• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כבני מרון

ראש השנה הוא יום הדין שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.
נתבונן במשמעויות השונות של הביטוי "כבני מרון"
נבאר, כיצד אנו עוברים לפניו יתברך אחד-אחד ויחד עם זאת נסקרים בסקירה אחת
ונענה- לשם מה ברא הקב"ה בעולמו מיליארד סינים,
וכיצד זה נוגע בנו?


יוֹם הַדִּין

המשנה במסכת ראש השנה מונה ארבעה ימי דין במשך השנה:

 

בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"[א] ובחג נידונין על המים[ב].

 

מלבד ראש השנה המוכר לנו כיום דין, כל שלושת הרגלים הם ימי דין שהעולם נידון בהן. לפי המשך הגמרא מתבאר שהדין של ראש השנה נמשך עד יום הכיפורים שבו נחתם הדין. אם כן, כל המועדים מדאורייתא- שלושת הרגלים, ראש השנה ויום כיפור, הם ימי דין. אך על אף הדין, אלו ימי שמחה ואנו מצווים בהם "ושמחת בחגך". אנו לומדים ממשנה זו שעיקרו של הדין הוא טוב, כיוון שבאמצעותו מגיע בימים אלו כל השפע לעולם - התבואה, הפרות, המים והחיים.

הגמרא מוסיפה, בשם רבי עקיבא, שבימי דין אלה התורה מצווה אותנו מצוות הגורמות לברכה ולהורדת השפע לעולם:

 

תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פרות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות- כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות- כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר[ג].

 

מתוך דברים אלו אנו מבינים שעיקר התוקף של יום הדין, שהוא מקור השפע והברכה לעולם. מידת הדין מתבוננת במציאות כפי שראוי שתהיה, בשלמות, לכן היא מקור שפע של ברכה. יום הדין הוא יום התחדשות העולם וכל העולם מתחדש בו. זהו "יום הרת עולם", יום לידתה של השנה החדשה. בתחילת השנה החדשה הקב"ה משפיע שפע עצום לעולם לפי מידת הדין, כפי הראוי שיתקיים ויהיה בעולם בשלמות ובתיקון. אלא, שבשעה שיש השפעה של שפע, יש על כך גם חששות ומגבלות, לכן לימים אלו נלווית אימת הדין, אך אין היא עיקרם של הימים הללו.

באותו אופן, בכל לידה, יחד עם השמחה העצומה המתלווה לה, ישנם גם חששות וחרדות – כיצד יסתיים התהליך ומה ייוולד. שעת הלידה היא שעת סכנה שבה צריך להרבות ולהתפלל על היולדת ועל הוולד, שיצאו בשלום מן הלידה. גם לידת השנה חדשה היא שעה שבה מרובות הסכנות והחששות, אך הן רק נלוות אל ברכת השפע שהולכת ויורדת אל העולם.

 

כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִים לְפָניו כִּבְנֵי מָרוֹן

לשון המשנה נוקטת את הביטוי "העולם נידון" לגבי שלושת הרגלים אך לגבי ראש השנה אין המשנה נוקטת בלשון 'דין'. המשנה אומרת לגבי ראש השנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" ומוכיחה זאת מפסוק, "שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". יש לשאול על דברי הגמרא מה פשר הביטוי הסתום "בני מרון", ומה הקשר בינו לבין הפסוק המובא לו כאסמכתא. הגמרא מביאה שלושה פירושים לביטוי "כבני מרון":

 

מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא (כאן, בבבל, תרגמו כבני צאן). ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבב"ח א"ר יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר ר"נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" מאי קאמר אילימא ה"ק דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי הוא אלא לאו הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם[ד].

 

הדעה הראשונה מפרשת את הביטוי "כבני מרון"- כבני צאן. כלומר, בראש השנה אנו כצאן לפני הרועה המביט מונה ופוקד כל כבש וכבש בעדרו. ריש לקיש מפרש כמעלות בית מרון, (ויש גורסים לפי 'הערוך' - "בית חורון") ומפרש רש"י שהכוונה למשעול צר שניתן לעבור בו אחד-אחד וכך דן הקב"ה את כל באי עולם, אחד-אחד. ההסבר השלישי- כחיילות של בית דוד- מורה על האופן שבו נמנים החיילים בצאתם למלחמה, בעברם אחד-אחד לפני המלך. לפי פירוש זה, כך עוברים ונמנים באי העולם לפני הקב"ה בראש השנה.

