• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לפני ה' תטהרו

מהו כוחו של קול השופר בתהליך התשובה של הימים הנוראים?
באמצעות התבוננות במהלך כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים
נסביר מהו היחס שבין הפנים לחוץ,
וכיצד קול השופר מבריח מן הקצה אל הקצה- מבחוץ, ועד לפני ולפנים.


קַטֵגוֹר וְסַנֵגוֹר

במסכת ראש השנה מובאת מחלוקת תנאים לגבי שופר של פרה. המשנה קובעת: "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה"[א], ומביאה טעם לדבר- "מפני שהוא קרן", אך רבי יוסי תמה: "והלא כל השופרות נקראו 'קרן', שנאמר "במשוך בקרן היובל"?", לכן סובר רבי יוסי שגם בקרן פרה אפשר לתקוע.

מחלוקת התנאים שבמשנה עוסקת בעניין שופר מקרן פרה, והגמרא מביאה סיבות נוספות בטעם האיסור, כמו סברתו של עולא[ב]: "עולא אמר: היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא. דאמר רב חסדא, מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? – לפי שאין קטגור נעשה סנגור". לדעת עולא, בגדי הזהב של הכהן הגדול מזכירים את הזהב של חטא העגל, וכיוון שהעגל הוא קטגור על ישראל, אי אפשר להופכו לסנגור ולבוא איתו לפני ולפנים, וכן גם לגבי שופר מקרן של פרה.

מקשה על כך הגמרא: "ולא? והאיכא דם פר!". ביום הכיפורים מזים מדם פר ושעיר לפני ולפנים. הפר הוא כמו עגל, ואם כן יש כאן 'קטגור שנעשה סנגור'! ומתרצת הגמרא: "כיון דאישתני- אישתני". כלומר, כיון שהפר השתנה על ידי שחיטתו, הוא נחשב כמישהו אחר ולא כפר שהוא קטגור.

מוסיפה הגמרא ושואלת מה עם הארון, הכפורת והכרוב שבקודש הקודשים, שגם הם עשויים זהב, ועונה: "'חוטא בל יקריב' קאמרינן". כלומר, שהארון, הכפורת והכרוב עומדים במקומם, ואין בהם מעשה הקרבה שאנו מקריבים לפני ה'. לפי הגמרא, כל עניין 'אין קטגור נעשה סנגור' שייך כשאנו באים להקריב לפני ה', ו"חוטא בל יקריב", אך כלי הקודש העומדים במקומם אינם שייכים לכך.

עוד שואלת הגמרא על הכף והמחתה העשויים זהב, שאיתם מביא הכהן הגדול את הקטורת והגחלים לתוך קודש הקודשים. עונה הגמרא: "חוטא בל יתנאה", כלומר, שהכף והמחתה הם כלי קודש, ובניגוד לבגדי הזהב הוא אינו מתנאה בהם.

 

פְּנִים וְחוּץ

אחרי כל הדברים הללו חוזרת הגמרא לראשית דבריה שהתייחסו רק לכניסה לפני ולפנים ומקשה: "והאיכא בגדי זהב מבחוץ!", כלומר, הכהן הגדול לובש את בגדי הזהב מחוץ לקודש הקודשים והוא מתנאה בהם, ויש בכך עניין 'קטגור שנעשה סנגור'? ומתרצת הגמרא "מבפנים קא אמרינן". כלומר, הזהירות לא להשתמש בקטגור שייכת רק כשנכנסים לפני ולפנים, אך בעבודה שלא בבית קודשי הקודשים אין חשש שכזה.  

נראה שבקושייתה האחרונה של הגמרא טמון לב ליבו של הדיון: מדוע יש הבדל בין החוץ לפנים? מדוע בחוץ קטגור נעשה סנגור, ואילו לפני ולפנים - קטגור אינו יכול להיעשות סנגור? לולי דברי הגמרא היה נראה לומר להיפך, שבחוץ אין קטגור נעשה סנגור, ואילו בפנים, מפני המעלה שיש בו, קטגור נעשה סנגור, אך הגמרא סוברת בדיוק להפך.

