גפן ממצרים תסיע – פרשת כי תצא

עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲדֹמִי,
מִצְרִי וַעֲמָלֵק

מתוך שבעים אומות העולם ומתוך כל האויבים
שהצרו לישראל, חמישה מהם מופיעים בפרשתנו: עמון, מואב, אדום, מצרים ועמלק. בתוך
החמישה הללו יש ארבע אומות שעניינן אחד, ועוד אומה אחת יוצאת דופן מכל האומות
כולם. ארבעה שעניינם אחד, אף על פי שהם חלוקים זה מזה, הם עמוני ומואבי, אדומי
ומצרי. ועוד אומה אחת שעניינה יוצא דופן מכל האומות היא עמלק, שיש לה דינים אחרים
מכל שאר האומות, הנזכרת במצוות “זכור את אשר עשה לך עמלק”, המופיעה בסוף
הפרשה.

לגבי עמוני ומואבי נאמר:

לֹא יָבֹא
עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה’ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה’
עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר
מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם
וַיַּהֲפֹךְ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה’
אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם[א].

לגבי האדומי והמצרי נאמר:

לא תְתַעֵב
אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים
אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'[ב]. 

הרמב”ם מבאר את ההלכות הנוגעות לכל
ארבע האומות הללו:

כל הגויים העכו”ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה
והעבדים כשישתחררו – הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר “הקהל חוקה אחת יהיה לכם”,
ומותרין להיכנס בקהל ה’ מיד. והוא שיישא
הגר או המשוחרר בת ישראל ויישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מד’ עממין בלבד, והם
עמון ומואב ומצרים ואדום, שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן, הרי הוא
כישראל לכל דבר אלא לעניין ביאה בקהל.

וכיצד דינן? עמון ומואב אסורין איסור עולם זכרים ולא נקבות, שנאמר “לא
יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’” וגו’ הלכה
למשה מסיני שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו
עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.

מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין לבֹא בישראל
ודור שלישי מותר, שנאמר “בנים אשר יוולדו להם” וגו'[ג].

כל האומות דינן אחד לעניין ההיתר לבוא
בקהל ה’, כלומר היתר חיתון, מלבד ארבע האומות, עמון ומואב ומצרים
ואדום. אפילו עמלק אם התגייר, מקבלים אותו והוא מותר לבוא
בקהל, לפי הרמב”ם. בכך דינו קל מארבעת העממים האחרים. כידוע חז”ל דורשים
שיש קולא בעמון ומואב שאין באדום ובמצרים, שאיסור החיתון הוא רק בזכרים ולא בנקבות.
מלבד זאת יש דין
מיוחד בעמוני ומואבי: “לא תדרשו שלומם וטובתם”.
הרמב”ם בהלכות
מלכים אומר, שכאשר פונים להילחם בכל האומות כולם, כולל עמלק, צריך לקרוא אליהם
לשלום, ואם הן משלימות- לא נלחמים איתן. כך פוסק הרמב”ם, אך יש בעניין זה
מחלוקת ראשונים. מלבד שתי אומות,
עמון ומואב, שהן יותר חמורות בזה גם מעמלק, כמו שראינו, שאסור לקרוא להן לשלום ואסור
לדרוש טובתן, וכן הן חמורות יותר אף בהלכות גיור.

בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם
מִמִּצְרָיִם

נכון לברר את כל עניינן של האומות הללו
בפשוטו של מקרא, ומתוך הפשט להבין את ממדי העומק. ראשית יש להבין מה מיוחד בעממים
הללו? מדוע מייחדת התורה דינים מיוחדים דווקא לעמים הללו ולא לעמים אחרים? מה עם
ישמעאל? מדין? מה עם עוג מלך הבשן וסיחון מלך האמורי? מה עם עמי כנען? מה עם שאר האומות?
למה מכל האומות רק אלה אסורות?

על פי פשט התורה נראה לומר שחמשת האומות
הללו הן האומות שיש לנו איתם “חשבון פתוח” מאז יציאת מצרים. האומות הללו
פגעו ונלחמו בנו, ועדיין לא “סגרנו איתם את החשבון”, כמו אומות אחרות. מצרים
הם אלה ששעבדו אותנו; עמלק הם שנלחמו בנו הראשונים מיד לאחר היציאה ממצרים; עמון,
מואב ואדום, לא קידמו אותנו בלחם ומים לפני הכניסה לארץ ישראל. “על דבר אשר
לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים”. למרות שהדבר מתרחש כבר בשנת
הארבעים, עדיין התורה אומרת “בצאתכם ממצרים”. אמנם היו עוד אומות שנלחמו
בנו מאז יציאת מצרים- סיחון מלך האמורי, עוג מלך הבשן ומדין, אך אנו נלחמנו בהם ולא
נשאר חשבון פתוח לדורות כמו האומות שאנו דנים בהן. במדיין נקמנו את נקמתנו, את
ארצם של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן כבשנו, ועם עמי כנען אין לנו חשבון בהקשר
ליציאת מצרים. רק כשהתיישבנו בארץ נצטווינו להכרית אותם משום שנשלם עוונם. לעומת
זאת, מצרים ועמלק- למרות שהייתה לנו מלחמה, החשבון עמם עדיין פתוח, ואילו עמון,
מואב ואדום למרות שלא הייתה לנו מלחמה עמם, אנו מצווים להרחיקם לדורות עולם.

המשותף לכל האומות שאנו עוסקים בהן הוא,
שאלו אומות שניסו לפגוע בנו מיציאת מצרים, בתחילת דרכו של עם ישראל, בעת הולדתו ויצירתו
כעם, בעודו רך, כשעוד לא הגיע לנחלתו ולא מצא מנוח לכף רגלו. לכן יש לנו חשבון עמן
לדורות עולם.

מלבד המכנה המשותף שבין חמשת האומות שאנו
עוסקים בהן, יש להסביר שלכל אחת מהאומות הללו יש תפקיד מיוחד ביחס לעם ישראל,
העולה מתוך המתח והמאבק שהיה לה עם האומה הישראלית. כמאמינים בני מאמינים, נקודת
המבט שלנו היא ש”הסיפור” הוא לא מצרים, לא עמלק, ולא עמון ומואב, אלא
אנחנו. הקב”ה משבץ בדרכנו את האומות האלה על מנת שבאמצעות המאבק, הפגיעה
והקושי, יצאו מאיתנו האוצרות הטמונים בקרבנו, שלא היו יכולים לצאת אל הפועל
ולהתגלות ללא החריפות שיש במלחמה ובמאבק עם האומות. האומות הללו נבראו בעולם
והושמו בדרכנו כדי שאנו נוציא מאיתנו את הכוחות המיוחדים הטמונים בנו.

עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא

בתוך ארבעת העממים, מלבד עמלק, יש חלוקה
לשני זוגות של אומות: זוג אחד הם עמון ומואב, וזוג שני הם מצרים ואדום. בין אדום
ומצרים התורה מחלקת בבירור, שהאדומי הוא אחיך ומצרי- גר היית בארצו. אך לגבי עמון
ומואב מפשט התורה לא ברור מה החילוק בין עמוני ומואבי. כבר מראשית בריאתם של עמון
ומואב הם מופיעים כזוג, בני אותו אב, שנולדו מבנותיו של לוט. גם גיאוגרפית הם
סמוכים זה לזה, וכן בפרשתנו הם מופיעים יחד. וכפי שדינם אחד, כך יש סמיכות תכנית-פנימית
ביניהם. בפרשתנו נאמר שעמון ומואב לא קידמו את ישראל בלחם ומים – “על דבר אשר
לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים”. מפרש רש”י, “על העצה
אשר יעצו אתכם להחטיאכם. בדרך – כשהייתם בטירוף”. ה”שפתי חכמים” מדקדק
את פירוש רש”י מייתור הכתוב “על דבר”, ולא נאמר “על אשר לא
קדמו אתכם”, ומסביר, שהיה שם איזה דבר ואיזו סיבה סמויה מן העין. כלומר, עמון
ומואב יעצו עצה כנגד ישראל להחלישם על מנת להפילם בעבודה זרה ובגילוי עריות.
לעצתם, כשישראל יישארו חסרי כוחות יהיה קל להפילם ברשת- להציע להם אוכל שאינו כשר,
לפתות אותם בבנותיהם ולמשוך אותם לעבודה זרה.

עמון ומואב הם שתי אומות שבדרכנו ממצרים
ביקשו להחטיא ולהפיל אותנו בתאוות, ואילו מצרים ואדום הם שני עמים שביקשו להילחם
בנו ולפגוע בנפשנו ובחיינו. מכאן אף נובע ההבדל בדינם של העמים הללו: דינם של עמון
ומואב הוא שעד עולם לא יבואו בקהל ה’, ואילו דינם של אדומי ומצרי הוא רק עד דור
שלישי. המצרים ודאי ביקשו להשמידנו- הרגו אותנו, זרקו את בכורינו ליאור והעבידו
אותנו בפרך, וכן האדומים ביקשו להשמידנו. רש”י מפרש שאמנם הקב”ה אמר לבני
ישראל לסוב ולא להיכנס דרך ארץ אדום, אך האדומיים יצאו בחרב לקראתם ורצו להרגם. מן
ההבדל שבדינם של שני זוגות העמים לומד רש”י שהעמים הללו נלחמו בנו בשני סוגים
של מלחמות. מצרים ואדום נלחמו בנו מלחמה על העולם הזה, ואילו עמון ומואב נלחמו בנו
מלחמה על העולם הבא:

הא למדת,
שהמחטיא לאדם קשה לו מההורגו. שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם
הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקידמום בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום. ואילו
שהחטיאום נתעבו[ד].

בֵּרוּר לְדוֹרוֹת עוֹלָם

בהתעלם מהסדר הכרונולוגי, נראה שניתן לסדר
את האומות לפי חומרת היחס שלהם כלפינו. המעולה בכל ארבעת העמים האלה והקרוב אלינו
מכולם, הוא אדומי, שהתורה קוראת לו בלשון חיבה “כי אחיך הוא”. אחריו הוא
המצרי, שאינו אחינו ועשה לנו רע הרבה יותר. אדום רק אמר “פן בחרב אצא לקראתך”
ולא הרגו בנו, ואילו המצרים הרגו בנו ושעבדו אותנו, אך למרות זאת – “גר היית
בארצו”. גרוע מהשניים האלו הוא עמון מפני שביקש להחטיא את ישראל, כפי שמפרש
רש”י, וכפי שאנו רואים מדינו- שלא יבוא עד עולם, ועלינו לתעבו ולא לדרוש
שלומו וטובתו. הגרוע ביותר מבין הארבעה הוא מואב, ששכר את בלעם כדי לקללנו[ה].

לכל אחת מכל שבעים האומות יש אופן מיוחד שבו
היא נמצאת בעמדת “לעומת זה” של הקדושה, אך חמש האומות שאנו עוסקים בהן
כאן, הן אומות שמתחככות עם הקדושה ובכך מחדדות את מהותה. כאשר ישראל יוצאים ממצרים
ונהיים לעם, עליהם להתמודד עם כל כוחות הסיטרא אחרא המתגלים דרך האומות הללו- אדום,
מצרים, עמון, מואב ועמלק. כל שלבי התפתחותם כעם, התבגרותם והתעצמותם בדרכם להיות אומה
עלי אדמות, עוברים דווקא דרך החיכוך עם האומות המנגדות להם. זו הדרך שבה נהיינו
לעם מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ ישראל. שלא כמו אומות אחרות, המייחד את חמש האומות
הללו הוא שעדיין לא סיימנו את החיכוך עימן, והמאבק והבירור עדיין נמשכים. ההתמודדות
שיש לנו עם עמי כנען שייכת לישיבתנו בארץ ולא לתהליך היותנו לעם, ולכן איננו
עוסקים בה כעת. ומפני שהחיכוך עם האומות הללו עיצב את מהותנו, לדורות עולם הן יהיו
נקודות המבחן שלנו. זו הסיבה שנצטווינו בפרשתנו על היחס לחמשת העממים הללו לדורות
עולם.

מהי מהות ההתמודדויות שעלינו להתמודד עם האומות
הללו? מה מקומן ביצירת האומה ומהו מקומן בעבודת ה’ הפרטית של כל יחיד ויחיד? כל
אומה ואומה מבין האומות הללו היא בעלת אופי וצביון מיוחד, ובמפגשה עימנו היא
מוציאה מאיתנו כוח מסוים ותכונה מיוחדת. ברצוני לנסות להתוות קווי אופי לכל אומה
ואומה, ומתוך כך להבין מהו הלימוד שהאומה הישראלית לומדת מהמפגש עימה. כיוון שאומה
היא דמות עשירה מאוד, וניתן להסתכל עליה בריבוי גוונים וריבוי צדדים עצום, אין זה
דבר פשוט. לשם כך יש לבחון מהם המאורעות החשובים והעיקריים שמאפיינים את האומה
ומבטאים את דמותה וצביונה. נתבונן כאן בחמש האומות לפי סדר חומרתן, כפי שביארנו
לעיל, מן הקל ביותר לחמור ביותר: אדום, מצרים, עמון, מואב ועמלק.

