אלה הם מועדי – פרשת אמור

אֲשֶׁר
יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ

בפרשתנו מופיעה פרשת
המועדות, אשר בה אנו מצווים על השבת והמועדים: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ
אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי"[א]. יש מקום להתבונן על
ההבדל בין השבת לבין המועדים. ההבדל ההלכתי הבולט ביותר הוא שלעומת שבת, ביום טוב
הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא
לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"[ב].
טעם הדבר הוא משום שמחת יום טוב. כדברי הרמב"ם, ישנו הבדל בין הטעם של אוכל
שהתבשל והוכן מאתמול, למאכלים הנאכלים מיד לאחר בישולם[ג]. אמנם בימינו, עם
תעשיית המזון המפותחת ויכולת השימור, נשחק מעט חוש הטעם שלנו מלהבחין בטעמם המיוחד
של מאכלים טריים, אך בכל זאת וודאי שהם טעימים יותר ממאכלים שבושלו קודם, ולכן
אוכל נפש הותר ביום טוב, משום שמחת יום טוב.

טעם זה מעלה קושיה קשה.
מהדברים עולה שאת האוכל הפחות משובח אנו אוכלים דווקא בשבת. בלא אמצעי קירור, היו מבשלים
בכל יום אוכל טרי לאותו היום וכן ביום טוב, אך רק בשבת היו אוכלים מאכלים שהוכנו
מבעוד מועד. אמנם בשל איסור מלאכת בישול נוצרו בשבת מאכלים שזמן הכנתם ארוך, כגון
החמין והקוגל, אך אלו רק תחליף לאוכל טרי המוכן בו ביום. אם כן, יוצא שמצד עצם דין
שבת, השבת היא היום היחידי שעל פי התורה אוכלים בה אוכל שאינו טרי. וצריך להתבונן בכך,
מדוע קבעה התורה שדווקא בשבת אנו אוכלים אוכל שאינו טרי? מהו יסוד ההבדל שבין שבת
ליום טוב?

עולם
הזה ועולם הבא

שורשו המהותי של ההבדל בין
השבת ליום טוב נעוץ בכפילות הקיימת בדרך הדבקות האלוקית בעולם. אנו מוצאים שישנם שני
מיני דבקות אלוקית: האחת היא שאנו אצלו יתברך, והשנייה- שהוא יתברך בא אצלנו. כעין
זה מצאנו אצל האבות: "יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו"[ד]. יצחק- זיווגו בא
אצלו, שעבד אברהם הביא לו את רבקה, ואילו יעקב בא אצל זיווגו, שהלך לחרן ומצא לו
את רחל ולאה. שני מיני דבקות אלוקית אלו שניהם אמת, דברי אלוקים חיים, והם באים
לידי ביטוי בשני מועדים שונים בלוח הזמנים. השבת היא בבחינת שאנו הולכים אצל
זיווגנו. השבת היא שבת לה', "מעין עולם הבא". היא אינה שייכת לעולם הזה
כלל, ובה אנו הולכים אליו יתברך. ביום טוב לעומת זאת, זיווגנו בא אצלנו,
והקב"ה שוכן בקרבנו. כל עניינו של יום טוב הוא דווקא העולם הזה והשמחה שבו.

זהו אף פשר ההבדל שבין
שבת ליום טוב לעניין איסור מלאכות והיתר מלאכת אוכל נפש. ביום טוב ישנו איסור
מלאכה, כי כל עניינה של מלאכת עבודה כחרישה וקצירה, הוא להיות משועבד לעולם הזה
אבל לא ליהנות ולשמוח ממנו. אולם מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב משום שיש בה הנאה
מן העולם, ואדרבה, צריך אף להרחיב בה. ביום חול אנו מכינים אוכל טרי, אך אנו
אוכלים רק כפי הצורך וההכרח לקיום החיים, ואין לנו פנאי להיות נתונים בהנאה מן
האוכל כמו ביום טוב, שבו מתגלה שמחת ההנאה מן העולם הזה. אמנם כיום על פי רוב אנו נוהגים
שגם ביום טוב אנו מכינים את כל האוכל מבעוד יום, אך בפשטות נראה שזהו חיסרון, משום
ששמחת יום טוב באה לידי ביטוי דווקא בהכנת אוכל נפש, "אין שמחה אלא בבשר ויין"[ה].

