את אשר יאהב ה' – פרשת תזריע מצורע

פרשות הנגעים עוסקות
בריחוק שנגרם בעקבות העבירה, אולם חכמינו ראו בהם גם מעלה. ראשית, הנגעים הם נס
שאנו זוכים לו רק אם אנו נמצאים במעלה עליונה. שנית, בזכות נגעי הבתים, שעל פי
הסדר הכרונולוגי מופיעים ראשונים[1], זכו ישראל לשפע גשמי.
האמוריים תושבי הארץ היו מחביאים את אוצרותיהם בקירות, ובזכות הנגעים שהביא
הקב"ה על הבתים חלצו את האבנים וכך התגלו האוצרות. אולם בכל זאת יש לשאול: אם
מגמת הנגעים היא לטובה, מדוע לא עשה הקב"ה את הטובה הזו בדרך גלויה, ומדוע
היה צורך דוקא בנגע ובטומאה כדי לגלות את האוצר החבוי?

אין ספק שהיסורים
ממרקים ומזככים את האדם, אולם חכמינו מבחינים בין יסורים של אהבה ויסורים שאין בהם
אהבה:

אמר
רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה.

ונגעים
לא?! והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה!

מזבח
כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו.

ואי
בעית אימא, הא לן והא להו.

ואי
בעית אימא, הא בצנעא הא בפרהסיא. [2]

רבי יוחנן סובר
שאף על פי שהעולם חושב שנגעים ובנים הם יסורים של אהבה, הוא אינו סבור כך. הוא
יודע היטב במה דברים אמורים: כפי שתאמר הגמרא בהמשך, הוא עצמו איבד עשרה מבניו. אך
הגמרא דוחה את דבריו, ומבקשת לטעון שהנגעים הם מזבח כפרה, ומכאן שהם גם יסורים של
אהבה. תירוץ זה נדחה בשלוש דחיות: אפשרות ראשונה היא שאין זהות בין מזבח כפרה ויסורים
של אהבה. אם כך הדבר, הנגעים הם אולי מזבח כפרה, אך מרחק רב עובר בינו לבין יסורים
של אהבה. אפשרות שניה היא שיש חילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל. האפשרות השלישית שמציעה
הגמרא היא שיש הבדל אם הנגעים הופיעו בצנעה או בפרהסיה, שכן כשהם מופיעים בציבור
החוטא מתבייש, ובודאי אין כאן אהבה.

מִזְבֵּחַ
כַּפָּרָה

מדוע סוברת הגמרא
שיסורים של אהבה ומזבח כפרה הם היינו הך? נתבונן תחילה במושג 'מזבח כפרה'.
האחרונים מציינים שדי היה להגיד שנגעים הם כפרה; מה עניין המזבח לכאן, הרי אין כאן
בהמות וקורבנות? נראה שבמזבח קורה דבר מופלא. ממרדכי היהודי למדנו ש"אין לבוא
אל שער המלך בלבוש שק"[3], והכלל יפה גם בהקשר של
בית המקדש. לכאורה הכפרה הייתה צריכה להיות מחוץ למקום המקדש לגמרי: אם לאדם אסור
להיכנס בטומאה לבית המקדש, קל וחומר שאסור לו לעמוד עם חטאו לפני המלך. אלא
שבפועל, המקדש כולו נועד עבור החוטאים: רוב הכניסות אליו הן של חוטאים שנכנסים לכפר
על חטאיהם; עבודת הקורבנות כולה נועדה "לכפר על כל עוונתינו"[4]; והיום הגדול
במקדש הוא יום הכיפורים, יום כפרת העוונות. הכניסה למקדש אסורה על הטמאים, אך היא
מצווה לחוטאים.