 

הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם

בגמרא מוצגות שתי התבוננויות בשאלת היחס שבין הסקירה הפרטית "אחד אחד", לסקירה הכללית "כולן נסקרין בסקירה אחת". שלושת הפירושים לביטוי "בני מרון" מביאים משל המפרש כיצד בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו יתברך "אחד-אחד", באופן פרטי[ה]. בניגוד לשלושת הרגלים שבהם העולם נידון במשאביו הפיזיים בכללותו, בראש השנה עובר כל אחד בפני עצמו לפניו יתברך. החידוש הוא שהקב"ה מתייחס באופן פרטי לכל אחד ואחד. זה מה שמלמד הפסוק "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", שאף על פי שהקב"ה יוצר את כולם יחד, בכל זאת הוא מבין אל כל מעשיהם של כל אחד ואחד, ואף על פי שכולם נסקרים בסקירה אחת, הם נידונים אחד-אחד. כך מפרש אף ה'יכין' ("תפארת ישראל"), שהחידוש בראש השנה הוא ההתבוננות הפרטית על כל אחד ואחד. לעומת זאת, מלשונו של רב נחמן בר יצחק, "כולן נסקרין בסקירה אחת", נראה לומר ההפך, שלמרות שדנים כל אחד ואחד, בכל זאת הם נסקרין בסקירה אחת. לפי דעה זו, החידוש בראש השנה הוא דווקא בכך שהקב"ה סוקר בסקירה אחת את כל הפרטים, "היוצר יחד לבם". כך מפרש אף הברטנורא את המשנה, שאף על פי שהם נידונים אחד-אחד, בכל זאת הם נסקרים בסקירה אחת. מהו, אם כן, החידוש של ראש השנה- ההתבוננות הפרטית או ההתבוננות הכללית?

 

וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ

נתבונן תחילה בכל אחד מן המשלים המפרשים את הביטוי "כבני מרון" ונעמוד על משמעותם הפנימית ועל האופן שבו כל אחד מהן מבאר את התוכן והמשמעות שאנו "עוברים לפניו כבני מרון".

הדעה הראשונה מפרשת את הביטוי "כבני מרון"- כבני צאן. באופן פשוט, דימוי זה מצייר משל שבו אנו עומדים לפני ה' כצאן לפני הרועה. הצאן הולך "כעדר" אחרי מי שמושך אותו. מכאן אף בא הביטוי של הליכה "כצאן לטבח", ללא כל דעת, בפשיטות ובביטול גמור בפני הרועה, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[ו]. תפקידו של הרועה הוא להוציא את הכבשים מן הדיר, לקחת אותם אל המרעה במשך היום ולהחזירם בערב אל הדיר. הרועה אינו יכול לאסוף בעצמו כל אחד ואחד מן הכבשים, לכן בעדר ישנה כבשה אחת מנהיגה, המכונה "משכוכית"[ז], המושכת את העדר כולו לאן שהרועה מכוון אותה. לא לחינם אבותינו הקדושים היו רועי צאן, ומשה רבנו נבחר להיות מנהיגם של ישראל מתוך עבודתו כרועה. העמדה של הצאן מול הרועה היא העמדה שבה אנו ניצבים בפני בוראינו, ללא דעת ובביטול גמור- "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך"[ח], צאן מרעיתו של הקב"ה.

בראש השנה כאשר מתגלה תוקף מלכות ה' בעולם, מתגלה העולם כולו כבני מרון, כצאנו של ה' שכל חפצו ללכת אחריו יתברך- "משכני אחריך נרוצה"[ט]. בראש השנה מתגלה בחינה של העולם הבא, הן בקול השופר המגלה מעט מקול השופר הגדול של לעתיד לבוא, והן בכך שכל העמים כולם הם עם ה', "עמך כולם צדיקים". כל באי עולם מתגלים כעמו וצאן מרעיתו של הקב"ה[י]. כך מתבאר במילות התפילה: "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים", כלומר, לכל אחד מן הברואים ישנה האפשרות להיות כבן או כעבד לפני ה'.

 

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ

מעבר לפשט הפשוט של משל הצאן אחר הרועה, יש שלושה פירושים למשמעות המשל "כבני צאן", ובכולם באה לידי ביטוי ההתבוננות הפרטית בכל אחד ואחד, בהעברת הצאן ומנייתו.

