• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ושכנתי בתוכך

מדוע סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה?
נתבונן בשלוש הסברות המובאות בגמרא בעניין זה
בהתבוננות המאחדת הלכה ואגדה,
ונעמיק במשמעות השראת השכינה בסוכה ובעולמות.


סֻכָּה

מסכת סוכה בסדר מועד אינה כמסכתות של סדרי נזיקין שתחומיהם נידונים על פי שכל אנושי, אלא דיוניה עוסקים בתחומים שלמעלה מהשכל האנושי. כך למשל, הדיון העוסק בגובה הסוכה הפותח את המסכת, אינו דיון שכלי גרידא. התורה אמנם לא קצבה את מידת הסוכה, אך הדיונים לגבי גובה הסוכה נראים מיותרים. לכאורה היה נראה לומר שהסוכה צריכה להכיל לפחות את ראשו ורובו של האדם, ועד כל גודל שבעולם. הראש, עיקר האדם, ורובו של הגוף מהווים יחד את דמות האדם. כך אנו לומדים כי הילד נקרא "נולד", ברגע שיצא ראשו ורובו לאוויר העולם. לכן זה היה צריך להיות, לכאורה, גם גודלה המינימלי של הסוכה, כך שתכיל את ראשו ורובו של האדם. לאור זאת יש להבין, מה המשמעות של הדיונים סביב גודלה המקסימלי של הסוכה? ועוד יש לתהות, שהרי גם השיעור המינימלי לסוכה, שתהיה לא פחות מעשרה טפחים, הוא דין בסוכה עצמה ולא דין בגודל האדם שיוכל להיכנס לתוכה, וכל זאת מצריך ביאור.

כאשר המשנה קובעת את תחום גודלה של הסוכה, שתהא לא פחות מעשרה טפחים ועד עשרים אמה, יש בכך חידוש מופלג על פשט דברי התורה. חידוש זה אינו שייך לסברת השכל כבכל דיון אחר בדיני ממונות, למשל, אלא לרובד עליון, שאין לנו שיג ושיח עמו. הטעמים שמביאים חז"ל לפסול סוכה שלמעלה מעשרים אמה, אינם סברות אנושיות שניתן בפשטות להתווכח ולדון עמן, להפריכן או לאששן. לכן נראה שניתן לעמוד על טעמם בעיקר תוך התבוננות בדרך האגדה והדרש.

 

שֶהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מְעֶשְרִים אַמָּה

בתחילת מסכת סוכה מובאים שלושה טעמים מדוע סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. רבה מביא אסמכתא מן הפסוק "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[א]. לדבריו, אדם צריך לדעת בתודעתו שהוא נמצא בסוכה. עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, אך למעלה מעשרים אמה, אין אדם יודע שדר בסוכה, "משום דלא שלטא בה עינא" [שלא שולטת בה העין]. לפי רבה, הציווי "למען ידעו דורותיכם" מכוון לחובתו הפרטית של כל אחד ואחד היושב בסוכה, שיהיה מודע להיותו יושב בסוכה. למעלה מעשרים אמה, אדם מאבד את המודעות לכך שהוא נמצא בסוכה, ולכן אינו נחשב כיושב בסוכה.

סברתו של רבה אינה מכוונת לפשט הפסוק, אלא דורשת אותו הרחק-הרחק מן הפשט. כבר בגמרא הקשו על דברי רבה, שהרי הפסוק עוסק בידיעה לדורות- "למען ידעו דורותיכם", ולא ידיעה עכשווית של האדם הפרטי היושב בסוכה[ב]. רבי זירא ורבא שואלים – מה לדרשה הזאת ולהלכה. גם על פי סברתנו תמוה: מדוע תלה רבה את דין עשרים אמה דווקא בפסוק זה?

שתי הדעות הנוספות המובאות בגמרא בשאלת סוכה שלמעלה מעשרים אמה, גם הן אינן מתיישבות בסברה אנושית. רבי זירא לומד מדברי הנביא ישעיהו "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב"[ג], שהסוכה צריכה להצל על היושב בה. "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה", לכן סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה. אך יש להקשות על דבריו, שהרי בכל שעות היום, מלבד חצות היום בדיוק, יושב אדם בצל דפנות הסוכה ולא בצל הסכך. גם בלילה אין כל צל בסוכה. אם כן, מה פשר משמעות הישיבה תחת צל הסכך בדברי רבי זירא?

