• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

וה' יאספני - פרשת כי תצא

מצוות השכחה המופיעה בפרשתנו היא מצווה מיוחדת ויקרה.
נתבונן בה וננסה להבין-
מה מזכירה לנו מצוות השכחה שאנו מעדיפים לשכוח?
כיצד מי שהוא שכוח ועזוב נזכר ונאסף בפני מי שאין לפניו שכחה?
ומדוע העמידה לפניו "כדלים וכריקים", היא שפותחת שערי תשובה?


וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים

אחד מראשי התיבות שלימדונו רבותינו לחודש אלול- "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים", שייך למצוות שבין אדם לחברו, המרובות בפרשתנו.

אומרת התורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"[א]. התורה נוקטת כאן בלשון מיוחדת שלא מצינו כמותה רבות. התורה מלמדת שמפני שהיינו עבדים במצרים, לכן אנו מצווים שלא להטות משפט יתום ולא לחבול בגד אלמנה.

התורה מדגישה שעלינו להיות רגישים כפליים כלפי הגר היתום והאלמנה, שלא לפגוע בהם, למנוע מהם עוול, ולא לקחת ממה שמגיע להם. האיסור להטות משפט אינו שייך רק ביתום ואלמנה אלא בכל אחד ואחד, ולמרות זאת, בפרשתנו הדגישה התורה דווקא את היתום והאלמנה, מפני שישנה נטייה להטות לרעה את דינם של החלשים והעניים מפני שאין מי שיילחם למענם[ב]. גם אם אין לחלשים הללו בעיית רכוש, בכל אופן עניותם מתבטאת בכך שאין מי שידאג להם, לכן יש להיזהר עמם כפליים. כך בדין "לא תחבול בגד אלמנה". מדובר באלמנה שיש לה רכוש והיא אינה ענייה מרודה[ג], ובכל זאת צריך להיזהר עימה, מפני שהיא בודדה וכל פגיעה קשה לה שבעתיים.

הגר, היתום והאלמנה מופיעים בפרשתנו פעמים נוספות- בדין שכחה בשדה, בדין שכחה בזיתים, ובדין עוללות בכרם: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה"[ד].

החתימה למצוות הללו, כמו בדין 'לא תטה' ו'לא תחבול', חוזרת בשנית על הקשר ליציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". כלומר, כל הדינים הללו שייכים ונוגעים לכך שהיינו עבדים במצרים. ויש להבין- מהו עומק הדבר?

 

לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה

בדיני מתנות לעניים, מפרטת התורה את מצוות שכחה בשדה, ולאחר מכן את מצוות שכחה בזית, כפי שאומר רש"י לפי הגמרא "אחריך – זו שכחה". מוסיף רש"י ואומר – "לא תיטול תפארתו ממנו, מכאן שמניחין פאה לאילן". זו אף לשון הגמרא בחולין, שדין פאת שדה מופיע בפרשת קדושים, ואילו בפרשתנו מדובר בדין פאת אילן[ה].

"לא תעולל אחריך" מפרש רש"י שזו מצוות עוללות, "אם מצאת בו עוללות – לא תיקחן". כלומר, אשכול ענבים דליל שאין לו כתף ונטף, יש להשאירו לעניים. אלא שהחזקוני מקשה, למה דין זה נשנה כאן, שהרי כבר נאמר הדבר בפרשת קדושים, ומה בא הדבר ללמדנו? אומר רבנו סעדיה גאון, וכך נראה גם דעת האבן עזרא, המפרשים על דרך הפשט, שבמצוות "כי תחבול זיתך לא תפאר אחריך" מדובר על דין שכחה בזית, ואילו במצוות "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" מדובר על דין שכחה בגפן. כלומר, פרשתנו עוסקת רק בדין שכחה, ואילו בפרשת קדושים דין זה לא נזכר כלל.

