כרחל וכלאה – פרשת ויצא

וַיַּעְקְבֵנִי

מהתבוננות
בתהליך בניית האומה הישראלית עולה עובדה מפליאה: בית ישראל כולו נבנה ומתייסד על
עיקרון החוזר פעם אחר פעם- הרמאות! הרמאות הראשונה היא רמאותו של יעקב, אשר בעצת
אמו רבקה לובש את בגדי עשו ומרמה את יצחק בשביל לקבל את ברכתו. לאחר מכן לבן מרמה
את יעקב ונותן לו את לאה הגדולה, למרות שיעקב עבד תמורת רחל הקטנה.

חז"ל
דורשים לגבי לאה ורחל, שהיו זהות: "וללבן שתי בנות" – שוות בנוי וביופי,
ובזקיפה[א], כשם ששני השעירים של יום מהכיפורים צריכים
להיות זהים ושווים "במראה
ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד"[ב]. הדמיון בין השתיים עונה על התמיהה כיצד
יעקב לא הבחין בחילופין שעשה לו לבן, ולא זיהה שהאישה שאיתו אינה רחל אלא לאה. זאת
בניגוד ליצחק אביו שבעת שיעקב רימהו שם לב שמשהו אינו כשורה ותהה על כך-
"הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". אך יעקב אינו עומד על החילוף, מפני
שרחל ולאה היו שוות במראיהן, ואפשר גם בקולן. על דרך האפשר, שרחל ולאה היו תאומות
זהות, ועל כל פנים זהות כתאומות, ואי אפשר היה להבחין ביניהם[ג]. לפי הסבר זה מובנים אף דברי חז"ל
בעניין ה"סימנים" שנתנה רחל ללאה. יעקב ידע שלבן יכול לרמות אותו, ולכן,
דווקא על רקע הדמיון שבין השתיים, הוא נתן לרחל סימנים, והיא בצדקתה נתנה אותם
ללאה.

רמאות
נוספת אנו מוצאים לפי דברי חז"ל, אצל השפחות. רש"י בשם חז"ל מבאר
שבלהה וזילפה היו אחיות מן השפחות. בלהה שהייתה הגדולה הייתה אמורה להיות השפחה של
לאה, וזילפה הקטנה הייתה אמורה להיות שפחתה של רחל. אולם, כדי שיעקב לא יבחין
בהחלפה של לאה ורחל, לבן נתן ללאה את זילפה הקטנה, כביכול לאה היא הקטנה, ולרחל
נתן את בלהה, הגדולה[ד].

אם
כן, ישנם באותו הבית שלושה זוגות שהתחלפו, במעין התאמה וסימטריה מפליאות: עשיו
ויעקב, לאה ורחל, בלהה וזילפה. מפני הסימטריה המופלאה הזו, ולולי דמיסתפינא הייתי
אומר ששישה אלה נולדו בפרק אחד, ואולי אף יש כאן שלושה זוגות של תאומים.

נראה
לומר שהרמאות כאן היא עיקרון מכוון, המתרחשת פעם אחר פעם בהכוונה אלוקית, ולא רק
באופן מקרי. אמנם הרמאויות הללו אינן מוצאות חן בעינינו במבט ראשון, אך לא ניתן
להתעלם מן הנאמר מפורשות. לאור זאת עלינו להבין- כיצד נעשית הרמאות יסוד ועיקר
לבית יעקב ולאומה הישראלית כולה? מדוע בית יעקב נבנה סביב החילופין בין הגדול
לקטן? ומה יש ברמאות ובהחלפה שבין הגדול לקטן, שהן אשר בונות את בית ישראל?

וְלָמָּה
רִמִּיתָנִי

אנו
מוצאים קשר עמוק בין הרמאויות שמנינו לעיל, הקשורות אחת בשנייה. החלפתן של בלהה
וזילפה נעשתה כתמיכה להחלפתן של רחל ולאה. זילפה הקטנה ניתנה ללאה, בשביל שיחשבו
שהיא רחל. כמו כן, ישנו קשר בין הרמאות של יעקב את יצחק לבין הרמאות של לבן את
יעקב. התורה נוקטת בלשון זהה לגבי האחים והאחיות: על יעקב ועשו נאמר- "יעקב
בנה הקטן", "עשיו בנה הגדול", ועל רחל ולאה נאמר- "שם הגדולה
לאה ושם הקטנה רחל"[ה]. יש כאן מעין סימטריה עם מעשיו של יעקב. אצל
יצחק בא הקטן במקום הגדול, ואצל יעקב באה הגדולה במקום הקטנה.  חז"ל דורשים, שלבן רימה את יעקב מפני שהוא
רימה את יצחק:

"והנה היא לאה, ולמה רימיתני"- "כל הלילה הייתה
עושה עצמה כרחל כיון שעמד הבוקר – והנה היא לאה'. אמר לה, בת הרמאי[ו], למה רימית אותי? אמרה לו, ואתה לא רימית
אביך כשאמר לך 'האתה זה בני עשיו', הלא אמרת לו 'אנוכי עשיו בכורך' ואתה אומר לי
'למה רימיתני', ואביך לא אמר 'בא אחיך במרמה'? ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו,
התחיל לשונאה"[ז].

היה
מקום לומר שלבן הוא הרמאי, ואילו לאה נגררה לכך בעל כורחה וללא רצונה. אך לפי
המדרש שהובא לעיל, דווקא לאה היא אשר מרמה את יעקב מפני שהיא מעוניינת להינשא לו.
היא רמאית כשם שיעקב הוא רמאי, ויעקב שונא אותה מפני שהיא לא מסתירה את רמאותה,
ואף מוכיחה אותו.

נברר
מעט יותר מדוע לאה מרמה את יעקב? אנו מוצאים שתי פנים בקשר בין הקב"ה לאדם.
בדרגה הפשוטה יותר, האדם נעשה שותף לרצון האלוקי, מתמסר לו, ומוציא אותו אל הפועל.
בזו הדרך יעקב נושא את רחל, ופועל עם הקב"ה יד ביד. מיד כשיעקב רואה את רחל
הוא חש את הגילוי האלוקי שיש באהבה הזאת, ומבקש להתחתן עמה. ממש כמו יצחק, שכאשר
הגיעה רבקה לאוהל שרה חזרה השכינה- "ענן קשור על האוהל וברכה שרויה בעיסה
והנר דולק"[ח], ויצחק הבין שרבקה היא האישה שממשיכה את
דרכה של שרה אמו.

אולם
לא תמיד הדברים פועלים כך. פעמים הקב"ה מנהיג את עולמו בדרך בלתי צפויה,
שאינה מובנת לנו ואינה תלויה במעשינו. העובדה שרחל היא עקרה ולאה וולדנית היא חלק
מהנהגתו של הקב"ה בדרך שאינה לגמרי מובנת. גם נישואיו של יעקב בעל כורחו עם
לאה אינם בהירים כלל וכלל.

שתי
פנים שונות אנו מוצאים גם ביחס לגילוי האלוקי במציאות. יש הזוכים לראות גילוי
אלוקי גם במציאות שאינה ברורה וגלויה, ויש שאינם זוכים לכך. במחלוקת בין אברהם
לשרה בעניינו של ישמעאל, אברהם רואה בישמעאל בן לכל דבר, ואילו שרה מכוונת לרצון
האלוקי- "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[ט]. גם במחלוקת החריפה שבין יצחק לרבקה, יצחק
רואה בעשיו המשך ושותף משמעותי בגילוי האלוקי בעולם, ואילו רבקה יודעת שיעקב הוא
לבדו הנבחר, ומבינה שעשו לא שייך כלל. אך לא כמו אצל אברהם השומע בקולה של שרה
ומגרש את ישמעאל, יצחק אינו שותף לרבקה, והיא מרמה אותו על מנת שתפיסתה את המציאות
תצא אל הפועל. העובדה שהקב"ה מגלגל את המציאות כך שיצחק ורבקה לא רואים את
אותה תמונה, יוצרת בירור עמוק ולא פשוט. הקב"ה מראה לכל אחד הבנה אחרת,
ודווקא מתוך ההתנגשות ביניהם נעשה הבירור.

יעקב
לא רוצה לשתף פעולה עם אמו במעשה המרמה כנגד יצחק. הוא לא רוצה לפעול יתר על
המידה, וטוען שמרמה זו תביא עליו קללה ולא ברכה. לדעתו יש לנקוט במידת הביטחון,
ולהאמין שהקב"ה יסדר את העניינים לטובה. אך רבקה אינה סוברת כך. היא לא נוהגת
כמו שרה ומבקשת מיצחק לפעול כפי ראות עיניה, אלא פועלת בניגוד לדעתו, מפני שהיא
מבינה שהדברים צריכים להתרחש באופן שהוא למעלה מהבנתו של יצחק.