אֱדוֹם- תַּדְמִית וְחִיצוֹנִיּוּת

מיהי אדום? אדום היא האומה שעיקר אפיה הוא
ההליכה אחר התדמית. יש כאן מעין לשון נופל על לשון. ה”שם משמואל” מפרש שהאופי
של עשיו שכולו אדמוני, המבקש “הלעיטני נא מן האדום האדום הזה”, שייך
למראה החיצוני ולתדמית. כך אף מלמדים חז”ל על עשו- מלכות רומי- שהוא כאותו
חזיר הפושט את טלפיו ואומר “ראו טהור אני”, על אף שבפנים כולו טמא[ו]. עשו
רואה בחיצוניות את חזות הכול ומבקש לשפוט כך את המציאות ללא המהות הפנימית האמיתית.
גם הנצרות, שהיא גלגול של אדום, עוסקת בשאלת החיצוניות- איך אני נראה כלפי חוץ.
החמלה והאהבה הן מן השפה ולחוץ הבאים במקביל למסעי צלב, הרג ורצחנות. כן הוידוי
הוא ריטואל שנעשה כדי לצאת ידי חובה, אך המתוודה יכול להמשיך ברשעתו.

מִצְרָיִם- הָעוֹלָם הַזֶּה לְבַדּוֹ

מיהי מצרים? מצרים היא אומה שעיקר עניינה הוא
הביטחון בעולם הזה. כמו ארץ מצרים בעצמה, שאינה צריכה מטר השמים, אלא נילוס עולה
ומשקה. יש לה שפע כלכלי מצד עצמה, והיא אינה זקוקה לשום דבר אחר. האלוהות של מצרים
היא מקור הביטחון הכלכלי שלה– היאור והצאן. “התנים הגדול הרובץ בתוך
יאוריו”[ז]. הכול רבוץ כאן,
בעולם הזה, ואין בלתו.

רש”י מסביר מה טעם הדין “לא
תתעב מצרי” אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור, משום “שהיו לכם אכסניה בשעת
הדחק”. כשהיה רעב בארץ, בני ישראל ירדו למצרים והתפרנסו שם. מצרים נתנו
לישראל להשתתף בביטחון הכלכלי שהיה להם. ראשונים אחרים מוסיפים כאן, שלא רק זאת שמצרים
נתנו לנו פרנסה כשהיינו בשעת הדחק, אלא שהם שיתפו אותנו בכלכלה הזו, שמו את יוסף
משנה למלך שעל פיו יישק דבר, המכלכל את כל עם הארץ, ונתנו לנו את מיטב הארץ, אוכל
לפי הטף. כלומר, לא רק שהאומה המצרית כל עניינה הוא שפע כלכלי שנילוס עולה ומשקה, “כגן
ה’ כארץ מצרים”, אלא בנוסף לכך המפגש שלנו עם האומה הזאת הוא מפגש שאנו
נצרכנו להם והם גמלו איתנו טובה בשפע הכלכלי שלהם, נתנו לנו לאכול, ושיתפו את יוסף
הצדיק כמנהיג. זה האופי של מצרים כפי שמתבאר בפרשתנו, “כי גר היית בארצו”
– שהם נתנו לנו מחסה חומרי וכלכלי.

עַמּוֹן- לְהִגָּרֵר אַחַר הֶחָזָק

מי הם בני עמון? התורה בדבריה כוללת את עמון
יחד עם מואב, “ואשר שכר עליך”, אך הדבר לא מפורש- איפה היו עמון? גם
דברי רש”י שעמון יעצו עצה להחטיא את ישראל אינם מעוגנים בכתוב, שהרי נאמר זאת
רק על מואב. נראה לומר, שעמון כלול ונגרר אחר מואב. הוא אינה אומה שעומדת בפני
עצמה, אלא רק נספחת וטפלה למואב, נגררת ועושה את מעשיהם. אנו למדים זאת מראשית
יצירתם של האומות האלה כשבלילה הראשון באה הבכירה ללוט וממנה יצא מואב, ולאחר מכן
היא גררה אחריה את הצעירה ונולד עמון. כל מהותו של עמון היא הנגררות אחר מואב. גם מבחינה
גיאוגרפית, מואב הייתה אומה גדולה ואילו עמון, וכנראה גם מדין, הם כספיחים. בכל
פרשת בלק ובתחילת פנחס, מדין ומואב מבולבלים ומטושטשים זה בזה. לכן נראה לומר שבנות
מואב הן אלו שהכשילו את ישראל, ובנות מדין שכלולות במואב “הידרו” בעצה
הרעה. יש עוד מקום לומר שגם עמון, בהיותם נספחים למואב, היו שותפים בעצה הרעה
להחטיא את ישראל ובעצה לעקור את ישראל מן הארץ על ידי בלעם. אולם כאמור הם בטלים
וטפלים למואב, ואינם תופסים מקום לעצמם, כעין “מברך על העיקר ופוטר את
הטפלה”.

בסלנג של ימינו ניתן לכנות את דמותו של עמון
כטיפוס של “סוציומט”, הדואג לעצמו ואינו מתחשב באחרים. טיפוס מעין זה רק
עסוק בעצמו ובענייניו ואינו רואה שום דבר אחר. כיוון שהוא דואג לעצמו, הוא רוצה
להיות עם אלה שיש להם. זו הסיבה שבתו הצעירה של לוט הלכה אחרי הבכירה מפני שהעדיפה
ללכת עם החזק. לעומת הבת הבכורה שעשתה אידיאולוגיה ממעשיה באמרה “ואיש אין בארץ
לבוא עלינו כדרך כל הארץ”[ח], הבת הצעירה לא
עשתה מן החטא אידיאולוגיה, אלא פשוט העדיפה “להיות עם החזקים”. לא מפני
שיש לה איזה מסר או אמירה, לא משנה לה מי החזק ולאן הוא הולך, אלא רק כדי “לרפד
את עצמה”.