עניין 'קטגור שמעשה סנגור' דומה מאוד לעניין זדונות שנהפכים לשגגות או לזכויות. זדונות שנהפכים לזכויות זה בחינת 'קטגור שנעשה סנגור'. הדבר מתאים לכך שלכאורה בחוץ, במדרגה נמוכה יותר, קטגור לא יכול להיעשות סנגור, ואילו בפנים, אדרבה, הוא נעשה סנגור. זהו גם ההבדל בין כהן הדיוט הלובש בגדי לבן, המלמדים שעדיין יש צורך בטהרה, לכהן גדול הלובש בגדי זהב ועל ידו קטגור נעשה סנגור. אף על פי כן, אומרת הגמרא שבכהן גדול שנמצא בפנים במעלה עוד יותר עליונה, אין קטגור נעשה סנגור. והדברים צריכים ביאור.

ההבדל בין הפנים לחוץ מחזיר אותנו לסוגיה בה פתחה הגמרא בעניין שופר של פרה. עולא הסביר שאין תוקעים בקרן של פרה משום ש'אין קטגור נעשה סנגור', אולם לאור ההבדל שלמדנו בין הפנים לחוץ, דבריו מוקשים. הרי "שופר נמי בחוץ הוא", ולמדנו שבחוץ קטגור כן נעשה סנגור.

מתרצת הגמרא ואומרת: "כיון דלזיכרון הוא – כלפנים דמי". כלומר, מפני שהשופר הוא לזיכרון, כפי שנאמר בתורה- "זיכרון תרועה"[ג], השופר שייך לפנים, כאילו אנו עומדים לפני ה', לפני ולפנים. בפנים, אין קטגור נעשה סנגור, לכן ההלכה קובעת שאיננו יכולים לתקוע בשופר של פרה[ד].

כיצד יש להבין את סדר הקושיות בגמרא? לכאורה השאלה על בגדי זהב שבחוץ זועקת מן ההתחלה? ועוד שהתירוץ של "בל יתנאה" כולל כל מה שאינו מלבוש, ואם כן, למה הקדימה הגמרא תירוץ חלקי שמיישב רק את שאלת הדם ומשאיר בקושיה את הכלים – "בל יקריב"?

נתבונן בסדר הדברים של הגמרא ונראה כיצד היא רומזת למדרגות שונות של תשובה.

 

דַּם הַפָּר- תְּשוּבָה מִיִּרְאָה

על מנת שהקטגוריה של החטא תיהפך לסנגוריה, צריך להבחין בה בעצמה בכמה עניינים. ראשית, ישנו תוקף החטא הבא לידי ביטוי בפר החטאת. לפר ישנו תוקף ועוצמת חיים, "רוב תבואות בכוח שור"[ה], כפי שמצרים, הכוח האדיר של העולם הזה, מצטיירת כ"עגלה יפהפייה"[ו]. עוד נראה לומר שהעגל הוא ביטוי לתשוקת עבודה זרה של בני ישראל. לבני ישראל הייתה השתוקקות לה', אך הם ביקשו דמות, 'חפצא', שהקב"ה יתגלה בה. הזהב שאהרון זרק לאש נהפך לדמות של עגל, כלומר התשוקה לדמות שכזו התגלמה בדמות של עגל. הפר הוא ביטוי לתוקף החטא, ואותו- את כל כוח החיים שבו ואת תשוקת העבודה זרה המתגלה בו, יש לשחוט ולהמית. השחיטה מעקרת את כל החיוניות שבחטא, ורק לאחריה ניתן להעלות את הדמים כלפי מעלה, ללא הנפילה שבחטא. השחיטה נוטלת את כל עוצמת החיים האדירה של הבהמה ומהפכת באחת את מצבה, עד כי לא נותר בה מאומה. המהפך הזה הוא מעין המהפך של זדונות לזכויות וקטגור לסנגור. אולי מפני כך, פר ושעיר של יום הכיפורים אינם מוקרבים אלא נשרפים, כלומר, כל החיוניות שבהם מתכלה לחלוטין. כשמוציאים מהקטגור את כל החיוניות שבו והוא נשאר עפר ואפר, אפשר להביא אותו כך לשמים, ואז הוא נעשה סנגור. זהו השינוי שחל בדם הפר אשר הופכו מקטגור לסנגור.

הוצאת החיוניות מן החטא מלמדת שאנו עוסקים כאן בחלק הבהמי ביותר של החטא. חלק זה צריך מהפך מקצה לקצה, שחיטה ומיצוי הדם. הוא עצמו נשרף לגמרי, ורק כך הוא יכול לסנגר על ישראל. כדי להיכנס לפני ולפנים יש צורך שהחיוניות של החטא תהיה עפר ואפר. לעומת זאת, בחוץ, במקום שאין טהרתו שלמה, יש מקום לבהמיות, ולא הכול צריך להישרף. שם, שאר הקרבנות אינם נשרפים אלא נשחטים, דמם נזרק, והם קרבים על גבי המזבח.