בפרשת קדושים מופיעים דיני פאה ולקט בשדה, ודיני עוללות ופרט בענבים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"[ו]. עניין יציאת מצרים, היתום והאלמנה לא מוזכרים בפרשת קדושים, ואילו העני לא מוזכר בפרשתנו.

מה ההבדל בין העני לבין היתום והאלמנה? לעני ישנה בעיה ברכושו, ואילו ליתום ולאלמנה ישנה בעיה במצבם אישי. העני הוא חסר רכוש, ואילו הגר, היתום והאלמנה, הם בעלי מעמד אישי רגיש מאוד, שעיקרו שייך לבדידות חברתית. נראה שהגר שייך גם לכאן וגם לכאן, מפני שיש לו הן בעיה אישית והן בעיה ממונית. הגר עזב את עמו ואת בית אביו, והגיע למקום שהוא בודד וזר בו לגמרי. הוא כביכול נולד מחדש, ועל פי דין אין לו שום קרובים. ממילא, גם אין לו שום רכוש, כי אין לו נחלה. לכן התורה מרבה לומר שצריך להיזהר בכבודו של הגר.

אם כן, בפרשת קדושים מופיע הגר מצד בעיית הרכוש שלו, כמו העני, ואילו בפרשתנו מופיע הגר מצד הבעיה האנושית שלו, כבודד, בלא עם ובלא קרוב שידאג לו, כמו היתום, שאין לו אבא שידאג לו, וכמו האלמנה, שנותרה חצויה, ללא מי שישלים אותה. שלושה אלה, הבודדים והגלמודים, מופיעים בפרשתנו בהקשר למצוות שכחה. השכחה שייכת אליהם משום שהם נשכחו מלב. ניתן אף לומר כי הגר הוא בעצמו שכחה, כמו שהפסוק אומר "שמעי בת וראי... ושכחי עמך ובית אביך"[ז]. חז"ל דרשו פסוק זה על אברהם אבינו, שהיה הגר הראשון, ששכח את עמו ובית אביו והלך בעקבות הצו האלוקי[ח].

 

מַתְּנוֹת עֲנִיִּים וּמַעֲשַר עָנִי

בפתיחה להלכות עניים אומר הרמב"ם, כי ישנם שלוש עשרה מצוות במתנות עניים. כל אחת מן המצוות הללו כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מלבד דין מעשר עני שבדיני מעשרות, שאין בו 'לא תעשה', אלא רק 'עשה'. חמש מצוות שמצד עניינן הן רק ארבע מצוות, נוגעות לתהליך לקיטת הפירות, והן: פאה, עוללות, לקט בתבואה ופרט בענבים, ושכחה. כאמור, שלוש הראשונות מופיעות בפרשת קדושים, ואילו דין השכחה מופיע בפרשתנו. מצווה נוספת היא מצוות מעשר עני המתקיימת בשנים ג' ו-ו' לשמיטה. המצווה האחרונה שאינה נוגעת ליבול אלא לכסף, היא מצוות צדקה.

בחלוקה פשוטה ניתן לחלק לשניים את ארבע מתנות עניים - פאה, עוללות, לקט ופרט (שהן כאחת), ושכחה. הפרט, הלקט והשכחה שייכים לפעולותיו של האדם, ואילו הפאה והעוללות שייכים למצב הפירות עצמם, למקומם בקצה השדה או מצבם שאינו משובח ושלם. הלקט והפרט- כאשר נשמטה מעט תבואה או נשכחו ענבים- הם תוצאה של פעולה שלא נעשתה כראוי. אם נפל יבול רב, התורה לא חייבה בכך, אלא דווקא במעט. גם השכחה היא תוצאה של איסוף עומרים לא מוצלח, שבעקבותיו נשכח עומר בשדה.

אם נתבונן במתנות עניים נראה כי כל המצוות ביבול, מלבד השכחה, מתקיימות בכמות מועטה ביותר. מדאורייתא, פאה נחשבת אפילו שיבולת אחת. עוללות, פרט ולקט מתקיימות אפילו בשיבולת אחת או שתיים, או ענב אחד או שניים, אך שלושה- הם כבר לא פרט ולא לקט, אלא שייכים לבעל הבית.