יום טוב הוא יום של
שמחת ההנאה מן העולם הזה, והיא מושגת מתוך והעיסוק בעולם הזה: שחיטת הבהמה, הפשטת
העור, צלייה, ולבסוף האכילה. העונג של יום טוב שייך לטעם של ההווה, של מאכלים
שנאפו, התבשלו וניצלו כעת, ולכן מלאכות אוכל נפש מותרות. השבת לעומת זאת, אינה
שייכת כלל לעולם הזה ולכן אין בה טרחה. מעין עולם הבא. אפילו העיסוק בהנאה מהעולם
הזה לא שייך אצלה, ולכן אנו אוכלים בה רק מה שהוכן מבעוד יום. עונג השבת הוא תענוג
שאין בו שום טרחה, וטעמו שייך לטעם שאינו מוגבל בזמן, לכן איננו אוכלים מאכלים
טריים בשבת. כך גם לגבי העולם הבא: רק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"[ו], כלומר, בעולם הבא
אין עוד טרחה, ואנו אוכלים את מה שהכנו מבעוד יום בעולם הזה. מעלתה של השבת היא שאין
בה טעם טרי, אלא היא שייכת לעולם הנצח, קביעא וקיימא. הזמניות, התהליך וההכנה אינם
שייכים בה, אלא הכול כבר מוכן מבעוד יום, הפך טעם הטריות. זאת לעומת מעלתו של יום
טוב השייך לזמן, לתהליך ולהכנה.

יום
טוב ושבת

נתבונן בדברים בקומתם
הרוחנית. בשלושת הרגלים בא הקב"ה ששמי השמיים לא יכלכלוהו, לשכון במקדש. כל
שמחת הרגל שאנו עולים לראות וליראות, שייכת לכך שהקב"ה בא אצלנו ושוכן בקרבנו.
"כי גדול בקרבך קדוש ישראל"[ז]. אז גוללים את
הפרוכת ומראים לישראל "ראו חיבתכם לפני המקום"[ח].

השבת לעומת זאת, היא
מעין ירושלים של מעלה, ואולי אפילו למעלה מזה. עולם שכולו אלוקות. השבת היא למעלה
ממקום וזמן, וכל מימד המקום והזמן שבה הם כולם אלוקות. בשבת איננו מצווים לעלות
לרגל ואין דבר מיוחד במקדש, משום שהמקדש הוא מקום השכינה שבעולם הזה, ואינו מקום
של מעין עולם הבא.

שייכותו של יום טוב
לעולם הזה, למציאות הזמן והמקום, באה לידי ביטוי בכך ששלושת הרגלים מציינים חידוש
שחל בעולם הזה. שלושת הרגלים מציינים אירועים חקלאיים- חג הקציר, חג הביכורים וחג
האסיף, ואף מציינים אירועים היסטוריים שהתרחשו על ציר הזמן: יציאת מצרים, מעמד הר
סיני וההליכה במדבר. השבת לעומת זאת, אינה מציינת דבר שהתרחש במציאות הזמן של
העולם הזה. בשבת אין כל חידוש, אלא היא קביעא וקיימא, "שבת לה'".
הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, והיום השביעי כבר אינו שייך לעולם הזה, "ויכולו
השמים והארץ וכל צבאם", אלא לעולם הבא אחריו. גם יום שכולו שבת לעתיד לבוא
שייך למה שמעבר לגדרי העולם, לאחר שיסתיים כל הסדר של העולם הזה. "שית אלפי
שני הוו עלמא, וחד חרוב"[ט]-
קיום העולם שייך למספר שש, ובשביעי העולם הזה חרֵב מכוח ההתגלות האלוקית.