תפילתו המפורסמת והמופלאה של רבי אמנון ממגנצא, "ונתנה תוקף", מרחיבה את הפירוש "כבני צאן" ומבארת את פשר המשל: "כִּבְנֵי מָרוֹן, כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי". לפי הפיוט, העדר אינו רק ישות אחת הנסקרת בסקירה אחת אלא הרועה מביט, מונה ופוקד כל כבש וכבש בתוך העדר שלו באופן פרטי כאשר הוא משיב אותו לבעליו.

המהרש"א מבאר ואומר שההתבוננות בצאן ובקרתו משמעותם, שבעל הצאן מסתכל מידי פעם בצאנו לראות את מצבם- איזה מהם בריאים ויכולים להמשיך לגדול, ואיזה מהם ראויים להישחט. פירוש זה מתייחס להתבוננות בראש השנה כהתבוננות של משפט ודין- מי לחיים ומי למוות. לפי דברי המהרש"א, בראש השנה מתגלה ה' בתוקף מלכותו בעולם, ובוחן את הערך של כל פרט ופרט במציאות, כמו בעל בית שבודק את כל נכסיו לראות מה צריך תיקון או כמו מנכ"ל העורך מאזן שנתי ובוחן מה רווחי ומה אינו רווחי והיכן כדאי להמשיך להשקיע. פירושו של המהרש"א משקף יפה את אימת הדין שחש כל יהודי בימים הנוראים, בין מוות לחיים.

לעומת פירוש המהרש"א, לפי פיוטו של רבי אמנון ממגנצא אין עיקרו של יום הדין לומר מי ימות ומי יחיה. בהמשך הפיוט "ונתנה תוקף" אמנם נאמר "מי לחיים ומי למוות", אך אין זה הכרחי שהעברת הצאן נעשית למטרה זו. אימת הדין היא רק צד נלווה ליום זה. כמו שאומר רבי עקיבא – "הביאו עלי עומר כדי שאברך את התבואה", יום הדין, לפי דברים אלה, משמעותו ברכה ושפע. לכן בפיוט "ונתנה תוקף" המילים "תספור ותמנה" מכוונות לכך שבשעה שהעולם מתחדש, הקב"ה סופר ומונה את השפע העצום בעולם ובריותיו עוברים לפניו כבני מרון. כאשר מלך רוצה לחדש את מלכותו במדינתו, הוא עורך מפקד אוכלוסין ומונה את אזרחי המדינה הכפופים לו. יש בכך ביטוי להדרו וכבודו של המלך, ש"ברוב עם הדרת מלך". כך, בציון מאה ועשרים מדינות מלכותו של המלך אחשורוש יש ביטוי לגדלותו של המלך והדרו. גם בראש השנה מתגלה מלכותו של ה' יתברך בעולם בהדר ובשפע מחודש במניית באי עולם העוברים לפניו.

רש"י מפרש את משמעות בקרת הצאן בהקשר לדין מעשר בהמה, שהעשירי הוא קודש. בדין מעשר בהמה, ספירת הצאן אח-אחד היא הכרחית בשביל לדעת מי הוא העשירי. לפי דין זה,- צריך למנות את הצאן בספירה מדוקדקת, אחד-אחד, כאשר הם יוצאים מרצונם מן הדיר. לכן שמים את כל הצאן בדיר ואת אימותיהן בחוץ, וכאשר צעירי הצאן שומעים את פעיות אימותיהם, הם יוצאים דרך פתח קטן מן הדיר. באופן כזה סופרים אותם אחד-אחד, ואת העשירי מסמנים בצבע סיקרא, הוא המעשר.

לפי פירושו של רש"י ולפי פיוטו של רבי אמנון ממגנצא, אין בהעברת הצאן שום ייחודיות לכבשים. במעשר בהמה אין זה משנה איזה כבש יוצא עשירי להיות מעשר- זכר או נקבה ואף בעל מום. אין חשיבות לייחודיות שבכל אחד ואחד, אלא רק למספרו, שיהיה עשירי. אופן התייחסות זה מודגש במילות הפיוט "כן תספור ותעביר ותמנה ותפקוד", שיש עניין למניין בלבד. מה שאין כן בהסבר המהרש"א, שכל אחד מן הצאן נמדד לפי ייחודיותו– האם הוא שמן או רזה, בריא או חולה, ומתוך כך נקבע אם הוא נידון לחיים או למוות.