מוֹאָב- תַּאֲוַת עֲרָיוֹת

בניגוד לעמון שאינו קרוי על שם מעשה
הולדתו, מואב קרוי לכתחילה על שם מעשה זה: מֵ-אב. מואב הוא האומה שמזוהה ביותר עם
תאוות עריות החל מהורתו שנעשתה בגילוי עריות מתוך אידיאולוגיה וכוונה לכתחילה, ועד
שהחטיא את ישראל בשיטים. כפי שמפרש רש”י “על דבר”- “על העצה
שיעצו אתכם להחטיאכם”. זוהי עצת בלעם להפילם בעריות, “אלוהיהם של אלו
שונא זימה הוא”[ט].

עֲמָלֵק- אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ

מיהו עמלק? עמלק יוצא דופן מבין האומות
משום שהוא אומה שאינה אומה, כפי שנאמר “אקניאם בלא עם”[י]. זהו עם
המורכב משבטים נודדים, ללא ארץ משל עצמם, שכל עניינם להציק- “ויזנב בך כל
הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים”. עמלק הוא טיפוס ציני שתמיד
דוקר כל דבר, מקרר כל דבר, וטוען שהכול הוא רק מקרה ובעצם אין כל טעם לקיום. “אשר
קרך בדרך”. כנחש הוא מטיל את ארסו בכול, ונותן בכל דבר טעם של מוות.

אם כן, חמש האומות המופיעות בפרשתנו,
מייצגות חמש תכונות שליליות שעלינו לבררן: אדום רואים בתדמית חזות הכול; מצרים
סומכים רק על הגשמיות וכל עמידתם בכוחם הכלכלי; עמון בדמות ה”סוציומט”
שדואג רק לעצמו ובאופיו החלש נמשך אחר החזק; מואב הם בעלי תאוות עריות, ועמלק הוא
הציני ששם את ארס חוסר הטעם בכל דבר. להלן ננסה לעמוד על האופן שבו כל אחת מהאומות
הללו מבררת בישראל בירור רוחני מיוחד.

אֱדוֹם- בֵּרוּר הַפְּנִימִיּוּת

אדום היא אומה שמאוד קרובה ודומה לנו- “הלא
אח עשיו ליעקב”[יא], וכפי שאומרת
התורה- “לא תתעב אדומי כי אחיך הוא”. רש”י אומר שהיה ראוי לך לתעבו
אך הוא אחיך. התורה נוקטת בדין חמור יותר לאדום משאר האומות. הרי שאר האומות ביום
שהם מתגיירים הם ראויים לבוא בקהל, ואילו אדומי שמתגייר – רק דור שלישי יכול לבוא
בקהל. ולמרות שהתורה מחמירה בדינו של אדום, היא מסייגת את החומרה- “כי אחיך
הוא”. יש צד שאדום קרוב אלינו יותר מכל האומות. עשיו הוא אחיו של יעקב ואומתו
היא האומה האחרונה שאנו נפרדים ממנה בדרך גידולנו. חז”ל מלמדים שראשו של עשיו
קבור במערת המכפלה עם האבות הקדושים, ופעמים מכונה עשיו ‘ישראל מומר'[יב]. גם
לעתיד לבוא, בתחילה תתגלה קרבתנו הגדולה לעשיו ולא לאומות אחרות- “ועלו מושיעים
בהר ציון לשפוט את הר עשו”. רק לאחר מכן יצטרפו שאר האומות- “אז אהפוך אל
עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’”[יג].

בפנימיות יש להסביר שהקרבה בין ישראל לעשיו
היא מפני שבחיצוניות עשו רוצה להיראות כמו ישראל. כאילו הוא אנחנו. אדום משתמש בתדמית
על מנת לטעון שבעצם הוא “ישראל האמיתי”, ומה שנראה כלפי חוץ ישראל אינו
נכון. לכן בכל הדורות, כפי שהתגלגל הדבר בנצרות, עשו רוצה להילחם בנו על מנת
להחליף אותנו. כשעם ישראל יצא לגלות התגברה אדום בדמות הנצרות משום שלמראית עין
נראה היה כאילו הקב”ה דחה אותנו, חלילה. זו הייתה טענתם של הנוצרים וזו הייתה
הסיבה שרדפו אותנו לאורך כל ימי הגלות- כדי להוכיח שעם ישראל שנראה מושפל ומבוזה,
כבר לא העם נבחר, אלא הם “ישראל האמיתי”.

יש ניצוץ של אמת בטענתם של הנוצרים יימח
שמם, שטוענים שהקב”ה בחר בהם. בעצם הם מודים שישראל הם באמת העם הנבחר. עצם
הרצון של אדום להחליף אותנו מעיד על כך שגם הוא מבין שיש בנו מעלה יקרה מכול. ועל
אף רשעותם, עומק טענתם אינה שקר גמור, תלוש ורחוק מכל הקשר, אלא נובעת מכך שיש להם
איזו קירבה יתירה למעלתם של ישראל. “הלא אח עשיו ליעקב”. זו הסיבה
שהתורה נוקטת בחומרה יתירה כלפי אדום שרוצה להחליף אותנו.

לשם מה עלינו להתמודד עם אומה כזו? אדום
מאפשרת לנו לברר מיהי האומה הישראלית באמת בפנימיותה: האם אנחנו ישראל בגלל איך
שאנחנו נראים, או בגלל מי שאנחנו באמת? הבירור שמבררת אדום באומה הישראלית לדורות
עולם הוא, שעצמיותנו אינה נבחנת על ידי השאלה איך אנחנו נראים, אלא על ידי השאלה
מי אנחנו באמת. התדמית האדומית מחדדת את סגולתם של ישראל, שלא מראה עיניים חיצוני
קובע. אפילו אם נהיה בגלות ואפילו אם הקב”ה מרחיק אותנו, יש כאן רק תדמית
ודמיון שאנו רחוקים מה’ יתברך, אבל האמת היא, שאנו קרובים אליו לגמרי. כך כתוב על
אדום “כי אחיך הוא”, שאכן יש פה קירבה אמיתית, אבל היא רק בדמיון
החיצוני ולא בעצם המהות. אדרבה, הדמיון לאדום נועד להוציא לפועל את עצמיותנו
האמיתית ואת עצם סגולתנו.

