• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

מורשה - פרשת וזאת הברכה, שמחת תורה

ארבע פנינים זו על גבי זו, עומק לפנים מעומק,
יחורזו כאן לכדי הבנה שלמה.
מהי התורה שניתנה לנו 'מורשה',
ומהו היחס העמוק בינינו לבינה.


תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

פרשת 'וזאת הברכה' הנקראת בשמחת תורה, עוסקת בעניין הקשר של התורה לישראל. זהו אף עניינה של שמחת התורה- הדבקות שישראל דבקים בתורה. ביום זה איננו עוסקים רק בעניין מעלתה של התורה מצד עצמה, אלא בעיקר מצד עומק הקשר והדיבוק של ישראל אליה.

בפרשתנו, מברך משה רבנו את עם ישראל: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ"[א]. אך עוד לפני הברכות הפרטיות לכל שבט ושבט, פותח משה בברכה כללית אל ישראל כולם, כאיש אחד: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ"[ב].

ברכתו של משה לישראל היא ברכת התורה, והוא מברכה לא רק ביום מותו. כל חייו הינם מסירות נפש לברכה זו, מהר סיני בו קבל משה את שליחותו להיות מנהיגם של ישראל במעמד הסנה, דרך קבלת תורה במעמד הר סיני עצמו, ועד הפסוקים החותמים את התורה כולה, העוסקים אף הם בעניין התורה- "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל"[ג].

"ולכל היד החזקה", אומרים רבותינו: זהו מעמד הר סיני[ד]. כמו הפרשה כולה, גם פסוק זה לא עוסק בעצם מעלתה של תורה, תוכנה ועניינה, אלא במה שנחקק בליבותיהם של ישראל כשניתנה התורה- "ולכל המורא הגדול"; יראת שמיים ויראת הרוממות העליונה, לה זכו ישראל על ידי התורה.

בתחילת הפרשה אנו מוצאים פסוק מיוחד, העוסק באופן מפורש בקשר המיוחד שבין ישראל לבין התורה: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"[ה]. על פסוק זה דרשו חז"ל, ואף נפסק להלכה בשו"ע, שאלו המילים הראשונות שצריך ללמד ילד שהחל לדבר[ו]: "תנו רבנן: קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה. מאי היא? אמר רב המנונא: "תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב'"[ז].

בפרשת "והיה אם שמוע" מדקדקים חז"ל על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"[ח], שיש ללמד את הילד המגיע לכלל דעה בדברי תורה. אומר רש"י- "משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה ציווה לנו משה', שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה"[ט]. כל כך עמוקים הדברים, עד שאומרים חז"ל - "לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

המילה "מורשה" מתפרשת כאן מלשון ירושה הניתנת מאב לבנו. אך אין הכוונה לירושה הניתנת לאחר מיתה, אלא זו הניתנת על ידי האב בעודו בחיים. מהרגע הראשון שהתינוק מתחיל לדבר, האב מנחיל לו את תחילת ירושתו היקרה מכל – את התורה. האב לא רק זן ומפרנס את בנו ודואג לו לרווחתו החומרית, אלא בירושת התורה הוא מנחיל לו את עצם החיים. אך אם לאו, חלילה, כאילו קוברו בעודו בחייו.

 

שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ

"מורשה קהילת יעקב", משמע- מורשה זו היא לכל הדורות כולם. לכן אנו מצווים להנחיל את הפסוק הזה בעצמו לבנינו בראשית גידולם. אולם, רבותינו מוציאים את הפירוש למילה 'מורשה' מידי פשוטו. ראשית הדבר נעוץ במשנה במסכת אבות, היוצאת כנגד פשט הכתוב: "רבי יוסי אומר... התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך"[י]. כלומר, התורה אינה ירושה שעוברת מאב לבן, אלא- "מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול – יבוא וייטול"[יא].