לעומת זאת, בדין שכחה ניתנים השיריים הכי גדולים, כדברי התורה- "ושכחת עומר בשדה". ה"עומר" זה עד בית סאתיים, כמו שמובא ברש"י, אך כל מה שפחות מכך ונשכח, נותר לעניים. מהמילה "בשדה" לומדים רבותינו שדין זה חל גם בקציר עצמו, ולא רק בעומרים. כלומר, אם אדם שכח לקצור חלק מן התבואה עדיין יש בזה דין שכחה. אך פשט דברי התורה אצלנו היא שכחה של עומרים. על כל פנים, השכחה היא המתנה הגדולה ביותר מכל מתנות עניים.

אם נשווה מתנות העניים הללו למעשר עני, נמצא שסוג ואופן המתנה הוא שונה במהותו. המעשר שייך לקבוצה של מתנות כהונה ולוויה- התרומה והמעשר, וכן מעשר שני שנאכל במקדש כמו הביכורים. כולם הם העילית שבעילית של הפירות. המעשר הוא העשירון העליון של התבואה, המתרוממת להיות שייכת לאיש מעלה ואיש קודש, שיש לו תפקיד במקדש. יתר עליו "המעשר מן המעשר" הניתן לכהן, הוא עצמו קודש, וצריך לאכלו בטהרה.

לפי הדברים הללו ניתן לומר, כי גם המעשר שנותנים לעני יש בו מעלה, ובאמצעותו מתגלה העני כאיש קודש ואיש מעלה. העני שייך לקב"ה, כפי שמלמדים רבותינו על העני, הגר, היתום, והאלמנה: "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך- אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך"[ט].

לעומת מעשר עני, מתנות עניים שבאים מן התבואה, ניתנים מן היבול הפחות טוב ושלם ומן השוליים החסרים, הנמוכים והשפלים שברכוש האדם. הנתינה מן הרכוש בפאה ובעוללות בונה בנפש האדם אכפתיות מאנשים שאין להם משל עצמם- "לעני ולגר תעזוב אותם". התורה מלמדת שהאדם אינו יכול להיות בעל בית מוחלט על רכושו, לכן כאשר הוא אוסף את רכושו, עליו להיות רגיש ולתת ממנו מעט לנזקקים. אלא, שלליבו של אדם לא כל כך איכפת ממעט תבואה שהוא משאיר בקצה שדהו, או ממעט ענבים לא שלמים שנשכחו בקטיף. לכן לשם כך ישנן מצוות מתנות עניים נוספות, שיש בהם נתינה של כמות גדולה יותר: השכחה שכמותה גדולה, ומעשר עני, שיש בו עשירית מן הרכוש.

התורה מלמדת, כי היחס שאותו עלינו לסגל לעצמינו ביחס לעניים, הוא יחס של כבוד. המעשר שאנו נותנים לעני מעמיד אותו בשורה אחת עם נכבדי בני ישראל- הלוי והכהן. המעשר מלמד כי העניים, כמו הכוהנים, שייכים לגבוה, לקב"ה. לכן מצוות מעשר כוללת נתינה של רכוש טוב ומשובח, ולא רק עוללות ופרט מן השוליים. כשם שאדם מחויב לדאוג לעבדוֹ ולספק לו את צרכיו, כגון לתת לו כרית לישון עליה, באותה מידה שהיה דואג לעצמו, כך גם ביחס לעני, ויש לתת לו עשירית מן הרכוש.