מִצְרָיִם- בֵּרוּר קִיּוּם הָאֱלוֹקוּת
שֶמֵּעֵבֶר לָעוֹלָם הַזֶּה

מה מבררת בנו מצרים? מצרים טוענת שהעולם
הזה הוא המקום שמכיל הכול ואין בלתו. “לי יאורי ואני עשיתיני”. הוא נותן
השפע, הוא מקום הביטחון, והוא יכול לפתור את הבעיות של הכול, “נילוס עולה
ומשקה”. שלא כמו אדום, מצרים לא טענו על עצמם שהם האומה הנבחרת וישראל רק
נראים כאילו הם הנבחרים. טענתם הייתה אחרת לחלוטין- שהעולם הזה הוא הכול. והם הם
הכול. לכן כל מי שרעב, ובכללם ישראל, יכול לבוא לשבור שבר במצרים. להיות מותך בתוך
כור הברזל, להיות עבד לעולם בלא להכניס ממדים אחרים למציאות, שמא יילחם בנו
“ועלה מן הארץ”.

מצרים באים לחדד בקרבנו את ההתמודדות עם
השאלה – האם העולם הזה הוא הכול או שהקב”ה מנהל הכול. הבירור שלשמו ירדנו
למצרים הוא שהעולם הזה הוא לא הכול, אלא יש אלוקים שנמצא גם מעבר לעולם, ואנו
תלויים בו. הדבר מסביר את אופן המאבק עם מצרים: שלא כמו אומות אחרות שנלחמנו בהן
בחרב, הבירור והמלחמה עם מצרים ועם אלוהיה נעשו באמצעות אותות ומופתים, “ה’ יילחם
לכם ואתם תחרישון”. באמצעות “אותות ומופתים באדמת בני חם” התגלה
לעין כול שגם מערכות הטבע תלויות באמירתו יתברך, והוא יכול להפוך מים לדם, לקרוע את
הים ולהעמידו כחומה.

מוֹאָב וְעַמּוֹן- בֵּרוּר יֶצֶר עֲרָיוֹת

מואב ועמון הן אומות שמבררות בנו את יצרא
דעריות. מהו יצר זה? כאשר חטאו אדם וחוה ואכלו מעץ הדעת שנאסר עליהם לאכול ממנו,
הם כיסו את ערוותם. הדבר תמוה, שהרי מי שחטא הוא הפה, ולכאורה היה צריך לכסות
אותו, ומדוע הם מכסים את ערוותם? ניתן להסביר שלאחר שאדם וחוה אכלו מן העץ ונכנסה
בהם דעת, הם הבינו שהערווה היא בושה. לפי הסבר זה אין קשר בין הפה לכיסוי הערווה. בדרך
אחרת יש מקום לומר, כפי שמסבירים בקבלה ובחסידות, שיש קשר עמוק מאוד בין ברית
הדיבור לברית המעור. עיקר החטא של אדם הראשון אינו האכילה מעץ הדעת, למרות שנחמד
העץ למאכל, אלא ברצונו להיות כאלוקים- “והייתם כאלוקים”. למרבה הפלא, האפשרות
של האדם להיות דומה לאלוקים מתרחשת דווקא באיבר הברית, ביכולת ליצור חיים על הארץ,
ממש כפי שהקב”ה בורא חיים.

תאוות עריות היא בעצם התאווה להיות
כאלוקים. זו תאווה חזקה מאוד משום שיש בה גילוי אלוקות, ביכולת הפלאית של האדם
להוליד חיים. גם בתו הבכירה של לוט הרגישה שעליה להיות כאלוקים על מנת להציל את
העולם. היא הייתה בטוחה שאין עוד חיים על פני האדמה ולכן עליה לעשות מעשה בעצמה על
מנת לבנות את העולם מחדש. זה שורש תאוות עריות, שהתגלגלה מאוחר יותר בניסיונן של
בנות מואב להכשילנו בעריות. הרצון להיות כאלוקים.

מואב ועמון, שבפשט התורה כרוכים יחד, “לא
יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’”, מבטאים שתי צורות שונות שתאוות עריות יוצאת בהן אל
הפועל. צורה אחת, המתגלה במואב, היא עצם הרצון, ואפילו הידיעה, להיות כאלוקים מתוך
הרגשת הכוח העצום לבנות עולם[יד]. סיבה שנייה
לעריות, המתגלה בעמון, אינה באה מתוך אידיאולוגיה או מטרה גבוהה ליצור חיים, אלא
משום שיש בעריות כוח חזק שאי אפשר שלא להימשך ולהיגרר אחריו. אין כאן עמדה של מי
שבא אל העניין מתוך אידיאולוגיה ועם כל הכוח, אלא של מי שנמשך אחר כוחות חזקים
ממנו. מואב מגלם את הרצון להוליד, “והייתם כאלוקים”, המתגלה בתאוות
עריות, ואילו עמון מגלם את הנטייה להימשך אחר הכוחות הגדולים של עריות, שנפשו של
אדם מחמדתן, כמו ההיגררות של הצעירה אחרי הבכירה. יש מעט שתאוות עריות היא אידיאולוגיה
עבורם, אך רוב האנשים, בחולשתם, נגררים אחרי הכוח העצום והחזק הזה.

כפי שביארנו ברש”י, יש לנו מאבק
משותף עם שני העמים הללו, עם עמון ומואב. כשישראל נהיה לעם, יש להם תפקיד עליון לתקן
חטא אדם הראשון, בבירור תאוות עריות. לאחר יציאת מצרים והבירור, באמצעות אותות ומופתים,
שהעולם הזה הוא לא הכול, ויש צורך במשהו שיבוא משמים, מגיע הבירור עם עמון ומואב.
שלא כמו מצרים, עמון ומואב מרגישים שיש להם כוחות אלוקיים והם יכולים להוליד מחדש
את כל העולם כולו. הבירור עמם מעלה את ההבנה שאמנם יש בנו כוחות אלוקיים, אבל באמת
הם אינם שייכים לנו אלא שורים בקרבנו בחסדו יתברך.

עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי
וְלֹא מוֹאָבִית

אדום ומצרים הן שתי אומות שמתייחסות למציאות
החיצונית כדבר היחיד הקיים שבו יש לאחוז. אדום בתדמית, ומצרים בעולם הזה. לאחר
שמתברר שלחוץ אין כוח גדול כל כך, אפשר לרפא אותו, ולכן אדומי ומצרי מותרים לבוא
בקהל ה’. כלומר, יש מקום לחוץ ולא צריך לתעב אותו ולהרחיק אותו. אמנם נחוץ לכך
תהליך של בירור, אך לאחר הבירור, כשאנו מעבדים את מקומו הראוי של החוץ, בדור שלישי
הם מותרים. לעומת זאת, את עמון ומואב המחזיקות בתאוות עריות ובהיגררות אחריה, צריך
לתעב ולהרחיק לעולם. “אין אפוטרופוס לעריות”. גם אצל רבי עמרם חסידא[טו] וגם אצל
אדם זקן. הכוח העצום של “והייתם כאלוקים” הוא כל כך עמוק, כל כך נוגע,
כל כך עצום וסוחף, שגם אם לא תהיה לו אידיאולוגיה כמו מואב, עלולים להיגרר אחריו
כמו עמון. ולכן יש לתעבו עד עולם.