העומק שטמון כאן
הוא שאין קירבה כמו קירבה שבאה לאחר ריחוק. מזבח הכפרה מלמד שהשראת השכינה שורה
דווקא מתוך הניקוי של החטא. הניקוי איננו תנאי מקדים שרק אחריו אפשר להגיע אל
הקודש, אלא הוא בעצמו הקישור העמוק אל הקודש. בסדר הרגיל בין בני אדם יש הפרדה בין
שלב הכפרה ושלב ההופעה לפני המלך, אולם במקדש הבדיעבד הופך לכתחילה.

במבט אנושי,
הייסורים נתפסים כאמצעי להפסיק את החוב שהיה לאדם על חטאו. האדם חושב שהעונג שייך
למקום אחד והנגע למקום אחר[5], ולכן כפרה רגילה על
חטא מחייבת יסורים שמהווים תשלום על העבירה. אולם עצם הביטוי 'מזבח כפרה' מבטא דבר
אחר לגמרי: שכאשר באים הייסורים, הנגע עצמו הופך לעונג, והריחוק לקרבה. שניהם
שייכים לאותו מקור, וכל התכלית שבשבילה נבראה עצם האפשרות לחטוא היא משום שבכך
הקשר עם ה' יהיה עמוק יותר – כמעלתם של בעלי תשובה על צדיקים גמורים[6].

בלשון הבעל שם
טוב יש משפט קצר, שהתענוג התמידי אינו תענוג[7]. מחקרים עדכניים תומכים
בכך שמדדי האושר של האדם משתנים לטוב או למוטב בעקבות אירועים חיצוניים, אולם לאחר
פרק זמן של שנה-שנתיים הם חוזרים לרמתם המקורית. אדם שזוכה בפיס אמנם מדווח שחייו הפכו
למאושרים יותר, אולם בהדרגה הוא חוזר למצב האושר הטבעי שלו. כך גם תאונה שבעקבותיה
נכות קבועה, בתחילה האדם חווה צער על האובדן אך לאחר זמן שב למצב רוחו שמקדמת דנא.
מה שבאמת משפיע על רמת האושר הוא ההפתעה שבחידוש – ואם יש חידוש, יש תענוג.

אם השינוי הוא
העיקרי, אז עצם השהות בפלטין המלך אינה מוסיפה כל כך. דוקא ההיפוך שיש במעבר מלבוש
של שק לפלטין של מלך גורם את התענוג השלם, ולכן בבית המקדש, עם כל זאת שאדם זוכר
ש"עפר אנחנו" ועד כמה הוא רחוק מה' מצד הלבוש החיצוני, מתגלה עומק
המשמעות של מזבח הכפרה. אנו מגלים את התשוקה להתקרב אליו יתברך מתוך הריחוק. שם
נמצא עומק התענוג. 

אולי לכן אומרים
חז"ל ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים
גמורין יכולין לעמוד"[8] – מקומם של בעלי תשובה
הוא אצל המזבח, אך צדיקים גמורים אינם מחויבים להגיע לשם.

הגמרא ביקשה
לטעון שמזבח כפרה ויסורי אהבה הם היינו הך משום שיסורים רגילים אמנם ממרקים – הם מוחקים
את החטאים והעוונות, אך אינם רצויים מצד עצמם. יסורים של אהבה, לעומת זאת, מגלים
שהיסורים הם עומק הקשר, וכך גם הנגעים הבאים על האדם הם מקור לעונג.

יִסּוּרִים
שֶׁל אַהֲבָה

רבי יוחנן אינו
מקבל את הדברים: מזבח כפרה לבד וייסורים של אהבה לבד. נראה שהוא סובר שיסורים של
אהבה הם מדרגה אחרת לגמרי. במזבח הכפרה יש עבירה, ואף על פי שהוא מגלה את עומק
הקשר, בכל זאת יש כאן משהו שצריך לכפר עליו. רבי יוחנן רוצה לטעון שיסורים של אהבה
הם למעלה מהכפרה – במהותם, יש בהם רק קירבה.

