• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה - פרשת כי תבוא

הספרדים והאשכנזים חלוקים לגבי תחילת זמן הסליחות.
אין זוהי מחלוקת טכנית בלבד אלא יש בה ביטוי לאופי הייחודי ולמשמעות הפנימית
של הסליחות, כפי שעולה מכל מנהג.
מהם ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים?
מה משמעותם של ארבעת הימים שלפני ראש השנה,
ומדוע, לפי האשכנזים, מתחילים לומר סליחות דווקא במוצאי שבת?


מנהג הסליחות הוא מנהג מימי הגאונים. כידוע, ישנו חילוק במועד תחילת אמירת הסליחות בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים מתחילים לומר סליחות מראש חודש אלול[א] ואילאמירת הסליחות אצל האשכנזים, מתחילה לעולם במוצאי שבת קודש, לכל הפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה[ב]. יוצא שמספר הימים שבהם אומרים האשכנזים סליחות משתנה משנה לשנה בהתאם ליום שבו חל ראש השנה. מצאנו בדברי רבותינו כמה וכמה טעמים למנהג האשכנזים באמירת הסליחות במוצאי שבת, הנוגעים בשעה המיוחדת של מוצאי שבת, ומשיקים לתוכן של הסליחות ולמשמעות המעמד שבו שופכים ישראל את לבם לפני אביהם שבשמים בימים האחרונים של חודש הרחמים. נעמוד על דבריהם אחד לאחד, ומן המארג השלם נמצא, שהטעמים משלימים זה את זה, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

 

תַּעֲנִית

בתחילת מסכת ראש השנה מזכיר ה'מרדכי' מנהג שהיו מתענים ארבעה ימים לפני ראש השנה: "לפיכך תיקנו חכמים להתענות ארבעה ימים לפני ראש השנה"[ג]. בעל 'לקט היושר'[ד], תלמידו של 'תרומת הדשן', קושר בין התענית לסליחות, וכך הוא אומר: "פעם אחת ביקשתי ממנו (מרבו, בעל תרומת הדשן) להתיר לי לאכול בסליחות, כדי שאוכל ללמוד כמו בשאר הימים". אך למרות הבקשה, אסר עליו הרב את ההקלה בתענית ואמר לו שגם הקדמונים יודעים את הטעם שיותר קל ללמוד כאשר אוכלים מאשר כאשר מתענים, אך מכל מקום תיקנו להתענות בסליחות, אף על פי שאינם יכולים ללמוד תורה בשיא כוחם כמו בשאר ימות השנה.

דברי ה'מרדכי' על ארבעה ימי תענית לפני ראש השנה, התפרשו כמתייחסות לאותם ימים שבהם אומרים סליחות. בשולחן ערוך מבואר מנהג קדמון שבכל עשרת ימי תשובה היו מתענים[ה]. אך כיוון שישנם ארבעה ימים מתוך עשרת הימים הללו שבהם מצווה לאכול מדאורייתא ולא ניתן להתענות בהם, (שני ימים של ראש השנה, שבת וערב יום הכיפורים), לכן תיקנו לישראל להשלים ארבעה ימים של תענית לפני ראש השנה. ואפילו שמדאורייתא ארבעת הימים שבעשרת ימי תשובה כולם ימים שצריך לאכול בהם, בכל זאת, משלימים כנגדם ארבעה ימי תענית לפני ראש השנה[ו]. כיוון שהתענו, אמרו גם את נוסח הסליחות כפי שאנו נוהגים לומר סליחות בכל תענית. תוכן הסליחות תואם אף הוא לטעם הקושר בין הסליחות לתענית, שאלו ימים של סיגוף הגוף ומיעוט כוחות, ימים שבהם אדם צריך להחליש את גופו וכוחותיו ואת קישורו לעולם הזה, עד כדי דחיית מצוות תלמוד תורה בשלמותה, כפי שראינו בדברי תרומת הדשן[ז]. היום, שנחלשו הגופות וגם הנפשות, אין נוהגים להתענות אפילו בעשרת ימי תשובה, מלבד צום גדליה[ח]. אף על פי כן, נפשנו צריכה להתקשר לאופי המיוחד של הימים הללו שיש בהם צד של תענית ומיעוט כוחות הגוף, על מנת לכוון את לבנו ונפשנו לה' יתברך.