אולם, למרות ההבדל העצום בין מצרים ואדום
למואב ועמון, יש להצביע על התבוננות שמהפכת את דברינו עד כה. החיצוניות, שאותה אנו
מבררים באמצעות מצרים ואדום, אינה בעלת ערך רב. אמנם צריך גם אותה, אבל אין לה די
תוקף, וממילא אין בה אמת פנימית. לעומת זאת, הכוח של תאוות עריות, המתברר באמצעות
מואב ועמון, הוא כוח שבטהרתו הוא אמיתי. לכן המלחמה כנגדו היא מורכבת: את הצד
החיצוני שלו צריך לדחות לגמרי, עד עולם, במלחמה ללא קץ, ויחד עם זאת, את הצד
הפנימי שבכוח הזה איננו דוחים כלל משום שהוא ראוי ואלוקי. “איש ואישה- זכו
שכינה ביניהם”. על ידי ההולדה אנו נעשים שותפים לבורא עולם ולהשראת שכינה.

כך יש להסביר את פשר החילוק שבדין זה, שהזכרים
אסורים ואילו הנקבות מותרות- “עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית”[טז]. הכוח
הגלוי כמו שהוא מתגלה בחוץ, בדמות הזכרים, הוא תועבה ולעולם אין לו מקום. “גם
דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה’ עד עולם”. אולם הכוח הפנימי הסמוי של כוח זה
בדמות הנוקבא, ש”כל כבודה בת מלך פנימה”, הוא אמת, ולכן מותר. אף יותר
מכך: בשלב ההכנעה עלינו לדחות את בנות מואב ואת כל כוח תאוות עריות. אבל לאחר שאנו
מבדילים וממתקים את כוחן, הן בעצמן הופכות להיות אמהּ של מלכות, היא רות המואבייה.
מפורסם הוא מה שרמזו רבותינו, שנחש של חטא אדם הראשון בגימטרייה ‘משיח’, ובסופו של
דבר משיח יוצא מרות המואביה, וכן מעמון יצאה נעמה העמונית.

חסידים היו אומרים בחריפותם, שאדם וחוה חטאו בכך שרצו להיות רק כאלוקים, בכ”ף הדמיון,
כפי שאמר הנחש “והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע”, ולא ממש אלוקים, כפי
שאמר הקב”ה “אני אמרתי אלוקים אתם”[יז]. ההימשכות להיות
כאלוקים, שעיקרה מתגלה בדמות תאוות עריות, מתבררת כעניין עדין ומורכב: את הצד
החיצוני שלו צריך לדחות מכול וכול, עד עולם, במלחמה ללא קץ. ואילו את הצד הפנימי
יש לקדש, שהרי על ידו אלוקים מופיע. זו ההתמודדות שאנו
מבררים במפגשנו עם עמון ומואב בעת היותנו לעם.

עֲמָלֵק- הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ
אִם אָיִן

ביחס לעמלק אנו מצווים בדין מיוחד מכל שאר
האומות. אין כאן שאלה אם הוא מותר לבוא בקהל ה’ או לא, אלא אנו מצווים למחותו
ולכלותו. דין מחיית שבעה עממין מתקיים רק בארץ מפני ירושתה, אך אם הם יוצאים מהארץ
הדין בטל. אולם מחיית עמלק היא דין בעמלק עצמו שצריך להימחות, ובכל מקום יש לנו
מצווה למחותו. לעומת אדום, שמבחינת חומרת היחס אלינו היא הקלה ביותר, “כי
אחיך הוא”, עמלק הוא החמור ביותר מבין האומות שרצו לפגוע בנו. ובכל זאת
“נעוץ סופן בתחילתן”, שהרי עמלק הוא חלק מאדום, נכדו של עשיו, כאומה
בתוך אומה.

עם עמלק יש לנו את הבירור העמוק ביותר.
לאחר שביררנו את החוץ- את התדמית והעולם החומרי, שאינם עומדים לעצמם אלא חלק
מגילוי אלוקי שהוא מעל לכול זה, ולאחר שביררנו את עומק תאוות עריות, וזיככנו את
הצד העמוק ביותר- להיות מסור לאלוקים, מתגלה בירור נוסף על המסירות לאלוקים בעצמה:
האם מה שיש בנו הוא באמת דבקות אלוקית או לא- “היש ה’ בקרבנו אם אין”.

עמלק הוא ערלה ומנסה לפגוע בעצם סגולתן של
ישראל. הוא מזנב בנו, זורק עורלותיהן של ישראל, ויוצר חציצה אטומה בין ישראל
לאביהם שבשמים. עמלק טוען שכל מה שנראה כדבקות אלוקית הוא שקר, כי ישראל אינם
יכולים באמת להיות דבוקים בה’. בניגוד לעשיו שאומר שהוא במקומם של ישראל, וישראל
רק נדמים כמי שנבחרו; בניגוד למצרים שטוענים שלעולם הזה יש את הכוח להיות אלוהים
לבדו, ובניגוד למואב ועמון שטוענים שאדם יכול להיות כמו אלוקים על ידי יצרא דעריות,
עמלק טוען את הטענה העמוקה והנראית אמיתית מכולן, שאין בכלל יכולת להגיע לאלוקים ואין
שום יכולת להתקשר אליו. יש נתק. “אשר קרך בדרך”. עמלק מקרר אותנו מאש
הדבקות האלוקית וטוען שהכול רק מקרה. הוא מבקש להטביע בנו קור ונתק, וזוהי המלחמה
החריפה ביותר. ארבעת העמים האחרים בטענתם רואות שיש בעם ישראל כוח אלוקי, והן
מבררות אותו בכמה אופנים, אך עמלק שולל אלוקיות מכול וכול. ערלה שכזו צריך לכרות
ולהשליך, כמו בגוף גם ברוח.

וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת

כל הבירורים שמנינו לעיל, מתבררים באומה
הישראלית מאז יציאתה מצרים כחלק מתהליך גילוי זהותה, והם ממשיכים ומתבררים לדורות
עולם. אמנם הרמב”ם פסק שמאז סנחריב שבלבל בין האומות, דינים אלה אינם נוהגים
עוד[יח], אך מה
שנותר מכל זה הוא ההשתקפות שלהם בעבודת ה’ של האומה ושל כל אחד ואחד, והיא נצחית
לדורות עולם.

כשאדם בא לעבודת ה’, הוא נפגש במניעות
רבות. לא כל מניעה מחדדת את עבודת ה’ וצריכה ליבון, לימוד ובירור, אך יש כמה כוחות
מהסיטרא אחרא שמבררות את דרך עבודת ה’, שנקבילן כאן לחמש האומות שאנו עוסקים בהן.

קליפת אדום בעבודת ה’ היא הדמיון שאדם מדמיין
שהוא עובד את ה’, שהוא דומה בחיצוניותו לעובד ה’. ומפני שהוא עושה כל מיני מעשים
חיצוניים שנראים כעובד ה’, הוא אומר על עצמו שהוא עובד ה’. קליפה כזו אפשר להביא
בקהל, היא “אחיך”, יש בה איזה קירבה לאמת, אך עדיין היא צריכה בירור. רק
לאחר בירור של כל צדדיה- גם הזכר וגם הנקבה, גם הכוח החיצוני שבה וגם הכוח הפנימי,
אפשר להביא אותה בקהל. יש לדקדק שהתורה כותבת על אדום ומצרים בלשון חיובית ולא בלשון
שלילית- “כי אחיך הוא”, “דור שלישי יבוא”. מכלל הן אתה שומע
לאו, שעד דור שלישי אי אפשר להביאם, וכן – שהיה ראוי לתעבם, אך הם אחים.

לאחר ההתמודדות עם הדמיון בחיצוניות עבודת
ה’ כאילו היא עבודת ה’, יש התמודדות עם טעות גרועה יותר, שכבר אינה נדמית כעבודת ה’.
מדובר בשקיעה בתוך העולם הזה- פרנסה, חומר וקריירה. שקיעה שנותנת לאדם את הכול.
שקיעה שכזו בעולם הזה משכיחה את ה’. “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל
הזה”. בנוסף, היא עלולה לגרום לאדם להיות סבור שהוא זה שמאכיל את לומדי התורה
והצדיקים, כפי שמצרים שברה שבר לבני ישראל. אותו אדם תמה מדוע לומדי התורה אינם
נושאים בנטל ועובדים גם הם בתוך הגבולות של העולם. אכן העולם הזה הוא עולם חשוב
והכרחי. איננו סוברים שלא צריך עולם הזה ושהגענו למדרגה שיבואו זרים וירעו צאננו.
אנו צריכים אומה בריאה עם כלכלה טובה, חקלאות מפותחת, אוצר, בורסה מצוינת, טכנולוגיה
והייטק. איננו אומה נחשלת בגלל שאנו צדיקים, אלא זו אומה בריאה, ו”ההתעמלות
של צעירי ישראל” עושה גדולות ונפלאות[יט]. יחד עם
זאת, הנטייה לומר שהעולם הזה הוא המעמיד והמקיים לבדו, אינה נכונה כלל ועיקר. בתורה
נאמר “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו” משום שסוף כל סוף הם באמת נושאים
בנטל של חיי החומר. לאחר בירור, גם להם יש מקום ואיננו מתעבים אותם, חלילה. כיוון
שמדובר על ממד חיצוני, אין הבדל בין עומק לחיצוניות, לכן אין כאן הבדל ביחס בין
נשים לגברים, כפי שקיים במואב ועמון.

לאחר התמודדות ובירור העולם הזה, מתרחש
בירור עמוק יותר בתחומים רוחניים, בתרבות וברוח. יצרא דעריות הוא בעל מקום מרכזי
בתרבות, וגם מלחמתו של בלעם באמצעות כוח הדיבור היא מלחמה רוחנית. הכישוף והקללות מתורגמים
לתאוות, לעולם תענוגות, לאידיאולוגיות. הבירור הנדרש מאיתנו במלחמה זו הוא מורכב
ועדין: הצד החיצוני הוא טמא עד עולם, וצריך לתעב אותו, לדחותו ולהרחיקו, ואילו הצד
הפנימי הוא ראוי ויש לקדשו ולטהרו.

כל התרבות שאנו נפגשים עמה היום, מציבה
בפנינו אתגרים לא פשוטים. יש בתרבות חלק “מואבי”, של יצרא דעריות, ואידיאולוגיה
של היצריות הזאת, בהצבת העריות באמנות ובספרות ובגאווה שבחד מיניות. נספח לזאת הוא
החלק ה”עמוני”, של ההיגררות אחר הכוח הזה ללא אידיאולוגיה, אלא מתוך סחף
בלתי נשלט של התמכרות נוראית – זה עמון. התרבות המתירנית הזו היא כל כך מפתה,
שעלינו לתעבה ולהרחיקה מכל וכול. ומי שלא מתעב ודוחה אותה, אינו יכול להיות עובד
ה’. “אוהבי ה’ שנאו רע”. יחד עם זאת, בכל זאת, באיזה שהוא מקום עמוק, אחרי
שמתעבים את חיצוניותו של הכוח הזה, מתגלה שבאמת גנוז בפנימיותו כוח חיים אלוקי
וחיוני. הגמרא מלמדת שכאשר רצו לעקור יצרא דעבודה זרה – עקרו אותו, אבל את יצרא
דעריות לא הצליחו לעקור[כ], כי הוא כוח החיוניות,
“והייתם כאלוקים” מצידו האמיתי, שאב ואם והקב”ה שותפים בו. כוח זה בצורתו
המתוקנת מתגלה בילודה העשירה והברוכה של העולם האמוני, מתוך הרצון להעמיד אומה
גדולה ועצומה.

ההתמודדות עם יצרא דעריות דורשת אבחנה
דקה, משום שבחיצוניות צריך למגר את התאווה הזו ולתעב אותה עד עולם, ללא פשרות. גם
כשיתוקן העולם ויהיה זך יותר, לא נוכל להתפשר על כך. אולם בפנימיות גנוזה בה אורה גדולה.
רות המואבייה שנמצאת בעמקי הקליפות היא הביטוי לכוח הזה הגנוז במעמקים. ובשביל
לטהרו צריך עוז ועזות גדולה של קדושה, כפי שחז”ל דורשים על בועז ש”בו עוז”.

