• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

השיבני ואשובה - פרשת האזינו, שבת תשובה

ימי החול שבעשרת ימי תשובה, ושבת תשובה, מבטאים סוגים שונים של תשובה-
תשובה של חשבון העולם, ותשובה שלמעלה מהחשבון.
נברר- מתי עלינו לפעול בתשובה, ומתי עלינו לשבות,
ומהי המדרגה העליונה המתגלה בשבת, כאשר ה' הוא שמשיבנו אליו.


חֶשְבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם וְשָרְשֵי הַחֶשְבּוֹן

בספר 'אורות התשובה' כותב מרן הרב קוק זצ"ל אודות דרגות שונות של תשובה- תשובה של חשבון העולם, ותשובה שלמעלה מן החשבון:

 

יסוד התשובה הוא חשבונו של עולם. שורשי החשבון הם למעלה מן החשבון, כמו שהתיאוריה של ערכי המספר עומדת היא למעלה מן המספר ופרטיו. ובשביל כך עיקר התשובה העליונה היא למעלה מן החשבון המפורט, והחשבון בא מתולדתה. ו"קופה של חשבונות" היתה דוקא למטה מירושלים, מפני שירושלים עצמה היא "משוש כל הארץ", מכון השמחה של אור התשובה העליונה. ועל זה שר אדם "מזמור שיר ליום השבת": "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, כי שמחתני ד' בפעליך, במעשי ידיך ארנן", בקשור עם "מה גדלו מעשיך ד' - מאד עמקו מחשבותיך", המתעלות מכל חשבון, כי "לתבונתו אין מספר", למעלה מהמדה האומרת: "מה רבו מעשיך ד'", שנכנסת בחשבון, שהיא מדת הארץ: "מלאה הארץ קניניך" ; אבל יסודה של התשובה במקורה נאמר עליו: "כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו". והולכת היא תדיר שפעת התשובה מלמעלה למטה - מההתעלות מכל חשבון אל יסוד ההתגלות החשבונית, ומלמטה למעלה - מתכונת החשבון עד "תאות גבעות עולם" "בטרם הרים יולדו", שנאמר בהם : "ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים", "כי מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם"[א].

 

לפי דברי הרב קוק, יסוד התשובה שייך לחשבון שצריך כל אדם לעשות בשאלת הרווח וההפסד ביחס למצוות ועבירות. כפי שמבארים חז"ל- "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן"[ב]- על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו"[ג]'

בעת התשובה מבין האדם כי עד עתה הוא טעה והפסיד בחשבונותיו, אך כעת הוא נותן את ליבו לכך שהוא אינו רוצה עוד להפסיד, אלא להרוויח. לכן עליו להתאמץ למשול ביצרו. זה יסוד התשובה, חשבונו של עולם.

לעומת יסוד התשובה, התשובה העליונה שייכת לשורשי החשבון, שלמעלה מן החשבון, "כמו שהתיאוריה של ערכי המספר עומדת היא למעלה מן המספר ופרטיו". כמו שתורת המתמטיקה היא הכלי הבלתי נערך של התיאוריה של ערכי המספר, כך גם התשובה העליונה, למעלה מן החשבון של שכר מצווה כנגד הפסדה. לעומת החשבון הפשוט, התיאוריה של המתמטיקה היא קודמת ושורשית לכל החשבון. היא לא נוקטת במספר מסוים, וכוללת אף אפשרות של מספרים שלעולם לא נספרו, באמצעות סימן המחליף אותם. כך ניתן לדבר על מינוס, אפס או מספר מדומה. החשבון לעומת התיאוריה, הוא כענף כלפי השורש. לכן גם בתשובה, לפני שאדם מפשפש וממשמש במעשיו, עליו לתת דעתו לעיקרון של התשובה. רק מתוך התשובה העליונה יכול האדם לעשות חשבונו של עולם באופן שלם.

התיאוריה של התשובה קובעת כי מה שנעשה עד עכשיו, יכול לבוא לידי תיקון ושינוי. כל מה שהיה בעבר עד רגע ההווה לא מחייב את העתיד, ואפילו חיים שלמים אינם מחייבים למה שיהיה מכאן והלאה. אפילו רשע גמור שחטא כל ימיו, יכול לעשות תשובה ולהיות מעתה צדיק גמור לעולמי עולמים, עד כדי שאפילו אישה מתקדשת בתנאי הזה[ד]. מי שחושב שהעבר מחייב אותו, הוא 'עבריין', כלומר, שקוע בעבר. אך לפי התיאוריה של התשובה, העבר אינו מחייב, והכל יכול להשתנות מקצה לקצה ברגע אחד. מתוך כך ניתן לעשות חשבון איך לתקן את העבר. זוהי אמונת התשובה.

