• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ה' אורי וישעי ממי אירא - פרשת שופטים

האויב מספר אחד במלחמה הוא הפחד.
כיצד ניתן להילחם בלעדיו?
עיון בדיני המלחמה בפרשתנו יבהיר לנו מהו האומץ הראוי במלחמה
הן כנגד האויב החיצוני, והן במלחמה שאנו נלחמים בימי אלול כנגד האויב הפנימי,
עד כדי ביטחון שלם - "ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד".


אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי

בפרשתנו מופיעים ארבעה דינים שונים השייכים למלחמה ולאומץ הנדרש בשדה הקרב,. המקובצים יחד בזה אחר זה בתחילה פותחת התורה בהוראה כללית ליוצא למלחמה: "לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך"[א], או כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי הכהן אל היוצאים למלחמה: "אל ירך לבבכם"! לאחר מכן מפרטת התורה את דברי השוטרים המופקדים על השבת הפטורים מן המלחמה לביתם. הסוג האחד - האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארש אישה ולא לקחה, והסוג השני – הירא ורך הלבב. בהמשך מצווה התורה דין שלישי של קריאה לשלום בעת מלחמה, ולבסוף מופיע האיסור על השחתת עצים בעת מצור.

בהתבוננות כללית נראה כי יש כאן סדר כרונולוגי. תחילה ישנה התייחסות לחיים ה'אזרחיים' שלפני המלחמה- מי שבנה בית, נטע כרם וארש אישה. לאחר זאת, בדין הירא ורך הלבב מדובר בזמן בו ניגשים למלחמה. לאחר מכן, סמוך למלחמה ישנה פניה אל האויב בקריאה לשלום, ולבסוף האיסור על השחתת העצים בשעת הקרב עצמו.

מהו הקשר העמוק בין כל העניינים הללו? אחת מהדרכים שהתורה נדרשת בהם היא סמיכות פרשייה לפרשייה. דרך זו מלמדת על קשר פנימי ועמוק שבין הפרשיות הסמוכות בתורה, בוודאי בפרשות שעניינן אחד, ואפילו בעניינים שלכאורה אין ביניהן כל קשר. כך למשל, ל"ט מלאכות האסורות בשבת נלמדות מן הסמיכות של פרשיית השבת לפרשיות המשכן, למרות שלכאורה אין כל שייכות ביניהן. לענייננו נראה לומר שהקשר הפנימי בין ארבע הפרשות בדיני המלחמה, שכולן מלמדות כיצד להתמודד עם הפחד מפני האויבים, כפי שפותחת התורה ואומרת "לא תירא מהם".

שאלת היראה היא שאלה מרכזית במלחמה. הכל יודעים שעיקר הניצחון במלחמה תלוי במורל החיילים. כשהם מלאים כוחות להיאבק, מתמסרים בכל לב ונפש למלחמה ובטוחים בניצחונם- אי אפשר לעמוד בפניהם. אולם כשהם חוששים, מפחדים ומלאים ביראה, אז הם מכשילים את עצמם ומפסידים בקלות.

על זו הדרך ניתן להסביר כי כל שלושת האנשים השבים לביתם מפני שלא סיימו לעשות את מלאכתם- הבונה, הנוטע והמארש, מונעים מפחד סמוי שמקנן בקרבם. כך לומדים הראשונים כדוגמת הרמב"ן, שבכולם חוזרת ומופיעה המילה "פן", המבטאת חשש ופחד[ב]. "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו", "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו", "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה". באנשים הללו מקנן פחד מתוך סיבות חיצוניות- שמא מישהו אחר יסיים את המלאכה שהחלו בה וייהנה ממנה. הימצאותם של אלו בקרב המחנה עלולה להפיל את הרוח ולהסיט את תשומת הלב מן המלחמה. עוד יש לדקדק, שבכל אחד מהם אומרת התורה "ילך וישוב לביתו" כמו בדינו של הירא ורך הלבב, שהתורה מצווה עליו לשוב מעורכי המלחמה שמא "ימס את לבב אחיו כלבבו".