מעבר לכל ההתמודדויות שמנינו, המלחמה
הגדולה ביותר היא המלחמה נגד עמלק, נגד המחשבה הספקנית כאילו האומה כולה וכל אחד
ואחד מאיתנו – אין לו סיכוי; כאילו הנתק הוא מוחלט ונצחי. אולם מלחמתנו עם עמלק
היא מלחמה מדור דור. בראש השנה אנו לובשים בגדי חג לבנים ונאים, אוכלים ושותים ושמחים, כי אנו בטוחים שנצא
זכאים בדין, שהקב”ה עושה עמנו חסד. התשובה שלנו היא ודאית: ודאי שכולנו נחזור בתשובה, ודאי תהיה תשובה שלימה,
ודאי שאנו מחוברים לקב”ה, וּודאי שהוא יטהר את העולם כולו ויהפוך כל האומות,
כולל אדומי, מצרי, עמוני, מואבי ואף עמלקי, לקרוא כולם בשם ה’. כשהניתוק הזה בעצמו
רוצה לשוב, להתחבר ולהיות קשור, כשהוא מודה ונכנע, כל מהותו בתור מנתק – בטלה, ואנו
מקבלים אותו אל חיקנו בזרועות פתוחות. “מבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני
ברק”[כא].

יהי רצון שנזכה שוב כימים של יציאת מצרים,
לצאת מכל המצרים, לתקן את כל האומות, ולהפוך את כל המראות החיצוניים לכוח שיוציא
מקרבנו את עצם מציאות נשמתם של ישראל, ויתגלה לעינינו איך קודשא בריך הוא וישראל-
אחד הוא. “אֱלֹקִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד
גֶּפֶן זֹאת וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ”[כב]. במהרה
בימינו, אמן.

[א] דברים
כג ד-ז.

[ב] דברים
כג ח-ט.

[ג] רמב”ם
הלכות איסורי ביאה יב יז-יט.

[ד] רש”י
דברים כג ט.

יש להקשות על דברי רש”י מפני שלעומת מואב שהחטיאו את ישראל באמצעות
בנות מדין, לא מוזכר שעמון החטיאו את ישראל. הרמב”ן בפירושו, שנראה מיושב על
פי פשט הפסוקים, אומר שהתורה אומרת “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים”
על עמון ומואב, אך זאת בניגוד לדברי משה רבנו בנאומו בפרשת דברים. שם אומר משה
שכשעמד לפני סיחון וביקש לעבור בארצו הוא ביקש שימכור לו לחם ומים, כמו שעשו שעיר
ומואב: (דברים ב כו- כט): “ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי
שלום לאמר אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין
ושמאל. אוכל בכסף תשברני ואכלתי, ומים בכסף תתן
לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר
והמואבים היושבים בער”. הפסוקים בדברים אומרים בפירוש שהאדומים והמואבים נתנו
לישראל לחם ומים תמורת כסף. על סמך הנאמר בפרשת דברים אומר הרמב”ן, שהתורה
מתייחסת לעמון ומואב כשתי אומות שעניינן שונה, אם כי דינם אחד: עמון לא קידמו את
ישראל בלחם ומים, כפי שנאמר בפרשתנו, ואילו מואב מכרו לישראל לחם ומים, כפי שאומר
משה רבנו בדברים. חטאם הוא בכך ששכרו את בלעם בן בעור: “ואשר שכר עליך את
בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך”. את דברי רש”י ניתן לתרץ, שעמון
ומואב לא קידמו את ישראל בחינם, וכשישראל רצו לקנות רק עמון לא מכרו, ואילו מואב
מכרו, כנאמר בדברים.

[ה]
בתורה נאמר באותה
לשון “לא תתעב אדומי” ו”לא תתעב מצרי”, אך ודאי שמצרי גרוע
מאדומי. הרי התורה אומרת על אדומי “כי אחיך הוא” ואילו על מצרי “כי
גר היית בארצו”, כלומר ודאי יש מעלה גדולה יותר ל”אחיך” מ”גר
היית בארצו”. בזוג זה מופיעה בתחילה המדרגה העליונה ולאחריה הגרועה יותר –
אדומי ואחריו מצרי. באופן זה ניתן ללמוד שיש הדרגתיות גם בין עמון ומואב, שבתחילה
מופיע עמון שחטאו פסיבי, שלא מכר לחם ומים, ואחריו מופיע מואב שמדרגתו גרועה יותר
בניסיון האקטיבי לקלל את ישראל.

 [ו] ויקרא
רבה יג ה.

[ז] יחזקאל
כט ג.

[ח] בראשית
יט לא.

[ט] סנהדרין
קו

[י] דברים
לב כא.

[יא] מלאכי
א ב.

[יב] קידושין
יז ע”ב

[יג] צפניה
ג ט.

[יד] יש
להעיר ש גם כוח הדיבור שבו השתמשו מואב נגד ישראל באמצעות בלעם, הוא כוח של בריאה.
“בעשרה מאמרות נברא העולם”.

[טו] קידושין
פא ע”א

[טז] יבמות
עז ע”א

[יז] תהלים
פב ה.

[יח]
הלכות איסורי ביאה יב כה: “כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל
האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים
הם, וכן האדומים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ד’ אומות האסורים בכל אומות העולם שהן
מותרים – הותר הכול, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך כשיתגייר
הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר
האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד”.

[יט] עיין
אורות התחייה לד.

[כ] סנהדרין
סג ע”ב

[כא] גיטין
נז ע”ב

לגבי מידת העצבות, ישנה מחלוקת בין החסידות למרן הרב קוק זצ”ל.
בחסידות, ודאי בברסלב, הרחיקו את העצבות לגמרי, וטענו שאין לה מקום כלל. לעומת
זאת, הרב זצ”ל אומר שאם היא משמשת ככלי לקרבת ה’, היא רצויה. העצבות במעמקיה
באה משום המרחק שלנו מהקב”ה, וכשאדם מבין זאת היא בעצמה נעשית הסיבה הגדולה
ביותר לשמחה. כשאנו פועלים באופן כזה ש”מגייר” את העצבות, היא בעצמה
מותרת ולא צריך לתעב אותה או להמתין שלוש דורות. כשמהריחוק בעצמו אנו למדים על
הקירוב- הכול הופך לקדושה. עיין למשל אורות התשובה ח, יב וטו.

[כב] תהילים
פ טו-טז.