כדי להבין מהם
יסורים של אהבה, עלינו להבין תחילה מהי אהבה. בספרי המהר"ל והחסידות נאמר שאהבה
עניינה להתענג מתוך הרגשת הזולת. "ואהבת לרעך כמוך" היא התענגות על עצם
המתיקות של יהודי אחר; "ואהבת את ה' אלקיך" היא התענגות על המתיקות של
ה' יתברך. יסורים של אהבה באים כאשר מרוב האהבה, מרוב העונג מהזולת, האישיות
מתמוססת ובטלה מפניו. היא הופכת טפלה עד שהאדם מוכן להתייסר בשביל האחר; הוא כל כך
אוהב אותו עד שהוא מוכן לסבול עבורו ולמסור את נפשו[9]. אהבה זו מכונה בלשון
הזוהר הקדוש: "כִּבְרָא דְּאִשְׁתְּדַּל בְּהוֹן בָּתַר אֲבוֹי וְאִמֵּיהּ,
דְּרָחִים לוֹן יַתִיר מִגַּרְמֵיהּ"[10] – כבן שמשתדל אחר אביו
ואימו, שאותם הוא אוהב יותר מאשר את עצמו ומוסר נפשו עליהם, ויש לו תענוג בכך.

זהו עומק האהבה אך
ללא השלילה שיש בכפרה, כמו שכתב רש"י[11]: "יסורים
של אהבה – הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עוון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא
יותר מכדי זכויותיו". בגלל שהאדם לא חטא בעולם הזה והוא מתייסר רק בגלל שהוא
רוצה קרבת אלוקים, "ואני קרבת אלקים לי טוב"[12],
הוא זוכה לטעם של עולם הבא כבר כעת. לפי רבי יוחנן, מזבח כפרה שייך לעולם הזה משום
ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[13], אבל יסורים של אהבה
גבוהים לעילא ולעילא ושייכים לעולם הבא, שבו אין טעם חטא אלא רק מתיקות של
התמסרות.

על כך אמרו חז"ל:
"עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין
– עליהן הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'"[14].
'ואוהביו' הם השמחים בייסורים ומקבלים באהבה. כל זמן שאין יסורים, האדם מרגיש
שהאהבה שלו איננה טהורה וזכה, משום שהרגשת הישות מתערבבת עם הדבקות האלוקית. רק
כאשר האדם מתייסר זה ודאי הרצון האלוקי הטוב, יסורים של אהבה.

מספרים על הבעל
שם טוב, שפעם באה אליו אישה ואמרה שאין לה ילדים. הבעל שם טוב בירך אותה שיהיה לה
ולד, ואז הסתבר שכלל לא היה לה רחם והיא לא יכלה ללדת. מובן שהיה צריך נס גדול כדי
שהיא תלד, והמלאכים בשמיים לא אהבו שהבעל שם טוב גוזר עליהם לשנות את סדרי בראשית.
יצאה בת קול ואמרה : 'ישראל בעל שם טוב – אין לך חלק לעולם הבא'. כששמע זאת, מיד ערך
סעודה לתלמידיו בשמחה עצומה. עד עכשיו הוא חשש שמא נכנס קורטוב של ישות ועצמיות
בעבודת ה' שלו כדי שתביא אותו לעולם הבא, והנה כשנגזרה הגזרה יכולה כל עבודתו
להיות בשביל ה' יתברך לבד[15]. לכן רבי יוחנן סובר
שהנגעים, אשר מבטאים חטא שצריך לכפר עליו, אינם מגיעים לדרגה של יסורים של אהבה
אלא מגיעים רק עד מזבח הכפרה.

לכתחילה
או בדיעבד?