 

שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וְהַשַּׁבָּת

מרן הרב קוק ממשיך ואומר: "וקופה של חשבונות הייתה דווקא למטה מירושלים". כלומר, ירושלים אינה מקום של חשבונות. ירושלים "עיר שחוברה לה יחדיו", היא מקום שלא ניכר שוע לפני דל, וכולם כאחד מצווים לראות ולהראות. ירושלים עושה את כל ישראל חברים מעצם היותם בנים לה', עוד לפני השאלה מה הם מעשיהם. רק מחוץ לירושלים מתקיימים כל החשבונות, ואילו ירושלים 'משוש כל הארץ'[ה], הופכת את כל הבא בשעריה להיות בעל מדרגה אחרת, והופכת את כל העולם להיות מתוקן. זהו עניינה של ירושלים.

כעין ירושלים, גם שבת שובה, עניינה להפך את חשבונות התשובה לתשובה עליונה שאין בה כל חשבון. ימי החול הם הזמן בו נעשה החשבון של התשובה, בהם מחשב האדם חשבונו של עולם. השבת, לעומת זאת, היא הזמן שלאחר החשבון הזה. כך שר אדם הראשון לאחר שעשה תשובה מחטאו: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לד'... כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן". לאחר תשובתו התפרצה מתוכו שמחה אדירה, שאין בה לא חשבון התשובה ולא צער התשובה. מתוך התסבוכת התעלה האדם למקום עליון של התשובה השלימה, שאין בה כל רע, אלא רק אור ה' וטובו.

ההבדל שבין ימי החול וחשבון התשובה לשבת שמעל החשבון, הוא ההבדל שבין "מה רבו מעשיך ה'" לבין "מה גדלו מעשיך". ששת ימי החול הם ששה צדדים בהם מתפשטת המציאות. הריבוי וכל הקניינים של הארציות הם מצד החשבון השייך לתשובה של ימות חול. לעומת זאת, הגודל שאין לו סוף, והעומק שאין לו חקר- "מאוד עמקו מחשבותיך", שייכים לתשובת השבת, שלמעלה מן המידה. תשובת השבת היא בלי חשבון, עליה נאמר "כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו. כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ"[ו], וכל החשבונות נולדים ממנה.

הרב קוק ממשיך ואומר, כי התשובה של החשבון והתשובה שלמעלה מן החשבון מתאחדות ביניהן: "והולכת היא תדיר שפעת התשובה מלמעלה למטה - מההתעלות מכל חשבון אל יסוד ההתגלות החשבונית". כלומר, מצד אחד- השבת היא מקור הריבוי של כל ימי החול, שממנה "מתברכין כולהו יומין". מצד שני- גם "מלמטה למעלה", "מתכונת החשבון" עד "תאוות גבעות עולם", ישנה התאחדות מהענפים אל שורשם, מהעולם הזה לעולם הבא ומימות החול לשבת.

גם בימים שבין כסה לעשור אנו מוצאים תשובה של החשבון שבששת ימי החול, ותשובה שלמעלה מן החשבון[ז]. כל ימי השבוע של עשרת ימי תשובה מכינים את ששת צדדי המציאות לתשובה העליונה המתגלה בשבת תשובה, בה אין כל חשבון ועצב אלא שמחה גדולה, של עולם שכולו טוב, מעין עולם הבא. כמו כן אף בכיוון ההפוך- שבת תשובה נותנת ברכה לכל ימי השבוע.

כאשר אדם רוצה לשוב בתשובה בין כסה לעשור, אין תשובתו שלימה אלא אם ידע לשמש בשני המאורות הללו- בתשובה העליונה של שבת תשובה, "לתבונתו אין מספר", ובתשובת החשבון של  ימי החול.

אולם, יש להבין- מה התפקיד של המקום שלמעלה מן החשבון, ומהו תפקידו של החשבון? וכיצד יוצרים ביניהם הרמוניה והשלמה לתשובה שלימה? נתבונן ביחס שבין השניים בארבעה מישורים שונים זה על גבי זה- עולם העשייה, העולם היצירה הרוחני, עולם הבריאה, ועולם האצילות האלוקי.