לרבקה
נאמר "ולאום מלאום יאמץ", כלומר שיש מקום לעשיו ויעקב. לכן, שלא כמו שרה
שלא דואגת לישמעאל ולמה שיקרה איתו במדבר, רבקה לא יכולה לתת לעשיו ויעקב להרוג זה
את זה, "למה אשכל גם שניכם יום אחד"[י], היא שולחת את יעקב לחרן, והוא צריך לשלם את
המחיר על רמאותו. גם יצחק עומד מאחורי כל זה ומשלח את יעקב באומרו "גם ברוך
יהיה". יעקב מבין שההתבררות בינו לבין עשו היא הרבה יותר עמוקה ומורכבת מזו
שבין יצחק לישמעאל, מפני שעשו הוא בנה של רבקה אמנו ולא בן האמה כמו ישמעאל.
חז"ל אומרים שעשיו היה יהודי מומר וראשו נקבר במערת המכפלה[יא], ומפני שעשו קרוב ליעקב, "הלוא אח עשיו
ליעקב"[יב], ההתבררות שביניהם היא דקה ועדינה.

גְּנֻבְתִי
יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה

כבר
כשיעקב ניגש אל יצחק, הוא מרגיש שלא הכל כשורה, ותמה- "הקול קול יעקב והידיים
ידי עשו"… "האתה זה בני עשיו". יצחק מרגיש כיצד תמונת העולם שלו
מתערערת, וכשהוא מגלה שיעקב הוא זה אשר קיבל את ברכתו, פוקדת את כל אישיותו טלטלה
אדירה – "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". באחת צריך יצחק לעזוב את כל
תפיסת עולמו לטובת הדרך בה גלגל הקב"ה את המציאות. הוא לא יכול לעשות זאת רק
מתוך התפקחות והבנה, אלא מתוך חרדה גדולה. כמגדל קלפים מתפרקת הבנתו את המציאות,
ובעל כורחו עליו לקבל את מעשהו של הקב"ה ואת המציאות שגלגל. יצחק נותן אמון
במציאות שהשתנתה לנגד עיניו, "גם ברוך יהיה", אך עדיין הוא חרד ומיצר על
כך שעשו לא קיבל את ברכתו כפי רצונו.

יעקב
לעומת זאת, מקבל כמעט בשוויון נפש את המציאות שהתגלגלה לפתחו. הוא שואל את לבן
"למה רימיתני", אך מקבל בהכנעה את תוכחתו של לבן- "לא ייעשה כן
במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"[יג]. יעקב לא מתווכח עם לבן, אלא עובד בנאמנות
עוד שבע שנים נוספות בשביל רחל.

כשלבן
רודף אחרי יעקב, אומר לו יעקב שהוא עבד קשה עבורו "גנובתי יום וגנובתי לילה
הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני… ותחלף את משכורתי עשרת
מונים"[יד]. אך באופן מפליא יעקב כלל לא מזכיר את הטענה
החריפה ביותר שלבן רימה אותו והחליף את רחל האהובה בלאה השנואה.

נראה
שיעקב מקבל את הדין ואת רמאותו של לבן, ומבין שיש בנישואיו ללאה הכוונה
אלוקית.  הוא מבין שכשם שהוא עצמו פעל כנגד
יצחק אביו בדרך הרמייה במישור הסמוי לו, ליצחק, כך לאה פועלת כנגדו באופן נסתר.
כשיעקב מגיע ללבן, לאה רואה מה שיעקב לא רואה. דמותה של לאה כדמות הנושאת גילוי
אלוקות, מהווה עבור יעקב את ה'נקודה העיוורת', הפן הנסתר שלו, כשם שדמותם של יעקב
ורבקה מהוות 'נקודה עיוורת' בגילוי האלוקי עבור יצחק.

אלא
שלעומת יעקב שראה מה שיצחק לא ראה, ולכן יצחק הרחיק אותו, יעקב לא יכול להרחיק את
לאה כי הוא מבין שלמרות שהוא רוצה את רחל, הקב"ה רוצה גם את לאה. זהו רצון
אלוקי, שאינו תלוי בו. חז"ל אומרים שכשיעקב גילה בבוקר "והנה היא
לאה", הוא רצה לגרש אותה, אלא כיון שהיא התעברה בלילה הראשון, כפי שכתוב על
ראובן – "ראשית אוני", יעקב הבין שיש לו ממנה בן, כלומר, שהקב"ה
רוצה בקשר הזה, ולכן הוא לא יכול לגרשה[טו]. בכל זאת, יעקב נאלץ מעתה לחיות את חייו עם
לאה, נגד רצונו ונגד ראייתו את המציאות. על כך מכנה התורה את לאה
"שנואה", מפני שהיא משקפת לו מציאות שהוא אינו רואה.