 

בִּקּוּר הַקָּרְבָּן

בספר 'עטרת זקנים'[ט] מובא טעם אחר למנהג אמירת סליחות במוצאי שבת. בכל הקרבנות נאמר בלשון התורה "והקרבתם עולה", ואילו בקרבן של ראש השנה ישנה לשון מיוחדת- "ועשיתם עולה". מן ההבדל הזה לומדים רבותינו שבראש השנה אדם צריך לעשות את עצמו כקרבן, כביכול להקריב את עצמו אל ה'. רבותינו דרשו דרשה זו על כל הקרבנות כולם - "אדם כי יקריב מכם" – את עצמו הוא מקריב, אבל דרשת הפסוק של "ועשיתם עולה" מחדדת את ההדרכה והמצווה הזאת דווקא ליום ראש השנה יותר מאשר בשאר ימות השנה, שאדם יעשה עצמו קרבן לה'.

בראש השנה אנו מזכירים את אילו של יצחק, ואת מסירות הנפש שבניסיון העקידה לא רק כסיפור מעשה משנים קדמוניות. בכל שנה ישנה התחדשות של מעשה עקדת יצחק המתקיימת בבניו. בכל שנה בראש השנה, בשעת הקריאה בתורה ובשעת התפילה, כל יהודי מזרעו של יצחק אבינו עוקד עצמו על גבי המזבח ועושה עצמו כקרבן. לקרבן ישנו דין מיוחד, שצריך ארבעה ימים קודם הקרבתו לבדוק אותו ולבקר אותו, שמא נפל בו מום. לפי הסבר זה, אמירת הסליחות והתענית ארבעה ימים לפני ראש השנה הם כביקור הקרבן. באמצעותם מפשפש האדם במעשיו ובוחן אם חלילה יש בו מום המצריך רפואה, לפני שהוא מקריב עצמו לה' יתברך.

 

בְּתִשְרֵי נִבְרָא הִעוֹלָם

הר"ן במסכת ראש השנה מתייחס אף הוא למחלוקת שבין הספרדים לאשכנזים בעניין מנהגי הסליחות. לפי דברי הר"ן, מנהג האשכנזים באמירת הסליחות מתאים לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם[י]. ראש השנה הוא היום השישי, יום בריאת אדם הראשון, המכונה בתפילות "יום הרת עולם". בברצלונה וגלילותיה נהגו להשכים באשמורת הבוקר ולומר סליחות תמיד בכ"ה באלול, היום הראשון לבריאת העולם, ולא דווקא במוצאי שבת כמנהג האשכנזים היום[יא]. לפי הגר"א[יב] המוסיף על דברי הר"ן, נקבע המנהג להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת רק בכדי למנוע בלבול, אך מקור המנהג לומר סליחות הוא דווקא בכ"ה באלול, יום בריאת העולם.

מנהג הספרדים באמירת סליחות מראש חודש אלול אינו מתאים לשיטת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, כדברי הר"ן, שהרי הימים שלפני כ"ה באלול אינם שייכים לפי שיטה זו לעולם, שהרי עוד לא נברא העולם אז. לפיכך, לפי הר"ן, ישנם מקומות רבים כגון בגירונא וגלילותיה שנהגו לומר סליחות רק בראש השנה ובעשרת ימי תשובה. עוד מוסיף הר"ן שישנו מנהג נוסף: "ומיהו יש מקומות שמקדימים לאחד באלול ויש סמך למנהגם, שבו התחילו ארבעים יום שהתרצה הקב"ה למשה". הטעם לאמירת הסליחות ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, לפי הר"ן, קשור לכך שימים אלו מכוונים כנגד ארבעים הימים שבהם עלה משה רבנו בפעם השלישית לקבל לוחות שניים לאחר חטא העגל ו"התרצה הקב"ה למשה".