דברי ר' יוסי הם מוכרחים מהמציאות, שהרי מי שאינו רוצה לא נוטל ולא לומד תורה, אלא שהם סותרים את פשט הפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה". פשט המילה 'מורשה' הוא, שהתורה ניתנת לאדם ממילא, והוא אינו צריך לעשות לשם כך דבר. אולם לפי דברי ר' יוסי, התורה אינה מתקבלת בירושה, אלא בשביל ליטול את התורה ולקנותה, צריך האדם לעמול ולהתייגע יומם ולילה, כפי שמצווה הקב"ה את יהושע בהפטרה לשמחת תורה- "והגית בו יומם ולילה"[יב]. אין התורה נקנית אלא למי שממית עצמו באוהלה של תורה[יג] ועמל בה, ואין היא ניתנת בירושה.

מדוע דורשים חז"ל את המילה "מורשה", שלא על דרך הפשט? מפני שגם בירושה לא הכל מתקבל בירושה. כלומר, גם אדם שמקבל ירושה גדולה ומופלאה שלא עמל בשבילה, צריך לעשות ולפעול על מנת לממש אותה, להשתמש בה וליהנות ממנה. אפשר להביא את הסוס עד השוקת, אך אי אפשר לשתות במקומו.

אכן באופן פשוט התורה היא ירושה לישראל, בלי שנעשה בה דבר. אולם, אין בכך די. יש לעמול על מנת להשתמש ו"ליטול" ירושה זו. לכן לפי ר' יוסי, מהרגע שהתינוק בר-דעת, על אביו ללמדו- "תורה ציווה לנו משה מורשה", ולומר לו: "דע לך שזכית באוצרות אין קץ, אוצרות מופלאים. התורה יקרה מפנינים, מזהב ומפז רב, ומעולם לא היה אדם עשיר כמותך בעולם מצד מה שירשת. אבל, דע לך שאם לא תשתמש בירושה- לא תיהנה מפירותיה, אך אם תשתמש בה, הרי תניב אוצרות עד אין חקר". קניית התורה, הלימוד והעיסוק בה הם השימוש הראוי בירושה זו, ולולא זאת, יישאר האדם כעני ורש.

ה"שפת אמת", מדייק דיוק נפלא, ופותר את כל הסוגיה הזאת לפי דרכו. לפי הכתוב "מורשה קהילת יעקב", מסביר ה"שפת אמת" כי יורשי התורה הם קהילת יעקב - כלל ישראל. לכן הדרישה "התקן עצמך ללמוד תורה" זו הדרך שבה היחיד נכלל באוצר נשמות ישראל, ואז היא נעשית לו מורשה[יד].

 

אַל תִּקְרִי מוֹרָשָׁה

על הפסוק "תורה ציווה לנו מושה מורשה קהילת יעקב", דורשים רבותינו דרשות נוספות זו לפנים מזו, זו נפלאה מזו, המוציאות את המילה "מורשה" מידי פשוטה, ומלמדות על הקשר שבין ישראל לתורה.

הדרשה הראשונה, מופיעה במסכת ברכות בגמרא העוסקת בפשרם של חלומות הבאים על האדם. בהקשר לעניינינו אומרת הגמרא שאם אדם חולם שהוא לוקח נערה מאורשה, הדבר מורה שעליו לצפות לתורה:

 

הבא על נערה המאורשה- יצפה לתורה, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – אל תקרי מורשה אלא מאורשה[טו].

 

הגמרא אומרת כאן דבר נורא ואיום, ואילולא דברים כתובים אי אפשר לאומרם. הרי אם אדם חולם חלום מעין זה, ואפילו אדם פשוט, הוא מזדעזע מעצמו- כיצד חלם חלום כזה, ולאיזה שפל המדרגה הוא הגיע? אולם חז"ל אומרים דבר מפתיע, שיש בכך מעלה גדולה, ועליו לצפות לתורה.

