג, ז.

[כד] איכה רבה ה, כד.

[כה] איכה ה, כב.

[כו] רש"י בראשית א, א.

[כז] ה'שפת אמת' נותן הסבר נוסף ומדקדק: "דלא כתיב 'ישא פנים' אלא 'ישא פניו', שנושא פנים לישראל שהכרת פניהם הוא חיות אלוקי ממעל". במסגרת החיצונית של הדין אין נשיאת פנים מצד הקב"ה אך פנימה, ישנה נשיאת פניו שלו, ועצם הקישור הפנימי הוא למעלה מן העיסוק החיצוני בדין.

נשא תרל"ד.

[כח] ברכות ז.

[כט] בראשית יב, ב.

[ל] בראשית יב, ג.

[לא]  שפת אמת נשא תרנ"ח.

[לב] ויקרא כב, לב.

[לג]  שיר השירים ב, ט.

[לד] פסיקתא דרב כהנא, פר' החודש, ח, חגיגה טז. וראה תוספות הרא"ש למסכת מגילה.

[לה] מדקדק ה'שפת אמת' ואומר שדווקא לבעלי העין הטובה והאהבה ישנם בלשון המשנה תלמידים. תלמידיו של אברהם אבינו, בעלי עין טובה ותלמידיו של אהרן הכהן – "אוהב שלום ורודף שלום", שהם בחינת תורה שבעל פה, אך לא מצאנו מתלמידי משה רבינו, בחינת תורה שבכתב, שבו התגלו פרטי האסור והמותר. שפת אמת נשא, תרנ"ד וראה גם תרמ"ב.

[לו] סוטה לט. , מגילה כז:

[לז] משלי כב, ט. זוהי אף הסיבה בשלה בגלות אין מברכים ברכת כוהנים כי הכוהנים אינם טובי עין בשביל לברך את ישראל, מלבד בימים טובים.

[לח] שפת אמת נשא, תרנ"ח.

[לט] עולת ראי"ה, ברכות השחר.

[מ] כך מפרשים רבותינו את הפסוק המקדים לברכת כוהנים- "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", מלשון "האמרת" ו"האמירך", כלשון הפסוק: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה..." (דברים כו, יז-יח). דורשים חז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" (ברכות ו.).

עבור לתוכן העמוד