 

עֲשִׂיָּה

המישור הראשון הוא עולם המעשה, ועל מנת להבינו נתבונן במשל ממנהל עסקים. ההצלחה בניהול עסק צריכה לכלול שתי מיומנויות שונות. ראשית לכל, לפני כל החשבונות של העסק, יש צורך ב'חזון' שמעבר לעשייה ולמרדף אחר החשבונות. לאחריו, יש צורך בטקטיקות וחשבונות כיצד להוציאו אל הפועל. אם אחד מהשניים חסר- החברה לא תוכל להתקדם ולהצליח.

החזון הנמוך ביותר של חברה כלכלית הוא הרווח הכלכלי. אמירה פשוטה זו נראית במבט ראשון חסרת משמעות, שהרי ברור שהחברה נועדה לשם כך. אלא, שהעמדת התובנה הפשוטה הזו בראש סדר העדיפויות, יש בכוחה לפתור הרבה מן הבעיות, כפי שנסביר.

בחברות גדולות קיים מתח עצום בין אנשי השיווק לאנשי הפתוח. אנשי השיווק מרגישים את השוק, ורוצים להוציא את המוצר של החברה על פי העדפות הצרכנים ובשעה המתאימה בשוק. אנשי הפיתוח לעומת זאת, רוצים להוציא את המוצר מקצועי ואיכותי ורק בשעה שהוא בשל. היעדים והזמנים הללו לא חופפים בהכרח, לכן קיים מתח בין השניים. אולם, אם כלל אנשי החברה ישימו בראש מעייניהם את ההבנה הפשוטה כי כל עניינה של החברה מעבר לשיווק מוצלח או פיתוח מוצר מצוין, הוא להרוויח כסף, הבנה זו תוכל להפחית את המתח, לישר את ההדורים ואף להביא להצלחה. כעת המטרה אינה השיווק או הפיתוח, אלא שאלת הרווח הכספי. כשמכניסים למשוואה את שאלת הרווח הכספי, ממילא מתקבלת התשובה המכריעה בין הפיתוח לשיווק. כאשר כל אחד מאנשי החברה פועל על מנת להרוויח הכי הרבה כסף, הוא פועל מתוך המניע הכללי של החברה, ולא רק מצד תפקידו הספציפי. אם כן, היעד הוא מעבר לכל החשבונות, והוא מיישר, כמו ציר של מספרים, את כל החשבונות עליו. כמובן, יש לומר, כי ידיעת היעד אינה מספיקה להצלחה, מפני שאם החברה רק תדע מהם יעדיה, אך לא תדע לעשות את החשבונות הפרטיים, היא לא תוכל להוציא את יעדיה לפועל.

מהו הנמשל בעבודת התשובה? כשאדם שוקל שכר מצווה כנגד הפסדה הוא עוסק בהפסד ורווח. אולם, ישנה סכנה שהטעם הפנימי של היעד הכללי יאבד, מפני שהחשבון של ההפסד והרווח הוא חשבון המשועבד למגבלות ולאינטרסים הסותרים אחד את השני. הטעם הפנימי, המוליד את כל החשבונות, הוא הרצון להתקרב לה' ולעשות נחת רוח לפניו יתברך. ההתקשרות ליעד הפנימי היא שיכולה לתת טעם לכל החשבונות כולם.

מאידך, אין הטעם הפנימי מספיק. אם אדם אוחז רק ברצונו לעשות נחת רוח, ולא אוחז בכל החשבונות, אזי, הוא לא יכול לנהל את חייו כראוי, ולא ירוויח מאומה. באופן זה מסביר הרמח"ל במסילת ישרים מדוע "לא עם הארץ חסיד"[ח]. כל עניינו של החסיד הוא הטעם הפנימי של עבודת ה', "השבת של עבודת ה'", לעשות נחת רוח ליוצרו. אולם בשביל לנהוג כך, יש צורך לדעת את החשבונות הפרטיים- מה עושה נחת רוח. אם אדם אינו יודע החשבונות- הוא אינו יכול לעשות נחת רוח. לכן עם הארץ אינו יכול להיות חסיד.

אי אפשר להיות עובד ה' בלי השבת של התשובה, ובלי דבקות אלוקית שלימה וטוב הטעם של מעין עולם הבא, "עין לא ראתה אלוקים זולתך". אך מאידך אי אפשר לעבוד את ה' ללא חשבונות הפעולה של העולם הזה. לאורך ההיסטוריה היהודית אנו מוצאים התרוצצות עצומה בין שני הכוחות הללו- בין הנטייה לדביקות בה' לבין הנטייה לעשיית חשבונות. הליטאים היו עסוקים יותר בחשבונות, ואילו החסידים- במה שלמעלה מן החשבונות. ההרמוניה שבין השניים היא שמרכיבה את עבודת ה' השלמה. לכן ימות התשובה של עשרת ימי התשובה מורכבים משני הצדדים הללו יחד- ששת ימי המעשה והשבת.