השבת שלנו היא 'מעין
עולם הבא' ובה אנו טועמים ממה שלמעלה מגדרי העולם הזה, לכן אין הבדל בין שבת לשבת,
אלא כל השבתות זהות. השבת שייכת אצלו יתברך ולכן היא למעלה מן הזמן ולמעלה מכל
שינוי. כמו ששת מימדי המקום של המציאות הגשמית, גם מימד הזמן מצד עצמו שייך למערך של
ששת ימי המעשה. השבת שמתגלה בתוך הזמן, נמצאת למעלה מן הזמן בתוך הזמן. כמו הנקודה
השביעית שבתוך הקובייה, שלא תופסת מקום, למעלה מן המקום בתוך המקום. רק למראה
עיניים השבת נראית לנו כיום וזמן, אך באמת היא נצח, למעלה מן הזמן, כמו לעתיד לבוא
שיהיה יום אחד נצחי שכולו שבת.

לעומת השבת, כל אחד
מהימים הטובים הוא בעל ייחוד ואופי ושונה. לעומת המלך שיש לו תמיד אותם בגדים,
"קביעא וקיימא", המטרוניתא משנה את בגדיה- לבושין דלבשא בצפרא לא לבשא
ברמשא[י]. המלכה משתנה תחת
עולם הריבוי והזמן, לכן יש לה לבושים שונים ומגוונים, וכל הזמן היא מחדשת את מראה,
"כְּמוֹ כַּלָּה מְקֻשֶׁטֶת תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר"[יא]. באופן זה ניתן
להסביר את חובת האיש לשמח את אשתו ברגל בבגד חדש, משום שביום טוב האישה צריכה בגד
חדש ו"טרי".

יום טוב הוא גילוי החיים
וכל טוב העולם הזה, כאשר הקב"ה משרה שכינתו בתוכנו דווקא לפי ערכנו ומידתנו,
לפי צורך אוכל נפש שלנו, לפי שמחת יום טוב שלנו ולפי הנאות העולם הזה שלנו.

ישראל הם שמקדשים את הימים
הטובים, "מקדש ישראל והזמנים", ובכך מתגלה ההתחדשות וה'טריות' של הימים,
שהעולם עצמו מתחדש בהתחדשות אלוקית.

יום
הכיפורים וראש השנה

אם נעמיק בדברים נראה
שמערכת היחסים בין השבת ליום טוב היא מורכבת יותר מכפי ששרטטנו עד כה. מלבד שלושת
הרגלים, נמנים בפרשתנו שני מועדים נוספים- ראש השנה ויום הכיפורים, והם משתלבים בדרגות
הביניים של מערך היחסים שבין השבת ליום טוב. בעצם קיימות ארבע מדרגות שונות: שבת
דשבת, יום טוב דשבת (יום הכיפורים), שבת דיום טוב (ראש השנה), ויום טוב דיום טוב
(שלושת הרגלים).

למעלה מן הכל היא השבת.
השבת היא לגמרי אצלו יתברך, לכן גם העונש על מחללה הוא חמור ביותר. מי שפוגם
בהיכלו של מלך אחת דתו, והוא נהרג בידי אדם בחמורה שבמיתות, כי אינו דומה מי שמטנף
היכלו של מלך למי שעובר כל מיני עבירות בחוץ[יב].

מתחת לשבת נמצא יום
הכיפורים, "יום טוב דשבת". יום זה הוא יום טוב, כפי שאומרים רבותינו-
"לא היו ימים טובים לישראל… כיום הכיפורים"[יג], אך הוא נקרא
"שבת שבתון"[יד]
משום שהוא דומה לשבת. אין בו היתר מלאכת אוכל נפש, אין בו שמחת העולם הזה, אלא יש
בו חורבן של העולם הזה – "ועיניתם את נפשותיכם". יחד עם זאת, שלא כמו השבת
הרגילה, יום הכיפורים אינו שייך לה' יתברך, אלא הוא שבת "שלנו". יום
הכיפורים הוא "יום טוב שבשבת" בו אנו מתוך העולם הזה מתהפכים להיות אצלו.
ביום קדוש זה אנו עוברים תהליך באמצעותו אנו יכולים להיות שותפים אצלו יתברך. עדיין
איננו נמצאים אצלו כמו בשבת, וכדי לעבור אליו, אנו מענים את נפשותינו, מחריבים את
העולם הזה, מוחקים את כל הגסות של העולם הזה המונעת מאיתנו להיות אצלו, ומתכפרים. ביום
הכיפורים הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים אצלו יתברך, אך כל זאת בתוך המקדש כשהקב"ה
שוכן אצלנו.

