• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ולמדתם אתם את בניכם - פרשת עקב

בפרשיית "והיה אם שמוע" המופיעה בפרשתנו, מופיע הציווי על חובת ההורים
ללמד את בניהם ולהנחילם את דרך התורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".
כיצד בדור שלנו נוכל לחנך את ילדינו לדרך התורה?

על חינוך ללַהַט בְּלִי לַחַץ.


סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב

הבעיה הקריטית ביותר בחינוך הילדים בדור שלנו היא, שפעמים רבות על אף החינוך הטוב והמסור, גם במשפחות טובות, ילדים רבים בבגרותם בועטים בחינוך אותו קיבלו בביתם, עוזבים את דרך התורה והמצוות, ורועים בשדות זרים. צד אחד של הבעיה הוא בבחינת 'סור מרע', שלא לתת לילדים שלנו ליפול למבוכה שתוביל אותם לעזוב את דרך התורה. מצד שני, הבעיה אינה רק כיצד נמנע מילדינו לעזוב את הדרך, אלא גם כיצד נגרום להם לעלות על המסלול וללכת בדרך התורה בשיא כוחם, בחינת 'עשה טוב'. כיצד נבנה בילדינו התמסרות לקדושה, יראת שמיים ושייכות פנימית ועמוקה לתורה. יש להקדים ולומר כי הדרך בה ננקוט אינה הדרך היחידה. ישנם דרכים רבות לחינוך ודברינו הם תובנות אישיות ומסרים שקיבלתי בבית אבי.

אנו חיים במציאות בה הדרכים אינן ברורות די צרכם בכל עניין. מציאות כזו גורמת לרבים מבוגרי החינוך הדתי לנהל את חייהם באופן פשרני ופושר בכל הקשור לחיי תורה ומצוות. בתחום לימוד התורה, מקצוע הגמרא נתפס לעיתים כמקצוע משעמם, ואף שנוא, בחלק מן הישיבות התיכוניות. הבעיה היותר חמורה היא בתחום התפילה, שמייצגת בצורה טובה את הבעיות בדורנו. התפילה היא אחת הפעילויות שכל אדם דתי משקיע בה זמן ומאמץ, אך מכיוון שהיא מסורה אל הלב ושטח ההפקר בה גדול, היא לוקה בחסר מבחינת השייכות הפנימית והרפיון בה גדול.

 

לַהַט בְּלִי לַחַץ

כיצד נעניק לילדינו להט פנימי בעבודת ה'? הכותרת "להט בלי לחץ" יש בה לענות על שני צידי המטבע של השאלות שהוצגו לעיל. ראשית, על מנת למנוע נפילה ועזיבת הדרך, דרוש חינוך נטול לחץ. התנהלות חינוכית המשדרת לחץ אינה מועילה לחינוך, ואף יש בה נזק כבד. כאשר הורים פועלים מתוך לחץ ומתוך חשש תמידי שמא ילדיהם יסטו מן הדרך, הלחץ הזה מקרין על הגדילה הטבעית של הילדים, ועלול ליצור משקעים קשים שיתפרצו חלילה מאוחר יותר. בנוסף להימנעות מהלחץ, על מנת לחנך להתמסרות לקדושה, לתפילה ולתורה- דרוש להט פנימי. הלהט בדרך כלל אינו מזיק ואף לרוב מועיל מאוד, ובלבד שהוא אותנטי ולא משדר לחץ.

ברור שכל נושא החינוך קשור לקשר הרגשי הנכון עם הילד. על פי רוב המנגנונים שלנו פועלים אוטומטית בדרך לא נכונה עם עצמינו ועם ילדינו. אנחנו לא כועסים נכון, לא מביעים את עצמנו נכון, לא מקשיבים נכון, ולא משתמשים באמצעים הנכונים כדי לפתור בעיות. עלינו ללמוד כיצד לפעול נכון על מנת שנוכל להתנהל נכון עם ילדינו, ועל מנת שנצליח להעביר להם מסרים של אהבה, הקשבה ואמון. הורים המנוכרים לעצמם משדרים זאת גם לילדיהם, ביחס לכל תחומי החיים, לחולין ולקדושה. הורים כאלה אף אינם נותנים מענה רגשי מספק לילדיהם ובכך מחבלים ביכולתם ללכת בדרך ישרה.