גם דין הקריאה לשלום ודין איסור השחתת העץ באים מפני היראה, ובאמצעותם מצווה התורה ומורה כיצד לא לירוא בעת מלחמה. התורה מצווה לקרוא לשלום, ולא לחשוש שמא אם יישארו האויבים בחיים הם עלולים להפוך לגייס חמישי בתוך המדינה. היכולת לקרוא לשלום דורשת בטחון עצמי שגם אם הצד השני יקבל את ההצעה, לא יאונה כל רע, ולא יהיה מצב של חולשה שבו יתווסף גם הוא על שונאינו. ראיה לדבר - התורה מחלקת בין הרחוקים לקרובים. על הקרובים מלמדת התורה, שאם לא קבלו את הקריאה לשלום- יש להכחידם. עמי כנען נידונים לכליה אם לא יענו לשלום מפני רשעותם וחטאיהם- "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם"[ג], ולא מפני כוחם וסכנת מלחמה עתידית עמם. אדרבה, אם לא ישלימו עמנו, דווקא אז הסכנה גדולה, שנקבל את עונשנו וילחמו כנגדנו- "הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופם להילחם בך, אם תניחנה ותלך"[ד]. הקריאה לשלום מבטאת בטחון שלם, שלאחריה לא יעיזו האויבים להרים ראש, ויהיו למס ועבדוך. באופן זה מסביר הרמב"ן גם את איסור השחתת העץ. התורה אוסרת להשחיתו על מנת למגר את הפחד שמא האויב יתגבר ויהיה לו ממה לאכול, ועל מנת לחזק את הביטחון המוחלט בה' ובניצחון[ה].

 

אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ

תחת הכותרת "לא תירא מהם" מונה התורה את ארבעת דיני המלחמה המשתלשלים ממנה - הבונה הנוטע והמארש, הירא ורך הלבב, הקריאה לשלום, ואיסור השחתת העץ. בין הדינים הללו קיים קשר פנימי עמוק, ובכולם מתפרט הציווי הכללי הנאמר על ידי הכהן שלא לירוא בעת המלחמה: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם"[ו].

בתוך ארבעת הדינים הללו ישנה חלוקה פשוטה לשני זוגות- "שניים שהם ארבע". שני הדינים הראשונים מתייחסים למה שמתרחש בקרב עם ישראל עוד לפני היציאה לקרב. השניים האחרונים עוסקים ביחס לאויבים, ושניהם אף נוגעים לציווי לא לפחד לנצל את האוצרות שיש אצל האויב - השעבוד והמס, ופרות העץ[ז].

באופן רחב יותר ניתן להבין את השיבה הביתה של הנוטע, הבונה והמארש, כתיקון עדין ועמוק לחשש המלווה את היציאה לקרב. כאשר רואים אצל האויב "סוס ורכב עם רב ממך" היראה מולידה התגייסות לא מאוזנת. נדמה כאילו זקוקים לכל הכוחות ללא שום שיור כדי לנצח. אולם, עם שליו ובוטח יודע להשאיר את כוחות הבניין והפיתוח האזרחי על מקומם גם בעיתות לחץ, ולא למשכן את כל העורף ולהשביתו. על כן מצווה התורה לשים לב לכוחות היצירה והפריחה שמלבלבים באומה – הבונה הנוטע והמארש, ולהשיבם לביתם, פן יושבתו כוחות החיים מן הלחץ והפחד. אלו העסוקים בעניינים יצירתיים וחשובים, אינם יכולים להשתתף במלחמה, פן לא יוכלו לסיים את עיסוקם בתיקון העולם והרחבת גבולם, מפני המתח שבהרחבת הגבול במקום אחר.

ה"פן" נדרש כאן בשני פנים הקשורים זה לזה: הפרטי והכללי. אדם שיש לו כבר אישה וילדים, מְצֻווה על פי התורה לשכוח אותם כשהוא הולך למלחמה, אך אדם שנמצא באמצע תהליך של בניית ביתו, הוא קרוע. בתוכו מתגלה יראה חיובית, שמא לא יוכל להמשיך להצמיח את התהליך בו הוא נתון, לכן התורה 'משחררת' אותו לביתו. אלא, שלא רק מצידו הפרטי היראה כאן חיובית, אלא גם מן הצד הלאומי. יש עניין לאומי שחלק מן הלוחמים ישובו לביתם, מפני שהאומה צריכה להיות מספיק בטוחה ביכולתה לנצח גם כאשר השורות אינן מלאות, כפי שמצאנו אצל גדעון[ח]. לפיכך אנו מוצאים שדווקא הכהן הוא אשר מכריז על הנוטע, הבונה והמארש השבים לביתם, מפני שתפקידו- לחשוף את כוח היראה החיובי ולכוונו לקדושה. לעומת זאת, על הירא ורך הלבב מצווה דווקא השוטר, אשר מסדיר את המלחמה בפועל שתהיה כדבעי[ט].