התירוץ השני
בגמרא אומר 'הא לן – הא להו', זה לנו וזה להם, כלומר שהנגעים הם יסורים של אהבה רק
בארץ ישראל ולא בבבל[16]. מסתבר לומר שבחוץ
לארץ, מתוך הטומאה אפשר לזכות לקירבה רק עד מזבח הכפרה שבמקדש[17]. לעומת זאת, בארץ
ישראל, ארץ שבה הנגעים מגלים את האוצרות, הם מגיעים עד מדרגת יסורים של אהבה. מזבח
כפרה מקרב רק בדיעבד, לאחר החטא, שהרי פשוט שחלילה לדבר על חטא לכתחילה. לעומת זאת,
יסורים של אהבה הם לכתחילה.

ארץ ישראל מגלה
את סוד 'הלכתחילה שבדיעבד'. הדבר נרמז כבר בשמה, כשמצד אחד הכינוי שלה הוא 'ארץ
הקודש', בעוד שבתורה היא נקראת 'ארץ כנען', על שם האיש המקולל בתורה – "ארור
כנען"[18].
הקדושה מסתתרת בתוך הקללה.

רעיון זה הוא
היסוד הראשי של ירידת הנשמה לגוף. שהרי כל הנשמות, לפני שירדו לעולם, היו באור פני
מלך חיים, בעונג עליון שרק הוא ושמו לבד, במקום שאין בו שום רע, רק טוב גמור. והנה,
אותו טוב גמור פעל כדי להביא את האדם אל העולם הזה, על כל הקליפות והחומריות העבה
והמגושמת שלו. רבותינו מלמדים שירידה זו הינה לצורך עלייה, וכל כולה נעשתה
לכתחילה. דברי הגמרא ש"שכל מעשה בראשית – נבראו לדעתן"[19] ממחישים זאת
היטב. לפני שירדנו לעולם שאלו כל אחד מאיתנו, 'האם אתה רוצה להיות פלוני?', ואנו
השבנו בחיוב. ואז שאלו שוב, 'הלא נוכל לעשות ממך מלאך או שרף, אברהם אבינו, משה
רבנו, אהרן הכהן. האם אתה בטוח שאתה רוצה להיות דוקא פלוני?' – ושוב השבנו בחיוב.
וכששאלו בשלישית, 'והלא יבואו עליך יסורים נוראים, קשיי פרנסה, ביטול תורה, יצר
הרע – האמנם עודך בטוח בהחלטתך?', ושוב השבנו שכן, נרד דוקא לעולם הזה על כל מה
שיש בו – מבלי לוותר על גרם אחד של יסורי אהבה. לכך השתוקקה הנשמה מאז בריאתה, אולם
רגע אחרי שהגיעה הנה כבר ביקשה את דרכה חזרה, אל העולם העליון. היתה זו החלטה לרדת
לכתחילה, שיש בה מן הבדיעבד. כיוון שכך, מתקיים כאן שילוב בלתי אפשרי בין שני
תנועות בנפש.

יש כאן תנועה
כפולה: מזבח הכפרה מקרב אותנו בדיעבד בזכות החטא, היסורים של אהבה הם לכתחילה,
ושניהם הם דבר אחד.

אנו עומדים בפתחם
של ימי השמחה של חודש אייר. הרב צבי יהודה היה אומר שהאופן שבו התרחשה התקומה בדור
שלנו – מתוך כפירה, חומרנות ונהנתנות, זה כמובן בדיעבד גמור. היינו רוצים שהכל
יהיה בקדושה. אבל זה הלכתחילה של הבדיעבד, משום שדוקא כך מתגלה שכל קומת הגשמיות פורחת
בלי 'הפרעה' של רוחניות. לכן גם נקראת ארץ ישראל 'ארץ כנען', משום שסוד הארץ הזאת הוא
שלכתחילה הארירות הכי גדולה והחוטא הכי גדול נהפך להיות הקודש הכי עליון – מכנען
לישראל[20].