באופן זה ניתן להסביר
מדוע דינו של יום הכיפורים הוא בכרת, ולא בסקילה כמו בשבת או במלקות כמו ביום טוב.
ברמה הפשוטה, עונש המלקות על חילול יום טוב הוא עונש כמו כל העונשים על ענייני
העולם הזה. למעלה מזאת, עונש סקילה על חילול שבת הוא עונש המביע את האלוקיות
המוחלטת של היום הזה, כמו בהר סיני- "כל הנוגע בהר מות יומת… סקול ייסקל או
ירה יירה"[טו].
מעל הכול, עונש כרת על חילול יום הכיפורים מביע את הפגיעה ביכולת לעבור מהעולם הזה
לעולם הבא המתגלה ביום הזה.

כיום טוב, יום הכיפורים
מציין אירוע היסטורי, כאשר היינו אצלו יתברך בהר סיני וקיבלנו את התורה שהייתה
גנוזה אצלו יתברך לפני שנברא העולם, לפני מימד הזמן. שלא כמו השראת השכינה במשכן
שהוא בא אצלנו, ביום הכיפורים אנו נעשים כלי לקבל את מה שאצלו יתברך. אז מתרחשת
התחדשות של היכולת לקבל ממנו את מה שאצלו.

לעומת יום הכיפורים, ראש
השנה אינו מציין מאורע היסטורי ששייך אלינו, אלא הוא מציין את יום בריאת העולם
שהינו מאורע היסטורי ששיך אצלו יתברך, "היום הרת עולם", כמו השבת
המציינת את בריאת העולם השייכת אל הקב"ה. ראש השנה אינו יום המציין אירוע
בתוך חיינו אלא מבטא את האופן בו אנו מופיעים מתוך מה שלמעלה מהמקום והזמן.

ראש השנה הוא "שבת
שביום טוב", וכמו יום הכיפורים הוא אינו מציין אירוע חקלאי, אלא מגלה התחדשות
אחרת בעולם. אמנם להלכה ראש השנה הוא יום טוב כאחד מהימים הטובים, לענייני שמחה
ואוכל נפש. אולם השמחה של ראש השנה אינה שמחה ככל יום טוב שהכלה יושבת בביתה והחתן
מגיע אליה, אלא שמחה של המלכת המלך. ביום זה אנו ממליכים את ה' יתברך למלך עלינו
ועל העולם: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, הופע
בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך…".

עונג
ושמחה

אם כן, במערך היחסים
שבין השבת ליום טוב אנו מוצאים ארבע מדרגות שונות: השבת היא המקום האלוקי, שהייתה
עוד לפני שנברא העולם, דרגת האלוקי שבאלוקי. יום הכיפורים הוא דרגת האנושי שבאלוקי,
שבו אנו נהפכים להיות אלוקיים. ראש השנה הוא דרגת האלוקי שבאנושי, שבו אנו ממליכים
אותו יתברך עלינו ומביאים אותו למלוך בעולמנו. שלושת הרגלים הם הרגליים של הקומה, "מה
יפו פעמייך בנעלים בת נדיב"[טז],
האנושי שבאנושי, שבהם מתגלה עיקר היופי של המטרוניתא, של ישראל, כשהקב"ה בא
ושוכן בקרבנו לפי מידתנו[יז].

בשבת שהיא למעלה
מהגדרים מתגלה עונג עליון. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג[יח]. העונג, כפי
שמבארים בחסידות, שייך אל הכתר שלמעלה מהקומה האנושית. לעומת זאת, בתוך הבריאה
ובתוך העולם הזה, השראת השכינה ביום טוב מתגלה במידת השמחה. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ[יט].
השמחה היא ביטוי של האישיות האנושית אשר מתגלה מתוך השראת השכינה שבתוכנו. הפלא של
יום טוב טמון ביכולת לחיות פה חיים אלוקיים, של שמחת עולם.

