• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

הפכת מספדי - פרשת דברים, שבת חזון

השושבינים הם שמלווים את הכלה לחתונתה במחול ובשיר.
אך מי הם השושבינים המלווים מטרונה בדברי קינה ותוכחה?
נעסוק כאן בשלושה שושבינים מיוחדים המלווים מטרונה אחת,
ונעמיק בשאלת 'איכה', עד שנהפך מר למתוק.


שְלֹשָה נִתְנַבְּאוּ בִּלְשוֹן אֵיכָה

אומרים חז"ל: "שלשה נתנבאו בלשון איכה- משה, ישעיה וירמיה"[א]. שלושה אלה קשורים לשבת זו ולימים שבהם אנו נמצאים. בפרשתנו אומר משה רבנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"[ב], ויש שנוהגים לקרוא פסוק זה במנגינת איכה. בהפטרה לפרשתנו אנו קוראים את תוכחת ישעיהו- "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה"[ג], הנקראת, אף היא, בנגינת איכה. מגילת איכה עצמה שנכתבה על ידי ירמיהו ונקראת במהלך השבוע מקוננת- "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה".

ממשיך המדרש ואומר:

 

אמר רבי לוי, משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינים.

אחד ראה אותה בשלוותה ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה.

כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם".

ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "איכה היתה לזונה".

ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה".

 

על מנת להתבונן בעומקו של מדרש זה, נקדים תחילה כמה שאלות העולות ממנו. לפי המדרש המילה 'איכה' החוזרת שלוש פעמים, מבטאת לכאורה רעיון אחד, החורז את דברי הנביאים. אולם לפי דברי רבי לוי ישנם הבדלים בין 'איכה' ל'איכה'. הראשונה- בשלוותה, השנייה- בפחזותה, והשלישית- בניוולה. מה אם כן, יסוד ההשוואה ביניהם?

יש עוד להתבונן, שלכאורה פשט המילה 'איכה' אינו דומה בתוכנו בשלושת המקרים. במגילת איכה מילה זו מבטאת תמיהה, השתאות ופלא, על מה שהוא למעלה מיכולת ההבנה שלנו, ועל הפער הבלתי מוסבר שהתגלה במציאות בין "העיר רבתי עם" לבין היותה יושבת בדד. "איך יכול להיות כדבר הזה?". נראה שגם אצל ישעיהו המילה 'איכה' מבטאת את התמיהה על הפער הבלתי מוסבר שהתגלה במציאות בין "קריה נאמנה" שהפכה לזונה. לעומת זאת, בדברי משה רבנו המילה 'איכה' אינה משמשת במובן של תמיהה, אלא כשאלה רטורית. משה שואל איך הוא יכול להנהיג את ישראל במצבם. נכון שהיה אפשר לומר "איני יכול לעשות לבדי", אך הנקיטה בלשון 'איכה' הופכת זאת לשאלה רטורית, המדגישה את חוסר יכולתו בהנהגה. גם לפי ר' לוי ישנו הבדל בין 'איכה' של משה רבנו שנאמרה בשלוותה של המטרונה, לבין 'איכה' של ישעיהו וירמיהו שנאמרו במצבה הקשה, בפחזותה וניוולה. מה אם כן מקום יש להשוות בין שלוש איכות הללו?

דבריו של משה רבנו "איכה אשא לבדי", נאמרים לאחר ברכתו לבני ישראל- "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". בקריאת התורה, קריאת ה"ראשון" מסתיימת בפסוק "איכה אשא לבדי", אך אף על פי כן, שלא לסיים בתוכחה, שבים וקוראים פסוק זה בשנית- "יוסף עליכם ככם אלף פעמים", זוהי הברכה והשלווה שראה משה בישראל, ומתוך כך שאל "איכה אשא לבדי", כלומר, מתוך שיש ריבוי עצום, שואל משה איך הוא יכול לשאת את כל העם הזה. אולם אם זהו שבח, מדוע יש כאן לשון 'איכה'?