 

בִּגְדֵי לָבָן- יִרְאַת הָרוֹמְמוּת

כמו בדם הפר, גם בבגדי זהב אין קטגור נעשה סנגור. אולם, שלא כמו הפר, לא פוגעים בהם, לא משנים אותם או שוחטים אותם, אלא פושטים אותם ולובשים במקומם בגדי לבן. אין כאן כליון, אלא מעבר מדרגה לדרגה, וממנה לדרגה עליונה עוד יותר.

בבגדי כהונה אנו מוצאים שלוש דרגות של תשובה: בתחתית, כהן הדיוט הלבוש בבגדי לבן כל השנה, זוהי בחינת תשובה מיראה שבה זדונות נהפכים לשגגות ועדיין צריך לטהרה. למעלה מכך, כהן גדול הלבוש בבגדי זהב, זוהי בחינת תשובה מאהבה שבה זדונות נהפכים לזכויות. מעל לכל זאת, כהן גדול הלובש בגדי לבן ונכנס לפני ולפנים, זוהי בחינת תשובה עליונה יותר, תשובה של יראת הרוממות.

כשכהן גדול נכנס לפני ולפנים אין בו יראת העונש על אף שהוא עלול למות שם, אלא יש בו יראה נשגבה ועליונה- יראת הרוממות, רעד וחלחלה, רתת וזיע, לעמוד במקום אש-להבת-שלהבת. ביראת הרוממות הזו זדונות נהפכים גם כן לשגגות, כמו ביראה התחתונה, אולם זהו היפוך עליון יותר. נסביר זאת באמצעות משל ממלך בשר ודם. כשאדם חוטא למלך בשר ודם, הוא יודע שהוא ייענש על כך. אם הוא חוזר בו מפני ההכרה בכוחו של המלך והפחד מן העונש, חטאו אינו נחשב כחטא במזיד מפני שהוא חזר בו מהרצון והכוונה שליוו את החטא. על כן עונשו מופחת כחוטא בשוגג, בלא רצון, וכמעידה ללא כוונת מכוון. אם האדם החוטא שב מחטאו ואף מגדיל ואומר שהוא בעצמו רוצה להידבק בצדק וביושר של המשפט, והוא אף נעשה שליח לפרסם את הטוב היושר והמשפט של המלך, אזי זדונותיו נהפכים לזכויות. אולם, כאשר המלך מזמין את אותו אדם אליו והוא ניגש לפני המלך, הוא מלא ביראה ופחד. חטאו הישן מתעורר מחדש ועומד לנגדו, "שתה עוונותינו לנגדך"[ז]. באור פני המלך, אפילו לאחר תשובה מאהבה, הכול מתחדד באור אחר והחטא חוזר וניעור: איך הוא יכול לשאת את נפשו למלך כשהוא חטא לו במזיד?!

גם הכהן הגדול, בעל התשובה מאהבה של כלל ישראל, שמכפר כל השנה במדינה, כשהוא בא לפני המלך לפני ולפנים, הכול משתנה. במעבר מאהבה ליראת הרוממות, שוב נהפכות הזדונות לשגגות. על כך אומר רבי נחמן שצריך לשוב בתשובה על התשובה[ח]. יש לשוב על התשובה מיראה שאינה מספקת לאדם שמבקש לשוב מאהבה, תשובה שבה זדונות נהפכים לזכויות. גם לאחר תשובה עליונה זו יש לשוב בתשובה נוספת. הכיסופים אל המלך אינם באים לידי סיפוקם במדינה, אלא ברצון להיות לפניו ואצלו- "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", אך כשמגיעים לפני המלך כל נקודת המבט משתנה.

כהן הדיוט מכפר על ישראל כתשובה מיראה, ועל כן אינו לובש בגדי זהב, מפני שגם אחרי כפרתו אנו נזקקים לטהרה כחוטאים בשגגה. הכהן הגדול, מפעמת בו רוח אחרת במדרגתו העליונה, והזדונות נהפכות לזכויות. על ידי גודל אהבתו את ישראל והעין הטובה שהוא מביט בהם הוא משיבם מאהבה, על כן, כשהוא במדינה, לובש הכהן הגדול בגדי זהב. גולת הכותרת של בגדי הזהב היא החושן שעליו חקוקים שמות בני ישראל. הם מונחים על ליבו של הכהן הגדול כחותם אהבה שהופך את זדונותיהם לזכויות. אולם, כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, הוא אינו יכול להיכנס במדרגת תשובה מאהבה, על אף מדרגתה העליונה. למעלת בית קודשי הקודשים, עדיין יש במדרגה זו סיגים. באהבה ישנם לאוהב תענוג והרגשת ישות עצמית, כדברי האדמו"ר הזקן: "יש- מי שאוהב", והיא מסיחה את דעתו מלהיות נתון כולו במעלת המלך. האהבה מערבת גם את היצר הרע, ואילו יראת הרוממות מטהרת את הסיג הזה. זוהי המדרגה העליונה מכל, שיש בה טהרה שלימה.