המורה הגדול ביותר לחינוך בתחום החולין לדעתי, הוא ד"ר חיים גינות, אשר טבע את הסיסמא העמוקה, כשם ספרו בסדרת "לייף סנטר": "הורים משוחררים – ילדים משוחררים". אם ההורה משוחרר, גם הילד פועל מתוך חופש ועושה את הדברים הנכונים. גם בענייני חינוך לקדושה, כמובן שעלינו ללמד את ילדינו לקיים מצוות, לברך ולהתפלל, אך לא להיכנס ללחץ אם הוא אינו עושה כן. כהורים עלינו לפעול בשני כיוונים: מצד אחד, עלינו להיות משוחררים מכל לחץ בנוגע לעבודת ה' של ילדינו. מצד שני, עלינו ללמד את עצמנו לבנות בתוכנו פנימה ומתוכו להקרין לילדינו עולם מלא להט ומסירות לעבודת ה'.

 

מנִיעַ פְּנִימִי

ראשיתו של כל חינוך הוא עצמי. החינוך הגדול ביותר אותו מקבלים ילדינו מתרחש מתוך שהם מתבוננים בהוריהם ובמעשיהם, הרבה מעבר למילים. אם הורים מברכים ברכת המזון כדי לצאת ידי חובה, אין הם צריכים לצפות שאצל ילדיהם הברכה תראה אחרת, אם בכלל. גם הורים המכריחים את בנם לברך כדי לצאת ידי חובה בחינוכם, אין סיבה שבנם ימשיך לשמור על כך כשיגדל. הורה שמברך כדי לצאת ידי חובה, וגורם לילד שלו לברך כדי לצאת ידי חובתו, עלול להיות רעל חינוכי.

עיקר החינוך הוא בהקניית הסיבות והמניעים למעשים, והוא שמביא באופן טבעי לתוצאות מצד הילד, הן בתחום החולין והן בענייני קדושה, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. הקניית המניע הפנימי נעשית בהבחנה הפנימית שאנו עושים בין המניע לתוצאה, ובין הלהט הפנימי לעשייה החיצונית. עיקר החינוך תלוי במניע הפנימי לקיום המצוות, אשר קיים ועומד וסופו שיתבטא ב"מבחן התוצאה", אך אין התוצאה צריכה להיות חלק מרכזי מדי בשיקולי החינוך. לכן, עלינו כהורים לשים לב היכן אנו שמים את הפוקוס בחינוך ילדינו. אם ההורים משדרים לחץ ועומס ביחס לתוצאה ולעשייה בפועל, ומעבירים את המסר כי הם מעוניינים בתוצאה בלבד, יש בכך נזק גדול. למשל, אם כל מה שמעניין את ההורה האם בנו ברך ברכת המזון או לא, בעצם הוא אומר כי אין הוא מעוניין אלא בתוצאה הסופית, ובכך שם את הפוקוס במקום הלא נכון. השדר הפנימי שהוא משדר הוא שההלכה היא מעמסה, ואין כל משמעות לחיות הפנימית של המצווה. כאשר הילד אינו מברך, האב אינו צריך לשאול את עצמו באיזה דרך הוא יגיע לתוצאה המבוקשת, אלא לשאול את עצמו מהם הסיבות שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון. כאשר הילד אינו רוצה לברך ברכת המזון יש בכך מסירת מידע להוריו, כי אין הם מקרינים לו את החיות הפנימית הקיימת בברכת המזון שתהווה בשבילו סיבה ומניע לברך.