לעומת שלושת השבים מן המלחמה שהזכרנו לעיל, הירא ורך הלבב המלא בחידלון, מבטא את הפחד בהתגלמותו. יראתו היא יראה שלילית, והוא הנגטיב הגמור לדרישת התורה לבוא באומץ אל הקרב ולא לפחד מן המלחמה. התורה מורה שלא תהיה בשדה הקרב ולו התנוצצות של פחד קל שבקלים, מפני שיש סכנה שאפילו גילוי של פחד מועט ישפיע על שאר החיילים, "וימס את לבב אחיו", לכן על הירא לשוב לביתו.

כאשר מתחילה המלחמה ובאים להילחם באויב, מצווה התורה לקרוא בתחילה לשלום. מהלך זה מאפשר את היכולת "להרוויח את כל הקופה" - לנצח ללא קרב, וממילא להרוויח את כל רכושו של האויב שיהיה למס עובד. יש בכך ניצחון גמור כאשר האויב נעשה כפוף אל כובשו, ונעשה חדל כוח אף בעיני עצמו. התורה מלמדת שאפילו למי שהוא "עם רב ממך", צריך להתייחס כמנוצח גמור שמצד עצמו אין בו כלום. התורה אף מדגישה כי אסור לנו להיות רכי לב ולהתייחס לעצמינו כחסרי ערך, מפני שבקרבנו מתגלה אלוקותו יתברך- "ה' אלוקיכם ההולך עמכם".

כאשר מלמדת אותנו התורה לפגוע באויב ולהשאיר כמה שיותר אוצרות אצלנו, יש בכך גילוי של מידת הביטחון האלוקית. לכל הרכוש וריבוי השפע ולכל מה שאנו פועלים בעולם יש ערך. בוודאי שלנו עצמינו, בנים לה' אלוקינו, יש ערך. אולם, לאויב המתנכר ליוצרו אין באמת ערך, לכן יש לקרוא לו לשלום. אם בכל זאת הוא מעיז לא לענות לשלום, סימן לדבר שהוא מחזיק את עצמו כבעל ערך. ואולי, קרוב לוודאי, יש בתשובתו גם ללמד על עצמינו, שלא נענה לשלום מפני שלא פנינו אליו בביטחון מוחלט. "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עימו"[י]. השחתת העצים אף היא מלמדת על פחד וחוסר בטחון בניצחון, כפי שהסברנו לעיל בשם הרמב"ן.

 

בְּמִלְחֶמֶת הַיֶּצֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר

כל ענייני המלחמה שמנינו כאן וחלקיה השונים של היראה, אינם מובנים רק כפשוטם, אלא מתפרשים בדברי רבותינו כמשל למלחמת היצר[יא].

נתבונן תחילה ביחס שבין המשל לנמשל. בדורות קדמונים, המשל- המלחמה הממשית, והנמשל - מלחמת היצר, היו שייכים לשני עולמות שונים שאינם קרובים זה לזה. בעת הגלות, לא הייתה המלחמה הממשית עניין רלוונטי ומעשי, והייתה מוסברת רק כסיפור על צבאות אחרים, על ימים מקדם, או כהלכתא למשיחא. לעומת זאת, הנמשל השייך למלחמה שבעבודת ה', היה ממשי, ומילא את חדרי הלב של כל ירא ה'. לעומת זאת, בימינו, ימים של משיח וגאולה, כשכבר קיבצנו ה' יתברך מן הגלות והביאנו לארץ, משל המלחמה הוא מעשי וממשי. כל הלכות המשיח ברמב"ם מופיעות תחת הכותרת "הלכות מלכים ומלחמותיהם", וכעת שיש לנו מדינה, אנו יוצאים להילחם בפועל ממש.