עָלְמָא
דְּאִתְגַּלְיָא ועָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא

חז"ל
מבחינים בין רחל ללאה באמצעות ההבדל שבין שני מימדים שונים בתכלית- "עלמא
דאיתגליא", ו"עלמא דאיתכסיא", כהבדל שבין אור פנימי ואור מקיף. רחל
קשורה לעולם הגלוי של מה שנעשה, ופועלת בכוח אנושי, ואילו לאה קשורה לעולם האלוקי
הנסתר. אפשר לומר שכוונתם של חז"ל בעניין זה היא אף ביחס ליעקב: בנוגע לרחל,
גלוי בעיני יעקב שהקב"ה רוצה שרחל תבנה איתו את בית ישראל, ואילו בנוגע ללאה-
רצונו של הקב"ה נכסה ממנו.

עלמא
דאיתכסיא גם הוא עולם. בעצם אנו מוצאים כאן שלוש מדרגות. האחת גילוי אלוקות בתוך
עולמנו הנגלה, בהשגתנו והבנתנו. השלישית היא המקור האלוקי שלמעלה מכל גדר ואין
שייך בו שם עולם כלל. והשני, בו אנו עסוקים, 'עלמא דאיתכסיא', הוא עולם נוכח כאן
במציאות, ואפילו גלוי לחלק מן הדמויות בו. הטעם שיש בעולמנו גם נסתרות, הוא מפני
שהנסתרות פותחות בפנינו שער וצוהר לתפוס ולהתקשר למה שמעבר לגבולותינו. במה שמעבר
לכל גבול אין לנו כל אחיזה, אך במה שנסתר מעינינו, עצות מרחוק שמופלאות מהשגתנו
ומתגלות במישורים אחרים או לדמויות שסובבות אותנו, יש ויש לנו תפיסה. אלא, שהיא
מופיעה רק לאחר שפרצנו את המגבלות, ומוססנו את השעבודים שמקיפים אותנו. לכן הדמות
שרואה נכוחה את מה שנעלם מחברתה נאלצת לעבוד בהסתר. בזה היא דבקה בעצת ה' העליונה
שבחר להסתיר את העניין מאותה הדמות.

אלא
שגם בעלמא דאיתכסיא כל הדרכים אינן שוות. לעומת יצחק הנחרד חרדה גדולה כאשר הוא
מגלה שיעקב רימה אותו, יעקב לא נחרד כשהוא מגלה את לאה במקום רחל, מפני שהוא מבין
שכשם שהוא רימה, כך מרמים אותו, וכל המהלך המכוסה הזה, שייך לגילוי אלוקי של החלק
הנסתר מן העין האנושית כחלק מבנין האומה הישראלית, ממש כשם שבדרך ה'איתכסיא' שלו
כלפי יצחק נבנו היסודות לאומה הישראלית.

עיקר
הגילוי האלוקי של לאה בא לידי ביטוי בהיותה משופעת בתולדות, וששה בנים יוצאים
ממנה. התורה אומרת בפירוש שמי שנותן לה תולדות אינו יעקב, אלא הקב"ה:
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה"[טז]. הבנים הנולדים לה מהווים אישור לכך שהיא
צדקה ברמאותה, ורעיון זה בא לידי ביטוי אף בשמות שלאה נותנת לבניה, יחד עם ביטוי
רצונה להמשיך את הקשר הנצחי עם יעקב: "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני
אישי", "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי", "הפעם ילווה אישי
אלי". ואכן יעקב ממשיך להתלוות ללאה, למרות רמאותה, ובזכות התמסרותה ליעקב
נולדים לה בנים נוספים. גם כאשר לאה שוכרת את יעקב עם הדודאים הוא לא מתנגד לכך,
מפני שהוא מבין שדמותה נושאת גילוי אלוקי המתערב בתוך הגילוי האנושי.