כך גם בנוגע לענייני צניעות. כפי שברור לכל הילדים שמגיל מסוים הם לובשים מכנסיים, או מגיל מסוים הם לובשים כיפה, כך ברור שעד גיל מסוים לגיטימי לעיתים להסתובב בבית בבגדים מינימליים, ובגיל צעיר יותר אף ללא בגדים. תגובה של לחץ בעניין הזה משדרת לילד מסרים הרסניים ביחס לגופו וביחס לתחושות הצניעות הטבעיות שלו. מותר לילד להסתובב בבית בדרך אחרת מן המבוגר, כי הוא ילד. כאשר יגדל, באופן טבעי ידע כי אין זה מתאים לו. כאשר הילד לא רואה לנכון לשמור על הצניעות שלו, יש בכך סימן לכך שחסר לו הסבר פנימי שיגרום לו לרצות לשמור על צניעותו. ואם הילד ישמור על צניעותו מתוך לחץ, בלי הרצון וההסבר הפנימי, יש בכך כשלון, ואף אולי זריעה סמויה של מרד שיבוא חלילה אחר כך.

כאשר ילד אינו רוצה לקיים אחת מן המצוות כגון ברכות, ציצית או צניעות, התגובה העיקרית שהוריו מחויבים לה היא לרשום לעצמם את העובדה כי בנם לא קיבל חינוך שייתן לו סיבה לרצות לקיימן. זהו שורש הדברים. מלבד זאת, לא נכון להתייחס לכך כבעיה חמורה או כעניין רציני לענות בו. כל תגובה ובעיקר לחץ, עלולה להזיק יותר מאשר להועיל, הן לטווח הארוך והן לטווח הקצר. יש להגביל את הנטייה להתערב בענייני שמירת המצוות בבית ולכוון את עצמינו לחיות הפנימית שבהן. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי הנחלת החיות הפנימית אינה סותרת כלל התנהלות מסודרת של קיום מצוות כחלק מכללי הבית.

 

לַהַט לִקְדֻּשָּה

עיקר המשברים בדורנו בתחום החינוך נובעים מחוסר להט בענייני קדושה ותורה. ישנם ילדים שגדלו בבית דתי פשוט, עם סדר ומשמעת, וברור להם כי קיום מצוות הוא חובתם, ללא שאלות או התלבטויות. ילדים אלה אין בהם כדי להעיד על כלל הדור, הזקוק למשמעות ולתוכן פנימי בקיום המצוות. דורנו, שרבים בו מאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה, אינו מתאים בטבעו לבנות את עולמו על הרגלי למידה בלבד. דור זה זקוק לנשמה שתפיח בו חיים. שמירה על רוטינה ו"הרגלי למידה" בענייני קדושה עוזרים לאנשים רבים ללכת בתלם, אך רק בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". אמנם יש להתנהלות כזו חשיבות, אך היא חסרה מאוד ללא הנשמה והחיות הפנימית.

מהו להט לקדושה? אבא ראוי לשמו הוא אבא אשר בכל פעם כאשר הוא מברך ברכת המזון הוא מקרין עונג, דבקות ורטט. חינוך טוב לא צריך מעבר לכך שום דבר. לצערינו, אין מדרגתנו הרוחנית מגיעה לכזו רמה, ולא תמיד אנו מברכים כך ברכת המזון. אכן, לא צריך לצפות כי בכל פעם תהיה בבית ברכת המזון בלהט ובדבקות. לא כל מי שאין לו להט בכל ברכה, הוא בבעיה חינוכית. הלהט צריך להיות להט פנימי, כך שברכת המזון תהיה עניין יקר ללב, הנוגע עד עומק הנשמה. לא כמילוי חובה חיצונית וכמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הבנת משמעותה הפנימית העמוקה. כלפי חוץ יקרות זו יכולה להתבטא בחום או בעדינות, לפי המזג האישי של כל אחד ואחד, אך תמיד היא צריכה להיעשות מתוך להט פנימי.

אם ברצוננו להתחזק ולהשקיע בחיזוק ברכת המזון בבית, עלינו ליזום לימוד והעמקה משותפת במשמעותה של ברכת המזון, בהתאם לגיל הילדים[א]. בנוסף, מדי פעם ניתן להנהיג לברך יחד עם הילדים ברכת המזון כמו שברכת המזון צריכה להיות, מכל הלב: "עכשיו מברכים ברכת המזון עם כל האש והלהט, כמו בקרלין! מי שלא רוצה – לא חייב!". ילדים שלא לוחצים עליהם מדי לברך ברכת המזון, כאשר מציעים להם לברך פעם אחת בלהט, הם נדבקים בלהט הזה ולא רוצים להפסיק. הנהגה מעין זו היא יקרה ובעלת משמעות בבניית יסודות איתנים בילדינו. היא שבונה בתוכם סיבה אמיתית לברכת המזון אשר תוצאותיה מי ישורנה. לעומת זאת, החיוב לברך ברכת המזון ללא סיבה פנימית עלול לעיתים לגרום ליותר נזק מתועלת. זוהי אכן דרך נכונה לברך עם הילדים ברכת המזון באופן מסודר אך יחד עם זאת תמיד יש לזכור כי העיקר טמון בפנימיות הלב[ב].

