• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

בריתי שלום - פרשת פנחס

פער עצום קיים בין קנאות ומסירות נפש, לשלום ואהבה.
באמצעות התבוננות במעשה קנאותם של פינחס ורב אדא בר אהבה,
ננסה לגשר על הפער הזה,
ולגעת בשורשיה של הקנאה לדבר ה'.


תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו

פרשתנו פותחת במתנות המופלאות שקבל פינחס עקב קנאותו לה' במעשה זמרי: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". למקרא הדברים הללו עולה תמיהה פשוטה. הרי לכאורה השלום הוא היפוך גמור למידת הקנאה, ובייחוד כמו זו שהתגלתה אצל פינחס שלקח רומח בידו והרג נשיא מבני ישראל. המתנה היא לא ממין הזכות. השאלה מתחדדת לאור העובדה כי כך אף מצינו אצל אליהו הנביא אשר קינא לה', אך לאחר מכן נעשה מלאך הברית שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, שכל ענייניו הן האהבה והאחווה בישראל.

'ברית כהונת עולם' שמקבל פינחס, אף היא, אינה שייכת לכאורה למידת הקנאה שבו. הרי הכהן הוא איש חסד, "תומיך ואוריך לאיש חסידך"[א], שליח דידן[ב], שכולו אהבה כלולה. בפסוקים לא נתבאר מהי ברית זו, שהרי פינחס בן אלעזר הוא כהן. רש"י מביא, כי לולא הברית הזאת פינחס לא היה כהן, מפני שנתינת הכהונה הייתה לאהרן ולבניו, אך פינחס כבר נולד, ולא היה בכלל אהרן ובניו. ישנה דעה נוספת ש"ברית כהונת עולם" משמעה, שכל הכוהנים הגדולים יצאו מפינחס. לפי דעה זו, מתחזקת התמיהה בדבר השייכות בין מידת הקנאה של פינחס לכהונת עולם שקיבל. הרי הכהן הגדול הוא האיש האוהב והאהוב בבני ישראל. הוא אשר נושא את שמותם של בני ישראל על ליבו ועל כתפיו, ומכפר על כל חטאי בני ישראל. כל הרוצחים בשוגג תלויים בכהן הגדול, וממילא כל האהבה והאחווה באומה תלויות בו. אם כן, צריך לבאר- איך בזכות הקנאה קבל פינחס מעלה הפוכה לחלוטין, ומדוע לא זכה למעלת הקנאה עצמה?

 

גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ

בתחילת דברינו ננסה להבין מה מעלה יש בקנאה. הרי בפשטות קנאה איננה מעלה, אלא אדרבה- היא חסרון ועניין מגונה. אמנם, כפי שאומרים הראשונים, 'ההכרח לא יגונה', לכן, כיוון שמוכרחים לעיתים להשתמש בקנאה, אין בה גנאי, אלא היא צורך שעה. אך מפני שבאופן פשוט הקנאה היא דבר מגונה, היינו עלולים לחשוב כי הגנות הזאת דבקה בפינחס, השפילה את קומתו, והנמיכה את ערכו. לכן בא הכתוב ומשלים את החסר- "הנני נותן לו את בריתי שלום", ועוד נותן תוקף גדול להשלמה. מפני שפינחס עסק בדבר מגונה היה עלול ליפול עקב כך, ולכן נותן לו הקב"ה ברית שלום, שלא תהיה קנאה זו למכשול לפניו. לפי דברינו אלה, יש להסביר את מילות הפסוק "תחת אשר קנא" במשמעות של תמורה והיפוך- 'במקום' שהוא קינא לאלוקיו.

יתר על כן יש להסביר את שייכות השלום לקנאה באופן של השלמה. כיוון שמעשהו של פינחס בודאי גרם מבוכה, תרעומת ושנאה, ובעיקר לשבט שמעון, וכיוון שפינחס נעשה שנוי במחלוקת, לכן נותנת התורה ברית שלום לפינחס על מנת להשלימו. כפי שאומר הכותב- "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ"[ג]. כלומר, כיוון שהקנאה הייתה רצויה בעיני ה', לכן, אף על פי שמטבעה היא מרחקת, גם כשהיא טובה, ניתנה לפינחס ברית שלום שלא יינזק ולא ייפגע על ידה.