 

כַּף וּמַחְתָּה- אַהֲבָה בַּתַעֲנוּגִים

עד כה ראינו שתי מדרגות עליונות בקודש הקודשים. האחת- בדם הפר, שבה שוחטים ושורפים את היצר הרע, וכך יכולה החיוניות שבחטא להיהפך לטובה. השנייה- בבגדי הלבן, שבה עומדים לפני ה' ביראת הרוממות ומתוך נקודת המבט האלוקית העליונה מטוהרים הסיגים מהמדרגות התחתונות, ונותר רק הרצון להיטהר. דרגה אחת בחוטא היא הרע שבו. גם שם יש אלוקות, אך הוא צריך שחיטה ושריפה. בדרגה השנייה כבר איננו עוסקים ברע גמור אלא בלבוש שאינו הולם את מלוא גודל הנשמה. הלבוש אמנם טפל אל הלובש, הוא מתנאה בו, אך בבואו לפני המלך הוא פושטו, מפני שאינו מבטא נכונה את המעמד.

על גבי המדרגות הללו, ישנן עוד שתי מדרגות נוספות: כף ומחתה, וארון וכפורת וכרוב. מהי עבודת הכף והמחתה? הכף והמחתה משמשות לנשיאת הקטורת ממזבח הזהב. עבודתם היא עבודת הזהב. בניגוד לקרבן החטאת שבא על חטא, ולכן צריך לשוחטו ולשורפו, הקטורת מעודנת יותר, דקה מן הדקה, ואינה עוברת שינוי כמו הפר. אמנם גם מזרק דם הפר עשוי זהב, אך הוא טפל לדם שהוא מביא מן החוץ, ממקום השחיטה. כאשר הכהן הגדול מביא כף ומחתה של קטורת, מסתבר שהחטא אמנם נמצא וקיים, אך הוא טפל. החלבנה שריחה רע בטלה בתוך אחד עשר סממני הקטורת שריחם מלא טוּב. הקטורת היא כולה טוב, היא הזהב האמיתי, לא של העגל אלא של המשכן, ואילו החלבנה שבמזבח הקטורת היא זיכרון לחטא ולעגל.

כאמור, בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול לפני ולפנים, באים כביטוי לרצון לטהרה שלמה, כאשר הכהן מתמסר לגבוה,ונותן עצמו לה' יתברך ולמקום שיש בו גילוי אלוקי באמת. לעומתם, בכף ומחתה של קטורת מתנוצצת מדרגה עליונה יותר. בחסידות מסבירים שלמעלה מיראת הרוממות ישנה דרגה נוספת, מדרגת 'אהבה בתענוגים' בלשון האדמו"ר הזקן. באהבה זו לא מתגלה החיסרון של 'יש- מי שאוהב', שבו האהוב הופך להיות, על כל פנים במידה כלשהי, האמצעי לתענוג של האוהב, אלא מתגלה בה אהבה שמגודל הרגשת האהוב האדם שוכח מעצמו, וכל עניינו הוא טוב ה' שיתגלה בארץ. כך אומר דוד המלך ע"ה: "לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים"[ט]. המילה 'לולי' מנוקדת, ועל כך אומרים חז"ל שאמר דוד לפני הקב"ה, אפילו אם אני לא אזכה, העיקר שיהיה טוּב ה' בארץ חיים[י]. במדרגה זו אין נפרדות, אלא אחדות גמורה, ובה הזדונות של האוהב נהפכו לזכויות עליונות, כביכול זכויות של האהוב עצמו. זוהי החלבנה שריחה הרע הוא חלק מהריח הטוב של מזבח הקטורת שנמצא לפניו יתברך תמיד, כריח הטוב שבגן עדן. שם קטגור נהפך לסנגור עד שאין כל קטגור, אלא אחדות שלמה, שאנו חלק ממנו יתברך.