 

במסכת פסחים דורשת הגמרא באריכות על המתח העצום שבין תלמידי חכמים לעמי ארצות, ומתארת את השנאה המופלגה ששונאים עמי הארצות את תלמידי החכמים, - "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר". הגמרא מוסיפה ולומדת לימוד נוסף על הפסוק בו אנו עוסקים, שאם תלמיד חכם לומד תורה לפני עם הארץ, כאילו הוא לוקח את ארוסתו בפניו:

 

תנא רבי חייא, כל העוסק בתורה לפני עמי הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה מורשה" – אל תקרי מורשה אלא מאורשה[טז].

 

דרשה שלישית, מופלגת גם היא, על הפסוק "משה מורשה קהילת יעקב", מופיעה בגמרא במסכת סנהדרין. אין בדרשה זו רק דברי אגדתא, אלא הלכה למעשה בעניינים של חיים ומוות:

 

ואמר רבי יוחנן, עובד כוכבים שעוסק בתורה- חייב מיתה, שנאמר: "תורה ציוה לנו מורשה" – לנו מורשה ולא להם[יז].

 

דין זה נפסק הלכה למעשה ברמב"ם, אלא שלפי הרמב"ם אין זו מיתה בידי אדם אלא בידי שמים[יח]. אמנם בשו"ע דין זה אינו מופיע, אך לא נערכו בו הלכות מסוג זה.

על כך מקשה הגמרא, שאם אכן אסור לגוי ללמוד תורה, ואם עשה כן הוא מתחייב במיתה, צריך למנות מצווה נוספת על שבע מצוות בני נח, שאסור ללמוד תורה. כיוצא בזה, שמירת שבת היא מצווה נוספת האסורה על גוי ואם מקיימה חייב מיתה. גם דין זה נפסק להלכה, ולכאורה גם הוא צריך להתווסף למצוות בני נח, "וליחשבה גבי שבע מצוות?!".

מסבירה הגמרא ומביאה שני תירוצים לפי הפשט ולפי הדרש. התירוץ הראשון- "מאן דאמר מורשה– מיגזל קגזיל לה", כלומר, לפי הסובר שהפסוק נשאר כפשוטו- "מורשה", התורה שייכת לישראל בלבד. לכן, גוי שלומד תורה - גזל אותה, ובכך עבר על איסור גזל משבע מצוות בני נח, וחייב מיתה. התירוץ השני – "ומאן דאמר מאורשה - בסקילה". כלומר, לפי דרש הפסוק, שהתורה היא מאורשה לישראל, גוי הלומד תורה כאילו לוקח נערה מאורשה, וחייב סקילה.

 

יִשְרָאֵל וְתּוֹרָה- חַד הוּא

דרשות אלו על הפסוק "מורשה קהילת יעקב", הן דרשות מופלאות- פלא על גבי פלא. לא די שהפכו את פשט הכתוב, שהרי הכתוב אומר 'מורשה' וחז"ל אומרים "מאורשה", אלא שחז"ל לקחו את הדרוש הזה ומפליגים איתו למחוזות שלא תשורם עין.

בדרשות הללו אנו מוצאים שלוש דרגות זו על גבי זו. דברי הגמרא במסכת סנהדרין- "עובד כוכבים שלמד תורה חייב מיתה", מבררים את הפן החיצוני של התורה, כלפי הגויים, ומחדדים, כי התורה שייכת לישראל, ולא לאומות העולם. הגמרא בפסחים- "כל העוסק בתורה לפני עמי הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו", הולכת פנימה, ומדברת על היחס בין תלמידי החכמים לעמי הארצות בתוך עם ישראל. כאן מלמדת הגמרא כי גם לעמי הארץ ישנה שייכות לתורה. הגמרא בברכות – "הבא על נערה מאורשה- יצפה לתורה", הולכת לפני ולפנים- ללומד התורה בעצמו.