 

וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר

באופן עמוק יותר, נראה לומר כי הקנאה והשלום אינם שני דברים שונים ומנוגדים. לכאורה, אפשר היה לומר שהקנאה נובעת מקפידא ומשנאה, ומתוך ריחוק נפשי בין פינחס לבין זמרי. ניתן להבין שמתוך שנאתו באה קנאתו, ואחר כך גם הריגתו. אולם יש מקום לומר שהדברים אינם כך כלל ועיקר, אלא להפך. לא היה בישראל מי שאהב את זמרי יותר מפינחס, ולא היה מי שהרגיש קירוב הדעת לזמרי יותר מפינחס. הדברים הללו אמנם אינם עניין כערכנו, אינם שייכים במידתנו, ואיננו יכולים להכיל מדרגה שכזו, ובכל זאת- תורה היא, וללמוד אנו צריכים ממעשיהם של גדולי וענקי ישראל.

כיצד ניתן להבין כי קנאתו של פינחס היא ביטוי לאהבתו הגדולה? כשם שהאב מכה את בנו יותר מאשר את בנו של חברו, ויותר מאשר את בנו של שכנו, דווקא מפני קרבתו ואהבתו לבנו, כך הוא מעשהו של פינחס. נכון שלפעמים ישנה הכאה הנובעת מחולשה, אבל לעומת זאת, כלל נקוט הוא בידינו "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"[ד]. האב מייסר את בנו מפני האהבה והאכפתיות שלו כלפיו. לאב איכפת בכל מאודו מבנו, הוא חש כלפיו קרבה עצומה וקשר פנימי. גם מעשיו נוגעים בו בנימי נפשו, לעומת אדם אחר המרוחק יותר. לכן זועק האב כשבנו נפגם.

קנאתו של פינחס נבעה מן האכפתיות והקרבה העצומה שהוא חש כלפי זמרי, כקרבה שבין אב לבנו. יותר מכל ישראל שמע פינחס את זעקת נשמתו של זמרי, והרגיש את הכאב הנורא שפילח את נשמתו בשעה שעבר עבירה. עם נשמתו הוא זועק, ומעשיו מתוך אהבה נעשו.

מעשה קנאותו של פינחס אינו מעשה המתרחש בכל יום, מלבד המעשה הנדיר שבעל העבירה עושה מעשיו בפרהסיה. מי הולך לתוך הקובה? רק קנאי יכול לפגוע בבועל ארמית מפני שאדם רגיל לא יכניס עצמו לראות דבר עבירה. חז"ל הפליגו בשבחו של פינחס ואמרו שששה ניסים נעשו לו באותה שעה[ה]. הרי דין "בועל ארמית קנאים פוגעים בו" אינו דין מצוי כלל, מפני שדין זה יכול לחול רק בשעת מעשה ממש, שנאמר 'בועל' בלשון הווה. לכן, אם זמרי היה מרגיש בפינחס וברגע אחד היה יכול לפרוש ממעשהו, ממילא אי אפשר היה להרגו. בנוסף, אם פינחס היה הורג את זמרי רגע מאוחר מדי, שלא בשעת המעשה, היה נהרג על כך בעדים והתראה. לכן חז"ל אומרים שנעשו במעשהו של פינחס ניסים רבים.

פינחס בקנאתו לקח סיכון, סמך על הנס ומסר את נפשו, מפני שידע ש'מיתתו היא כפרתו', שהמיתה היא שתכפר על מעשה זמרי. פינחס במעשהו זיכה את זמרי מחטאו, וטיהרו מטומאתו, ואף כיפר על שבטו של זמרי. במעשה זה הביא פינחס טהרה לכל ישראל, ובעקבותיו פסקה המגיפה מבני ישראל.