 

מעֲשֵר בְּהֵמָה

רש"י, כאמור, מפרש ש"עוברים לפניו כבני מרון", הכוונה שמדובר בהלכות מעשר בהמה: "ככבשים שמונין אותם לעשרם ויוצאים זה אחר זה". במעשרות, כמו מעשר בהמה, אין דין שצריך לקחת דווקא משהו מסוים, אלא ניתן לקחת מכל הכרי. זהו דין בגודל ובמספר, אך לא באיכות[יא]. אין חשיבות לייחודיות של הצאן אלא למספרו. מה מתרחש בספירה מעין זו? בתחילה היה העשירי ככל הצאן ורק לאחר שקיבל מספר, נעשה שונה לחלוטין מן האחרים. גם כל תבואה לפני פעולת המעשר נקראת "טבל" ואסורה באכילה. רק לאחר המעשר, עשירית מן התבואה נעשית קודש והשאר- חולין. הטבל אסור באכילה מפני שבעצם בכל התבואה ישנה קדושה המעורבת עם החולין. עירוב זה אינו מאפשר להוציא את הקדושה לפועל. היא נמצאת בכל הכרי בצורה גולמית, כל פרי ופרי מועמד להיות קדוש, ולכן כולו אסור. כאשר מעשרים את התבואה, מוציאים את הקדושה מן הכוח אל הפועל. אז "משתחרר" הכרי, מהגולמיות של הקדושה שבקרבו, הקדושה יוצאת במלוא מעלתה וניתנת לכהן וללוי, ושאר הכרי נעשה חולין. לפי הכלל "כל היוצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא", מסתבר שפעולת המעשר מוציאה את הקדושה אל הפועל בחלק אחד מן הכלל ומגלה שבעצם הכל שייך אל הקודש. כך גם במעשר בהמה, לקיחת העשירי מבין כולם מלמדת שבכל הצאן הייתה נתונה הקדושה בצורה גולמית.

לפי פירוש זה, בראש השנה כאשר "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" מתגלה דין שכולו שפע של ברכה שבו העולם כולו מתברך ביום זה. כאשר הקב"ה מופיע בעולם, מעביר את כולם לפניו כבני מרון, ולוקח את מעשר הצדיקים. כך מתברר שבעצם כל העולם בפנימיותו הגולמית מלא קדושה. כל השנה נראה כלפי חוץ שהעולם נתון בתרדמה, בבחינת "אני ישנה". אולם בראש השנה מתגלה הפנימיות, שבעצם לב העולם ער ומלא השתוקקות לבוראו, "ולבי ער". בפעולת המעשר מתברר שכל העולם כולו הוא צאן מרעיתו של ה', ולבם של הבריות לב אחד לאביהם שבשמים- "היוצר יחד לבם". בראש השנה מתגלה, שהקב"ה הוא "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם", אין הוא מתגלה כמשגיח או כשופט, אלא כיוצר המבין מה עומד מאחורי כל מעשה בריותיו, שבאמת, בפנימיותם, כל חפצם להיות לב אחד לאביהם שבשמים. על כך אנו מתפללים בראש השנה שהרשעה כולה כעשן תכלה ואילו הפנימיות תישאר, "כל הלבבות ייראוך" ויהיו כולם לב אחד לאביהם שבשמים.

 

כְּמַּעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן

ריש לקיש מסביר את הביטוי "בני מרון" כמעלות בית מרון. (ויש גורסים "בית חורון"). ומסביר רש"י שמדובר בדרך קצר (צרה) שאין שניים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך, כמו גרם מדרגות שהוא צר מאוד וניתן ללכת בו רק אחד אחרי השני. כך דן הקב"ה את כל העולם כולו בראש השנה, שכל באי עולם, עוברים לפניו אחד-אחד, כבני מרון.

עבודת ה' היא כדרך צרה שבה עולים אחד אחרי השני. לפי הסבר המהר"ל, מעלות בית מרון מתארות מדרג של שלבים שבו לכל אחד מקום ייחודי ומוגדר בעבודת ה' וכשם שפרצופיהן שונים, כך עבודותיהן שונות. אי אפשר שיעמדו שניים במקום אחד. לכל אחד תפקיד ייחודי בעולם, לכן העולם כולו תלוי עבודתו של כל אחד ואחד. באותו אופן אומר ר' נחמן מברסלב שכאשר אדם עושה תשובה, אזי הוא מעלה עמו את כל העולמות ודוחף כלפי מעלה את כולם, כי אי אפשר שיעמדו שניים במקום אחד. וחלילה אף להפך, שכאשר אדם יורד למטה, הוא מוריד עמו את העולם. כך אף אומרת הגמרא: "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה"[יב]. לפי הסבר זה, בניגוד לפירוש הפשוט של "כבני צאן", לכל אחד מן הבריות ישנה ייחודיות וצביון. כך מתבונן ה' יתברך בכל בריותיו בראש השנה וכך אדם צריך להתבונן בעצמו בראש השנה- לומר על עצמו "בשבילי נברא העולם"[יג] וכמו שאמר על עצמו ר' נחמן- "חידוש כמוני לא היה מעולם".