רבא מביא את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"[ד] ולומד: "אמרה תורה, כל שבעת ימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". כלומר, כיוון שהתורה ציוותה לשבת בסוכה שבעת ימים, לומד רבא שמפני שזהו פרק זמן קצר שאין בו כדי ישיבת קבע, הסוכה צריכה להיות דירת עראי. עד עשרים אמה נחשבת הסוכה "דירת עראי", אך סוכה למעלה מעשרים אמה כבר אינה נחשבת כ"דירת עראי". גם על סברתו של רבא יש להקשות, שהרי לא בהכרח יש ללמוד מן התורה ששבעת ימים הוא זמן עראי. כמו כן, מספר הימים שציינה התורה אינו בהכרח הגדרה לגבי טיב הישיבה, שתהיה ישיבת עראי[ה]. ועוד יש לשאול: כאשר התורה מציינת שצריך לאכול בפסח מצות שבעת ימים, גם כאן עלינו ללמוד כי זו צריכה להיות אכילת עראי?

 

וְשֶאֵינָה גְּבוֹהָה עֲשָרָה טְפָחִים

שלושת הסברות שהבאנו לעיל לגבי דין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה מעוררות קושיות. גם הדיון לגבי דין סוכה פסולה פחות מעשרה טפחים, שאמנם כולי עלמא לא פליגי בו, מעורר תהיות. דין זה נלמד מגובה הכפורת במשכן, שרק למעלה ממנו נגלה ה' אל משה:

 

ושאינה גבוהה עשרה טפחים. מנלן? אתמר, רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו... ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת. ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". - ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב (שמות יט) "וירד ה' על הר סיני"! למעלה מעשרה טפחים. - והכתיב (זכריה יד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"! - למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב (שמות יט) "ומשה עלה אל האלהים"! - למטה מעשרה. - והכתיב (מלכים ב ב) "ויעל אליהו בסערה השמים"! - למטה מעשרה[ו].

 

כל הדיון נראה כדברי אגדה. הלימוד ששכינה לא ירדה למטה מעשרה טפחים מגובה הארון והכפורת, אין בו כל סברה הגיונית. ועוד יש לשאול, מה פשר עלייה בסערה השמיימה למטה מעשרה טפחים? אם נאמר כדעת רבי אליעזר שסוכות הן זכר לענני הכבוד[ז], אנו מבינים שיש כאן דין בשכינה, ושכינה לא ירדה למטה מעשרה טפחים. אך אם נאמר כדעת רבי עקיבא שסוכה היא סוכה ממש, מה הקשר של סוכה ממש לירידת השכינה?

רש"י מבאר שהדיון בעניין ירידת השכינה המופיע כאן, מלמד לימוד כללי לא רק בהלכות סוכה, אלא גם בהלכות שבת. רש"י לומד שישנן שתי רשויות שאינן יכולות להתערב זו בזו- רשות אנושית ורשות אלוקית: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"[ח]. מכאן לומד רש"י דין רשויות של שבת, וממילא גם בסוכה, אפילו אם היא סוכה ממש, ולא זכר לענני כבוד. מהי, אם כן, המשמעות של קביעת הרשות שבה שורה השכינה לעניין הסוכה? נראה להלן שתחום הסוכה שצריך להימצא בין הרשות האנושית לרשות האלוקית, מחדש חידוש משמעותי מאוד בהבנת מהותה של הסוכה.

 

גִּלוּי אֱלוֹקוּת

בדברי רבותינו קיימות שתי הבנות בעניין הארכיטקטורה של הסוכה. הבנה ראשונה רואה במבנה הסוכה מבנה בעל ארכיטקטורה של ציווי אלוקי. לפי הבנה זו, הסוכה הארצית משקפת את התבנית האלוקית המופשטת של הסוכה כפי שהיא בטהרתה, לפי התכנית האלוקית שעליה נצטווינו בתורה. התורה אמנם אינה מפרטת את גודלה וגבולותיה המדויקים של הסוכה, אך היא משאירה זאת לקביעותיה של התורה שבעל פה.