אצל
רחל לעומת זאת, אין גילוי אלוקי כשל לאה, בתולדות. רחל היא עקרה, וכשהיא מבקשת
מיעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"[יז], יעקב עונה שאין הדבר בידו- "התחת
אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן"[יח]. התולדות תלויים בגילוי האלוקי הנסתר מאיתנו,
ואילו יחסי הזוגיות, כמו אלו המתגלים בין יעקב לרחל, שייכים לתחום הגלוי, התלוי
בבחירה האנושית שבידי בשר ודם. רחל רואה שיעקב בוחר אותה ורוצה בה. הצד האנושי
שביחס ביניהם הוא שלם ומלא, אך היא מבקשת לכך גם אישור אלוקי. היא רוצה שגם
הקב"ה יאמר שיש משמעות לזיווג הזה, בפרי משותף.

רַמָּאוּת משִיקוּלִים טְהוֹרִים

במעשה
הרמייה כנגד יצחק פועלים יעקב ורבקה יחד, בשיתוף פעולה ומתוך מניעים משותפים.
לעומת זאת, במעשה הרמייה של יעקב פועלים לבן ולאה בנפרד, כל אחד משיקוליו שלו. לבן
פועל במרמה משיקולים זרים ומאינטרסים אישיים, ואילו לאה פועלת מתוך מניעים עליונים
וטהורים.

חז"ל
אומרים שבחתונתם של יעקב ולאה כינס לבן את כל אנשי המקום וסיפר להם על מזימתו.
בשביל להרוויח שפע ברכה ממציאותו של יעקב בעיר הוא נותן לו את לאה, וכך מכריח אותו
להישאר עוד שבע שנים בשביל רחל:

ויאסוף את כל אנשי המקום ויעש משתה"- "כינס כל אנשי המקום. אמר להם,
יודעים אתה שהיינו דחוקים למים. וכיון שבא הצדיק הזה לכאן נתברכו המים. אמרין ליה: ומה אהני לך? אמר להון: אין בעיין
אתון, אנא מרמי ביה, ויהב ליה לאה, דהוא רחים להדא רחל סגי, והוא עבד הכא גבכון
שבעה שנין אוחרין. (אמר להם אם אתם רוצים אני מרמה אותו ומביא לו את לאה, שהוא
אוהב את רחל יותר, ויעבוד עוד שבע שנים אחרות). אמרין ליה: עביד מה דהני לך![יט]

לעומת
לבן, לאה אינה מונעת מאינטרסים זרים, ובכל זאת היא מרמה את יעקב. לאה אינה שותפה
לרמאות של לבן בלבד, אלא היא, במובן מסוים, גיבורת הסיפור. השקר של לאה הוא השקר
החריף ביותר בכל שרשרת הרמאויות המתגלגלת כאן, מפני שבמבט חיצוני נראה שהיא מרמה
לטובתה האישית בלבד: רבקה מרמה את יצחק בשביל יעקב; יעקב
משקר את יצחק בשביל רבקה ומפני שציוותה אותו, אך הוא מעצמו לא רוצה בזאת; לבן מרמה
את יעקב כי הוא צריך מים, או מפני מנהג המדינה "לא ייעשה כן במקומנו";
ולאה מרמה משיקוליה האישיים לכאורה, מפני שהיא מעוניינת להינשא ליעקב.

בעומק
הדברים, כמובן ששיקוליה של לאה כלל וכלל אינם אנוכיים. כמו רבקה ויעקב שרימו את
יצחק כי הם יודעים בוודאות איך בונים את בית ישראל, כך גם לאה יודעת כיצד ייבנה
בית ישראל. עיניה רכות מפני שהיא בוכה על כך שעלה בגורלה ליפול בחלקו של עשו הרשע[כ], אך היא מרגישה שאף על פי כן היא שייכת
לחלקו של יעקב. לכן כאשר לבן מרמה את יעקב היא מבינה שהקב"ה מזמן לה ליפול
בחלקו, ומתוך כך צומחת בה הוודאות שהיא אינה שייכת כלל לעשיו הרשע. ראובן בנה
הבכור קרוי על שם הוודאות הזו- "ראו מה בין בני לבין בן חמי"[כא], כלומר מה בין ראובן לעשיו.