לילדינו ישנם חושים פנימיים המסוגלים לקלוט את הדברים האמיתיים ולהבחין בין אמת לזיוף. הילדים רואים היטב מתי הוריהם פועלים עם עיניים נוצצות- כאשר הם לומדים תורה ועוסקים במצוות, או כאשר הם עסוקים בענייני חולין. פעמים רבות ילדינו מסוגלים לקלוט ולהבחין בין העיקר לטפל על אף שהדברים נמצאים מתחת לפני השטח. אמנם הרגעים בהם מתפרץ הלהט הפנימי לקדושה אינם רבים, אך אלו רגעים יקרים ונפלאים שדי בהם להשאיר חותמם העמוק על הילד בבחינת מעט המחזיק את המרובה. ילד הרואה את אביו לומד בדבקות, רוקד בשמחת תורה בהתלהבות, בוכה בוידוי של יום כיפור או מתפלל עם כל הנשמה, קרוב לודאי שזהו החינוך הכי חשוב שהוא מקבל בימי חייו. ברגעים מעין אלו נחשף הילד לסיבות ולמניעים העמוקים ביותר לכל שמירת המצוות, המהווה רק תוצאה שלהם.

כהורים, לפעמים אנו עוצרים ומונעים את עצמינו מלהביע את רגשותינו הפנימיים כי איננו מרגישים בנוח עם הילדים. למשל, אנו מתביישים להגיד זמירות שבת בדבקות, ללמוד תורה מתוך תענוג גלוי, להתפלל בכוונה גדולה או לבכות בוידוי של יום כיפור בנוכחותם של ילדינו. אולם באמת יש בכך טעות חמורה, ועל ההורים להבין ולהפנים בדיוק להפך: אין דבר יותר חשוב בעולם שהם יכולים להעניק לילדיהם מאשר לתת דרור לרגשותיהם הפנימיים לפרוץ כלפי חוץ, ודווקא לעיניהם. אין אנו צריכים לצאת מעבר לעצמינו ולהיות צדיקים עליונים, אלא ללמוד להיות קשובים למקומות הפנימיים הקיימים בנו שפעמים אנו נוטים להדחיק, ולאפשר לעצמנו לבטא את פנימיותנו. כל החינוך של ילדינו תלוי בכך.

 

בֵּין עיקר לְטָפֵל

הגמרא אומרת "בעוון נדרים בנים מתים", כלומר – מפני שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים. מסביר מרן הרב קוק זצ"ל ב'עין אי"ה'[ג] כי נדר מבטא התנוצצות עליונה של שעה נפלאה ומרוממת שאדם חווה ורוצה להישאר דבוק בה, ועל כן הוא נודר נדר. לאחר רגע עליון זה של הנדר, הרוממות נעלמת ומתפוגגת והנדר נשכח ומופר. מדוע? מפני שהאדם מתייחס אל אותן שעות רוממות כאל אפיזודה חולפת שאינה מייצגת את המציאות האמיתית. מלמדנו הרב כי התייחסות כזו כלל אינה נכונה. על אף שהרגעים המרוממים והעליונים הם זמניים, דווקא בהם טמונה נקודת האמת של החיים, והם שמעידים על הכלל, לא להפך. אדם שאינו מודע לכך כי השעות המרוממות והנשגבות שבחייו, על אף שהן זמניות וחולפות, הן הן האמת של חייו, לא הבחין נכון בהבדל שבין העיקר לטפל בחייו. אדם כזה אינו מעביר אף לילדיו את הנקודה הפנימית של חייו ואינו מנחיל לילדיו את הנקודה העיקרית עליה מושתת החינוך כולו, לכן בניו מתים. אין הכוונה למות הגוף אלא להתפוררות החינוך ומות הרוח. זהו העומק המתגלה במשפט "בעוון נדרים בנים מתים".