בדרגה החיצונית, ביחס שבין ישראל לגויים, מלמדים חכמינו, כי התורה שייכת לישראל מתוקף ירושתם. הם בעלי הבית על התורה ללא כל עוררין, ואין לזר רשות לגעת בה. לכן גוי שלמד תורה הוא גזלן, מפני שהתורה אינה שייכת לו כלל וכלל. התורה אינה חכמה ככל החוכמות שמי שרוצה יבוא וייטול, אלא היא שייכת לישראל בין אם הם עוסקים בה, ובין אם לאו.

בדרגה הבאה מלמדים חכמינו, כי אפילו עם הארץ מישראל, גם הוא בעל הבית על התורה, למרות שאינו עוסק בה. מסביר המהרש"א "כי התורה נמשלה לאישה בכמה מקומות. ובתחילת נתינתה לישראל הריהי כארוסה. עד אחר שילמדה, שנעשית לו כאישה". בתחילת נתינת התורה לישראל הריהי כארוסה, שבמשך שנים עשר חודש מביאה את כליה, והאיש מכין את כליו, עד שהוא כונסה לתוך ביתו בנישואין.

אם כן, עם הארץ שאיננו לומד תורה, התורה נשארת לו כארוסה, שהרי הוא לא התקין את ביתו, והוא לא כונסה לתוך ביתו. לכן, אם תלמיד חכם עוסק בתורה בפני עם הארץ, הוא כביכול לוקח את התורה לעם הארץ, והוא כבועל ארוסתו בפניו, מפני השייכות של התורה לכל ישראל.

 

אֶלָּא מְאוֹרָשָה

דין סקילה לגוי שלומד תורה, מלמד דרגה נוספת ביחס התורה לישראל. בניגוד לדברי המהרש"א אשר ביאר ששלב האירוסין מציין רק את תחילת הדרך, ואין בו עדיין הוצאה לפועל כבחיי הנישואין, כאן אנו מוצאים שדין נערה מאורשה, בסקילה, חמור יותר מלוקח אשת איש, שדינו בחנק. ואכן יש להבין- כיצד הברית עם נערה מאורשה היא בתוקף גדול יותר מאשר ברית עם נשואה?

האירוסין הם השלב בו מתגלה השורש ועומק הקשר בין איש לאשתו. זהו זמן מלא וגדוש בכמיהה פנימית שעוד לא יצאה אל הפועל, וכל מה שעתיד להופיע ניזון ממנו. זהו אף סיבת הדין שמי שארס אישה ולא לקחה, צריך לשוב לביתו בעת מלחמה.

לאור הבחנה זו יש להבין כי היחס בין ישראל לתורה אינו כיחס לחפץ שאנו בעלים עליו. התורה אינה רק חפץ, כירושה, ואינה רק הכנה כשלב האירוסין לפני הנישואין, כפי שמופיע בדברי המהרש"א. יש כאן קשר חיים עמוק. התורה היא נשמתה התאומה של כנסת ישראל, כפלגא דגופא וכאשת ברית. כאשר איש ואישה נקשרים יחד בברית הנישואין מתגלה שהם נשמה אחת, "ישראל ואורייתא – חד הוא[יט]". כאשר אדם מתקשר עם 'פלגא דגופא' שלו, הוא נעשה אדם שלם, בלא קשר לכמות הרכוש או זמני הפגישות ביניהם, ולענייננו - למעלה מן החשבון כמה תורה הוא למד עד היום.

לימוד התורה, כפי שהוא מוסבר כאן, אינו דומה לליקוחין של אשה. כשאדם לוקח אשה היא כולה איתו בביתו, אך כשאדם לומד תורה, עדיין אין כאן לקיחה שלמה, מפני שתמיד התורה היא בבחינת 'מאורשה', שאפשר לקחת אותה וללומדה עוד ועוד. כך פירש הבעש"ט את הפסוק "תורת ה' תמימה" - שלא נגע בה אדם מעולם. לעולם היא נשארת בתמימותה, גם אם היא כבר נלמדה יומם ולילה.