בתחילת ביאור הגר"א לספר משלי מדגיש הגר"א, שאל להרהר אחרי עובד את ה' שעושה דברים משונים. ייתכן שעשה תשובה על כך[יד] או ייתכן וזוהי דרכו הייחודית בעבודת ה'. כאשר לכל אדם ישנה מדרגה ייחודית לו, עלינו לתת לו את מקומו הראוי. לכל אחד יש את העבודות, ההתמודדויות והמלחמות שלו. ממילא גם את הדרך שבה הוא מוצא להתגבר על הקשיים. לכן אל לנו להרהר אחרי אדם הנוהג באופן משונה בעבודתו.

מרן הרב קוק זצ"ל בספרו אורות התשובה[טו] מפרש את הפסוק "שתה עוונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך"[טז] ומסביר שיש כאן ביטוי לשני צדדים בעבודת התשובה. מצד אחד, "שתה עוונותינו לנגדך", אדם צריך לשים את עצמו מול השלמות האלוקית. אולם במצב כזה אדם לא יוכל לעמוד. לכן נאמר גם - "עלומינו למאור פניך", כלומר, הקב"ה מאיר לאדם שכל מדרגתו היא רצויה בעיניו יתברך, על אף כל החסרונות שבה. עמידה מול השלמות האלוקית אינה אפשרית אך היא עצמה מהפכת לטובה, מחזירה בנו אור אלוקי לתוך המציאות החלקית שלנו, ומבהירה שהקב"ה חפץ בנו דווקא במדרגתנו הנוכחית.

בראש השנה כל אחד מן הבריות עובר לפני הקב"ה במקומו הייחודי, מקום שאף אחד אחר בעולם אינו נמצא בו. הקב"ה אומר לכל אחד ואחד מבריותיו "בשבילך נברא העולם" ומחדש את מקומו בעולם כבריה מיוחדת בעלת שליחות וייעוד- "עלומינו למאור פניך". בהתבוננות כזו, כל אחד ואחד מתגלה כמעשר, המוציא אל הפועל את הקדושה הגלומה בו ובכל העולם כולו.

 

כְּחֵילוֹת שֶל בֵּית דָּוִד

הפירוש השלישי לביטוי "כבני מרון" – "כחיילות של בית דוד" מבאר, שכאשר היו יוצאין למלחמה היו החיילים נספרים ונמנים בפני המלך אחד-אחד. "מרון", מפרש רש"י מלשון מרות ואדנות. בני מרון הם בני חיילותיו של המלך דוד, חיילותיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו[יז]. ברשימת השמות של גיבורי דוד מופיעים שמות אשר חז"ל מפרשים כשמות של דוד בעצמו, כמו למשל "עדינו העצני"[יח]. בכך רומזים חז"ל שכל גיבורי דוד הם חלק מדוד המלך עצמו וביטויו בפועל. כאשר מלך שולח חייל למלחמה, החייל אינו רק מוציא את הקדושה הטמונה בו אל הפועל, אלא הוא נעשה בכך "ידא אריכתא" של המלך בעצמו, או כפי שאומר רש"י "עבד מלך - מלך". עבד המלך הוא ידא אריכתא של המלך, ממילא הוא מלא מלכות בעצמו.

בראש השנה כאשר מתגלה, מלכות ה' בעולם, הקב"ה מעביר את כל באי העולם כבני מרון, כבני מלכים. כביכול שולח הקב"ה את חייליו לשדה הקרב, אל העולם, להאיר את שמו בעולם ולהילחם את מלחמתו. אנו נמצאים בעולם הזה כחייליו של מלך, כבני מלך ובשליחותו. בראש השנה אנו נזכרים כי בני מלך אנחנו, ממליכים אותו עלינו ושבים לבצע את שליחותינו.