עלינו לייקר ולהעצים בחיינו את השעות שאמנם מעטות הן, אך אמיתיות, משום שבהן מתגלה האמת הפנימית של קיומנו. רגעים מעטים אלו בהם מתגלה הלהט לקדושה הקיים בנו, הם השעות היקרות ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו. מי שלא יודע לומר לעצמו, ואחר כך בפני המחונכים שלו, "זאת האמת, השאר - זיוף", אינו יכול לחנך כראוי.

ניתן לחנך את ילדינו לעבודת ה' גם כשאנחנו בעצמינו אינם מושלמים, אך עלינו להעביר את המסר כי יש עיקר וטפל בחיינו. היחס הפנימי לאמירת ברכת המזון בחטף צריך להיות יחס של בדיעבד שנעשה מתוך חולשה, שאינו מבטא את הפנימיות אלא יש בו רק שקר וזיוף. אכן אנו מברכים ברכת המזון גם כשאין לנו חשק או מתוך פיזור וחוסר כוונה, וילדינו רואים זאת, לצערנו, אך יחד עם זאת עלינו להעביר את המסר כי יש עיקר וטפל, ואין התנהלות כזו מייצגת ולו מעט מהרצון הפנימי שלנו ומהתקשרות פנימית ואמיתית לעבודת ה'. ברכה בלי חשק הנעשית כמצוות אנשים מלומדה היא טפלה לעומת הנשמה הפנימית, החיות והכוונה. הן הן העיקר והסיבה הפנימית אנו מעבירים לילדינו. אכן, על מנת שילד יגדל בצורה בריאה ובונה, הוא זקוק להצבת גבולות וקווים ברורים, אך הם צריכים להישמר באופן טבעי ולא מלחיץ, כאשר העיקר טמון בלהט הפנימי והאכפתיות.

אבי מורי אמר לי פעם לגבי יהודי מסוים: "אני לא מספיק מוכשר כמוהו להקדיש את זמני גם לעיקר גם לטפל, לכן אני חייב להקדיש את זמני להבחין בין עיקר לטפל ולעשות רק את העיקר". מי שלא מבחין בין עיקר לטפל, העיקר שלו גם טפל, כי כיון שהוא לא הבחין בין השניים, העיקר איבד את ערכו. לכן, מכיוון שאין לנו מספיק כוחות לחנך את ילדינו גם על העיקר וגם על הטפל, עלינו להקדיש את רוב מרצנו על מנת לחנך אותם לעיקר. העיקר היא הלבה הפנימית של הקדושה והאכפתיות העמוקה מהקב"ה, מהתורה, מברכת המזון ומבית המקדש. זה העיקר. העיקר עבור הילד הוא הסיבה הפנימית למעשה, ולא קיומו בפועל. הסיבה הפנימית היא הבסיס האיתן שילווה את הילד גם בבגרותו, גם כשלפעמים החשק מתרופף, או ישנה שחיקה במציאות החיצונית.

אמנם, יחד עם האמור לעיל, אנו זקוקים לזהירות מרובה. עלינו לשים לב כי פעמים רבות הורים משדרים לילדם מסר כפול. מצד אחד הם אכן משדרים לילד נחת וחוסר לחץ ביחס לקיום המצוות, אך מצד שני הם משדרים לחץ וחוסר פשרה בעניינים אחרים, למשל באיזה שעה בדיוק הילד צריך ללכת לישון. המסר הכפול הזה מבהיר לילד היטב כי ההורים לחוצים רק בדברים מסוימים, וישנם דברים החשובים בעיניהם יותר וכאלה החשובים בעיניהם פחות. מתוך המסר הכפול הזה מבין הילד כי ברכת המזון או כל מצווה אחרת אינה חשובה באותה מידה כמו שמירה על כללים אחרים הנהוגים בבית. על כן, עלינו לשים לב למסר האמיתי אותו אנו משדרים. מסר אמיתי וכנה יכול לנבוע רק מתוך לב טהור מלא להט אמיתי, נקי מכל בלבול מן החוץ, אפילו אם במקרים רבים מתוך חולשה הוא אינו יוצא אל הפועל.