 

מִצְוַת שִכְחָה- וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה

בהקשר למצוות שכחה והדינים ביחס לגר, ליתום ולאלמנה, חוזרת התורה ומדגישה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"[י]. לפי דברי הרמב"ן יש לזכור את יציאת מצרים בשביל שלא להטות משפט, כלומר, שיציאת מצרים היא האמצעי, ואילו מצוות "לא תטה משפט" היא המטרה. על זו הדרך אומר רש"י, שיציאת מצרים היא תנאי של הקב"ה שפדה אותנו על מנת שלא נטה משפט. עולה מדבריהם, שיציאת מצרים היא הסיבה שבגללה אסור להטות משפט. אולם לפי פשט התורה נראה לכאורה ההפך- שלא להטות משפט בשביל לזכור ש"עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוקיך". כך גם בפסוקים המסיימים את דיני מתנות עניים- "וזכרת כי עבד היית במצרים על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה". כלומר, מצוות שכחה באה כדי לזכור שהיינו עבדים במצרים. פשט הדברים הוא תמוה מאוד, ויש להבין: מהי משמעותו?

מצוות פאה ולקט עוסקות בשוליים וב"חורים השחורים" של המציאות שנשכחים כלאחר יד או אינם רצויים- קצה השדה, פרי לא שלם או שיבולים בודדות שנפלו. כאשר האדם קוצר את שדהו, יש לו נטייה טבעית לקצור ולאסוף הכל- גם את הקצה, גם את מה שנפל, וגם את העוללות, למרות שהם פגומים, מפני שהאדם רוחש כבוד לכל חלק מרכושו, גם השולי והפגום, והוא מעוניין לנצל כל טיפת רכוש השייכת לו. במצוות מתנות עניים מלמדת התורה שכפי שברכוש יש צדדים פגומים אך האדם בכל אופן מעוניין בהם, כך גם בחברה. אמנם יש בה שוליים חסרים ופגומים, ובכל זאת עלינו לרצות בה את כולם. התעלמות מה"חורים השחורים" המלווים אותנו בחיים ודחיקתם מעל סדר היום מופיעה כאשר הם אינם 'שלנו', והיא באה לידי ביטוי בהתעלמות ודחיקת כל אלה שמבחינה חברתית הם בבחינת "חורים שחורים"- הגר, היתום והאלמנה. על ידי המצוות הללו מלמדת אותנו התורה להחזיר את ה"חורים השחורים" להיות גם הם 'שלנו'.

במצוות שכחה מלמדת אותנו התורה דבר נוסף, עמוק שבעמוקים. בניגוד למתנות עניים הניתנות מן השוליים, השכחה המוזכרת בפרשתנו ניתנת מיבול טוב ומן הפירות הטובים. היא אינה רק מתנה מזערית מן השוליים, כפאה ועוללות, אלא כמותה גדולה בהרבה, עד בית סאתיים, שהיא "חתיכה הראויה להתכבד בה". מתנות עניים אף נשכחים כלאחר יד ואילו מצוות שכחה אינה אמורה להישכח. הרי כאשר אדם עובד בשדה ומעמר עומרים, הוא פועל בשלמות על מנת לאוספם לביתו. רק לפתע, שלא מדעת, נשמט עומר אחד בשדה ונאבד. פתאום מתגלה לאותו אדם שגם אם הוא כבר צבר רכוש רב ואיכותי בעולם הזה, פעמים קורה שהוא נאבד ונשכח.

מצווה זו באה ללמד שלא רק בשוליים ישנם חולשות, אלא גם ברכוש המשובח שלנו, ובנו עצמינו. במרכז המערכת ישנם 'באגים' ו"חורים שחורים". העני המלקט אינו יכול לטייח את מצבו השפל. אין לו ברירה, והוא יוצא ללקט מעט שבמעט למחייתו. אולם במצוות השכחה מתגלה כי גם לעשיר, בעל השדה, יש 'באגים': עוללות, שכחה, קצה. יתר על כן אפילו שכחה, עומר שלם, מנה הראויה להתכבד, מלמדת שלכל מקום ומקום שאליו נגיע, תלווה אותנו נקודת החיסרון שבמציאות.