הברית בין החתן אל הנערה המאורשה מבטא את טיב הקשר של ישראל לתורה, הן בקרב עם הארץ שלא למד מעולם, והן בקרב תלמידי החכמים, שלמדו את התורה כולה. עבור כולם היא תמיד נשארת בבחינת מאורשה. כמו לתלמיד חכם, גם לעם הארץ ישנו קישור לתורה. לכן כאשר תלמיד חכם לומד תורה בפני עם הארץ, הוא מגיב בשנאה עצומה, מפני שזוהי גם בת בריתו. בדרך זו מובן מדוע גוי שלומד תורה חייב מיתה, מפני שהוא כאותו אחד המטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה[כ].

המדרש בויקרא רבה מביא מעשה מופלא בעניין זה[כא]: מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה לבוש בבגדים נאים כתלמיד חכם, והיה ר' ינאי סבור שאותו אדם הוא תלמיד חכם. אמר לו ר' ינאי: האם תסכים להתארח אצלנו?. אמר לו אותו אדם: כן. הכניסו ר' ינאי לביתו האכילו והשקהו. בדק ר' ינאי את אותו אדם במקרא, ומצא שאינו יודע מקרא. בדקו במשנה, ומצא שאינו יודע גם זאת, וכן באגדה ובתלמוד. אמר ר' ינאי לאותו אדם: קח כוס וברך ברכת המזון, אמר לו אותו אדם: יברך ינאי בביתו, אמר לו ר' ינאי: אם תוכל אמור מה שאני אומר לך, הסכים אותו האיש, אמר לו ר' ינאי: אמור- "אכל הכלב לחמו של ר' ינאי". קם אותו האיש בחמתו ותפס את ר' ינאי כתובע תביעה, אמר לו: "ירושה שיש לי בידך ואתה מונע אותה ממני", אמר לו ר' ינאי: "ומהי ירושתך אצלי?". אמר לו: "יום אחד הייתי עובד לפני בית המדרש ושמעתי קולם של התינוקות שאומרים 'תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב', 'מורשה קהלת ינאי' לא כתוב שם אלא 'קהלת יעקב'.

אותו אדם בא אל ר' ינאי בטענה- מדוע הוא מחזיק את הירושה שלו, ולא מתחלק עמו בה. התורה שייכת לכלל ישראל, גם לעם הארץ שלא למד תורה מימיו, מפני שהיא ניתנה בירושה לכל ישראל- "מורשה קהילת יעקב", ואינה שייכת רק לתלמידי החכמים, או לר' ינאי.

למעלה מכל זאת מלמדים רבותינו שהקשר אמיתי כל כך עד שהוא פועל גם הפוך. הנקודה העצמית בעומק אישיות של כל יהודי זוהי התורה. לא רק התורה שייכת לו, אלא לא פחות מכך הוא שייך לתורה כ'פלגא דגופא'. על כן כל יהודי החולם בלילה שבא על נערה המאורשה, חלום המציף את הכמיהות, הכיסופים והשייכות העמוקים ביותר. לכן מלמדים רבותינו שאין זו טומאה רצוצה, אלא ביטוי נשמתי עמוק לקשר העצמי שיש לכל אחד מישראל אל התורה. אין עומק של קשר כמו אל נערה מאורשה, אלא לתורה. ואם ישאלך אדם: "הרי אין מדובר בחלום על ארוסתו שלו, אלא על ארוסה בעלמא, ויש בכך פגיעה בקדושה ולא ביטוי לה?" אדרבה, דווקא בכך מתגלה עומק הקשר שבין נשמתם של ישראל לתורה. מפני שמשל זה מביע תשוקה שקודמת לדמות חיצונית ולשייכות ממוסדת עימה, והוא מגיע אל עצם הנטייה להתקשרות עם פלגא דגופא עד כדי להיות אחד עמו. על עניין זה אומרים רבותינו שהוא לעולם נוגע לקשר עם התורה גם אם בלבושיו הוא נראה רחוק מאד. דווקא הפער העצום שבין איסור נערה מאורסה לדבקות בתורה, מלמד על המקום השורשי הגנוז במעמקי האישיות שבו הדברים אמורים. על כן נראה שבמאמר זה לימדונו רבותינו את עומק העומקים, שאינו תלוי בדבר, שבין ישראל לתורה.