 

הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה

לפי התירוץ הראשון שביארנו, קנאתו של פינחס מכוונת כנגד זמרי, וברית השלום שהוא מקבל משלימה את הקנאה. אך הדברים הללו הם רק בחיצוניות. בהתבוננות פנימית יותר ביארנו, כי הקנאה עצמה היא לטובתו של זמרי, ומבטאת את אהבתו העליונה של פינחס לזמרי. כמובן שלאו כל מוחא ומוחא סביל דא. לאהוב את זמרי עד כדי לקחת רומח ולהרגו, זוהי מדרגתו העליונה של פינחס.

מרן הרב קוק זצ"ל במידות הראי"ה, מפליג ואומר בערך אהבה, שאפילו עמלק אהוב על ידי ישראל, ואהבתו שייכת מעל השמיים. אולם, בשביל להיות מלא באהבה לעמלק, אכן צריך להיות מעל השמים:

 

מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים ונכלל הכול באהבה העליונה, אלא שצריך כוח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה[ו].

 

האהבה העליונה לעמלק, מעל השמיים, אינה פוטרת אותנו להיות מתחת לשמיים, ולהישמע לדין "מחה תמחה את זכר עמלק". היכולת להיות בשני המצבים הללו יחד זוהי מדרגה מיוחדת ונשגבה, שהתגלתה בדמותו של פינחס. מחד, מתחת השמיים, פעל פינחס לפי מידת הדין והרג את זמרי. מאידך, מעל השמיים, פעל פינחס מתוך אהבה עצומה לנשמתו של זמרי, ולכן היה ראוי לברית שלום. ברית שבין פינחס לבין זמרי. בזכות ברית זו קבל פינחס ברית כהונת עולם, כמו גם אליהו מלאך הברית אשר קנא לה', וקבל את היכולת להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.

לפי שני התירוצים שהבאנו לעיל, נראה שהיה צריך לומר - "הנני נותן את בריתי שלום", או "הנני נותן את בריתי בין פינחס לבין העם". אולם, דקדוק במילות הפסוק יוביל אותנו להבנה עמוקה מכל דברינו עד כה. בפסוק נאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום". כלומר, הפשט הוא, שבתוך פינחס בעצמו היה קיים מתח עצום בין 'מתחת השמים' שבו ל'מעל השמים' שבו. מצד אחד, מתחת השמים- היכולת לקחת רומח בידו ולהרוג איש מישראל. מצד שני, מעל השמיים- היכולת לאהוב אהבה לכל אחד מישראל, כמו אהבתו של כהן גדול, וכמו אהבתו של אהרון הכהן "אוהב שלום ורודף שלום". לכן, על מנת להיות בעל יכולת לקנא מתוך אהבה, צריך פינחס שיהא שלום בתוכו עצמו. זוהי הבטחת ברית שלום, שהקב"ה מבטיחו שההשלמה שבין שני הצדדים הללו לא תיפגם. מתוך שפינחס היה מלא אהבה, גם הכאתו את זמרי הייתה כזאת, וממילא גם כולם ראו ונהגו בו אהבה, ומתוך כך גם קיבל ברית כהונת עולם.

  

בַּר-אַהֲבָה

הגמרא במסכת ברכות, מגלה פנים נוספות לעניין הזכות והשלום שבאות על ידי הקנאה[ז]. בדו שיח המתקיים בין רב פפא לאביי מובא סיפור קנאותו של רב אדא בר אהבה. רב פפא שהיה דור חמישי לאמוראים שואל את אביי שהיה בדור הרביעי, למה לראשונים נעשו ניסים, ואילו לנו לא קורים ניסים? הראשונים שנמנים פה הם דור שני לאמוראי בבל, וכמו שיתבאר בהמשך, הכוונה היא לרב יהודה. רב פפא שואל, האם נעשו לראשונים ניסים מפני שהם למדו יותר תורה, ותמה- שהרי אצל רב יהודה כל הלימוד היה רק בנזיקין, ואילו אנו שונים את כל הששה סדרים? רב פפא מביא ראיה לדבריו מהבאת סוגיה מהמסכת האחרונה שבסדר טהרות שבמשנה (עוקצין), בנוגע לטהרת זיתים הנכתשים עם העלים. רב פפא אומר שכשהגיע רב יהודה לסוגיה זו אמר, כי אלו "הוויות דרב ושמואל". כלומר, רב יהודה העיד כי טעם המשניות הללו קשה עליו ככל הקושיות שהיו שני רבותיו מתקשין בהן בכל הגמרא. לטענתו, דברים אלו הם למעלה מהבנתו, ושייכים לדור ראשון בבבל (רב ושמואל), שהיו להם קושיות עמוקות ונפלאות.