במעשה
הרמאות נופלת בידיה של לאה ההזדמנות לשנות את גורלה, ולהיות שייכת ליעקב הצדיק
דווקא בדרך מרמה, ממש כמו דרכו העקובה של יעקב. לאה למדה מיעקב שכאשר ישנה וודאות
לגבי בית ישראל, צריך לפעול ברמאות. היא בת הזוג שלו. לכן היא פועלת מתוך הוודאות
שיש לה בשייכותה ליעקב. אך שלא כמו יעקב, שמרמה מתוך ציות לציווי אימו ולא מתוך
אינטרס אישי, לאה מרמה את יעקב כאשר היא בעצמה האינטרס. זוהי מעלתה של לאה, שאין
אצלה הפרדה בין האינטרס האישי שלה לבין וודאותה בטובתה של האומה כולה. לאה היא
עלמא דאיתכסיא בעצמה. לעומת הרמאויות האחרות שרק נוהגות באופן של כיסוי, לאה היא
עצמה הנסתר. על כן היא האינטרס של ההסתרה, וכל כניסתה לבית יעקב והנוכחות בו כשנואה,
הייתה כדי לבנות את העולם הפנימי של בית ישראל לדורות עולם.

אֲשֶׁר
בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל

הבירור
שבין רחל ללאה הוא בירור הפוך מזה המתרחש בין יעקב ועשו. שלא כמו יצחק שמגלה שבעצם
עשו נותר בחוץ, יעקב מגלה שלאה נכנסת פנימה, ונעשית אחת מאמהות האומה. אצל עשיו
נברר המוץ מן התבן, ואילו לאה היא כתבן הנברר מן המוץ. בתחילה הייתה לאה מיועדת
לעשיו מפני שהייתה הווא אמינא שעשיו בפנים, אך לאחר שהוברר שעשיו בחוץ, התברר שלאה
שייכת פנימה, והיא ניתנת ליעקב[כב].

מתוך
ההתגלות הכפולה ברחל ובלאה, יעקב מבין שרצונו של הקב"ה הוא שהאומה הישראלית
תיבנה מעתה בשתי קומות- נגלה ונסתר. מצד אחד ישנו מהלך נסתר, הנמשך בדמויותיהם של
רבקה ויעקב, לאה, ולאחריה זילפה. מצד שני, ישנו מהלך גלוי הנמשך בדמותם של יעקב,
רחל, ולאחריה בלהה.

שתי
קומות יש לו לבית ישראל- "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".
הקומה הראשונה היא הקומה של הנגלה, כוחה של רחל אמנו, בהצלחה החיצונית בתוך העולם
הזה. למעלה מכך, הקומה העליונה היא הקומה הנסתרת, כוחה של לאה אמנו ומשיח בן דוד
היוצא ממנה, ביכולת לחיות כאן בעולם נסתר ואלוקי, שאינו תלוי בפעולה האנושית, אלא
הקב"ה פועלו ומצמיחו- "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"[כג].

שתי
הכוחות הללו- הנגלה והנסתר- באים לידי ביטוי בבניהם של רחל ולאה, כשתי כוחות באומה
הישראלית. כוחה של רחל מתגלה בעולם הזה, "יפת תואר ויפת מראה", ביוסף
בנה השייך לעולם הנגלה, ובכל מעשיו אשר ה' מצליח בידו. כוחה של לאה לעומת זאת,
נשאר נסתר, והיא פועלת כדמות שאינה מוצלחת בעולם הזה. היא יושבת בבית ומקבלת את
גורלה להינשא לעשיו, כמו גם את נישואיה ליעקב ואת הבנים הנולדים לה. בנה יהודה אף
הוא לא מצליח- "וירד יהודה מאת אחיו", וסיפור הרמאות ממשיך אף בו. תמר
מרמה אותו, וגם ממנה נולדים תאומים שיש בהם חילוף בין הגדול לקטן[כד].

כל
הדמויות המשמשות חלק מן המהלך הנסתר בבית ישראל, מהוות ביטוי של צד אלוקי כלפי
זולתם. צד זה מתגלה בהמשך בכוחם ותפקידם של ישראל בין האומות, בכך שהם מהווים דמות
אנושית הנושאת בתוכה צד אלוקי נסתר שהוא למעלה ממידתם של אחרים. זו מעלתה של לאה
על רחל. רחל אכן הייתה צדקת גלויה במסירות הנפש שלה כלפי זולתה, כשמסרה את הסימנים
ללאה. צדיקותה של לאה לעומת זאת, היא נסתרת, ובאה לידי ביטוי דווקא בשעה שהיא מרמה
את יעקב בשביל עצמה. היא שותפה לה' יתברך בבריאת עלמא דאיתכסיא, וזוהי מעלתה
וצדקותה.