 

בִּסְקִירָה אַחַת

נשוב ונסקור את הפירושים השונים לביטוי "כבני מרון": הפירוש הראשון "כבני צאן" לפי פירושו של רש"י, מבטא מצב בו הקדושה בעולם כולו טמונה בו באופן גולמי, וכאשר הקב"ה מתגלה במציאות, מתגלה שבפנימיותנו אנחנו "עמך וצאן מרעיתך". הפירוש השני "כמעלות בית מירון", מבטא תהליך שבו כל אחד מוציא אל הפועל בדרכו הייחודית את הקדושה הטמונה בו בפנימיותו. הפירוש השלישי "כחיילות בית דוד" מבטא מצב שבו מלכות שמים מופיעה דרכנו, כעבדיו של המלך. בראש השנה מתגלה שאנחנו גילוי כבודו יתברך בעולם, חלק אלוק ממש ומלכות ה' מתגלה בעולם דווקא דרכנו. בכל שלושת הדרגות הללו נקודת המבט היא אנושית.

למעלה משלושת הדרגות שמנינו, ישנה מדרגה גבוהה יותר המתייחסת לנקודת המבט האלוקית. מדרגה זו נקשרת לדברי רבי יוחנן, מתורת ארץ ישראל, האומר: "וכולן נסקרין בסקירה אחת". בניגוד לפירושים השונים המתייחסים למעבר לפני ה' כל אחד בייחודו, מוסיף ר' יוחנן ואומר שמצד ההתבוננות האלוקית, כולם נסקרים כאחד.

שלוש המדרגות שמנינו השייכות להתבוננות בתוך העולם הזה, מנקודת המבט האנושית, אלו מדרגות השייכות ל"יצר הרע" של אהבת ה', שהוא כידוע, לפי דברי הרמ"ק, ההנאה שנהנה האדם מאהבת ה' והעונג שיש לו מכך[יט]. בדרגות אלה, אדם חש בראש השנה את אימת הדין, את היותו מובל לדין, או יותר מכך- הוא חש את ייחודו בין עובדי ה' ואת היותו שליח המלכות.

מעל לכל זה, ישנו ה"יצר הטוב" של אהבת ה'. כאשר היצר הטוב פועל באהבת ה' אין לאדם הנאה ותענוג מכך וכל מעשיו הם לשם שמים. ה"יצר הטוב" של אהבת ה' בא לידי ביטוי ביכולת לאהוב דווקא את מה שהאהוב אוהב. עיקר ההתרוממות מדרגת "היצר הרע" של אהבת ה' היא ההתרוממות מעבודת הפרט לעבודת ה' הכללית. כל עבודת ה' הפרטית שייכת ליצר הרע של אהבת ה'. לעומת זאת, "היצר הטוב" של אהבת ה' מבטא את השייכות לכלליות.

כאשר אנו מתבוננים בעולם ובבריאה מנקודת מבט אלוקית ופועלים על מנת לאהוב את מה שהאהוב אוהב, עלינו ללמוד לאהוב בריות רבות ומגוונות שברא הקב"ה בעולמו, גם אם הם אינם מאנ"ש, גם הכופרים, עמים רבים, מיליארד סינים ואף אלפי מינים של חיות וחרקים. בבריאת העולם הקב"ה לא הסתפק בבריאת מנין צדיקים של עובדי ה' אלא ברא עולם מלא בריות ויצורים מגוונים. בראש השנה, עת מתחדשת מלכות ה' בעולמות, עוברות כל בריותיו של הקב"ה לפניו כולם כאחד, העולם כולו מתחדש ונסקר כולו בסקירה אחת.

 

מַּקִיף וּפְנִימִי

בדברינו ערכנו הבחנה בין התבוננות מנקודת מבט אנושית המתארת את הסקירה כסקירה פרטית "אחד-אחד" לעומת נקודת המבט האלוקית, בדברי ר' יוחנן, המתארת את הסקירה האלוקית כסקירה אחת. זוהי אף מחלוקת הברטנורא והיכין שהזכרנו לעיל, על השאלה אם הפרטיות היא החידוש המתגלה בראש השנה או אם הכלליות היא החידוש המתגלה בראש השנה. במילים אחרות- האם היצר הטוב של אהבת ה' הוא החידוש או היצר הרע של אהבת ה' הוא החידוש?

יש צד לומר שהחידוש הגדול הוא שיש לנו את היצר הטוב של אהבת ה'. הרי זה פשוט שיצר הרע מתענג באהבת ה' וקשה לתפוס עבודה שכולה לשם שמים. לעומת זאת, יש צד הפוך לומר שדווקא הימצאותו של היצר הרע היא החידוש הגדול. הרי אין זה חידוש לראות את הכול כפי שהוא מצידו יתברך, רק מצד היצר הטוב של אהבת ה'. החידוש הגדול יותר הוא שאהבת ה' יורדת ומתגלה באופן פרטי, במציאות העולם הזה דווקא כאשר אנו, קרוצי חומר, מתענגים על כך.