התורה מלמדת שהעני, הגר היתום והאלמנה אינם רק שוליים בחיי החברה, אלא מבטאים תופעה שמלווה את המציאות כולה בכל חלקיה, כולל המרכזיים והעשירים ביותר. בכל אחד יש 'באג' במערכת, ובכל שלב ומדרגה אפשר למצוא מעין "חור שחור" ונקודה של עיוורון בראייה. אפילו ראשיתו של עם ישראל כולו נעוצה במצב של העדר- "וזכרת כי עבד היית במצרים". העבדות במצרים היא "חור שחור" במהלך ההיסטוריה, וכולנו באים משם. התורה מלמדת אותנו כיצד עלינו להתייחס למקומות השוליים והזניחים הללו- לפדותם ולהעלותם. גם איסור "לא תטה משפט ולא תחבול בגד אלמנה", שייך למחויבות שלנו לעשות צדק ולדאוג לאלו שאין להם, כפי שהקב"ה פדה אותנו, הגרים, ממצרים.

אם כן, מצוות השכחה, יש בכוחה להזכיר לאדם את החור השחור שבו, ולפדות אותו מהשעבוד אליו. לא רק לתת לעני את העומר שלו, אלא להיפדות בעצמינו מעָניינו. על כן פשט התורה הוא שעל ידי העני זוכים להיזכר ביציאת מצרים ולהיפדות משם. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".

 

וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים

במגילת רות אנו מוצאים התרחשות שיש בה את כל המוטיבים שבהם אנו עוסקים כאן - גר, אלמנה ומתנות עניים בשדה. בדמותה של רות המואבייה מתגלה מצב שפל מאין כמותו. רות היא ענייה מרודה, זרה ונוכריה, שאין לה מאומה, המגיעה לשדה ללקט לה ולנעמי חמותה מעט אוכל. בועז, בעל השדה, הוא הגדול שבאותו דור, חלק מן השדרה המרכזית של האומה הישראלית והסגולה של מלכות ישראל באותו דור. אך גם אצל גדול כבועז מתגלה שפל. גם אצלו יש 'באגים' במערכת. במשפחתו המכובדת ישנה 'נשורת' של מתבוללים- אלימלך, מחלון וכליון. במהלך הדברים מסתבר שרות המואבייה היא ה'באג' הגדול ביותר של בועז. היא ה'שכחה' שלו. ממש כפי שהגר והאלמנה הם החור השחור של החברה כולה, והם שמזכירים זאת למי שרוצה לשכוח ולהתעלם מכך.

כאשר רות מלקטת בשדה בועז, היא מזכירה לו נשכחות, ואת כל מה שהיה רוצה, אולי, לשכוח. בועז מבין מדוע היא הגיעה לשדהו ואומר לה- "היטבת חסדך האחרון מן הראשון"[יא]. לכאורה תמוה הדבר, שהרי בועז הוא שעשה חסד עם רות, אלא- "יותר משבעל הבית עושה חסד עם העני, העני עושה חסד עם בעל הבית"[יב]. כאשר העני מתגלה בשפלותו, עם ה"באג החברתי" שבו, בכך מתגלה השפלות והאינות של בעל השדה עצמו. גם הוא עני, שהרי יש לו שכחה. גם לו יש 'חור', בתודעה. הקב"ה מזמן עניים בעולם בשביל שלנו תהיה היכולת להיפתח, לגלות את השכחה שבנו, ולהפוך את לב האבן שבנו ללב בשר. כך עושה העני חסד עם העשיר, ועם החברה כולה.

  

כְּדַלִּים וּכְרָשִים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ

עבודת חודש אלול שבין אדם לחברו במצוות מתנות לאביונים ומצוות הצדקה, אינה רק עוד חובה נוספת של עבודה שבין אדם לחברו, אלא היא מימד העומק של העבודה שבין אדם למקום. היא שייכת בשייכות פנימית, ומאירה אור עמוק מאוד את התשובה שבין אדם למקום.