לפי דברי הר"ן, ההבדל בין האשכנזים לספרדים לגבי זמן תחילת אמירת הסליחות אינו רק הבדל טכני אלא יש בו ביטוי לאופי הייחודי של הסליחות, כפי שעולה מכל שיטה. הספרדים, כאמור, נוהגים לומר סליחות מראש חודש אלול כנגד הפעם השלישית שבה עלה משה למרום לאחר חטא העגל. שלוש פעמים עלה משה רבנו להר סיני. בפעם הראשונה עלה משה לקבל את התורה בו' בסיוון וכאשר ירד בי"ז בתמוז ראה את העגל ושבר את הלוחות. למחרת, בפעם השנייה עלה משה להר למשך ארבעים יום נוספים עד לערב ראש חודש אלול. בימים אלו התנפל משה לפני הקב"ה, התחנן וביקש סליחה, עד שהקב"ה התרצה והורה לו לפסול לוחות שניים כראשונים. בפעם השלישית עלה משה להר בראש חודש אלול וכתב את הלוחות השניים.

מפתיע שימי הסליחות בהקשר לחטא העגל, אינם הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים אלא דווקא ארבעים הימים שלפני כן שבין י"ז בתמוז לראש חודש אלול. התורה כותבת בפירוש על ארבעים הימים שבהם עלה משה בשלישית "כימים הראשונים"[יג], ודרשו רבותינו "מה ראשונים ברצון אף אחרונים ברצון"[יד], כלומר, הימים האחרונים דומים לימים הראשונים שיש בהם סליחה, פיוס וקרוב. בכל זאת, איננו נוהגים לומר סליחות בארבעים יום השניים של בקשת הסליחה על החטא אלא דווקא בימים שלאחר מכן. ויש להסביר מדוע נאמרים הסליחות בארבעים הימים המקבילים לעלייה השלישית של משה להר סיני?

הפעם השנייה שבה עלה משה להר ארבעים יום, בין י"ז בתמוז לערב ראש חודש אלול, הם ארבעים ימים של אבלות בישראל. אותם ימים שבהם משה רבנו התנפל לפני ה' וציפה לסליחתו, אלו ימים של צער ויגון - שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב ולאחר מכן נמשכת האבלות עד ערב ראש חודש אלול, שהרי "משנכנס אב ממעטין בשמחה"[טו], ולדעת חלק מהפוסקים המיעוט בשמחה נמשך עד ערב ראש חודש אלול. ארבעים ימים אלה הם ימים של תחושת ריחוק מה', אך אין אלו ימים של בקשת סליחה. אלו ימים של אבלות וחורבן שנקבעו לדורות עולם כימי פורענות לישראל אשר החלו ביום י"ז בתמוז כאשר נשתברו הלוחות. לעומת זאת, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים אכן מתחילה תקופת זמן חדשה. אמנם האשכנזים אינם אומרים סליחות בתקופה זו כמו הספרדים, אך לדעת כולם מוסיפים את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", כיוון שאלו ימים של הכנה לקראת ימי הדין.

מתוך ההבחנה הזו ניתן לומר ש"סליחות" במובן שאנו באים לבקש סליחה מאת ה' יתברך אינה עיקר הכוונה בימים אלו שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים. הסליחות הנאמרות בימים אלה עוסקות דווקא במה שהקב"ה סולח לנו. בימים אלה שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים פסק משה מלהתחנן ולבקש סליחה מה' ולאחריו הגיע המענה האלוקי- בציווי על הלוחות השניים ובי"ג מידות הרחמים שנאמרו אז למשה רבנו בהר סיני. ימי הסליחות לפי הספרדים מכוונים לימים אלו של המענה האלוקי. ימים שבהם הקב"ה סולח לנו, מאפשר לנו להמשיך על אף החטא, ומגלה לנו את היותו רחום וחנון.