 

וְשַמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם

לעיתים ישנה בעיה חינוכית הנובעת מבלבול וחוסר הבחנה בין עיקר לטפל. פעמים אנשי חינוך חוששים שמא הילד יפתח תלות בלהט ובחוויה: אם ירגיש את הלהט- יקיים, ואם לא ירגיש את הלהט- לא יקיים. כל הבעייתיות שבעניין נובעת מלהט שאינו מכוון מספיק פנימה לעבודת ה'. החינוך צריך שייבנה בעיקר על יסודות של להט ל"נעשה", לדבר ה' כפי שהוא, ולא רק לדבר ה' כפי שאני מתחבר אליו. צריך לומר בלהט רב ש'נעשה' גדול מ'נשמע' והוא יקר לאין ערוך מ'נשמע'. עלינו לעבוד את ה' בלהט ובניגונים לא מפני שזוהי אופנה של היום, אלא מפני שזהו המשך מעשיהם של רבותינו והמשך למעמד הר סיני בעצמו. זאת עלינו להנחיל לבנינו.

אחד המלמדים היקרים והמוכשרים בבית הספר של ילדינו שלח פתק להורים, ובו נאמר: "לאחר שהיינו עבדים במצרים ולאחר שהכה הקב"ה במעבידינו, יצאנו ממצרים ועברנו את הים. כעת, הגענו לפני הר סיני, ואנו עומדים לקבל תורה. כל הילדים מוזמנים לבוא בבגדי שבת, ביראה, ברתת ובזיע. המהדרים ילכו לטבול במקווה באותו בוקר". ילד בכיתה ב' אשר טובל במקווה, לובש בגדי שבת ומגיע לבית הספר לקבל תורה וללמוד את עשרת הדברות באופן כזה, נחקק על ליבו רושם פנימי בל יימחה. רושם זה נרשם כאשר הוא מגיע מלב המלא להט פנימי. אין הוא יכול להיחקק בלחץ, או מן השפה אל החוץ. באופן אמיתי ופנימי כזה, עלינו ללמוד להעביר לילדינו את המסר של האכפתיות והלהט לדבר ה' שבליבנו.

יהי רצון שנזכה, שמתוך שנשים את הדברים על ליבנו, יזכו אף ילדינו "לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ... לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ"[ד].

 


[א] כנ"ל לגבי ברכת "על המחיה". אדם המברך ואינו יכול להסביר לעצמו כיצד ממיני המאפה שאכל הוא מגיע לדבר על ירושלים, מקדש, מכונך והיכלך, הפסיד את עיקר המשמעות של הברכה. יש להסביר לעצמינו ולילדים כיצד מגיעים מ'רוגלך' ל'היכלך'. הרוגלך הוא רק התירוץ, אך באמת היהודי נמצא בליבו תמיד ב'היכלך'. כאשר אדם בוער בתשוקתו וכיסופיו למקדש ולהיכל ה', גם רוגלך הם סיבה מצוינת לדבר על כך. עלינו ללמוד להיות מכוונים לכך בליבנו ולעשות עבודה פנימית על מנת לחוש זאת. זהו עיקרו של המעשה החינוכי.

[ב] דוגמא נוספת בעניין ברכת הבנים בערב שבת. לעיתים קורה שילד אינו רוצה לקבל ברכה מאביו אך לחץ בעניין הזה שהילד חייב לקבל את הברכה ויהי מה, הוא מיותר ואינו נכון. אין זו מצווה מדאורייתא, ואין עבירה בכך שהילד אינו רוצה ברכה. כאשר ההורים יבינו את גודל הזכות ביכולתם לברך את בניהם הם לא ישדרו לחץ בעניין, קרוב לודאי שהילדים יחושו בכך וירוצו בשמחה להזדכות בברכה.

[ג] עין אי"ה, שבת א, פרק ב, רט"ו.

[ד] דברים יא, יט-כא.

עבור לתוכן העמוד