באופן זה אף מובן ההבדל
בין שבת ליום טוב לעניין אוכל נפש. העונג שייך למה שלמעלה מגדרי הזמן, ולכן מושג
במה שכבר הוכן, ואילו השמחה היא בתוך גדרי המציאות, ולכן מושגת בתהליך ההכנה
וההבשלה. מפני לכן הותר צורך אוכל נפש ביום טוב, כאשר שורה השכינה על פי מידתנו
האנושית, כדי שתהיה השמחה שלמה.

השמחה מתוך העיסוק בחיי
העולם הזה- שחיטה, הפשטה, צלייה ובישול, טומנת בקרבה סכנה, "ולשמחה מה זו
עושה"[כ],
ועלולה להביא, חלילה, למכשול. בשבת, כשאנו אצלו יתברך, אין כל סכנה, "לא
יגורך רע", אך ביום טוב, כיון שהשראת השכינה ביום זה היא לגמרי בקרבנו ולפי מידתנו,
קיימת סכנה גדולה שהשקיעה בעולם הזה תביא לשכחת אלוקים, ולא יהיה טעם של שבת נמשך
בתוך היום טוב, כביכול הקב"ה לא בא לשכון בקרבנו.

ביום טוב ניצבת שאלה גדולה
וקשה: כיצד כנסת ישראל בתוך חייה העצמאיים מצד עצמה, יכולה למצוא את האמת הפנימית
שלה "כי גדול בקרבך קדוש ישראל". זהו מאבק לא פשוט. לכן עלינו לדעת
ששורשו של יום טוב הוא השבת, שהרי באמת יום טוב הוא שבת, כפי שנאמר "וספרתם
לכם ממחרת השבת"[כא],
שהוא יום טוב הראשון של פסח והראשון לימים הטובים. הקישור בין יום טוב לשבת הוא
שנותן את היכולת להיות בתוך העולם הזה ולא לשכוח את הקב"ה.

ביצה
שנולדה ביום טוב

מסכת ביצה דנה בדיני
יום טוב, ויש מקום לדרוש ולומר שכל המסכת הזו עוסקת בשאלה הגדולה של יום טוב: איך
בתוך השמחה שלנו לפי ערכנו אנו מוצאים ש"גדול בקרבך קדוש ישראל", ואיך
מתוך חיינו אנו מגלים שאנו חיים חיים אלוקיים של השראת שכינה. כפי שנסביר להלן,
מסכת זו פותחת בדין ביצה שנולדה ביום טוב המחבר את יום טוב לשבת, משום שהשבת היא
שורש הימים הטובים כולם, ובאמצעותה עולה ה'יום טוב' למדרגתו האלוקית.

בסוגיית ביצה שנולדה
ביום טוב, מביאה המשנה מחלוקת בין בית הלל שאוסרים לבית שמאי המתירים. בגמרא ישנם
ארבעה הסברים על דעת בית הלל, מדוע ביצה שנולדה ביום טוב אסורה. ההסבר הראשון הוא
של רב נחמן האומר שבית הלל אוסרים משום מוקצה. בשבת פוסקים כרבי שמעון וביצה כזו
מותרת, אך ביום טוב פוסקים כרבי יהודה והביצה אסורה מדין מוקצה. ואף על פי שבשבת היא
מותרת, החמירו ביום טוב דווקא מפני שהוא קל יותר. אם כן, לפי דעת רב נחמן דין זה הוא
דין מיוחד במינו ויוצא דופן, שיום טוב חמור יותר משבת.

לדעת רבה, יש דין הכנה,
"הכנה דרבה", שכל דבר צריך להיות מוכן לשבת או ליום טוב עוד מימות החול.
לכן ביצה שנולדה ביום טוב שחל להיות אחר השבת היא אסורה, כי הייתה מוכנה בשבת,רק
יום לפני לידתה, ובשביל ליהנות ממשהו ביום טוב הוא צריך להיות מוכן מראש מיום חול.
כפי שמבואר בגמרא, דין זה אוסר מהתורה ביום טוב שאחר שבת, ובשבת שאחרי יום טוב,
וחכמים גזרו גם על כל שבת ועל כל יום טוב.