בכל הפיוטים של הסליחות אנו שופכים את לבנו בפני אבינו שבשמים שייסלח לנו, אך באמת זהו החלק הטפל שבסליחות. החלק העיקרי של הסליחות הוא אמירת י"ג מידות הרחמים, סליחתו של הקב"ה אלינו[טז]. י"ג מידות הרחמים הם הביטוי המופלא והעליון לכך שהקב"ה הוא רחום וחנון, וסולח לשבים הן על חטאים שנעשו בשוגג והן על עבירות שנעשו במזיד ואף במרד: "נושא עוון ופשע וחטאה". בסליחות אנו מבטאים את טיבה המופלא של הנהגת ה' יתברך הסולח לעוונותינו. ימי הסליחות הם ימים של ריצוי ופיוס "כימים הראשונים", ימים של שמחה שבהם ה' קרוב אלינו: "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב"[יז], אומר הרמב"ם – אלו עשרת ימי תשובה[יח]. לפי דברינו אלו כל ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים.

בסליחות בנוסח הספרדים אכן חשים את נעימת הפיוס והשמחה שבהן נאמרות הסליחות: "חטאנו לפניך רחם עלינו" מתוך ניגון מלא עוצמה. לעומת זאת, האשכנזים נוהגים לומר סליחות כמה ימים לפני ראש השנה, לפי דברי הר"ן, כדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם. לפי טעם זה, עניינם של הסליחות שונה לגמרי ושייך לבריאת העולם, לחטא האדם הראשון שאכל מעץ הדעת בניגוד לציווי ה'. בכל זאת יש לשאול, אם אדם הראשון חטא רק ביום ראש השנה, לשם מה אנו מבקשים סליחות החל מיום בריאת העולם? הרי בכ"ה באלול עוד לא היה שום חטא של האדם ועל מה יש לבקש סליחה? אנו מוצאים את החטא עם תחילת הבריאה, עוד לפני בריאת האדם עצמו. חטאה הארץ שהוציאה "עץ עושה פרי" ולא "עץ פרי עושה פרי"; חטאה הלבנה שקטרגה ולפיכך לבסוף מיעטה עצמה. בעצם הבריאה יש חטא מפני ריחוקה מה' וההעלם שבה.

בסליחות אנו מבטאים את כיסופינו לתיקון כל החטאים הנובעים מעצם הבריאה. בעת הסליחות איננו עוסקים רק בחטאים שחטאנו בשנה הקודמת. אנו אומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", נושאים וכוללים את חטאינו בחטאי אבותינו ובחטאי העולם כולו. יש לנו אחריות על מה שחטאו אבותינו ועל כל החטאים הקדמונים, מפני שהחטא אינו כולל רק מה שאנחנו פגענו. החטא הוא עצם מציאותינו כנבראים והוא מלווה אותנו מאז בריאת העולמות. ממילא גם בקשת הסליחה אינה עוסקת רק בפרטים של הכישלונות שלנו במשך השנה האחרונה אלא יש בה ביטוי לריחוק מה' יתברך, המוטבע בנו מעצם בריאתנו. אמירת הסליחות המתחילה מיום בריאת העולם, משמעותה, הבעת צער על עצם החטא, הריחוק והפירוד מן האלוקות הטבועים בבריאה. מן היום הראשון של בריאת העולם אנו עומדים ובוכים על הריחוק המוטבע בעצם היותנו נבראים. זהו ריחוק שכל החטאים הם אך תוצאה של עצם מציאותנו. אנו כואבים ובוכים מחמת הגעגועים והכיסופים של נשמתנו לשוב לכור מחצבתה, לפני שנברא העולם, לאור פני מלך חיים.

אדם הבא רק לרפא את אשמותיו על חטאיו, אינו צריך להתחיל לומר סליחות מיום בריאת העולם. די לו שיתחיל לומר סליחות מראש השנה, יום שבו חטא אדם הראשון. אך לפי דברי הר"ן אנו מבינים, שמעמד הסליחות נוגע בעומק עומקים של הקשר שבין הבורא לנברא, ויש בו ביטוי לצער העמוק על עצם ריחוקנו מן האור האלוקי כפי שהיה לפני שנברא העולם. לכן אנו מתחילים לומר סליחות מן היום הראשון לבריאת העולם.