הבנה שנייה רואה במבנה הסוכה מבנה בעל ארכיטקטורה של גילוי אלוקות. לפי הבנה זו, מבנה הסוכה צריך שישקף את הסדר והמבנה שבו מופיעה ומתגלה האלוקות בעולם. בציווי המשכן נצטווינו לבנות ארון "אמתיים אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". על אף ההגדרות המדויקות לגודלו של הארון, אין בציווי זה הגדרה של תחום התגלותה של האלוקות. הרי ודאי הוא כי האלוקות, שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוה, יכולה להתגלות מעבר לגבולות הארון והמשכן. אף על פי כן, המידות מבטאות את האופן שבו בחרה האלוקות להתגלות בעולמנו ולהופיע במרחב המושגים שלנו. באופן זה, גם הקביעה ששכינה לא ירדה למטה מעשרה טפחים ומשה ואליהו לא עלו למעלה מעשרה טפחים, משרטטת את אופן ההופעה האלוקית בעולם וצורת התגלותה. זהו בעצם גם נושא הדיון בכל שאלת גודלה של הסוכה. אין אנו עוסקים באלוקות כפי שהיא בעצמותה, אלא באופני התגלותה בעולמות.

הדרשה העוסקת בירידת השכינה, קובעת את גבולות הגזרה של הרשות האנושית והרשות האלוקית. ממילא יש בה הסברה למהות הסוגיה של "הארכיטקטורה של גילוי אלוקות בעולם". הדיונים השונים בדיני הסוכה, גם הם עוסקים בשאלת מהותה של הסוכה כביטוי לארכיטקטורה ואופן גילוי אלוקות והשראת השכינה בעולם. אי אפשר להבין את הלכות הסוכה הנעשית זכר לענני הכבוד, בלי להבין שיש בהן דברי אגדה הרומזים ודורשים עומק ומהות בעניין גילוי אלוקות בעולם. באופן זה יש להסביר את גודלה המינימלי של הסוכה שלא תהיה פחותה מעשרה טפחים. המספר עשר אינו מספר סתמי, אלא הוא תבנית יסוד מהותית של ההתגלות האלוקית בעולם הזה. העולם נברא בעשרה מאמרות, ובנוי בתבניות רבות של עשיריות- עשר מכות, עשר דברות ועשר ספירות.

כדרכה של אגדה, ושלא כדרך ההלכה, מהות גילוי האלוקות בעולמות מושלכת אל פרטי ההלכות והמעשים בקשר "פתוח", שאינו "סגור" ומדויק. קביעת הגבולות שלמטה מעשרה טפחים ולמעלה מעשרים אמה מבטאים לגבינו מהות פנימית מופשטת. הרי בין למעלה מעשרה טפחים ובין למטה מעשרה טפחים, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[ט], ו"השמים ושמי השמיים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה"[י]. האלוקות נמצאת גם למטה מעשרה טפחים, "לית אתר פנוי מניה"[יא], ולמעלה מכך- "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[יב]. על אף שיש לקביעות אלה השלכות להלכה למעשה, כפי שהן מופיעות בשולחן ערוך בהלכות סוכה, אין בהן תיאור מדויק של מציאות ממשית בעולם החיצוני אלא ביטוי מהותי.

 

הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

לאור דברינו בסוגית ה"ארכיטקטורה של גילוי אלוקות בעולם", נתבונן בשלושת הסברות לדין סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בעומקם ובטעמם הפנימי, וננסה לאחוז מעט בשיפולי גלימתם של רבותינו- רבא, רבי זירא ורבה. נתבונן בסברותיהם על פי הסדר הזה, שלא כסדר הופעתם בדיון הגמרא.

רבא מביא את הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"[יג], ולומד שהסוכה צריכה להיות מבנה עראי. תפיסתו של רבא את הארכיטקטורה של גילוי אלוקות בעולם מתייחסת לאופן שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית בעולם. לפי רבא, כאשר שכינה שורה בעולם, כל העולם הזה הופך להיות עראי, תלוש ורעוע. באופן דומה אומר הרמב"ם שבשעה ששורה הנבואה על הנביא, איבריו מתפרקין, כל גופו מזדעזע, והוא מתמוטט[יד]. למרות שבעיניים החיצוניות שלנו העולם הזה הוא תקיף מאוד, ואילו דברי נבואה הם דברים המרחפים באוויר כמגדל הפורח, מי שנגע באמת בעולם הרוחני, יודע שהעולם החומרי אין לו שום אחיזה ושום עמידה אל מול העולם הפנימי האלוקי. כאשר אור ה' חל על הנביא והוא זוכה לשמוע את קול ה' מדבר אליו, המציאות כולה מאבדת את ערכה. זוהי עראיותה של הסוכה וביטול הקבע שבה, אל מול השראת השכינה: "ה' מלך... תנוט הארץ"[טו], "המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו"[טז].