משיח
בן דוד הוא התגלות הנסתר שמופיע מתוכנו. אין כאן נסתר שהקב"ה פועל לבדו, ואין
כאן נגלה שאנו פועלים בו בלבד, אלא- זהו נסתר המופיע מתוכנו. אך בשביל שהנסתר
יופיע מתוכנו, צריך רמאות. זו הדרך בה מופיע הנסתר כנסתר, מפני שהרמאות עוטפת את
הנסתר ושומרת עליו מפני הגילוי. הרי אם עניין מסוים נסתר כלפי פלוני וגלוי בעיני
אלמוני, הוא אינו יכול להישאר נסתר, אלא רק באמצעות הרמאות. זו הסיבה שלאה היא
שנואה, משום שהיא מגלמת מציאות אלוקית נסתרת שהיא למעלה ממידתו של יעקב. לכן אי
אפשר לאהוב אותה ואין כלים להכילה, אלא רק ה' הוא שפועל בה.

כל
לידתו של משיח בן דוד נמשכת בדרך נסתרת, של רמאות. כך אנו מוצאים בתמר, ולאחר מכן
אף ברות, המגיעה בלילה בהיחבא לשדהו של בועז. זו הדרך שמתוכה נולד מלכא משיחא. גם
כל מוצאה של רות באה מרמאותה של בת לוט את אביה, ועל כן במגילת "אמה של
מלכות" מופיע העניין בשלמותו: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל
בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל"[כה].

[א] מדרש תנחומא ויצא, סימן יב.

[ב] יומא ו, א.

[ג] יש לכך סימוכין במדרש בסדר עולם רבה פרק ב': "נימצאו רחל
ולאה… שהיו תאומות".

מצד האופי, יעקב אוהב דווקא את רחל, אולי כצלע משלימה, מפני שדמותה היא
דמות של "איש שדה" כעשו. היא יוצאת עם הכבשים למרעה, לעומת לאה היושבת
בבית.

[ד] רש"י בראשית ל, י, ד"ה "ותלד זלפה":
"בכולן נאמר הריון חוץ מזלפה לפי שהייתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין
הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך
מנהג ליתן שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה".

[ה] בראשית כט, טז.

[ו] ארמי אותיות רמאי.

[ז] תנחומא ויצא, יא.

[ח] לפי בראשית רבה ס, טז.

[ט] בראשית כא, י.

[י] בראשית כז, מה.

[יא] פרקי דרבי אליעזר, לח.
ובתרגום יונתן לבראשית נ, יג.

[יב] מלאכי א, ב.

[יג]
בראשית כט, כו.

[יד] בראשית לא, לט-מא. גם כאן
נאמר על יעקב- "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי" (לא, כ).

[טו] בראשית רבה עא, ב.

[טז] גם אצל רחל כתוב
"וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה", וראה הערה כד.

[יז] בראשית ל, א.

[יח] שם ל, ב.

[יט] בראשית רבה ע, יט.

[כ] בבא
בתרא קכג.

[כא] בראשית רבה עא, ג.

[כב] יש מקום לומר שבכך מתקן
יעקב את רמאותו שלו ואת דחייתו את עשיו. רבותינו דרשו שיעקב נתחייב גלות מפני
שבדחייתו את עשיו הרי הוא כהורג נפש בשגגה, (מדרש תנחומא ויצא כח, א). הסכמתו לקבל
את לאה לביתו יש בה משום תיקון בדבר שכביכול נכשל בו. ראה שפת אמת ויצא
תרל"ד.

[כג] באחד המאמרים של רבי יואל
קאהן ב'מעיינותיך' ישנה הבחנה בין שם אלוקים ושם הוי"ה. בשם אלוקים כתוב
"בראשית ברא אלוקים", שהוא פועל את הבריאה, ובשם הוי"ה כתוב
"כי הוא ציווה ונבראו", שהבריאה נעשית בדרך ממילא. רחל ויוסף שייכים
לעולם הגלוי בשם אלוקים, ואילו לאה ויהודה שייכים לנסתר, לשם הוי"ה החתום
בשמו של יהודה, כצמח הצומח מאליו.

[כד] לאחר מכן גם את דוד המלך
מנסים לרמות אבשלום בנו, בני צרויה, אדוניה, בת שבע והנביא, והוא מקבל זאת.

[כה] רות ד, יא.