זאת ועוד. החלוקה בין המשל לנמשל, בין המלחמה בפועל למלחמה הרוחנית, מיטשטשת יותר ויותר, כאשר אנשי המלחמה שבפועל נעשים גם אנשים עובדי ה' הנלחמים גם את מלחמת היצר. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה הייתה קיימת חלוקה בין שתי העולמות: רוב עובדי ה' לא היו בין יוצאי המלחמה, ואילו רובם של היוצאים למלחמה לא היו עובדי ה'. אולם היום מתגלה שאלו שיש להם תוקף במלחמה, הם בעיקר גם אלו שמנצחים את היצר הרע. הפער בין המשל לנמשל מצטמצם עד כדי שהביטחון וחוסר היראה בקרב אינן רק עצות לניצחון במלחמה, אלא נעשות מתוך אמונה גדולה - "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". אם כן, משל המלחמה הוא עבודת ה' עליונה שבעליונות, וממנה נמשך ענף גם לנמשל.

 

בִּטְּחוֹן הַתְּשוּבָה

"מלחמת היצר" והמאבק לתיקון החטאים והנפילות, הינם חלק מרכזי בתהליך התשובה. וכמו במלחמה הממשית, כך גם במלחמת היצר, המונעים העיקריים הם היראה והפחד, הגורמים לאדם לחשוש כי הוא אינו יכול לנצח במלחמה הזו. לעומת זאת, ההצלחה טמונה בביטחון פנימי בניצחון. הנקודה החשובה והעמוקה שיכולה להכריע את המלחמה נגד האויב מבית, היא השאלה האם האדם מפחד מהיצר הרע, או לאו. הניצחון או הכישלון של מלחמת היצר ותהליך ההזדככות של התשובה תלויים בשאלה זו.

אדם מפחד מפני שהוא חושב שאינו יכול להילחם מלחמה כה קשה, אך אינו יודע כי באמת אין בה כל קושי. כך אומר מרן הרב קוק הכהן זצ"ל בפסקה קצרת כמות ורבת איכות בספרו "אורות התשובה": "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"[יב]. בהקשר זה מדגיש ואומר הרב קוק: "ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה"[יג]. כלומר, הבסיס לתהליך התשובה ומלחמת היצר הוא הביטחון הגמור בניצחון, ומיגור הפחד מן הכישלון.

אכן כפי שאמרו חז"ל- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להורגו, ואלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו"[יד]. היצר הרע נראה כבעל כוחות עצומים- "סוס ורכב, עם רב ממך". אולם, במלחמת התשובה האדם אינו עומד לבדו מול היצר הרע, אלא- "ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". בעבודת התשובה צריך האדם לדעת שהוא אינו עומד לבדו במלחמה הזו. הקב"ה נמצא איתנו בתוך המצוקה מול עם רב וחזק. הוא מתהלך בתוך המאבקים שלנו למען ניצחוננו, והוא שמעורר אותנו להרהורי תשובה. זהו היסוד לכל תהליך התשובה- "ההסברה הכללית של בטחון התשובה", שהקב"ה הוא שפועל את כל תהליך התשובה שלנו בתוכנו. אנו אמנם הולכים להילחם, אך הקב"ה הוא שנותן לנו את הכוח לכך.

על זו הדרך מסביר הר"ן בדרשותיו את הפסוק "ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"[טו] – לכתחילה, בניחותא. כלומר, אדם צריך לדעת שאכן יש לו כוח ואומץ. יחד עם זאת עליו לדעת "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". הקב"ה הוא אשר נותן לנו את הכוחות להילחם, ורק מבקש שנפתח פתח עבורו, בכדי שיוכל לפעול בקרבנו- "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם"[טז]. זהו הביטחון הגדול אשר עמו יש לגשת אל תהליך התשובה בימי אלול.