 

יְצִירָה

לא רק מצד עולם המעשה, אלא גם במישור הרוחני, ישנו מקום לשתי הנטיות הללו מצד האדם. עשיית החשבונות נותנת לאדם כוחות ואנרגיה עצומה, שיש בו יכולת לשלוט על המציאות ואף ליצור אותה. העמדה של אדם יוצר במציאות, היא עמדה מלאת אנרגיה, התרחשות ופעילות. כשאדם פועל בתוך העולם הזה, הוא יצירתי, מלא תושייה, שמח ונהנה. הוא מרגיש שהעולם תלוי בו, מפני שהוא יכול לעצבו כרצונו. פעמים נדמה כי אדם היושב כל היום רגל על רגל הוא השמח, ואילו הפעיל הוא זה המדוכא. אולם הדברים אינם כך. דווקא האדם הפעיל הוא השמח, ואילו הפאסיבי שרוי בדיכאון[ט]. עשיית החשבון היא מלאת עונג, גם מפני שיש בה הרמוניה, סדר ושלמות. כל מי שיש לו כשרון מתמטי, יכול להבין את הפלא שבהרמוניה המספרית, קל וחומר שמי שיש לו כשרון יצירתי מוצא בו טעם עמוק.

יחד עם זאת, היצירה בתוך החשבונות היא לעולם מוגבלת ומשועבדת. על מנת ליצור בכיוון חדש לגמרי, אדם צריך להשתחרר מכל תבניות החשיבה. כך אנו מוצאים שההמצאות הגדולות בהיסטוריה הופיעו במפתיע, דווקא כאשר אדם הפסיק ליצור. יוצרים גדולים מעידים על יצירותיהם כי הם עומדים משתאים למולם כמו צופה העומד מן הצד, מפני שהם לא היו "שם" כשהיא התרחשה, בבחינת "ותישאני רוח". אמנים ויוצרים גדולים יודעים לתת מרווחים על מנת שהיצירה תופיע מתוך מנוחה, שקט פנימי והרפיה, מן המקום בו מופיעה ההשראה. גם משרד החינוך נותן לעובדיו "שנת שבתון", על מנת להשתלם ולפתח את המקצועיות מתוך מרחב חופשי.

כל יצירה גדולה זקוקה לחופש ומרחב על מנת להופיע, מפני שיש בה מעין השתקפות של השבת בתוך החיים הממשיים עלי אדמות. המקום ממנו נולדת היצירה שאינו שייך למציאות, זהו המקום שלמעלה מכל חשבון.

אם נשוב לנמשל, הרי שיחסי הכוחות בין החשבון לשבתון הם עדינים ומורכבים. צריך הרבה לימוד כיצד חשבון הנפש יוכל לקדם את האדם, מפני שהרבה חשבונות נפש עלולים להיות מזיקים ולא יעילים. חשבון הנפש צריך לכלול מרישא את היעד והחזון - איך אני מתקן את דרכי כך שאני יהיה עובד ה' עם חשק פנימי ואהבה גדולה. באופן זה יוכל החשבון להוביל את האדם להתקדם ולהשתפר ביעדיו מתוך שמחה, ולהפוך את פעולותיו להיות יותר מכוונות ומדויקות. יחד עם זאת, יש צד שהליכה לפי החשבון היא משעבדת לתוך תבניות מסוימות, לכן יש צורך גם במנוחה. אם אדם יהיה רק פעיל, הכל יכול להיתקע, ואם אדם יהיה רק במנוחה, הוא עלול להירדם. לכן יש צורך לאחוז בשתי הקצוות: המנוחה והפעילות. בשעת המנוחה האדם אינו משעובד לחשבון ולסולם הערכים שהיה נתון בו עד היום. כך, עומק היצירה מניב פירות מזן חדש, שלא נראו עד היום.