נרחיב ונבאר דברינו: הפרטיות נמצאת בפנימיות האדם ואילו הכלליות נמצאת כמקיף לאדם. ידוע שהאור המקיף הוא גדול יותר מהאור הפנימי, אך לעומת זאת האור הפנימי הוא יותר 'ממלא' מאשר האור המקיף. האור פנימי ממלא את האדם בחיות אלוקית. לעומת זאת, האור המקיף מלמד על האור האלוקי האינסופי הגדול לאין ערוך מן האור הפנימי. באותה דרך יש לומר שהפרטיות הפנימית הנמצאת באדם הינה כולה אור חיות אלוקית, אך היא כטיפה בים לעומת האלוקות האינסופית המקיפה וסובבת את האדם ואת העולמות. לא די בכך שנחוש את האור האלוקי הפנימי לנו אלא עלינו להבין, ולו מעט, שהאור האלוקי רחב ומקיף עד אין סוף. לכן על מנת שנוכל לחוש במה שלמעלה מכל גדר, יש צורך במיליארד סינים. הכלליות המקיפה את האדם מרחיבה את דעתו להבין את אינסופיותה של האלוקות. מיליארד סינים ומאות מיליוני יצורים שברא הקב"ה בעולמו הם בבחינת הכלליות של מלכותו שלמעלה מגבולותינו. אך גם מצדנו, היא המקיפה את האדם ונותנת לו לחוש את מה שמעבר לכליו המצומצמים. חידושה של הפרטיות שהיא ממלאת את האדם כ'פנימי' ואילו חידושה של הכלליות - שהיא מרחיבה כ'מקיף' את תפיסתו של האדם וקושרת אותו לנקודת המבט האלוקית. בראש השנה, כאשר כל באי עולם עוברים לפניו יתברך בסקירה אחת, אנו יכולים לגעת, ולו מעט, בגודל האינסופי של מלכות ה' המתחדשת בעולם.

יהי רצון שנזכה לעבור לפניו יתברך הן כבני מרון והן בסקירה אחת, בפרטיות ובכלליות, ויחדש עלינו הקב"ה שנה טובה ומבורכת.

 


[א] תהלים לג טו.

[ב] ראש השנה טז ע"א

[ג] ראש השנה שם.

[ד] ראש השנה יח ע"א

[ה] בפירושו של ריש לקיש "כמעלות בית מרון" ובפירוש השלישי "כחיילות בית דוד", מתבאר במפורש מן המשל כי בראש השנה ישנה התבוננות פרטית ומנייה אחד- אחד. לעומת זאת, בפירוש הראשון- "כבני צאן", לא משתמע בהכרח כי מדובר בהתבוננות פרטית אחד-אחד. פירוש זה מתחדד בפיוט "ונתנה תוקף", כפי שנראה בהמשך.

[ו] ישעיהו נג ז.

[ז] בבא קמא נב ע"א

[ח] תהלים עט יג.

[ט] שיר השירים א ד.

[י] מרן הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים ז קנח: "מקור הספקנות על דבר הערך החיובי של הטוב והרע המוסרי, נובע הוא מהסקירה הפנימית הגנוזה בנשמה, הצופה אל העתיד הרחוק, הכולל כל, שמושגו הוא כלילות הטוב בצורה עליונה, העוקרת את כל תוכן רע מיסודו, ונמצא כל מעשה וכל מפעל וכל תנועה שנעשה בעולם, הכל עולה ליסוד הטוב. ואחרי הזיכוך והסרת הסיגים, יאיר התוכן הטוב של אור החיים שבכל המפעלים כולם, באין הבדל כלל בין צדיק לרשע, בין טוב לרע, כי אין שטן ואין פגע, רק טוב מוחלט באמת. ועמך כולם צדיקים יאמר על כללות ההויה כולה, שיסוד יסודה הוא כנסת ישראל בעומק תמציותה".

[יא] במעשר בזמן שבית המקדש היה קיים נהגו לתת דווקא את הפירות היפים. אבל היום נוהגים לעשר דווקא את הפרי הפחות טוב, כיון שממילא הוא הולך לאבדון.