הסליחות הם ימי בריאת העולם וימי התחדשות הקשר בין ה' לנבראים. נבראנו ובאנו אל העולם הזה על מנת לטעום את הטעם של רחוק שנתקרב, ואת הכיסופים השייכים למקום שבעלי תשובה עומדים, מקום שבו צדיקים גמורים ונשמות שעוד לא ירדו לעולם אינם יכולים לעמוד. זהו המקום שבו חשה הנשמה את עצמת הגעגוע לה' יתברך דווקא מתוך ההסתר והריחוק. בעת הסליחות אנו זוכים לטעום את הטעם של בעלי תשובה המתקרבים לה' דווקא מתוך שהיו רחוקים. תנועת ההתקרבות מן המרחק מתאפשרת מפני שהקב"ה נושא עוון ופשע ומקרבנו אליו.

 

שִמְחָה שֶל מִצְוָה

בעל 'תרומת הדשן' מסביר טעם נוסף מדוע מתחילים לומר סליחות דווקא במוצאי שבת שלפני ראש השנה. לדבריו, טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצווה, כפי שאמרו רבותינו- "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה"[יט]. במוצאי שבת יש בנו שמחה מפני התורה שלמדנו בשבת ומפני עונג השבת, לכן אנו אומרים סליחות דווקא במוצאי שבת, מתוך שמחה של מצווה. הפיוט המרכזי של ערב הסליחות הראשון מזכיר את העיתוי המיוחד שבו מתחילים לומר סליחות: "בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה".

בבריאת העולם נאמר בתורה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר, העולם החל בריאתו בערב היום הראשון, הוא מוצאי שבת. בשעה זו של מוצאי שבת, מתחיל תמיד היום הראשון של בריאת העולם. לפני העולם שנברא הייתה כעין שבת שקדמה לעולמות, וכל שבת שלנו יונקת ונמשכת מהשבת האלוקית שקדמה לבריאת העולם.

אל הסליחות במוצאי שבת אנו מגיעים כשאנו עדיין מושכים מקדושת השבת אל ימי החול, לבושים בבגדי שבת ומלאים בשמחת השבת[כ]. מתוך שמחת השבת וקדושתה מתחילים האשכנזים לומר סליחות ומבטאים את שמחת הוודאות והביטחון שהקב"ה חנון ומרבה לסלוח ויוציא לאור משפטנו. כאשר מתחילים לומר סליחות מתוך הוודאות בסליחה ומתוך השמחה שבה, נעשה הטעם של "רחוק שנתקרב" לטעם המרכזי של כל התחדשות הקשר בינינו לבין הקב"ה. הצער העמוק על הריחוק מה' הטבוע בעצם הבריאה, יש בו להעיד על עומק הגעגועים והכיסופים לה' יתברך הקיימים בנו ועל עומק הקשר והקרבה הפנימית שבנו. קרבה זו שואבת ומושכת אורה מאור קדושת השבת ומקישורה הפנימי אל מקום עליון אצלו יתברך, עוד לפני שנבראנו כנפרדים ממנו. הבכי והצער על הריחוק ועל החטאים אינם עומדים לעצמם אלא מקבלים חיזוק מתוך שמחת הוודאות והביטחון בסליחה ובקרבת ה'. כאשר אנו מתחילים לומר סליחות אנו מושכים עמנו את האור האלוקי שלפני בריאת העולמות אל תוך בריאת העולם בכל שנה מחדש.