עוד יש לשאול, שלכאורה אם נסביר את המדרש על פי הפשט, נראה שמתואר בו תהליך שמידרדר עד לתחתיות שאול, ומסיים שם. בהתחלה היה טוב- כבוד ושלווה, לאחר מכן- פחזות ובגידה של אשת איש שזינתה, ולבסוף מקבלת המטרונה את עונשה- נזרקת ומתנוולת. ויש להבין- כיצד ניתן להסביר כך את מהלך דרכו של עם ישראל, ומה פשר הציור הקשה של מטרונה שמידרדרת מטה-מטה?

עוד יש להבין מה מקומם של השושבינים. ר' לוי ממשיל דבריו לשלושה שושבינים שהיו למטרונה. השושבין הוא מי שלוקח את המטרונה ומכניס אותה לחופה. אצל משה רבנו אכן מתאים לנקוט ביחסי שושבין ומטרונה, שהרי שאלת "איכה אשא לבדי", מופיעה בנוגע לעניין מינוי השופטים הנזכר בפרשת יתרו לפני מעמד הר סיני ומתן תורה, שהוא "יום חתונתו"[ד]. הכלה בריבוי מופלג של ברכה, עושר ורכוש נכנסת לחופה, והשושבין מראה את הנדוניה- הכבוד והשלווה שיש בה. לעומת שאלת 'איכה' של משה, קשה להבין מהו היחס שבין השושבין למטרונה בהקשר של דברי ישעיהו וירמיהו- מה שייך להגיד שיש שושבין כשהמטרונה מזנה? ומה שייך השושבין לפחזותה ולניוולה של המטרונה? לכאורה יש כאן דבר תמוה מאוד.

 

בֵּין פְּנִים לְחוּץ

על מנת להשיב על כל התמיהות שהצבנו כאן, נתבונן תחילה בהבדל שבין המצבים השונים שבהם נשאלה שאלת 'איכה'. עד כה פירשנו את דברי משה "איכה אשא לבדי" כשאלה רטורית, אך מן ההקשר של הפרק כולו, וכפי שנאמר בפשט הכתוב "טרחכם ומשאכם וריבכם", ניתן לפרש שאלה זו כתוכחה. לכן יש לומר שאין כאן שייכות לזמן בו עמדו ישראל תחת הר סיני לפני קבלת התורה, אלא לזמן של נמיכות קומה רוחנית. לפי דברינו גם הפסוק "יוסף עליכם ככם אלף פעמים" אינו שייך לתוכן הכולל של התוכחה המובאת בפרשתנו.

שאלת 'איכה' בדברי ישעיהו וירמיהו, תמהה על ההבדל, הפער והקרע שבין שני צדדים- בין הגנות לבין השבח. בין "ישבה בדד", לבין- "העיר רבתי עם", בין "הייתה לזונה", לבין "קריה נאמנה". לפי ההשוואה שעורך המדרש, ניתן לומר שגם בדברי משה ישנה חלוקה בין המגונה למשובח- בין "טרחכם ומשאכם וריבכם", לבין "אשא לבדי". אלא שעדיין צריך להבין את עומק העניין.

אם אנו מתבוננים במהלך זה שיש בו צד מגונה וצד משובח, צד של נפילה וצד של מעלה, הרי את כל המהלך המשרטט נפילה וירידה אי אפשר להבין בנפרד, כמו ששאלנו לעיל. התמיהה הגדולה בשאלת 'איכה' היא ביטוי לתמיהה על המהפך הבלתי נתפס של ירושלים ממעמדה הרם והנישא לשאול תחתיות. כיצד ירושלים שהייתה קריה נאמנה, הפכה ונהייתה זונה? וכיצד עיר רבתי עם כעת יושבת בדד? זהו הפשט הנראה לעין.