 

אֲרוֹן, כַּפּוֹרֶת וּכְרוּב- אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי

המדרגה העליונה ביותר מתגלה בארון, כפורת וכרוב. שלושה אלה שנמצאים דרך קבע בתוך קודש הקודשים, מרמזים על נקודת המבט שלו יתברך עלינו. ניתן לומר ששלושת הדרגות שהזכרנו מצידנו - דם הפר, בגדי כהן גדול והקטורת, נהפכים אצלו יתברך להיות ארון כפורת וכרוב. הארון הוא כנגד הפר שהשתנה, והוא מזכיר את חטא העגל משום שהיו מונחים בו לוחות ושברי לוחות. הכפורת היא כנגד הכהן הגדול שעדיין צריך כפרה. הכפורת, מלשון כפרה, היא המהפכת והמקשרת בינינו לבינו יתברך. היא החציצה שבין קול ה' המידבֵּר מבין שני הכרובים לבין יכולת הקיבול שלנו את דבר ה' בתוך הארון בלוחות ושבריהן. הכרוב שנזכר בגמרא בלשון יחיד, הוא כנגד כנסת ישראל שנכללת אצלו יתברך, כביכול כבר אין כאן שניים, כפי שמצינו מצידנו במדרגת הקטורת.

בשלוש הדרגות הראשונות- דם הפר, בגדי לבן וכף ומחתה- הכהן הכולל את כל כלל ישראל בתוכו, נכנס פנימה ככלה שבאה אל החתן. לעומת זאת, במדרגה האחרונה, הארון הכפורת והכרוב נמצאים תמיד בקודש הקדשים, אצל החתן. זוהי מדרגת הכלה כמו שהיא בעצמה אצל החתן. מדרגה זו שייכת לשלב העליון של יראת הרוממות, שבו מתגלה עומק של טהרה ואהבה, כאשר הזדונות נהפכים בשנית לשגגות. זו יראת הרוממות שבאה לאחר האהבה, אך לעולם היא אינה פוגמת בה. כל מה שנרכש על ידי האהבה חי וקיים, הפיכתו שוב לשגגה פותחת אותו להיות מואר מאור אלוקי שלמעלה מן הזכויות של בשר ודם.

מדרגה מעין זו אנו מוצאים בחודש אלול. לעומת חודש ניסן שבו ישנה איתערותא דלעילא, "דודי לי ואני לו", בחודש אלול ישנה איתערותא דלתתא, "אני לדודי ודודי לי". הכול תלוי בנו, בכוח בחירתנו ובעבודתנו. אולם, בעומק עומקים של מילות הפסוק אנו מבינים כי גם כל התנועה שלנו כלפי ה' יתברך היא מתוך שהוא עומד באהבתו ומצפה לנו. הוא 'דודי', אוהב ופונה אלינו מאז ומעולם, ואל הדוד הזה נפשנו יוצאת. אהבתו באה לידי ביטוי בחודש אלול, בעצם העובדה שהוא נותן לנו זמן לִפנות אליו מעצמינו, כביכול. מתוך גודל האהבה הזו אנו מבינים שגם החטאים שלנו נחשבים שוב, כדי שנוכל להתרומם ולהיטהר טהרה עמוקה עוד יותר, ולהאיר את מעשינו שלנו באורו שלו.

 

הַשּוֹפָר- לְזִכָּרוֹן קָאתִי

מה לגבי השופר? עבודת השופר נעשית בחוץ, במדרגת תשובה מיראה. אם כן, לכאורה אפשר שהשופר אינו נעשה סנגור, בדומה לכהן הדיוט בחוץ. אולם הגמרא מלמדת שלשופר מעמד מיוחד. אין הוא דומה לעבודת הקרבנות, אלא עבודתו "לזיכרון קאתי". השופר נוגע בזיכרונו של המלך בעצמו- "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'"[יא].

יש מקום לבאר שהמחלוקת במשנה תלויה בשאלה האם השופר הוא בפנים או בחוץ. לדעת רבי יוסי, השופר הוא כמו כהן גדול שנמצא בחוץ. כשאדם שומע קול שופר הוא כעומד לפני ה' וליבו מתמלא אהבה כאהבתו של הכהן הגדול בבגדי זהב, עד כי הקטגור נעשה סנגור, כמו במדרגת תשובה מאהבה שזדונות נהפכים לזכויות, וחטא העגל נטהר ונתקן.