לדעת רב יוסף זוהי
גזירה על פירות הנושרים. ואף על פי שביצה אינה פירות, כולא חדא גזירה היא. אם אדם
יבוא לאכול פרי שנפל, שהיה מחובר והתנתק ביום טוב, הוא אסור, שמא יבוא לקטוף מן
המחובר. דין זה נכון גם בשבת.

רב יצחק סובר שזוהי
גזירה על "משקין שזבו". אם יש זיתים וענבים שיוצא מהם שמן או יין, אסור
לקחת מהם שמא יבוא לסחוט. ואף על פי שאין סחיטה בתרנגולת, אבל לגלות מן הבלוע אסור,
שמא יבוא לסחוט.

נתבונן בארבע הדעות
הללו בעומקם: לדעת רב נחמן יום טוב יותר חמור משבת, וזהו החידוש הכי מופלג ביום
טוב. שלושת הדעות האחרות הן גזירות, 'כולא חדא גזירה היא', וכולן מלמדות שיום טוב
הוא כמו שבת. המכנה המשותף ביניהם הוא שבשלושתם זהו חידוש שביום טוב הדין הוא כמו
בשבת.

ה"נודע ביהודה"
שואל למקומו של הדיון הזה במסכת ביצה[כב]. לדעת רב נחמן
מובן למה נצרך דיון זה במסכת ביצה ולא במסכת שבת, משום שזהו דין מיוחד בביצה, שהיא
חמורה יותר ביום טוב מאשר בשבת. אולם לא ברור מדוע הובאו דעותיהם של רבה, רב יוסף
ורב יצחק כאן, שהרי דין הכנה או תלוש מן המחובר או גילוי הבלוע, נכון באותה מידה
גם בשבת כמו ביום טוב, ולא מובן מדוע לא שנו את המשנה הזאת במסכת שבת. עונה ה"נודע
ביהודה", שלולי שהמשנה הזאת הייתה במסכת ביצה, היינו חושבים שלדעת רבה 'הכנה'
היא רק דין בשבת, לדעת רב יוסף האיסור לתלוש מן המחובר והגזירה שלו הם רק בשבת,
ולדעת רב יצחק האיסור לגלות את הבלוע והגזירה שלו הם רק בשבת, אלא שהמשנה הביאה את
הדינים הללו כאן כדי ללמד שהאיסור מתקיים גם ביום טוב. אין גזירה אחרת לשבת, אלא
איסורי אוכל נפש שביום טוב הם ביטוי לשבת שביום טוב. זוהי מהות היום.

לדעת רב יצחק איסור הוצאת
דבר שהוא בלוע בשבת זהו פשט דין דישה. כפי שמוציאים את הגרעין מהמוץ כך מוציאים
משקה מפרי. מלאכה זו אסורה בשבת כי היא מלאכת עולם הזה, והשבת לא שייכת לעולם הזה.
בשבת צריך שיהיה משהו מן המוכן, ואם הוא בלוע – הוא לא מוכן. אולם ביום טוב,
לכאורה זהו צורך אוכל נפש, כך אף אומרים התוספות[כג], ומה ההבדל בין
שחיטה לסחיטה? בעומק בדבריו שואל רב יצחק היכן נוכל לטעום טעם שבת אם כל דבר ששייך
לאוכל נפש יהיה מותר. ישנה סכנה לחיות את חיי עולם הזה ולהיראות כמו חול, לכן לא
כל מלאכות אוכל נפש מותרות ובתוכם ישנם איסורים, ממש כמו איסורי שבת, כי הכול נמשך
מכך שיש שבת בתוך היום טוב. כל מה שלא נוגע לשמחה ביום טוב ואפשר היה לעשות אותו מבעוד
יום בלי הפסד או חסרון, הוא אסור, ממש כמו שבת. רק חלק ממלאכות אוכל נפש הותרו
ביום טוב כדי לאכול טרי, ובכך "לחיות את הזמן". לכן לדעת רב יצחק מה
שהיה בלוע ביום טוב והיה ניתן להוציא אותו מן הכוח אל הפועל לפני כן, הוא לכאורה מותר
כי אין בכך מלאכה, אך החידוש הגדול בדבריו, שאפילו מה שכבר קיים במציאות הוא אסור
וצריך לשמור עליו שבת.