בעבודת התשובה אנו נוטים לבוא לפני המלך בבגדינו היפים והנקיים, ללא רבב, עם כל המצוות והמעשים הטובים שעשינו באמתחתנו, משתדלים לחפות על כל הפגמים. אך באמת, עלינו לבוא אחרת, בכיעורינו ובדלותנו. לפני מלך מלכי המלכים אנו מתוודים ומונים את כל הפגמים שפגמנו- כל החורים, כל הבאגים, כל השכחות, שיבולת אחת שבקצה השדה. דווקא בזה "באה הנערה אל המלך".

זהו מימד העומק של המקום שבו בעלי תשובה עומדים, מקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[יג], ובאמת - אין דבר כזה "צדיק גמור". הצדיק הגמור משקף את הנטייה שלנו ללכת על החלק הטוב, ולהתעלם מהחלק הרע. אולם בעל התשובה אינו מדחיק את החלק הרע והרעוע שבו, אלא מדגיש אותו כחלק הכי משמעותי בחייו. ממש כפי שהגר, היתום והאלמנה, עם כל מצבם הרעוע באופן שאינו ניתן להסתרה, הם האנשים הכי אנושיים שיש בחברה.

הגר, היתום, האלמנה והעני אינם באים מבחוץ לאסוף את מתנותיהם, אלא הם חיים וקיימים בכל אחד ואחד, גם בגדול שבכולם ובעשיר שבכולם. הם נקודת האין שבכל אחד ואחד. ה'באג', החור השחור, ההעדר. הראיה- גם לבעל השדה יש עוללות, יש קצוות, יש שיבולים שנופלות, ופרות פגומים. גם בעל השדה לא עובד מושלם, והוא שוכח. מתחת למעטה של הצלחה חברתית, של רכוש רב, של מעמד, ואפילו של מלכות, ישנה נקודה רעועה ודלה אצל כל אחד. ישנה בדידות. גם מי שהוריו מסורים ודואגים לו, יכול להגיד "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי"[יד], מפני שבנקודה פנימית ועמוקה שבתוכנו, כולנו יתומים. כולנו במקום הזה בבחינת גר, יתום ואלמנה.

רות היא שעושה חסד עם בועז, והיא זו שבסופו של דבר מכונה "אמה של מלכות". המקום השכוח הזה הוא שעושה חסד עם כל השאר, מפני שבמקום שאדם צדיק, עשיר וחזק, הוא כביכול לא צריך את הקב"ה. אבל המקום החסר הוא הזקוק, והוא שמאפשר את הנוכחות והחסד האלוקי- "וַה' יַאַסְפֵנִי"[טו]. התורה מלמדת, שנקודת השכחה היא השער האמיתי לקרבה, לרחמים ולאהבה. העמידה מול הקב"ה בדלות וריקנות היא שמאפשרת לנו לבוא כעבד כלפי מלכו של עולם והיא שמאפשרת לרחמיו יתברך להתגלות כלפינו- "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

באופן חריף ניתן לומר כי מציאותנו במצרים כעבדים, היא בבחינת מציאות של חיסרון ב"משפחתו" של הקב"ה. לכן הקב"ה שם אותנו שם. אנחנו בבחינת מצוות השכחה שלו, והפדות ממצרים היא זיכרון השכחה הזו. אנו יודעים כי אצל הקב"ה אין שכחה- "כי אין שכחה לפני כסא כבודך", "ואנוכי לא אשכחך"[טז], הוא וודאי זוכר את הכל, אלא שמה שכביכול נשכח, הוא הדבר שהכי נוגע לו.

מצוות הצדקה אינה רק, כפי שעלולים לתפוס, מצווה שנותנת לנותן זכויות רבות, ובעצם הוא עושה אותה בשביל עצמו. אלא, הנתינה צריכה לבוא מתוך הזדהות עמוקה עם העני, הפורטת על נימי הנפש העמוקים, ומובילה אותנו לזיכרון שלנו כחסרים, "כי עבד היית בארץ מצרים". גם העמידה מול הקב"ה נוגעת בו יתברך דווקא כאשר אנו עומדים לפניו כדלים וריקים. אותו מקום שהעני נוגע ללב שלנו, הוא בדיוק אותו מקום בו אנו 'נוגעים' בקב"ה, כביכול.