[יב] קידושין מ ע"ב. ויש לתמוה- מה הסיכוי שכרגע בדיוק העולם כולו מחצה על מחצה? צריך לחשוש לזה? הרי לא חוששים למיעוט, אם כן למה הגמרא אומרת שצריך לחשוש לזה? אלא הפשט הוא שודאי שהעולם והאדם הם תמיד במצב מאוזן בין טוב לרע. הרי, אם האדם היה מכריע לטובה הוא היה עולה בסערה השמיימה ואם הוא היה מרשיע, היה מת. וגם העולם, אם הוא כולו היה זכאי – אז כבר הייתה מגיעה הגאולה השלימה. ואם הוא כולו חייב, ח"ו, אם הייתה אפשרות כזו – אז העולם כולו היה חוזר לתוהו ובוהו ונחרב. האדם והעולם כולו כל עוד נמצאים במקומם, הם במצב מחצה על מחצה. אם ככה, אז ברגע שעשה מצווה אחת כבר הייתה צריכה להיות גאולה, או חורבן ח"ו אם עשה עבירה אחת? אלא התפיסה הזו של מחצה על מחצה שדיברנו עליה היא מאוד פשטנית. הרי איך אפשר לומר את אותו לימוד על אחד מגדולי הדור ועל אדם פשוט ששניהם מחצה על מחצה? אלא, "מחצה על מחצה" הכוונה היא שעכשיו המצב הוא שקול. למרות שלגדול הדור יש המון מצוות, אבל "סביביו נשערה מאוד," שהקב"ה מדקדק איתו כחוט השערה, מפני מדרגתו הגבוהה. כל אחד נמצא במצב של "מחצה על מחצה" לפי מעלתו ודרגתו. כפי שהסביבון יכול להסתובב באלפי צירים, כך העולם מסתובב סביב צירים רבים, כמספר הבריות שבו, כל אחד מאיתנו בכל רגע הוא ציר אחד של העולם ואנו קובעים על איזה ציר יסתובב העולם.

[יג] סנהדרין לז ע"א, וראה ליקוטי מוהר"ן קמא ה.

[יד] ברכות יט ע"א "אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה".

[טו] אורות התשובה טו ט: רעיון התשובה, השרוי באדם תמיד, הוא יסוד כל המעלות הטובות. המחשבה העצבנית, שבאה מתוך הקשר אל עומק התשובה, היא מקור השמחה. התכונה של התשובה היא ההשערה בגדל השלמות העליונה של האלוקות, ומתוך כך העונות בולטים הרבה מאד. "שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך". וכיוון שמרגישים, שההרגשה של החטא בכל אופן באה היא מתוך ההבהקה האלוקית על הנשמה, מתמלאים מזה הרעיון עצמו גיל וגודל אין סוף, וחדות השמחה האצילית הולכת ומתגברת יחד עם דכאות הלב של לבוש הנפש, העומדת בדרגת התשובה. התשובה, לפי זה, מביאה לידי גאולה בפרטיות. מתוך הבהירות האלוקית, שמתגברת בקרבו, נגאל האדם מכל שעבוד של הכוחות הזרים השולטים עליו, והכלל כולו, בהיותו מוכן להרגיש את רעיון התשובה, מיד הוא נגאל, מתוך בהיקות האורה האלוקית השופעת עליו, יחד עם הרעיון של התשובה.

[טז] תהלים צ ח.

[יז] בפסוק "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" בהושע ג ה. נראה קשר בין האלוקים למלך דוד. יש אומרים שזה הבסיס למחלוקת בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד בקדיש האם להוסיף ולומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", בנוסף ל"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". יש הסוברים שלא ניתן לומר שיתגדל גם שמו של מלכא משיחא נוסף על שמו של הקב"ה. אך יש המסתמכים על פסוק זה ומוסיפים את מלך המשיח עם שם ה'. זה מה שאומרים בברכת הלבנה שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם", שאור הלבנה של כנסת ישראל ודוד המלך יהיו כאור החמה של הקב"ה, עד שאפשר לבקש את שניהם יחד.

[יח] שמואל ב כג; דברי הימים א, יא; מועד קטן טז ע"ב

[יט] לעומת היראה, בה אין הנאה לאדם, באהבה כתוב "בכל לבבך"- בשני יצריך. לפי פירוש הרמ"ק באהבה ישנה שותפות ליצר הרע בהנאה מן האהבה. להתענג על ה' זה היצר הרע של אהבת ה'.

עבור לתוכן העמוד