לעומת זאת, לדעת רבנן, השופר הוא כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים. השופר "לזיכרון קאתי" משמע, כביכול האדם נכנס לעמוד לפני המלך ולהיות עימו ואצלו, ואז הוא מתמלא ביראת הרוממות. כל מצוות תקיעת שופר שייכת אל החוץ, ואינה שייכת באופן מיוחד למקדש[יב]. באמצעות מצווה זו הופכת המדינה כולה להיות כמו כהן גדול לפני ולפנים. לא כמו כהן הדיוט שזדונות נהפכים לשגגות, ולא כמו כהן גדול המלא אהבה לכל ישראל שזדונות נהפכים לזכויות, אלא ככהן גדול לפני ולפנים שזדונות נהפכים לשגגות למרות שהן כבר היו זכויות, כדי להיפתח לאור האלוקי שישרה בהן.

 

וְיִזָּכֵר זִכְרונֵנוּ

בתפילת "יעלה ויבוא" אנו מוצאים שמונה מעלות: "יַעֲלֶה וְיָבא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר": כשאדם נמצא למטה הוא צריך תחילה לעלות. אחר כך עליו לבוא ולהיכנס. לאחר מכן עליו להגיע אל הטרקלין פנימה. כשהוא כבר נוגע בפנימיות למעלה, הוא נראה על ידי המלך ששמח בבואו ורוצה בו, והוא יכול להשמיע ולהביע ולשפוך שיחו לפניו. לאחר כל זאת, ישנה פקידה מצד המלך בעצמו שמוציאו ממגבלותיו, כמו שאמר להם משה לישראל "פקוד יפקוד א-לוקים אתכם". "וייפקד", זהו גילוי חיצוני, של ישועה מעשית. למעלה מן הכול מופיע הזיכרון, "וייזכר", שבתוך עולמו הפנימי של המלך מתחדשת, כביכול, האהבה.

השופר הוא הכלי באמצעותו מתעורר הזיכרון הפנימי שאנחנו לפניו. השופר הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מהמדינה, בחוץ, דרך כל עבודת המקדש. מהאהבה הגדולה של הכהן הגדול שמהפך זדונות לזכויות, לדעת רבי יוסי, ועד למדרגה שאפילו הזדונות שהתהפכו לזכויות מזדככים שוב, והופכים עם כל אנושיותם לאלוקיים, כשאנו מגיעים אליו, לדעת רבנן.

בשופר אנו מגיעים עד אליו יתברך בדמותנו, כפי שאנחנו. איננו מתנאים בכך או מקריבים זאת. אנו מביאים את עצמינו לפניו לא כמו שאנו כלולים אצלו, לא ארון כפורת וכרוב, אפילו לא חלבנה, אלא את עצמינו- "מאן דנפח - מתוכיה נפח". קול השופר הוא הכלה כמו שהיא מביאה את עצמה למדרגת אהבה בתענוגים. מביאה את עצמה, שוכחת מעצמה, ומתמוססת כמות שהיא מתוך שהיא רוצה את הזיכוך הגמור בבגדי לבן.

 


[א] ראש השנה ג, ב.

[ב] ראש השנה כו.

[ג] ויקרא כג, ו.

[ד] מכאן אנו אף למדים לימוד עצום לגבי מהות המעמד של תקיעת שופר. כאשר אדם שומע תקיעת שופר, מן המבט ההלכתי הוא כעומד בבית קדשי הקדשים.

[ה] משלי יד, ד.

[ו] ירמיהו מו, כ.

[ז] כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל באורות התשובה טו, ט: "... התכונה היסודית של התשובה היא ההשערה בגודל השלמות העליונה של האלקות, ומתוך כך העוונות בולטים הרבה מאד. "שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך". וכיון שמרגישים שההרגשה של החטא בכל אופן באה היא מתוך ההבהקה האלקית על הנשמה, מתמלאים מזה הרעיון עצמו גיל וגודל אין סוף, וחדות השמחה האצילית הולכת ומתגברת יחד עם דכאות הלב של לבוש הנפש, העומדת בדרגת התשובה...".

[ח] ליקוטי מוהר"ן קמא ו, ג.

[ט] תהלים כז, יג.

[י] ברכות ד.

[יא] תהלים צח, ו.

[יב] נכון שבשבת תוקעים במקדש, אבל לפי התלמוד הבבלי זה מפני שהגזירה לא חלה במקום שיש בי"ד, אולם באופן הפשוט תוקעים אפילו במדינה.

עבור לתוכן העמוד