לדעת רב יוסף מה שנמצא
פה, בלוע זה בתוך זה, הוא חול ומותר, אבל מה שמחובר לקרקע, לשורש עליון ולמה שלא
תחת הזמן, הוא נצחי יותר, ולכן הוצאתו מהחיבור לשורשו היא פגיעה בשבת שביום טוב. גם
בביצה שנולדה מתרחש ניתוק בין בן להוריו, בין השורש לענפים, והוא אסור ביום טוב, שהרי
כל שורשו של יום טוב הוא השבת, ואי אפשר לנתקו משורשו.

לדעת רבה גם מה שמחובר
עדיין נמצא בעולם הזה, 'יש מיש', ולא 'יש מאין'. אמנם דעת רב יוסף מתייחסת לחיבור
יותר עליון ושורשי, אך עדיין האדמה ואם הביצה שייכים לעולם הזה. לכן לדעתו יש צורך
בהכנה, "הכנה דרבה". כדי ליהנות ממשהו ביום טוב, צריך שהוא יהיה מוכן מבעוד
יום. כמו שאמרנו, זהו טעם של שבת, משום שהשבת, מעין עולם הבא, היא הזמן שבו אנו
טועמים את מה שנעשה מבעוד יום, "מחר לקבל שכרם". לדעת רבה, "מי
שטרח בערב שבת יאכל בשבת," וצריך שהאוכל של שבת יהיה 'יש מאין' כבר ביום חול,
כדי שיטרחו בו ואז הוא יבוא לשבת. החידוש הוא שלמרות ש"והכינו את אשר יביאו"
נאמר על שבת ולא על יום טוב, בכל זאת דין זה מתקיים אפילו ביום טוב, משום שגם יום
טוב נקרא שבת, "ממחרת השבת". לעניין 'מחובר' כדעת רב יוסף זה חול, לעניין
'בלוע' כדעת רב יצחק, זה ודאי חול. אבל דבר שכלל לא היה בעולם, אין בו שום טעם
שבת. אין בו טעם של מבעוד יום.

כנסת
ישראל היא בן זוגך

שלושת הדעות הללו –
רבה, רב יוסף ורב יצחק, הם כנגד שלוש עולמות התחתונים- עשייה יצירה ובריאה. לדעת
רבה, "יש מאין" צריך להיות בחול. לדעת רב יוסף, "יש מיש",
להפקיע מן המחובר, צריך להיות בחול. ולדעת רב יצחק ההוצאה אל הפועל בעולם העשייה
צריכה להיות בחול, כלומר מבלוע.

רב נחמן מביא את החידוש
המופלג ביותר. לדעתו המהות של יום טוב היא שיש טעם של שבת ביום טוב אפילו יותר
משבת, לכן ביצה שביום טוב היא מוקצה ובשבת היא לא מוקצה. הסיבה החיצונית היא שבשבת
לא צריך שמירה רבה, אך ביום טוב צריך להרגיש טעם של שבת כדי שיהיה ברור שזהו יום
מיוחד. יתירה מזאת, הסיבה העמוקה לכך שביום טוב אנו נוהגים יותר משבת, היא שאם השבת
הייתה כמו השבת שלפני שנברא העולם, אז אין כמו שבת. (לא ברור). אבל העולם הבא תמיד
מגיע לאחר הטעם של העולם הזה, "מחר לקבל שכרם". רק אז נוכל לקבל שכר, ליהנות
ולהתענג על מה שהיה מבעוד יום. לכן עולם הזה צריך להיות קודם לעולם הבא, ואי אפשר
לקבל את העולם הבא בלי שיהיה עולם הזה קודם לו.

מדוע לדעת רב נחמן יש
צורך בטעם של עולם הזה בעולם הבא כשהכול באלוקות אצלו יתברך? יש להסביר שכל מהותה
של השבת, שהיא זמן של זוגיות בין קודשא בריך הוא לישראל. אומרים חז"ל שהשבת התלוננה
לפני הקב"ה שלכל יום יש בן זוג ולה אין בן זוג. אמר לה הקב"ה שישראל הם
בן הזוג שלה: "אמרה שבת לפני
הקב"ה: ריבון העולמים, לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה
הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן זוגך"[כד]. בעצם השבת היא
הזוגיות עצמה של קודשא בריך הוא וישראל. לפיכך מוסבר שהעולם הזה מתקיים כדי לבנות
את פרצופה של כנסת ישראל.