אומר רש"י לפי דברי חז"ל- "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך- אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך"[יז]. כלומר, אם אדם משמח את הלוי, הגר, היתום והאלמנה, כנגד זאת הקב"ה משמח את "בנך ובתך ועבדך ואמתך". ובעומק הדברים, אם אדם משמח את הלוי, הגר, היתום והאלמנה, כך הוא משמח גם את בני ביתו, אלו הדלים והרשים שבקרבו, והוא עצמו נעשה שייך לקב"ה. זוהי הנקודה הפנימית של התשובה.

 

וְשָׁבֶיה בִּצְדָקָה

בהלכות מתנות עניים כותב הרמב"ם, כי הגאולה והתשובה תלויות בצדקה:

 

חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה". ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה תכונני", ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה[יח].

 

ממשיך ואומר הרמב"ם:

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום" כל המרחם מרחמין עליו שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"...[יט].

 

עבודת התשובה השייכת לחודש הרחמים עיקרה, בגילוי רחמיו של האדם על הבריות, כפי שהקב"ה מגלה רחמיו כלפינו. רחמיו של הקב"ה וארך אפיו מתגלים דווקא בהיותו שומע ומתייחס לעניים ולנדכאים. ולכל אלו שהם בבחינת שכחה- נשכחים מלב.

 

כך ממשיך ואומר הרמב"ם:

 

כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל ובעכו"ם הוא אומר יצאו אנשים בני בליעל, ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ונקרא רשע שנאמר "ורחמי רשעים אכזרי" ונקרא חוטא, שנאמר "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר "שוועת עניים אתה תשמע". לפיכך צריך להיזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני[כ].

 

לפי הרמב"ם, מתן הצדקה צריך להיעשות מתוך סבר פנים יפות, ולא כשפניו כבודות בקרקע. כלומר, לא מתוך התעלמות מן העני אלא הזדהות עמו והשתתפות עם מצוקתו:

 

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים - איבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון" ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים, שנאמר "ולב אלמנה ארנין".

...ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה מפני שלבו נשבר ונדכא, והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". ואומר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" ואוי למי שהכלים את העני אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר "אב אנכי לאביונים"[כא].

 

מדיני הצדקה הללו ניתן ללמוד גם לגבי התשובה. מתוכם אנו למדים שאסור לאדם לגעור ולנזוף בחלק העני שבו, אלא לתת לו צדקה, לגלות כלפיו רחמים, ובכך לפדות אותו מעניותו. "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[כב].

 


[א] דברים כד, יז-יח.

[ב] רש"י דברים כד, יז: "ועל העשיר כבר הוזהר (דברים טז יט) "לא תטה משפט", ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו".

[ג] בבא מציעא ט, יג.

[ד] שם, יט- כב.

[ה] חולין קלא.:

[ו] ויקרא יט, ט-י.

[ז] תהלים מה, יא.

[ח] בראשית רבה לט, א.

[ט] רש"י, דברים טז, יא.

[י] דברים כד, יח.

[יא] רות ג, י.

[יב] ויקרא רבה לד, י.

[יג] קהלת ז, כ.

[יד] תהלים כז, י.

[טו] תהלים, שם.

[טז] ישעיהו מט, טו.

[יז] רש"י, דברים טז, יא.

[יח] דברים טז, יא.

[יט] משנה תורה, הלכות מתנות עניים פרק י', הלכה ב.

[כ] שם, הלכה ג.

[כא] שם, הלכה ד-ה.

[כב] ישעיהו א, כז.

עבור לתוכן העמוד