החכמה האמיתית של עבודת ה', שייכת ליכולת הכפולה- לעשות חשבון נפש ולהיות במנוחה. אדם צריך לשאול את עצמו מהם הכישרונות שלא נתן להם ביטוי, מה המגבלות שלו, איך הוא מרבה את החשק הפנימי בעבודת ה'. יחד עם זאת, הוא אף צריך ללמוד לקחת פסק זמן מן החשבון. לנוח, ולהיות שרוי בעונג פנימי ויופי נשמתי, על מנת שמשהו עמוק מכל חשבון שידע עד היום, יוכל להיווצר בתוכו מחדש.

 

בְּרִיאָה

למעלה מהמישור המעשי ולמעלה מהמישור הרוחני-יצירתי, קיים המישור השייך לדעת ולהשקפת העולם, בדומה ל"תשובה השכלית" עליה כותב הרב קוק בתחילת הספר "אורות התשובה".

אנו מוצאים שתי השקפות עולם שונות העונות על השאלה מהי המציאות בה נבראנו, ולשם מה נבראנו. השקפת עולם אחת רואה את עיקר עניין הבריאה בפעולתו של האדם. לפי השקפה זו, כל העולם כולו והאדם בפרט, נבראו על מנת לפעול ולעשות, "אדם לעמל יולד", ולהיות שותף בכך בתהליך הבריאה. כך אומר ר' עקיבא לטרונסרופוס הרשע, כי המציאות היא גולמית ואינה שלמה, ולכן יש להוסיף עליה, לשפרה ולתקנה: "מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה"[י]. תפיסה זו מתאימה לטבעו של העולם שכולו שוטף ופועל במחזור החיים ובתנועה שאינה פוסקת, ללא מנוחה. "הכל הולך ושוטף, הכל מתעלה"[יא]. הדבר נכון במציאות בכל רבדיה, מן האטום ועד היקום כולו. אם החיים לא יתססו- לא תהיה צמיחה וגדילה. זה טבעו של עולם. כל תנועה היא פעולת חשבון על ציר המספרים- חישוב, תנועה, ופעולה. "אשר ברא אלוקים לעשות".

מנגד, ישנה השקפת עולם נוספת הגורסת שאין מה לפעול כלל, מפני שכל המציאות כבר שלמה בפני עצמה, כמו בשבת. זוהי נקודת האמת בדבריו של טרונסרופוס הרשע. ר' עקיבא מלמדו מה תפקידו, אולם בעומק דבריו מתגלה כי אכן ישנה מציאות שלמה, שאין כל צורך לתקנה, ובה הכל נעשה מאליו.

אם אדם פעל- זרע, קצר, טחן, אפה ואכל, עדיין הוא לא עשה את העיקר. עיקר התיקון אינו הכנת האוכל או אכילתו, אלא עיכולו. אך לאדם אין כל שייכות בפעולה העיקרית של העיכול, והיא נעשית כביכול מאליה, מפני שהדברים החשובים ביותר קורים לבד.

שתי השקפות העולם שהבאנו- הפעולה והשביתה, שייכות לשתי השקפות שונות ביחס לתשובה. השקפת העולם של העשייה שייכת לעבודתו של הצדיק הגמור, הפועל במציאות בששת ימי המעשה ומתקן את העולם. בעל התשובה לעומת זאת, שייך להשקפת העולם המדגישה את המנוחה. בעל התשובה קלקל את העולם, ואילו בתשובתו הוא מגלה "תשובה של שבת". כיצד ה' יוציא יקר מזולל, ויתקן את כל מה שהתקלקל, עד כי ברגע אחד יהפכו כל זדונותיו לזכויות.

בשבת תשובה מתגלה מציאות עמוקה מאין כמותה של תשובה מאהבה ושל חשבון אלוקי, למעלה מהחשבון האנושי וללא חשבונות מקולקלים. בשבת מתגלה כי ה' יתברך הוא שפועל את המציאות ומנהיגה, "כל מעשנו פעלת לנו". הוא בורא כל רגע יש מאין, ואילו האדם הוא הנפעל, ואינו צריך לפעול מאומה. הקב"ה הוא שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומתוך החידוש הזה, יכול האדם, גם המקולקל ביותר, להתחדש ולשוב בתשובה ללא כל פעולה. בתשובה זו מתגלה כי "הרצון הטוב הוא הכל"[יב], הכל ממילא נהפך לטובה, עד כי אפילו הגיהנום נהפך לנחל עדנים[יג].

 

אֲצִילוּת

עד כה עסקנו בשלוש דרגות בתוך העולמות, וכעת נעסוק ביחס שבין החשבון ללמעלה מן החשבון כפי שהוא מתגלה באור האלוקי כפי שהוא קודם לבריאה.