עיקר
התענוג הוא רחוק שנתקרב

התירוץ השלישי של
הגמרא היה 'זה בפרהסיא וזה בצנעא'. לכאורה נראה שנגע שבא בפרהסיה מעיד בפני הרבים על
כך שהאדם חוטא, בניגוד לנגע שמופיע כשהאדם לבדו שזוהי נחמה פורתא ויש ביסורים גם
מימד של אהבה. אולם, אם נעמיק מבט נראה שמדובר כאן על עניין אחר. הצנעה עליה מדברת
הגמרא מתייחסת לצנעת הנפש – עומק נשמתו. החטא שבעקבותיו נוצרת הקירבה הוא אסור
לכתחילה, אך הנשמה משתוקקת לטעום את טעמה של הקירבה המושגת לאחר התשובה. כמובן
שבאופן הרגיל אנחנו מתרחקים מן החטא לגמרי: אם אדם אינו פוחד מן החטא, הוא עלול
להפסיק לחשוש מפניו, חס ושלום, ואז הנפילה עומדת אחר כתלו. לכן, כל זמן שהדבר נסתר
מעין כל, הנשמה יכולה לטעום ממנו, אולם כשהעבירה מופיעה בפרהסיא כלפי חוץ – הדבר
הופך לאיסור גמור.

ברובד נוסף אפשר
לומר שהדבקות בפנימיות מאפשרת לאדם להגיע למקום נשגב כל כך עד שבצנעה, בעומק
נשמתו, הוא מסוגל לשמוע את קול הנשמה שרצתה, בהיותה למעלה, את אותם יסורים של אהבה
שהיא תקבל לאחר שתרד לעולם הזה. משל שסיפרנו פעם עוסק בשני אחים תאומים, שהאחד
נשאר אצל המלך והשני נחטף על ידי אויבים. שלושים שנה היה בשבי עד שנעשה רועה
חזירים, איש גס ביותר, ושכח לגמרי שהוא בן מלך. אחרי שלושים שנה הביאו אותו חזרה
אל המלך, והיתה שם שמחה עצומה. ברגע השיא של הסעודה רואה הבן את כל מנעמי עולם
שנחסכו ממנו, ובגסותו מערה לקרבו את המאכלים בבהמיות. האח השני אומר לאבא: מדוע אתה
כל כך שמח בו? כמה גס הוא לעומתי. אני כל כך אצילי ומדוע אינך שמח בי? האבא אומר: דע
לך בני, שעיקר התענוג הוא רחוק שנתקרב.

אם נתבונן כמה
רגעים קודם לכן, בשני אחים תאומים שאיש מהם עוד לא נשבה, אך אומרים שאחד מהם צריך ליפול
בשבי כדי שאחר כך יהיה הטעם של רחוק שנתקרב. מי מהם יהיה מוכן לעשות זאת, לשכוח את
האבא, להיות איש גס שיפול מטה מטה? עד שקם אחד האחים ואומר 'בשביל אבא אני מוכן!' אלה
הם יסורים של אהבה. אני מוכן ליפול בשבי, להתרחק ולחזור חזרה – לכתחילה. אסור לדבר
על זה בפרהסיא, אבל בתוך מעמקי הנשמה, כשהאדם חוטא, אפילו בתוך החטא, יש איזה חלק בו
שזוכר שאמרו לו פעם: 'אל תלך', והוא ענה: 'למען שמו יתברך'.

המסקנה של התירוץ
השלישי היא שבצנעא, מזבח כפרה הוא ייסורים של אהבה. הנגעים בחוץ – בחוץ לארץ או
בפרהסיא – הם כמעט ייסורים של אהבה, אבל הם רק מזבח כפרה. יש בהם את הטעם של רחוק
שנתקרב, אבל בדיעבד ולא לכתחילה. אבל מצד הפנימיות – מצד ארץ ישראל או מצד הצנעה
שבנפש, כשאין סכנה שהבניין יתמוטט – הנגעים מגלים שאדם יודע שלכתחילה הוא ירד
לעולם הזה בשביל מזבח של כפרה, שהוא בעצמו השתקפות של העולם הבא של ייסורים של
אהבה.