 

וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

אם נביט על מכלול הטעמים נוכל לראותם כמשלימים למארג מדורג ומפואר שמאיר את עניין הסליחות. הדרגה הראשונה היא הכיבוס והטהרה של כל עולם המעשה שלנו, על ידי מיעוט ותענית. למעלה מכך אנו מבקשים לקחת את העולם הזה ולמוסרו לשמים כקרבן עולה, על מנת לגלות שכל ישותו נובעת מן היש האמיתי ושמציאותו מגיעה למקומה רק בקישורה למקורה. עמוק יותר אנו מוצאים טעם למעשה הבריאה ומגלים שכל ירידתנו יש מאין הייתה כדי לטעום את טוב הטעם של רחוק שנתקרב. מתוך כך אנו כבר שייכים למציאות כפי שהיא אצלו יתברך וטועמים מקדושת השבת, שבה מתגלה האור האלוקי בכול. ארבעה עולמות יש כאן שעל ידן נקשרת הנשמה בדודה ושבה לבית אביה.

בימי הרחמים והסליחות, מתוך קדושת השבת ומתוך האור האלוקי העליון שלפני העולמות, עלינו להמשיך סליחה ורחמים לעולמנו. אל לנו לבקש רק רחמים וסליחה מאת ה' יתברך, אלא ללמוד בעצמנו להמשיך סליחה ורחמים אל העולם. סליחה ורחמים לכל נזקק ועני בממון ובדעת; סליחה ורחמים גם לאלו אשר נדמה שפועלים כנגדנו; סליחה ורחמים לכל בית ישראל שאנו שליחי ציבור שלהם. הסליחה והרחמים שלנו הם שימשיכו עלינו מלמעלה רחמים, גאולה, סליחה וכפרה, רווח והצלה לנו ולכל ישראל. במהרה בימינו אמן.

 


[א] שו"ע או"ח תקפא.

[ב], או"ח תקפא, א, רמ"א. אם חל רה"ש בימים ב או ג מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת בשבוע שלפני כן.

[ג] מרדכי, סוף פרק קמא דרה"ש סי' תש"ח.

[ד] לקט היושר עמ' 114.

[ה] שו"ע או"ח תקפא ב.

[ו] דברינו כאן הולכים בדרך אחרת מדבריו המפורסמים של רבנו יונה, האומר שכל הטעם שתיקנו לאכול בתשיעי הוא מפני שהיה ראוי לאכול ולשמוח ביום הכיפורים, כי "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וחמישה עשר באב". כיוון שהיה ראוי לשמוח ביום הכיפורים ולאכול בו, מפני חובת התענית, דחתה התורה את חובת האכילה ליום תשעה בתשרי. כל הלימוד של חובת אכילה בתשעה בתשרי נלמד מפסוקים שמדברים על יום הכיפורים בעצמו, במסכת יומא פא: "דתני חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

[ז] ועיין מטה משה סי' תשע"ט.

[ח] עיין שו"ע או"ח תקעא ב.

[ט] דבריו כמו רבים מן המקורות כאן מובאים בהקדמה לסליחות המפורש [וינגרטן] סי' ג.

[י] ראש השנה י ע"ב

[יא] לפי הסבר זה הקדמת הסליחות היא חמישה ימים לפני ראש השנה ולא ארבעה ימים כפי שהוסבר לעיל כנגד ביקור הקרבן.

[יב] סימן תקפא.

[יג] דברים י י.

[יד] רש"י שמות לג יא.

[טו] תענית ד ו.

[טז] כתבו ראשונים ואחרונים, שבאמת עיקר הסליחות, רוח הקודש, והשראת השכינה שבהם, הם דווקא בפסוקים שפותחים בהם, כולל "אשרי יושבי ביתך" ו"לך ה' הצדקה", ואמרו שיש להאריך בהם יותר מאשר בפיוטים.

[יז] ישעיהו נה ו.

[יח] משנה תורה הלכות תשובה ב ו.

 [יט] שבת ל ע"ב גם טעם זה של בעל תרומת הדשן מובא בדברי תלמידו ה'לקט יושר' דלעיל.

[כ] גם לדעת אלו המקלים ומקדימים את אמירת הסליחות לפני חצות, במוצאי שבת אין לומר סליחות לפני חצות מפני שקדושת השבת מתנוצצת עד מוצאי שבת ויש להפריד בין קדושת השבת לסליחות. בכל זאת לפי תרומת הדשן שמחת השבת מהווה את ההכנה הנכונה לסליחות.

עבור לתוכן העמוד