לפי הבנתנו את הפשט, לשון הפסוק הייתה צריכה להיות- "איכה מזנה קריה שהייתה נאמנה", או- "איכה יושבת בדד העיר שהייתה רבתי עם". אך אין זה לשון הפסוק. אם נדייק, נראה שנאמר כאן תוכן אחר. בפסוק "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", המילה 'ישבה' היא בלשון עבר, ואילו המילים "בדד העיר רבתי עם" הם בלשון הווה. כך גם הפסוק "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה". מה אם כן כוונת הפסוקים? ומהו ציר הזמן אותו הם מתארים? נראה לומר שהמבנה התחבירי של הפסוק רומז לעניין אחר מההבנה הפשוטה. הפסוק מדבר על המטרונה בלשון המערערת ומפקיעה ממנה כל התייחסות לציר הזמן. אין כאן פער בין עבר להווה, אלא פער בין שתי מציאויות המתרחשות בו זמנית- גם זנות וגם קריה נאמנה, גם בדד וגם רבתי עם.

גם מבחינת תוכן הפסוקים, לכאורה לא צריכה להיות תמיהה על עיר שהייתה פעם רבתי עם, ועכשיו היא בודדה. ערים רבות ברחבי העולם היו מיושבות ונעשו חרבות, ומה יש לתמוה על כך? זה טבעו של עולם. גם התמיהה על נאמנות שסופה בגידה אינה מובנת. פעמים רבות מי שדרכו התחילה בנאמנות, הסתיימה בבגידה ובפחזות. לכן, יש מקום לומר שהתמיהה היא אחרת. כפי שישעיהו רואה זנות בהווה, כך הוא רואה קריה נאמנה בהווה, ועל הסתירה שבהווה הוא תמה. וכפי שירמיהו רואה עיר בודדה בהווה, כך הוא רואה עיר רבתי עם בהווה, ועל הסתירה הזו הוא תמה. המצב הכפול שמתקיים בו זמנית, הוא שמעורר תמיהה וכאב. על כך מקוננים ישעיהו וירמיהו, שרואים את הסתירה במו עיניהם: בעיני ירמיהו, העיר היא רבתי עם, ובעיני ישעיהו העיר היא קריה נאמנה, ויחד עם זאת, היא בודדה וזונה.

לפי דברינו יש להבין מהו המצב הכפול עליו תמה משה רבנו? לפי פשט הפסוקים, משה רבנו יושב מבוקר עד ערב ודן את ישראל, ויתרו מייעץ לו לפזר סמכויותיו, ולמנות שופטים נוספים. לכאורה עצה זו נראית פשוטה וברורה. אפילו עוד במצרים הייתה בישראל היררכיה- שוטרים וזקנים, ומהו החידוש של יתרו? אלא, מעלתו של משה איש האלוקים, על כל שאר המדרגות - שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ועשרות, שתורתו היא תורה אלוקית. כל מה שמשה אינו יודע הוא שואל ישירות את הקב"ה, לעומת השרים שאינם יכולים לפנות ישירות לקב"ה. משה רבנו הוא מוסר התורה שבכתב, ודבריו מפי הגבורה נאמרים. אם כן, משה תוהה על הקרע שבין המציאות הפנימית למציאות החיצונית שבעם ישראל. כיצד מצד אחד המציאות היא "טרחכם משאכם וריבכם", ואילו מצד שני, המציאות הפנימית היא מציאות אלוקית של חיי התורה בישראל, "איכה אשא לבדי".

שאלת "איכה" של משה רבנו אינה רק שאלה טכנית- איך אני יכול להנהיגם?, אלא תמיהה על כפילות הפנים- האלוקית והאנושית- שבישראל. זו בדיוק אותה שאלה שנשאלה גם על ידי ישעיהו וירמיהו, בדבר הפער שבין הפנימיות, שכולה קודש קדשים, לבין החיצוניות הרחוקה, החוטאת והמנוולת. כעת מובן מדוע שלושת השאלות הללו שייכות לעניין אחד, ומדוע הן נאמרות בנגינת איכה. בנוסף מובן, מדוע אין מוזכרת כאן נחמה. הרי מתואר כאן מתח בין הפנים לחוץ, אך אין כאן חורבן גמור ונפילה גמורה, מפני שהפנים הוא טוב וגאול.