רב פפא ממשיך ואומר כי יש בדורו ישיבות רבות, (שלושה עשר מתיבתות), אך אף על פי כן, מעלתו של רב יהודה היא גדולה מאוד ונעשו לו ניסים. כשהייתה בצורת, והיו רוצים לעשות תענית, רב יהודה היה שולף נעל אחת כדי לישב בתענית, וכבר היה בא הגשם. זאת לעומת דורו של רב פפא שמצערים את נפשותם וצורחים וצווחים, אך אף אחד לא משגיח, ולא יורד גשם.

אביי משיב לרב פפא ומסביר את ההבדל בין דורו לבין הדורות הראשונים שנעשו להם ניסים. לדבריו, הראשונים זכו לא מפני לימוד התורה שלהם, אלא מפני שהיתה להם מסירות נפש על קידוש השם, לעומת הדורות האחרונים שאין בהם מסירות נפש כזאת. אביי מביא ראיה למעלתם של הראשונים ומסירות הנפש שהתגלתה בהם, ממעשיו של רב אדא בר אהבה שראה כותית שלובשת כרבלתא בשוק. רש"י מסביר ש'כרבלתא' זהו בגד יקר מאוד. ה'ערוך' אומר שהכוונה בגד אדום, כמו הכרבולת של התרנגול. ידועה היא ההלכה בלבושי נשים שאישה לא תלבש בגד אדום, מפני שיש בצבע הזה סימן לפריצות. רב אדא בר אהבה ראה את אותה אישה וחשב שהיא בת ישראל, לכן הוא קם, וקרע את הבגד מן האישה. לאחר מכן הסתבר שזו הייתה אישה כותית, ואומרת הגמרא כי העריכו את הבגד שלה בארבע מאות זוז. ממשיכה הגמרא ומספרת שרב אדא שאל את אותה אישה מה שמה, והיא השיבה לו 'מתון'. השיב לה רב אדא ואמר: "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא". רש"י מביא שתי לישנות, אבל הלשון הפשוטה היא, שרב אדא אומר שאם היה מתון יותר וממתין לראות במה המדובר, היה זוכה בסכום עתק של ארבע מאות זוז.

המהרש"א בפירושו מביא הערה נפלאה. בדבריו הוא מזכיר את הגמרא בבבא קמא המונה שלוש עצות מה יעשה מי שרוצה להיות חסיד, "מאן דבעי למהוי חסידא"[ח]. רב יהודה מביא את העצה הראשונה, שלדעתו צריך ללמוד מילי דנזיקין. לפי דברי המהרש"א מסתבר, שגם לימודו של רב יהודה בעצמו היה בשביל שיהיה חסיד. לכן הוא גם עסק בעניני נזיקין, ומסר נפשו בלימודו, כיוון שחשב שבכך הוא יהיה חסיד. לדברי המהרש"א, מתוך כך שרב יהודה מסר נפשו ללמוד תורה על מנת שיהיה חסיד, ממילא, הוא גידל דור כזה שבו התגלו מידות חסידות מופלגות, כמו מעשהו של רב אדא בר אהבה, אשר מסר נפשו על קידוש השם.