ר' עזריאל מבעלי התוספות מסביר, שעומק התפיסה הישראלית למעלה מהפילוסופיה היוונית היא, ש'כשם שיש לו כוח בבלי גבול, כך יש לו כוח בגבול'. או כלשון תיקוני הזוהר, שקודשא בריך הוא, הוא למעלה מעלה עד אין קץ, ומטה מטה עד אין תכלית[יד]. כאשר אדם עושה תשובה ופועל לעשות חשבונו של עולם, שכר מצווה כנגד הפסדה, בכך מתגלה הבלי גבול בתוך הגבול. פעולותיו של המושל ביצרו המחשב חשבונו של עולם דומות לפעולותיו של הקב"ה בבריאת העולם, שצמצם את הכוחות המתפשטים מעבר לכל גבול, לתוך מידה וגבול. כפי שהקב"ה נתאווה לעשות לו דירה בתחתונים, כך האדם מתאווה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, באמצעות פעולות החשבון של שכר מצווה כנגד הפסדה. זוהי התשובה של ימות החול. עשיית חשבונו של עולם יכולה להצמיח דברים נפלאים, ובאמצעותה ניתן לטעום טעם של אלוקות גם בתוך המציאות. אך למרות זאת היא מוגבלת, וכפופה לגבולות העולם.

לעומת זאת, התשובה שלמעלה מן החשבון המתגלה בשבת, ביום שהוא כולו אלוקות, נמצאת למעלה מהבריאה ולמעלה מן הגבול. בשבת תשובה מידמה האדם לקב"ה- 'מה הוא בלתי בעל גבול, אף אתה בלתי בעל גבול'. השבת היא היום של הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש", ושבת תשובה היא הזמן בה שב האדם לאמיתיות נשמתו. בלשונו של הרב קוק- "על ידי התשובה הכל שב לאלוקות"[טו], והכל טועם טעם של הבלתי בעל גבול, טעם של אור אינסוף. המדרגה המתגלה בשבת תשובה היא שהאדם שב להיות חלק ממנו יתברך, "לאישתאבא בגופא דמלכא".

התשובה הנעשית בששת ימי המעשה על ידי צדיק יסוד עולם לוקחת את האור האלוקי האינסופי, ורואה את היופי שלו כשהוא מתגלה בתוך הגבול. תשובת השבת של בעל התשובה לעומת זאת, מחדשת את האפשרות לשוב להיות במקום האלוקי לפני שנבראנו, לפני ההעלם, לפני שנברא העולם, ולפני כל חשבון. לכן עיקרה של שבת תשובה היא השמחה הגמורה, מתוך ש"לא היה, לא הווה ולא יהיה, כי אם אור ה' וטובו"[טז], טעימה משעשועי המלך בעצמותו. שנזכה בעזרת ה'.



[א] אורות התשובה טז, א.

[ב] במדבר כא, כז.

[ג] בבא בתרא עח

[ד] קידושין מט:

[ה] לעומת השמחה שכולה טוב, ה'ששון' מורה על הפיכה של רע לטוב. לכן "ששון זו מילה" (מגילה טז:), כאשר כורתים את הערלה, ומסירים את הרע.

[ו] תהלים קג, יא-יב.

[ז] אם שבת יוצאת ביום כיפור או בראש השנה, היא אינה נחשבת ל"שבת שובה" מפני שהיא בטלה לעיצומו של יום.

[ח] אבות ב, ו. מסילת ישרים פרק יב, בדרכי קנית הנקיות, ופרק יח, בביאור החסידות.

[ט] לעומת האדם הפועל, ישנם כאלו שאין להם יכולות מעשיים, והמציאות אינה שדה הפעולה שלהם. הליטאים כינו את החסידים, שמוסיפים בקדיש את המילים "ויצמח פורקניה וכו'", בביטוי "יוצמח", המבטא אדם בעל אופי מעין זה.

[י] מדרש תנחומא תזריע, ז.

[יא] אורות הקודש, קשב התעלות העולם, א.

[יב] אורות התשובה, ט, א.

[יג] "אבל הרצון להיות טוב זהו רוח גן עדן אלוקים, המנשב בנשמה וממלא אותה אושר אין קץ עד אשר גם אש הגהנום של הצער העמוק מתהפך גם הוא לנחל עדנים"- אורות התשובה טז, ג.

[יד] תקו"ז, תיקון נז.

[טו] אורות התשובה ד, ב.

[טז] אורות התשובה יא, א.

עבור לתוכן העמוד