 

שַלְוָה- פַּחֲזוּת- נִוּוּל

לאחר שהבהרנו את פשר שאלת 'איכה', הקושייה על השייכות של השושבינים לעניין קשה עוד יותר. מה שייכים השושבינים לתמיהה על הפער שבין הפנים לחוץ? הרי כאשר יש קרע מעין זה, לא שייכת כאן חתונה וכניסה לחופה.

על מנת להבין כל זאת יש להעמיק עוד בדברי המדרש. לפי דברי ר' לוי, דמותה של המטרונה עוברת מצבים שונים. אמנם אנו יודעים שבסוף תהיה לה נחמה, והיא תשוב לבית בעלה הראשון באהבה כנעוריה, אבל מצבה שבהווה הוא אחר. המטרונה עברה תקופה קצרה של שלווה, לאחר מכן תקופה ארוכה של פחזות, ולבסוף, עד ימינו אנו, תקופה בלתי נגמרת של נוולות.

כאן היא התמיהה הגדולה: האם כך נראים חייה של מטרונה? כך אמורה להיראות האומה הישראלית על במת ההיסטוריה- מעט מזעיר בשלווה, מאות שנים בפחזות, ואלפי שנים בנוולות וגלות? התבוננות בדמות זו של המטרונה מעלה תמיהה קשה- איזו מין בריאה היא זו? הקב"ה העיד על עם ישראל "עם זו יצרתי לי"[ה], אולם איזו יצירה היא זו?

ההתבוננות הפשוטה היא, שכל השבר והנוולות הם מפני חטאינו ועוונותינו הרבים. האומה הישראלית צריכה הייתה להיות כלילת יופי, משוש כל הארץ, כלה נאה וחסודה. אולם, כבר בימי שלוותה התחילו להיות בה הפגימה והפחזות, כפי שאומרים חז"ל על חטא העגל- "עלובה כלה מזנה בשעת חופתה"[ו]. מאז ועד ימינו אנו עדיין בפחזותנו- מלאי עוון, ולא שבנו מחטאינו[ז]. על כן אנו עדיין מנוולים בגלותנו, ו"כל דור שאינו נבנה בימיו (בית המקדש), מעלין עליו כאילו הוא החריבו"[ח].

מהיכן תבוא נחמה ותקווה לאומה ששלושת אלפים שנה פוגמת ובוגדת בברית הנישואין עם דודהּ, ומעולם לא הייתה לה אמונה ונאמנות? האם מצב זה הוא בר שינוי? אפילו האפשרות לשוב בתשובה אינה עומדת למטרונה זו, שעוונותיה רבים עד אינספור, והטוב בה הוא מועט וזמני.

אולם באמת זוהי רק הסתכלות השייכת לחיצוניות דחיצוניות, ואין זו הסתכלות אמיתית על כנסת ישראל. התשובה מהווה מענה מצד תיקון המציאות החיצוניות, אך אין בה מענה כולל, ואין היא עומדת בפני עצמה. באמת, כנסת ישראל בפנימיותה היא כולה אלוקות וקודש קודשים- 'קריה נאמנה', 'עיר רבתי עם'. כל העוונות בה נראים רק בחיצוניות, אך המציאות האמיתית והפנימית היא של טהרה, קדושה ודבקות אלוקית, שלא נפגמו גם לאחר חטאיה.

מדוע עוברת כנסת ישראל דרך כה ארוכה? מה המשמעות של ציר הזמן וההיסטוריה, אם העיקר הוא הפנימיות? על כך משיב המדרש, שההיסטוריה היא התהליך של בירור המתח שבין הפנים לחוץ. שאלת "איכה" מעלה תמיהה קשה על הפער הנורא שבין החוץ לפנים, ורק התהליך ההיסטורי הוא שמביא את הפתרון לשאלה זו.