כתוב ש"כל העוסק
בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת"[21], ועל דרך זו
נאמר שכל הלומד תורת נגעים כאילו התנגע בנגעים – אבל מי רוצה להתנגע בנגעים? אך
כשמתגלה שהנגעים הם יסורים של אהבה, ובפרט בארץ ישראל, ועוד יותר כשאנחנו עוסקים
להקשיב לצנעה הפנימית הנסתרת שבנשמה – נוכל לומר שכל הלומד תורת נגעים מעלה עליו
הכתוב כאילו זכה לייסורים של אהבה. שנזכה.

[1] ויקרא
רבה יז ד: "נְגָעִים הַבָּאִים עַל הָאָדָם, תְּחִלָּה הֵן בָּאִים בְּבֵיתוֹ,
חָזַר בּוֹ טָעוּן חֲלִיצָה, וְאִם לֹא, טָעוּן נְתִיצָה, הֲרֵי הֵן בָּאִים עַל בְּגָדָיו,
חָזַר בּוֹ טָעוּן כְּבִיסָה, וְאִם לֹא, טָעוּן שְׂרֵפָה, הֲרֵי הֵם בָּאִים עַל גּוּפוֹ,
חָזַר בּוֹ יִטְהָר, וְאִם לֹא (ויקרא יג, מו): בָּדָד יֵשֵׁב"

[2] ברכות
ה ע"א-ע"ב

[3]
אסתר ד ב

[4]
הגדה של פסח

[5] ספר
יצירה פרק ב: "אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע".

[6]
וזהו גם סוד הנסירה של האיש והאישה – כל זמן שהם היו מחוברים אחור באחור, הקשר היה
תמידי שלא היה בו שום מיעוט ושום ריחוק. דוקא לאחר הנסירה, כאשר האישה היא דמות
מצד עצמה ומהווה אישיות נפרדת, הקירבה נוצרת מבחירה חופשית, ומתוך המרחק הזה מתגלה
ביתר ש"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".

[7]
מובא בליקוטי אמרים למגיד ממזריטש, אות קסח: "ונודע מהבעש"ט ז"ל
שתענוג תמידי אינו תענוג".

[8]
ברכות לד ע"ב

[9]
הדבר מצוי אפילו ברובד חיצוני וגס, כמו בספרות הכללית, שבה יש עיסוק במצבים
שגורמים להתייסר בשביל האהבה.

[10]
זוהר ח"ג רפא ע"ב

[11]
ברכות ה ע"ב

[12]
תהלים עג כח

[13]
קהלת ז כ

[14]
שבת פח ע"ב

[15]
סוף הסיפור: כשראתה הבת-קול את שמחתו של הבעל שם טוב, חזרה ואמרה: "ישראל בעש"ט
מזומן לחיי העולם הבא…"

[16]
רש"י אמנם מסביר שהנגעים בארץ ישראל, שבה המצורע נשלח מחוץ לעיר, אינם יסורים
של אהבה, ולעומת זאת בבבל אינו נשלח ולכן מזבח כפרה הוא יסורים של אהבה, כלומר הם
היינו הך. מפרשים אחרים חולקים עליו וסוברים שארץ ישראל היא יסורים של אהבה,
ובשיטתם נלך.

[17]
הקשר בין המשכן לטומאת ארץ העמים מודגש בפסוק "השוכן איתם בתוך טומאתם",
ויקרא טז טז.

[18]
בראשית ט כה

[19]
ראש השנה יא ע"א

[20] חז"ל דורשים שאליעזר עבד אברהם היה כנען
שהרי העיד על עצמו "עבד אברהם אנכי" ואצל כנען כתוב "עבד עבדים
יהיה לאחיו". בסופו של דבר נהפך מארור לברוך, היות שלאחר מכן נאמר "בוא
ברוך ה'".

[21]
מנחות קי ע"א