אלו"ל ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", כלומר, המלחמה מתחילה באדם שצריך להתגבר, ורק אם ינצח ויהיה כולו "לדודי", אז הקב"ה יבוא מצידו - "דודי לי". אם נדקדק בלשון הפסוק נגלה כי באמת, כבר מלכתחילה, עוד לפני הפנייה אל ה' מצד האדם, ה' יתברך נקרא בכינוי 'דודי'- משמע - אוהב אותי, רוצה בי, ומסייע בידי, אף לפני שפניתי אליו. כך מתפרש הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני"[יז], שאנו אומרים בימי הרחמים, שהקב"ה הוא שמבקש מאיתנו שנבקש את פניו. הוא נושא פנים אלינו, רוצה להאיר לנו ומבקש שרק נרצה את מאור הפנים שלו ונתבונן בו. רק לאחר מכן אנו מצידנו נענים לו- "את פניך ה' אבקש".

 

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי

ניתן להסביר את ארבעת הדינים שמנינו לעיל לפי דברי רבי אברהם אבולעפיה, הרומז את סדר ארבע אותיות שם הוי"ה בראשי התיבות "יצר הטוב ויצר הרע". היצר הטוב רומז לשני הדינים הראשונים בענייני המלחמה המתקיימים בבני ישראל- שלושת השבים מן המלחמה, והירא ורך הלבב. היצר הרע רומז לשני הדינים האחרונים המתייחסים לכוחות האויב- הקריאה לשלום, ואיסור השחתת העצים.

כיצד נכוון את כוחות היצר הטוב למאבק ולמלחמת התשובה? בחודש אלול ישנה נטייה לאדם לחשוב כי כל מה שהוא עושה ופועל- לא שווה מאומה. האדם מרגיש כאילו הוא עדיין לא התחיל לעבוד את ה' באמת. אדם מעין זה הוא אחד שיש לו אומץ למלחמה, אך הוא אינו קשוב מספיק לכל תהליכי הצמיחה המתרחשים בתוכו, ואף מזלזל בעצמו, בכוחו ובאוצרותיו הרבים. כנגד אדם זה עומד הכהן ומכריז שלא כך יוצאים למלחמה. אם אדם נטע או התחיל לבנות משהו לשם שמים, עליו לעזוב את המלחמה ולא לעסוק בתשובה, אלא להמשיך במלוא כוחותיו את עיסוקיו- לחנוך את ביתו, לחלל את כרמו או לקחת את ארוסתו. אדם כזה צריך לתת מקום וכוח למה שכבר התחיל לנבוט בתוכו ולא להתעלם מכל זאת. כל דבר טוב שאדם עשה, עליו לתת לו להבשיל, ולא למוחקו על ידי תשובה מוטעית.

המחשבה שצריך לעזוב הכל בשביל להילחם באויב, נובעת מן החפץ והרצון בניצחון על האויב, ומן המחשבה שאם לא נכנוס את כל כוחותינו למאבק ולמלחמה, לא נוכל להצליח. אולם גישה זו אינה נכונה, מפני שבאמת עלינו להירגע, ולא לתת לליבנו לירך ולירוא מפני האויבים, אלא לתת לצדדים הרכים של המציאות בהם נגענו- בית, כרם ואישה, לנבוט ולצמוח.

תהליך התשובה אינו כולל מחיקה של כל עיסוק קודם במציאות. מחיקה מעין זו מבטאת פחד, שאינו שייך כלל לתשובה. עלינו לבטוח שהקב"ה ברחמיו יכול לתת לנו מספיק כוחות לחנוך, לחלל ולקחת, ויחד עם זאת, גם לנצח במלחמה.

אדם שנמצא במצב גרוע יותר בהבנת עצמו, בטוח כי אין לו כל ערך, והוא לא יכול כלל לנצח את המלחמה הזאת. לחלקים מעין אלה באישיות האדם, אשר זורעים בו פחד ואימה ושאינם מאמינים בקלותה של תשובה וביכולת הניצחון, אין כל מקום במלחמה, וצריך להשיבם לביתם. שם עליהם לעשות תשובה, כי בהם עצמם מתגלה האויב הסמוי, הוא היצר הרע, אשר מרפה ידיו של אדם "הירא מעבירות שבידו"[יח]. בעצם, הפחד מפני היכולת להילחם הוא החטא היותר חמור של בעל העבירות, ואותו יש לתקן. כל זאת ביחס לכוחותיו של השב, וביחס ליצרו הטוב.