  

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי

בחיצוניות מתאר המדרש תהליך של ירידה: שלווה- פחזות- ניוול. "איכה אשא לבדי" היא הדבקות המוחלטת העליונה והנשגבה של משה איש האלוקים, זאת לעומת "טרחכם ומשאכם וריבכם" שנראים כלפי חוץ. לאחר מכן, "קריה נאמנה" אינה בדרגת הדבקות של משה רבנו, אך דומה לנאמנותו- "כי עבד נאמן קראת לו". מאידך, היא גם פוחזת - "הייתה לזונה". עדיין מדובר כאן על המטרונה. לבסוף בשלישיה זו, התיאור "העיר רבתי עם" מדבר על ריבוי האנשים בירושלים לעומת בדידותה.

בעומק המדרש יש להסביר הפוך: מתואר כאן תהליך של עלייה, עד כדי שניוולה של כנסת ישראל הוא הגדול על כולם! בבחינת "העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי"[ט]. כיצד ייתכן הדבר?

רבי לוי המשיל את כנסת ישראל למטרונה שבתחילה יושבת בשלווה, לאחר מכן פוחזת ולבסוף מתנוולת. אולם, מה שייכת שאלת 'איכה' לשלוות המטרונה? אם כדברינו, יש קשר בין השלושה, אזי מוכרחים לומר גזירה שווה איכה-איכה, שדמותה של המטרונה אכן פוחזת וחוטאת כבר בחופתה, מתחילת דרכה, "טרחכם ומשאכם וריבכם".

איזו מין כלה היא זו המזנה תחת חופתה? ואיזה דמות יש למטרונה כזו? נראה לומר שלכלה יש חוסר נחת, והחופה לא מוצאת חן בעיניה. היא אמנם לא יודעת להגיד זאת בפיה, אך היא מביעה זאת באופן לא מילולי בחטאיה. דמות המטרונה אינה שלמה לעמוד תחת החופה מפני שהאישיות שלה עוד לא התגלתה. כפי שבעבר חיתנו את הבנות בעודן צעירות מאוד, ובמידה זו או אחרת עדיין לא מספיק בוגרות ובשלות לנישואין, כך כנסת ישראל הובאה לחופתה בשלב מוקדם מאוד בחייה, סמוך לרגע הולדתה במצרים. יציאת מצרים היא לידתו של עם ישראל- "או הניסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי" -כעובר ממעי אימו[י]. אך בשלב מוקדם זה, הילדה הצעירה אמנם מאוד מתפעלת מן החתן וכוספת להיות אשתו, אך היא עדיין איננה בשלה דיה לקשר נישואין מחייב עם מי שהוא זקן ומבוגר ממנה. ילדה כזו צריכה לגדול ולהתבגר על מנת להיות בשלה לקיים מערכת יחסים זוגית. השושבינים תפקידם ללוות את המטרונה הזו בתהליך התבגרותה, עד שתבשיל.

בתחילה נכנסת המטרונה לחופה. בשעה זו ישנה שמחה ושלווה. היא אכן ילדה קטנה ומתעסקת בכל מיני "שטויות"- "טרחכם ומשאכם וריבכם", ואף נופלת בעגל, אך אלו טעויות מתוקף גילה הצעיר. משה רבנו הוא השושבין השומר על הכלה השובבה הזו, כדי שלא תברח באמצע החופה. הדבר נצרך, מפני שכפי שאנו יודעים, ברגע שמשה עוזב אותה לרגע כשהוא עולה להר סיני, מיד היא חוטאת בעגל- "כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו"[יא]. בשלב זה, ללא משה, אין לכנסת ישראל דמות משל עצמה. היא כמו ילדה קטנה שרוצה להמשיך לשחק עם חברותיה, וכביכול אין לה כל עניין גלוי לקשור קשר של מחויבות.