 

מְסִירוּת נֶפֶשׁ

אם נתבונן במעשיהם של פינחס ושל רב אדא בר אהבה, נראה, כי לכאורה ישנה סתירה בין השניים. מעשהו של רב אדא בר אהבה דומה למה שמצינו אצל פינחס ברישא, ששניהם מסרו נפשם, אולם הסיפא- שונה. בפינחס התגלתה מסירות נפש להרוג את זמרי. הוא ידע שבמעשה זה, אפשר שהוא ימות, ואפילו על פי דין, כ"רודף". אך חז"ל אומרים שנעשו לפינחס ניסים רבים על מנת שהדבר ייעשה בדיוק בעת המעשה. כמו פינחס, גם רב אדא בר אהבה מסר נפשו על קידוש ה'. אולם, בניגוד לפינחס, לא התרחש לו כל נס. ויש להבין - מדוע רב אדא בר אהבה לא זכה לנס, ואף לא זכה אפילו לסיעתא דשמיא פשוטה, שלא זכה להבחין בין בת ישראל לכותית? הרי אפילו חמורו של רבי פינחס בן יאיר זכה שהקב"ה לא הביא תקלה על ידי בהמתן של תלמידי חכמים, אך מדוע כאן באה תקלה על ידי תלמיד חכם בעצמו?

לכאורה ניתן לומר כי כמו לפינחס, גם לרב אדא בר אהבה נעשו ניסים. כך למשל, מעשה קריעת בגד האישה יכול לגרום לפריצות רבה, ועלול לגרום לתקלה גדולה יותר. המעשה אף יכול להיראות כמעשה שהוא הפך מן הצניעות ולהתקבל בביקורת, ובעיקר שהוא נעשה על ידי רב גדול.

למרות הדברים הללו, בכל זאת יש להבין מדוע לפי פשט הדברים לא הייתה לרב אדא בר אהבה סיעתא דשמיא במעשהו? דרך אחת אפשר לומר, בדומה למה שאמרנו קודם, שרבותינו הביאו ראיה למסירות נפש אפילו מרב אדא בר אהבה. כלומר, לכל אנשי אותו הדור הייתה מסירות נפש כמו גדולי הדור. לרב יהודה הייתה סיעתא דשמיא נוראה, שכשהיה חולץ נעליים היה יורד גשם, וכולו היה עטוף בניסים. אבל אפילו מי שלא היה למוד ניסים, ואפילו מי שהיה צריך לחשוש שלא תהיה לו סיעתא דשמיא, גם אצלו התגלתה מסירות נפש. זהו חידוש גדול עוד יותר.

רבותינו הביאו מעשה זה, על מנת לחדד את מסירות הנפש של רב אדא ושל דורו, על אף שלא זכה לסיעתא דשמיא. מסירות נפש של מי שרגיל בניסים ויודע שיש לו ברית שלום, זוהי דרגה אחת. אולם, מסירות נפש של אדם כרב אדא, שאפילו אין לו סיעתא דשמיא, ובכל זאת הוא מוסר נפשו כדי לגדור את הפרצות בישראל, זוהי דרגה עליונה עוד יותר.

יש לבאר גם בדרך נוספת את מעלתו של רב אדא בר אהבה. ראשית לכל, התרחש נס גדול בכך שלא ביזה בת ישראל. יותר מכך, על ידי מעשה זה התחדדה מעלתן של בנות ישראל, והתגלה שבנות ישראל לא פרצו את גדרי הצניעות. למעלה מכל זאת, מעשהו של רב אדא בר אהבה שקרע בגדה של הכותית, וודאי עשה רעש גדול. בוודאי עמדה לאותו דור זכות גדולה מאותו מעשה נורא, וודאי שמעשה זה גרם לתיקון גדול- להרבות צניעות וטהרה בישראל, מבלי לפגוע בבת ישראל, ובלא לקלקל את צניעותה. יתר על כן, עד עצם היום הזה נשאר המעשה הנורא מרב אדא בר אהבה זעזוע לדורות, וכל מי שלומד גמרא זו מתעורר להרבות בצניעות.

  

בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד

מן הביטוי "מתון מתון ארבע מאה זוז שוויא" שאומר רב אדא לאישה הכותית, יש להבין שקנאות היא עניין מסובך. למרות כל הרווחים והניסים שמתרחשים למקנא, יש לכך מחיר. כמו פינחס שקיבל ברית שלום, רב אדא בר אהבה לומד, שאף על פי שמסר נפשו, ולמרות שנגדרה על ידו גדר צניעות בישראל, ואף זכה שלא לפגוע בבת ישראל, היה עליו לנהוג בזהירות גדולה.