כאשר ניגש האדם למלחמה עצמה, היצר הרע הבא כנגדו הולך וגדל, "עם רב, סוס ורכב". על כך אומרת התורה שצריך לקרוא לשלום לכוחות הרוע הללו, ולגייס גם אותם לעבוד את ה'- "ועבדוך"[יט], "בכל לבבך - בשני יצריך"[כ]. אסור לפחד מן היצר הרע אלא להקשיב לו- האם הוא משלים, או שמא מסרב לשלום. יש חלקי רע בתוכנו שישלימו, שנצליח לרתום אלינו, וזוהי התשובה הרצויה ביותר, "תשובה מאהבה", בה היצר הרע מגלה שהוא בעצמו אוהב את ה', ושב אליו בכל ליבו.

אם היצר הרע אכן נענה לקריאת השלום הזו, אסור לפחד מפני שיתרחש בעתיד. הפחד הוא המפיל, ואין גרוע יותר ממנו. אם היצר הרע אינו נענה לשלום, ישנם כמה דרכי פעולה. אם הוא בבחינת 'היתר' – כאומות הרחוקות שאינן צאצאי "ארור כנען", איננו צריכים להשמידו, אלא לנהל אותו ולשלוט בו. האיסור לתת לאויב לשלוט מתבטא בהריגת הזכרים, ובשליטה בנשים, בטף וברכוש. אך אם הוא בבחינת 'איסור' - כמו שבעת העממים, האומות הקרובות אלינו, צריך להשמיד את כל הרע- "לא תחיה כל נשמה". גם במהלך הזה לא צריך לפחד מאף אחד ומפני 'מה יגידו'. כשם שאסור לפחד לקחת את כל הכוחות של העולם הזה לקדושה, כך לא צריך לפחד כאשר נלחמים בהם בלי שום חשבון.

גם בעת המלחמה עצמה, כאשר היצר הרע לא נענה לשלום אלא פונה למלחמה, צריך להמשיך להילחם באומץ וללא כל פחד. עצי המאכל הם רכיבים הנלווים ליצר הרע, ובכוחם להזין כל מי שייטול מהם. אסור להשחיתם בטענה שמא האויב יצליח לנצח במלחמה ויוכל להשתמש בהם, אלא יש לבטוח בניצחון. הרי כעת זהו רכושנו, ועלינו להשתמש בו ליצר הטוב בלא לדאוג מה יהיה מחר. הפחד עצמו הוא שעלול להביא את המחר, 'אשר יגורתי בא לי'[כא], ואילו תחושת הניצחון בכוחה להביא את הניצחון השלם. "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"[כב].



[א] דברים כ, א.

[ב] רמב"ן דברים כ, ד-ה.

[ג] דברים כ, יח.

[ד] רש"י דברים כ, יב.

[ה] רמב"ן, דברים כ, יט-כ.

[ו] דברים כ, ג-ד.

[ז] בדין הראשון השייך לענייני המלחמה, עוסקת התורה במעטפת של האדם ומעשיו- ביתו, נטיעותיו ואשתו. הבונה, הנוטע והמארש מוזכרים כנגד שלוש תאוות: הבונה כנגד תאוות ממון, הנוטע – כנגד תאוות האכילה, והמארש כנגד תאוות נשים. ולא כאן המקום להאריך בכך.

[ח] שופטים ז.

[ט] על ההבדל בין הכהן לשוטר עומד הרמב"ן בפירושו (כ, ה): "והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם".

[י] משלי טז, ז.

[יא] מובא בדברי חז"ל- "כי תצא למלחמה- לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע", (ילקוט שמעוני תצא, רמז תתקכד). וכן ראה בזוהר חדש, כי תצא ג, ע"ב.

[יב] אורות התשובה י"ד, ד 1.

[יג] אגרות הראי"ה חלק ב' אגרת שע"ח. האיגרת מובאת גם כהקדמה ל"אורות התשובה".

[יד] קידושין ל:

[טו] דברים ח, יז.

[טז] שיר השירים רבה ה, ג.

[יז] תהלים כז, ח.

[יח] סוטה ח, ה.

[יט] דברים כ, יא.

[כ] ברכות ט, ה.

[כא] לפי איוב ג, כה.

[כב] תהלים כז, יג-יד.

עבור לתוכן העמוד