 

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה

בהמשך הדרך מתבגרת המטרונה, ומתחילה לנקוט בדרך משלה. זוהי דרך מלאה סתירות, כי מצד אחד, בפנימיותה- היא נאמנה, רוצה בבעלה ודבוקה בו, אך מצד שני, תהליך בשלותה גורם לה לחפש את עצמה בעולם. היא נותנת לעצמה דרור לבדוק ולטעום מכל הבא ליד. בשלב זה כנסת ישראל כבר גדלה להיות מטרונה, ומתגלים באישיותה קווי אופי של אחדות ונאמנות, "קריה נאמנה". היא כבר בוחרת באופן עצמאי, ודבוקה בה' יתברך מצד עצמה.

ישעיהו הוא השושבין של המטרונה בתקופה זו. לולי השושבין, היינו עלולים לחשוב שכנסת ישראל אכן מלאה זימה ואינה קריה נאמנה. אך השושבין הוא שעוזר למטרונה להבין שאין כאן באמת זנות ובגידה, אלא זוהי רק חזות חיצונית. ישעיהו לא בא לגלות את תועבותיה של כנסת ישראל, ולא למנות את כל פחזותה ותועבותיה של ירושלים, ח"ו. הרי כשהוא אמר "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב"[יב], האכילוהו עוגת רצפים. תועבותיה של ירושלים הם גלויות לעין כל- "ראוה צרים, שחקו על משבתיה"[יג]. אלא, ישעיהו מגלה שלמרות שכלפי חוץ ישנה זנות וזימה, כנסת ישראל בפנימיותה נשארה נאמנה. ישעיהו זועק על הפער שבין הפנים לחוץ המתגלה בדמות המטרונה, אך מלמד שזהו חלק מתהליך החיפוש וההבשלה שהיא עוברת.

 

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד- יְרוּשָלָיִם שֶל מַעְלָה

המעבר בין "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" לבין "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", מבטא מהפך עצום המתרחש בדמותה של המטרונה[יד]. ישעיהו מדבר על האומה הישראלית, ואילו ירמיהו עוסק בעיר ירושלים. כלומר, המטרונה לא אותה מטרונה, אלא מדובר במישהי אחרת.

מה הפשט? על מנת להבין זאת נעמיק בדברים של רבי חיים מוולוז'ין, המופיעים בספרו 'נפש החיים':

 

"עניין צאת ירושלים של מעלה הוא סוד מקום נשמותיהן של כל ישראל, ולכך נקראת גם כן כנסת ישראל. כי כמו בירושלים של מטה, בעלות כל ישראל ברגל ליראות את פני ה' היו מתכנסים שם כל ישראל ביחד, כן הוא ירושלים של מעלה הוא סוד מקום כניסת נשמותיהן של כל ישראל.

...וזהו שאמר הקב"ה לירמיהו הנביא, "הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמר, זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ואם כוונתו על ירושלים של מטה, איך אמר על זה לכתך אחרי, הרי ירושלים לא הלכה במדבר? אבל כוונתו על ירושלים של מעלה, מקור נשמות ישראל שהלכה עמהן במדבר, והקב"ה קידש את ישראל בחופה וקידושין, כמו שכתוב 'וביום חתונתו'.

 

נפש החיים מסביר שירושלים היא כנסת ישראל. לפי הסבר זה אפשר להבין אחרת לגמרי את הפסוק "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", המדבר על כנסת ישראל. 'כינוס' הוא מלשון איסוף כל הריבוי למקורו. "העיר רבתי עם" כלומר- ההתכנסות של כל הריבוי לעיר אחת. 'עיר' זה מלאך משמים- "עיר וקדיש מן שמיא נחית"[טו]. כלומר, כנסת ישראל אינה מתגלה עוד בעם ובפרטיו, אלא מתגלה בעיר ירושלים הראויה לכנוס את כל ישראל.

 

ירמיהו לא שואל "איכה ישבה בדד" על השכינה שבגלות, ועל אלה שבחיצוניות חטאו, גלו והתפרדו, אלא על כנסת ישראל כפי שהיא מאוחדת, היא השכינה שלא זזה מקודש הקדשים. כל הפיזור של הגלות אינו משקף כלל את פנימיותה של כנסת ישראל, השייכת בעצמיותה לכינוס ואחדות.