מרן הרב קוק זצ"ל דורש את דרישת שם הגויה והביטוי "מתון מתון" בצורה הפוכה[ט]. "מתון מתון"- כלומר, עשייה במתינות ועל פי שיקול דעת שווה ארבע מאות זוז. אולם, מעשהו של רב אדא בר אהבה - אין לו קץ ותכלית. לא ניתן להשוות בין הדרך המתונה למסירות נפש. זוהי דרך העבודה התמה של רב אדא בר אהבה, שאפילו שמו כולו אומר אהבה. 'אדא' היא לשון של אהדה וקרבה, ו'בר אהבה'- שהוא כולו תולדת האהבה.

במעשהו של רב אדא בר אהבה התגלה שמסירות הנפש והלהט הפנימי, "באהבתה תשגה תמיד", הם מכריעים יותר מכל המדדים החיצוניים. הזכות הגדולה ומעלתם של הראשונים, "כמלאכים", אינה תלויה בכמות של לימוד התורה. אדרבה, ייתכן שלומדי התורה בריבוי גדול הם דווקא האחרונים, כמו שמציינת הגמרא. אלא, השאלה היא עד כמה ישנה מסירות נפש פנימית לקידוש ה' מתוך לימוד התורה. כל עניינו של רב יהודה היה "למיהוי חסידא", לכן הוא שנה מילי דנזיקין, ומתוך לימוד תורה שכזה, עשה כל מעשיו במסירות נפש, שלא בגדרי המציאות של העולם הזה. זהו עיקרה של תורה. לעומת תורה של עלמא הדין שמתפשטת ומתרחבת, אך בסופו של דבר שייכת לשכל האנושי, הדבקות האלוקית, מסירות הנפש, וקידוש שם שמים הנובעים מן התורה, הם עיקר מעלתה העליונה של התורה.

אכן בשביל לקדש שם שמים צריך האדם לסכן את עצמו גשמית ורוחנית- למסור נפשו למיתה או למכות, ולסכן את עצמו בהליכה לתוך החטא והחושך. כל הסיכון הזה נובע רק מתוך כך שהאדם דבק בלהט פנימי לאלוקיות של התורה, וזוהי מעלתו.

חסידים ראשונים מתוך שחסידים הם, תורתן משתמרת ומתברכת[י], אף על פי שהיה להם מעט מאוד זמן ללמוד. אלא, מתוך חסידותם, "למיהוי חסידא", ומתוך הדבקות האלוקית ומסירות נפשם לקידוש ה', גם לימוד התורה שלהם הולך ומתברך. לא מצד הכמותיות החיצונית, אלא מצד הדבקות הפנימית.

אצל פינחס נאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום", ויש להסביר ש'בריתי' זוהי התורה, כמו שנאמר- "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"[יא]. לכן יש לומר שמתוך חסידותו של פינחס ומסירות נפשו, זכה לתורה, ומתוך כך גם לכהונה- "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[יב]. יהי רצון שנזכה להידבק בדרכו של פינחס, בברית שלום, ובדרכו של רב אדא בר אהבה, ובדרכם של ראשונים כמלאכים- רב יהודה ובני דורו, שזכו והתרחש להם נס, כך נזכה לנס שאנו מחכים לו, בבניינה השלם של ירושלים, במהרה בימינו אמן.



[א] דברים לג ח

[ב] שליח שלנו, לפי נדרים לה ע"ב

[ג] משלי טז ז

[ד] משלי יג כד

[ה] סנהדרין פב ע"ב

[ו] מידות הראי"ה, אהבה ו

[ז] ברכות כ ע"א: "אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

[ח] בבא קמא ל ע"א

[ט] עין אי"ה ברכות פרק ג פיסקה לה: "אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאות מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להיספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

[י] "חסידים... תורתם משתמרת"- בבלי ברכות לב:, ואילו בירושלמי ברכות פ"ה ה"א נאמר "חסידים... ברכה ניתנת בתורתן".

[יא] ירמיהו לד כה

[יב] מלאכי ב ז

עבור לתוכן העמוד