רבא מביא את הפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים" כעין אסמכתא, על מנת להסביר את הארכיטקטורה של גילוי אלוקות. לפי רבא, כאשר ישנה התגלות אלוקית, המציאות בעולם הזה הופכת למציאות עראית. לפי רבא, עיקר מבנה הסוכה הוא בעראיות הסוכה, הדפנות בטלות לעומת קורת הגג והסכך, כפי שהעולם הזה כולו בטל אל מול השראת השכינה. לפי דעת רבא, אין כל חיוב לגבי דפנות הסוכה, אם הן קבע או עראי. הדפנות יכולות להיות עשויות "לבוד" או מחומר יציב יותר, אך חובה על קורת הגג שתהיה עראית. הדפנות משמשות רק כהכשר מצווה ואילו הסכך הוא עיקר הסוכה, לדעת רבא. מבנה זה משקף מבנה הפוך מהארכיטקטורה המצויה בעולם הזה, לפיה, הדפנות מהוות בסיס יציב לקורת הגג.

לדעת רבא, גובה הסוכה שלא תהיה למעלה מעשרים אמה מאפשר קיומו של מבנה עראי, הן בעראיות הדפנות, ובעיקר ארעיות של הסכך עצמו. לעומת זאת, מבנה שלמעלה מעשרים אמה מחייב קביעות ויציבות, אך לדעת רבא עיקר הישיבה בסוכה צריכה שתהיה תחת קורת גג עראית[יז]. בכך אנו מבטאים את היותנו חוסים תחת השראת השכינה, וכל חוזקנו וביטחוננו בה': "טוב לחסות בה' מבטוח באדם"[יח].

 

כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב

רבי זירא סובר שעיקרה של הסוכה הוא הצל שבה, ומביא כעין אסמכתא את הפסוק מישעיהו הנביא "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב". רבי זירא אינו עוסק במה שמתרחש בעולם הזה כתוצאה מההתגלות האלוקית כדעת רבא שהובאה לעיל, אלא עוסק בהתגלות האלוקית עצמה. הדין שמביא רבי זירא, שהסכך צריך להצל על הסוכה, אינו דין בסכך כשלעצמו, אלא בהשראת השכינה שבסוכה. הרי כל מה שאדם יושב תחת הסכך, הוא יושב "בצילא דמהמנותא" תחת השראת שכינה. לפי רבי זירא, עיקרה של הסוכה הוא הסכך שבה. שמהּ של הסוכה עצמה נגזר מן המילה 'סכך', כפי שאומר רש"י. לפי רבי זירא, עד עשרים אמה מהווה הסכך קורת גג, אך למעלה מכך- אין בכך קורת גג. ארכיטקטורה זו, לדעת רבי זירא, דומה לארכיטקטורה של קורת גג עראית, כמו חופה שהינה טלית המוחזקת בידי ארבעה אנשים מעל לחתן והכלה, ללא כל דפנות[יט].

ארכיטקטורה כזו, שעיקרה בקורת הגג, אנו מוצאים אף בארכיטקטורה של מבנה המשכן. סדר הקמת המשכן נעשה בניגוד לדרך טבע העולם ובאופן מופלא. תחילה הקים משה את יריעות המשכן בגובה עשר אמות, ולאחר מכן את השלד של האוהל- האדנים, הקרשים, הבריחים והעמודים[כ]. מסדר זה אנו למדים, שעיקר השראת השכינה במשכן הוא דווקא ביריעות המכסות את המשכן כקורת גג, ואילו דפנות המשכן הם רק האמצעי להשראת השכינה. בדרך זו סובר גם רבי זירא, שדין הסוכה שייך רק בסכך. הסכך, קורת הגג של הסוכה, הוא "צילא דמהימנותא" ובו מתגלית השראת השכינה בסוכה.

 

וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ

רבה מביא את הפסוק "למען ידעו דורותיכם", כעין אסמכתא, על מנת להסביר שהשראת השכינה בסוכה היא התגלות פנימית-תודעתית. לפי רבה, ההתגלות האלוקית אינה חלה במבנה הסוכה- בדפנות, בסכך, בקורת הגג או בצל, אלא דווקא בבני הבית עצמם, המכוונים ליבם אל האלוקות המתגלה בסוכה.

במשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כא] ודורשים רבותינו "בתוכו – לא נאמר, אלא בתוכם"[כב]. כלומר, כל המשמעות של השראת שכינה מתבטאת בקרב הנפשות שבהן היא שורה. על דרך דבריו של הבעש"ט "במקום שחושב האדם שם הוא כולו"[כג], יש לומר, שהמציאות כולה תלויה במחשבתם ובתודעתם של בני האדם. לכן רק כאשר בני הבית בתודעתם רואים עצמם תחת ההשראה של השכינה וענני הכבוד, אזי שורה השכינה בתוכם.

לדעת רבה, עיקר הארכיטקטורה של גילוי אלוקות היא השראת שכינה, עד כדי שאנו מלאים דעת ואור אלוקי בקרבנו- "למען ידעו דורותיכם". הדעת היא האור האלוקי הפנימי השוכן בקרבנו, אור השכינה השוכנת בתוך העולמות. השכינה שורה אמנם למעלה מעשרה טפחים ואנו מתחתיה, אך זוהי השראת שכינה בבחינת "מטי ולא מטי"[כד], "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף"[כה], של ריחוף הנשר מעל לגוזליו אשר בכוחו לגדלם לנשרים בפני עצמם. לפי הסבר זה, השכינה אינה שורה על מנת להיות מוכלת במבנה ובגבולות מסוימים, אלא על מנת שאנחנו נתמלא בדעת אלוקים, שהרי עיקר התגלות השכינה היא בשוכני הבית. ההתגלות האלוקית והשראת השכינה מתרחשת בהמשכת הדעת שבין ההשראה האלוקית לאדם היושב בצילא דמהימנותא.

 

 

 

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ

ניתן למצוא רמז לשלושת הביטויים השונים להשראת שכינה שהובאו לעיל, בפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". "סור מרע", מתייחס להשראת שכינה אשר דוחקת ומבטלת את תוקפו וקיומו של העולם הזה והופכתו לעראי. במצב כזה, האדם אינו עוד בעל הבית בעולם, והוא יוצא מבית הקבע שלנו אל דירת עראי. מצב זה מתאר "ייחודא תתאה", שיש לעולם הזה קיום בפני עצמו, אך הוא אינו בעל ערך עבורנו, מפני שהוא מסתיר את מקור חיותו האלוקי שלמעלה ממנו.

רבי זירא, המדגיש את צל הסכך תחת האור האלוקי המהווה קורת גג כמו החופה, מתאר מצב של ייחודא עילאה. במצב זה ה"יש" אינו תופס מקום לגבי האדם, כיוון שכולו שרוי בטוּב האלוקי, בבחינת "עשה טוב".

ייחודא שלים, מעל כל אלה, מתבטא במצב שבו השכינה שורה ומתגלה דווקא מתחת לעשרה טפחים, בתוך דעתו של האדם. במצב זה, מה שנמצא ומתגלה בתוכנו, דווקא למטה מעשרה טפחים, יקר יותר ממה שנמצא למעלה. הרי משה ואליהו לא עלו למעלה מעשרה טפחים. אלו "חיי עולם שנטע בתוכנו", ו"חביבים דברי סופרים מדברי תורה"[כו], מפני שהם באים דווקא מתוכנו.

שלוש סברות אלה, מוצאות את ביטוין גם בתורות שונות שצמחו במהלך ההיסטוריה היהודית, זו על גבי זו. תנועת המוסר אשר טבעה את הביטוי "באלול- אפילו דגים שבים רועדים", עוסקת בעיקר ב"סור מרע". היא מזהירה מפני תוקפו, גאוותו וקביעותו של העולם הזה, וקוראת למאמין לצאת אל דירת עראי ולבטוח רק בה'. זוהי בחינת "ייחודא תתאה", המבטלת את קיום העולם הזה אל מול האלוקות.

תנועת החסידות עוסקת בגילוי אלוקות וטוב ה' בעולם, בבחינת "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". העיסוק באור, לעומת הבריחה מן החושך, אינו רק טקטיקה כנגד החושך, אלא יש בו ביטוי מהותי לשאלת קיום הטוב והרע במציאות. אנו רגילים לחשוב שהאור דוחה ומבריח את החושך, אך חידושה של החסידות הוא שבאמת אין מה לדחות, כיוון שהרע בעצם כלל אינו קיים. החסידות חידשה, שהאור והטוב הם הם המציאות הבלעדית, ואילו החושך הוא רק העדר הטוב. לנוכח עיסוקה של החסידות בגילוי האור האלוקי, מקומו של האדם נעשה בטל "כולה קמיה כלא חשיב". תורת החסידות בבחינת "ייחודא עילאה", מדגישה את הטוב האלוקי העליון, ומלמדת שאנו כלולים בו יתברך בביטול גמור, בבחינת "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו"[כז].

תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל מחדשת את ההבנה שה' יתברך נמצא בנו והשכינה מאירה בתוכנו, בבחינת ייחודא שלים. התגלות ה' נעשית דווקא בקרבנו, בתוך העולמות, ולא בניגוד אליהם. עיקר גילויה נעשה דווקא בנו, שאנו גילוי השכינה בעולמות: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל"[כח].

הגר"א מסביר, שהפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן"[כט], משווה בין מצוות סוכה ומצוות יישוב ארץ ישראל, מכיוון שאת שתיהן מקיים האדם כל כולו, בגופו ואף בשנתו[ל]. לפי דברים אלה יש לומר שהשראת השכינה בסוכה, בביתו הפרטי של כל אדם, היא התנוצצות של השראת השכינה בכללות האומה - ציון.

יהי רצון שנזכה לייחודא שלים הכולל "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"- לצאת מבית קבע לדירת עראי, להיות תחת צילא דמהימנותא, ולהתמלא בקרבנו דעת אלוקים.

 


[א] ויקרא כג מג

[ב] ישנן שלוש מצוות- סוכה, ציצית ותפילין, שבהן כתוב סיבתן וטעמן- "למען", ולכן צריך לכתחילה לכוון לצאת בעניינן כאשר מקיימים אותן, מה שאין כן בשאר מצוות המעשיות.

[ג] ישעיהו ד ו

[ד] ויקרא כג מב

[ה] אביי מקשה על רבא, במקרה של אדם הבונה סוכה עם קירות מברזל, הראויות להיות דירת קבע. אך רבא עונה שהוא אינו מתכוון לטיב הקירות אלא לגובה הסוכה, שצריך להיות גובה שמאפשר לבנות עראי. ראה גם הערה יז בהמשך.

[ו] סוכה ד ע"א

[ז] סוכה יא ע"ב

[ח] תהלים קטו טז

[ט] בראשית רבה סח

[י] מלכים א ח כז

[יא] תיקוני זוהר קכב ע"ב

[יב] תיקוני זוהר יז ע"א

[יג] ויקרא כג מב

[יד] מורה נבוכים חלק ב מא

[טו] תהלים צט א

[טז] תהלים קד לב

[יז] על פי זה מובן מדוע לפי רבא אין איסור לבנות את הדפנות מברזל. מפני שהעראיות אינה דין בדפנות אלא בסכך, ולענין הסכך, העיקר הוא שלא יהיה גבוה שיחייב דפנות קבע וימנע את אפשרות העראי.

[יח] תהלים קיח ח

[יט] הגמרא שואלת על דעת רבי זירא למה כולי עלמא לא אמרו כרבי זירא, את הפסוק מישעיהו, ועונה הגמרא כי פסוק זה כתוב על לעתיד לבוא. אך רבי זירא מבחין בין שני הביטויים בפסוק- חופה השייכת למציאות העולם הבא, וסוכה השייכת גם למציאות העולם הזה, כסוכה ממש.

[כ] שמות מ יח-יט

[כא] שמות כה ח

[כב] דרשה זו מובאת בספרים קדמונים אצל כמה מרבותינו כמו הראשית חכמה והאלשיך, אך אין לה מקור בדברי חז"ל המצויים בידינו.

[כג] תולדות יעקב יוסף סו ובמקומות נוספים.

[כד] זוהר בראשית טו

[כה] דברים לב יא

[כו] שיר השירים רבה א ב

[כז] שיר השירים א ד

[כח] ישעיהו יב ו. יש להעיר, כי עם התחדשות הרוח החסידית במחננו, הולבשו מילות הפסוק "משכני אחריך נרוצה", על מנגינת הפסוק "צהלי ורוני יושבת ציון" שהיה כעין המנון שעת הגאולה בישיבת מרכז הרב. כאמור, בשני פסוקים אלה באות לידי ביטוי שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד- ביטול אליו יתברך, ולעומת זאת- התגלות ה' בקרבנו, בקיומנו העצמאי ובהשראת השכינה שבנו. לפי דברינו, עיקר המעלה היא אכן דווקא במשמעות המילים המקוריות למנגינה זו- "כי גדול בקרבך קדוש ישראל".

[כט] תהלים עו ג

[ל] הגר"א היה משנן פסוק זה פעמים רבות והוסיף: "סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך". ראה קול התור פרק א ט ופרק ג. 

עבור לתוכן העמוד