אם נסביר כך, הרי מתואר במדרש מהלך של עילוי- מימי נעוריה של המטרונה המפוזרת, חוטאת וזונה, עד בגרותה ועד גילוי פניה, כשכינה שלא זזה מקודש הקודשים. דווקא בעת החורבן נראו הכרובים כשפניהם זה לזה. זו השעה שבפנימיות כבר הסתיים תהליך הגידול, ונותר עוד לזכך את החוץ ולהתאימו אל השלמות העליונה שכבר מלאה ושלמה במעמקים. מכאן גם נובע כוחה של האומה לעמוד בכל נוראות הגלות, בלא לקרוס ולהיאבד לחלוטין.

בישיבה בדד בעת הגלות מתרחש תהליך ההבשלה האמיתי של המטרונה, ומתגלים פניה האמיתיות. כנסת ישראל היא כמו מטרונה שבפנימיות יודעת מיהו בחיר ליבה, אך בחיצוניות היא עדיין מחפשת, ופוסחת על שני הסעיפים. הבחור אומר לה שהיא לא רצינית, ומודיע לה שרק כשהיא תחליט באמת שהוא האחד והיחיד, רק אז היא יכולה לשוב אליו. המטרונה נשארת לבדה בוכייה, אך היא יודעת שיש לה רק אחד. המהלך הזה, כאשר הבחור הולך ומשאיר את המטרונה לבד, הוא שגורם לה להבין מיהי באמת. לפתע פתאום היא שוכחת מכל החלקים החיצוניים שלה, וכל ההליכה אחרי אחרים נעשית לה זרה לגמרי. הגלות והבדידות של המטרונה מחדדים בה את התחושה שכל החיצוניות הזו לא שייכת לה, ובאמת היא כנסת ישראל דלעילא. כך דמותה של המטרונה נולדת מחדש להיות מטרונה אמיתית, וכל מה שמתגלה בה הוא הפנימיות בלבד, של ירושלים דלעילא.

שלושת השושבינים הם שמגדלים את המטרונה לגלות את פניה ופנימיותה. משה רבנו הוא השושבין שהוליד אותנו. ישעיהו גילה את פנימיותנו, גם כשבחוץ הלכנו אחרי הבחורים. ירמיהו הוא השושבין של הגלות, והוא שמגלה את כנסת ישראל דלעילא, ובכך הוא מכין את המטרונה לקראת החופה הגדולה. לאחר שיתגלה שהמטרונה היא כנסת ישראל דלעילא, אין לנו נחמה גדולה יותר מכך. ממילא, נהיה כבר מוכנים לחופה ולגאולה השלימה, במהרה בימינו, אמן.

 


[א] איכה רבה א

[ב] דברים א יב

[ג] ישעיהו א כא

[ד] תענית ד ח

[ה] ישעיהו מג כא

[ו] שבת פח ע"א

[ז] מלבד ימי שלמה המלך, שימי חנוכת המקדש בימיו הם בבחינת "אור שבעת הימים". אולם גם אז, היה חטא, ששלמה נשא את בת פרעה והיא זבחה זבח לעבודה זרה בתוך אותם שבעת ימים.

[ח] ירושלמי יומא פ"א ה"א

[ט] אורות הקודש ב יג

[י] דברים ד לד, מדרש תהלים קז ד

[יא] שמות לב א

[יב] ישעיהו ו ה

[יג] איכה א ז

[יד] מעניין לציין את הקשר שבין שני הפסוקים המובאים בשתי הקצוות של המדרש- "איכה אשא לבדי", ו"איכה ישבה בדד"- בין הבדידות של משה רבנו- "איכה אשא לבדי", שבה הוא מייצג את "אין עוד מלבדו", לבין בדידותה של ירושלים- "ישבה בדד", המייצגת את כנסת ישראל "הן עם לבדד ישכון".

[טו] דניאל ד י

עבור לתוכן העמוד