 

מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב

לאחר כל זאת, בכל זאת יש להסביר את פשט דברי התורה. מדוע אומרת התורה דווקא "מורשה"? לכאורה לפי דברינו היה ראוי שייכתב "מאורשה קהילת יעקב", שהתורה היא כבת זוגם של ישראל, והקשר אליה הוא קשר בל יימוט, אפילו עמי הארצות ואפילו אדם שחולם חלומות טמאים בלילה.

אך באמת, אומרת התורה בפשט, שהתורה היא "מורשה" מפני שכל כך גדלה מעלתם של ישראל ונשמתם, שהרי הם חלק אלוק ממעל ממש[כב], עד שהם קודמים במעלתם אפילו לתורה[כג]. לכן מעל ומעבר לקשר של חתן וכלה, התורה אינה רק כבת זוגם, אלא לגודל מעלתם, היא נחשבת כחפץ בפניהם- "מורשה". רק מצד הגילויים של נשמתנו, התורה היא "מאורשה", כבת זוגנו, אבל מצד עומק מעלת הנשמה של ישראל והשתרשותם בה' יתברך, התורה היא כחפץ. "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים"[כד]. ואף ש"כל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ"[כה], בכל זאת לא יצאה מכלל חפץ.

אפשר אולי לומר ששמחתם של ישראל בשמחת תורה באה לידי ביטוי בפועל דווקא כפשט פסוקים הללו, שהתורה היא ירושתנו. הרי בשמחת תורה אנחנו לא פותחים את התורה ולא לומדים בה. אלא, עיקר שמחתנו בה, שאנו לוקחים אותה כמו חפץ. אז מתגלה מדרגתו האלוקית של כל אחד מישראל כשורש לקישורו אל התורה, ומתוך כך עולה השמחה עד בלי די.

 


[א] דברים לג, א.

[ב] שם, ב.

[ג] דברים לד, י-יב.

[ד] רש"י על אתר- "שקבל את התורה בלוחות בידיו".

[ה] שם, ד.

[ו] שולחן ערוך,יורה דעה רמה, ה: "מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו "תורה צוה לנו משה" ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט, עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות".

[ז] סוכה מב.

[ח] דברים יא, יט.

[ט] רש"י שם.

[י] אבות ב, יב.

[יא] יומא ב.

[יב] יהושע א, ח.

[יג] ''זאת התורה אדם כי ימות באהל'' (במדבר יט', יד), ואמרו חז''ל: ''אין דברי תורה מתקיימים אלא
במי שממית עצמו עליה'' (ברכות סג:).

[יד] שפת אמת, לסוכות, תרל"ב: "מורשה אחז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה וגם ארז"ל אינו ירושה לך. ודאי מי שהוא בכלל ישראל בודאי נאמר מורשה. אבל אין האדם יכול לבוא אל בחינה זו רק כשמתקין עצמו להיות בטל לכנסת ישראל כמ"ש קהלת יעקב".

[טו] ברכות נז.

[טז] פסחים מט:

[יז] סנהדרין נט.

[יח] משנה תורה, שופטים, הלכות מלכים י, יא-יב.

[יט] זוהר הקדוש ח"ג עג.

[כ] לפי סנהדרין קו.

[כא] ויקרא רבה ט, ג.

[כב] תניא א, ב.

[כג] תנא דבי אליהו, פרק יד, קהלת רבה פרשה א, ט.

[כד] תהלים יט, יא.

[כה] משלי ח, יא.

עבור לתוכן העמוד