בעומק דבריו אומר רב
נחמן שיום טוב הוא זה שמגלה את עומק עניינה של שבת, אפילו יותר משבת לבדה. באותו
אופן שהשבת שומרת על יום טוב מליפול לעולם הזה לבדו, יום טוב שומר על השבת מלאבד
את הזוגיות של קודשא בריך הוא וישראל. הרי לולי יום טוב, תישאר השבת כמו לפני
בריאת העולם. כשם ששבת היא הטעם של יום טוב, כך יום טוב הוא הטעם של שבת. לכן יש
צד ביום טוב שהוא 'שבת' עוד יותר משבת.

שבת היא 'ראשון למקראי
קודש', והיא השורש שממנה נמשכים כל הימים טובים, כמו שהאיש הוא השורש שממנו נבנית
האישה שהייתה רק צלע שלו. השבת היא הכול, ויום טוב הוא בבחינת נוקבא, כצלע של השבת.
יחד עם זאת, לאחר שהאישה נבנית, היא מלמדת מיהו האיש, ש"לא טוב היות האדם
לבדו". האישה היא עומק עניינו של האיש. יום טוב נוצר ונברא מפני שלא טוב היות
יום השבת לבדו, והוא עזר כנגדו. ממילא ה'יום טוב' מגלה את עומק עניין השבת דווקא
בדין שבו טעם שבת מתגלה ביום טוב יותר מהשבת בעצמה.

יהי רצון שנזכה לשבתות
וימים טובים, חתן וכלה באהבה עליונה, עד שהעולם הזה והעולם הבא יתאחדו לדבר אחד,
ליום שכולו טוב, יום שכולו שבת.

[א] ויקרא
כג, ב.

[ב] שמות יב,
טז.

[ג] רמב"ם
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב א, ח: "…אבל לשין, ואופין, ושוחטין,
ומבשלין ביום טוב שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חסרון: שאין לחם חם או תבשיל
שבשל היום, כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש; ולא בשר שנשחט היום, כבשר שנשחט
מאמש. וכן כל כיוצא באלו וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין
אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין
וכיוצא בהן..".

[ד] בראשית
רבה סח, ג.

[ה] פסחים
קט.

[ו] עבודה
זרה ג.

[ז] ישעיהו
יב, ו.

[ח] יומא כא:

[ט] סנהדרין
צז.

[י] לפי תיקוני זוהר, תיקון כ"ב, סה.

[יא]
מתוך הפיוט 'אודה לאל' (שימו לב על הנשמה) של ר' שמעיה קסון.

[יב] מרן הרב קוק זצ"ל שלח איגרת לנציב העליון שרצה לעלות להר הבית, וכתב
לו שצעד אחד בהר הבית שלא כדין ללא טהרה, ולא בדרך הרצויה לפניו ית', הוא חמור
יותר מאלפי רציחות, עבודה זרה וגילוי עריות במדינה.

[יג] תענית ד,
ח.

[יד] ויקרא
כג, לב.

[טו] שמות יט,
יב-יג.

[טז] שיר
השירים ז, ב; סוכה מט:

[יז] המעלה של
יום העצמאות, חנוכה ופורים, היא שאפילו יום החול נעשה יום טוב. גם אם אין לנו
התגלות גלויה של אלוקות, אבל באמת גם בלי שזה יהיה עם התגלות גלויה, באמת אנחנו
עצמנו אלוקות גם ביום חול. יש צד שזה הכי גבוה (לא כ"כ מובן ).

[יח] ישעיהו
נח, יג.

[יט] דברים
טז, יד.

[כ] קהלת ב,
ב.

[כא] ויקרא
כג, טו.

[כב] צל"ח, ביצה ב:

[כג] ביצה ג:

[כד] בראשית
רבה יא, ח.