בכל קראנו אליו – פרשת שופטים

וּלְעָבְדוֹ
בְּכָל לְבַבְכֶם

אחד
מענייני עבודת
ה',
השייכים כל
השנה כולה
וביתר
תוקף
באלול
ובימים
הנוראים,
הוא
נושא   התפילה.
נדמה שבכל
השנה
אין
זמן
שמתפללים
בו
כה הרבה
כמו
בחודשים
אלול
ותשרי.
בכל תפילה
אנו
מוסיפים
את
המזמור
המופלא
"לדוד
ה'
אורי וישעי"; הספרדים
אומרים
סליחות
מתחילת
חודש
אלול,
והאשכנזים
מתחילים
לומר
סליחות
בשבוע
שלפני
ראש
השנה.
ראש השנה
ויום
הכיפורים
הם ודאי
ימים
שמאריכים
בהם
בתפילה
יותר
מימים
אחרים
בשנה.
לכן דווקא
בימים
אלו
ברצוני
לעסוק
בעבודת
התפילה
שהיא
עיקר
עבודת
ה',
כפי שאומרים
חז"ל
"ולעבדו
בכל
לבבכם",
"איזוהי עבודה
שבלב?
זו תפילה"[א].

ברצוני
לומר
דברים
פשוטים
מאוד,
וכגודל פשטותם
כך
גודל
עמקותם.
עבודת התפילה
היא
מהעניינים
שבציבור
שלנו
צריך
לעשות
עליהם
חשבון
נפש
יותר
מעניינים
אחרים.
גם במקומות
שיש
בהם
לימוד
תורה
בהרחבה,
פעמים התפילה
זקוקה לפיתוח
ושכלול.

מִי גוֹי
גָּדוֹל

ברצוני
לפתוח
בפסוק
אחד
שההתבוננות
בו
יקרה
בעיני
מאוד-מאוד.
הפסוק בספר
דברים
מלמד,
במה
הצטיינו
ישראל
ומה
גדלותם,
שהם
אומה
מיוחדת
ומופלאה
שאין כדוגמתה
בכל
הארץ:
"כִּי מִי גוֹי
גָּדוֹל
אֲשֶׁר
לוֹ
אֱלֹקים
קְרֹבִים
אֵלָיו
כַּה'
אֱלֹקֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.
וּמִי
גּוֹי
גָּדוֹל
אֲשֶׁר
לוֹ
חֻקִּים
וּמִשְׁפָּטִים
צַדִּיקִם
כְּכֹל
הַתּוֹרָה
הַזֹּאת
אֲשֶׁר
אָנֹכִי
נֹתֵן
לִפְנֵיכֶם
הַיּוֹם"[ב]. הפסוק
מלמד,
שהאומה
הישראלית
גדולה
לאין
ערוך
מכל
אומות
העולם
בשתי
תופעות
הנראות
לעין,
שהן ביטוי
לעצם
סגולתה.
אמנם עצם
אישיותה
של
האומה אינו מתגלה
אך
הוא
מופיע
כלפי
חוץ בשני עניינים:
האחד- "כי מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו
כה'
אלוקינו בכל
קראנו
אליו",
והשני- "כי מי
גוי
גדול
אשר
לו
חוקים
ומשפטים
צדיקים
ככל
התורה
הזאת".

נפתח
בהקדמת
ה'גוי
הגדול'
הראשון ל'גוי
הגדול'
השני. הרב צבי
יהודה
זצ"ל העמיד
את
כל
מהותה
וחידושה
של
ישיבת
מרכז
הרב
על
הברכה
בתורה
בתחילה.
קודם אנו
אומרים
"אשר
בחר
בנו
מכל
העמים"
ואחר כך
"ונתן
לנו
את
תורתו".
כלומר, התורה נמשכת
מתוך
מעלתם
של
ישראל.
יש להאריך
בכך
ואין
זה
המקום,
אך נראה
בפשטות
ששני
הפסוקים
האלו
מתאימים
ביותר
לאותו
עניין.
המעלה הראשונה
היא
עצם
מעלתם
של
ישראל-
"גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו".
מעלה זו
מופיעה
"בכל
קראנו
אליו".
כלומר, כשאנו קוראים
לאלוקינו
נחשפת
העובדה
שאנו
גוי
כזה
שיש
לו
אלוקים
קרובים
אליו.
בימי התשובה
הדבר
נכון
כפל-כפליים,
כפי שדורשים
חז"ל על
עשרת
ימי
תשובה-
"דרשו ה'
בהימצאו קראוהו
בהיותו
קרוב"[ג],
"אלו עשרה ימים
שבין ראש השנה ויום הכיפורים"[ד]. כל
ארבעים
הימים
שמראש
חודש
אלול
ועד
יום
הכיפורים
נמשכים
מעניין
הקרבה
היתרה
בין
הקב"ה
לכנסת
ישראל,
"אני לדודי
ודודי
לי". עצם
סגולתה של
האומה
הישראלית,
שהיא גוי
שאלוקים
קרובים
אליו,
לכן כולה קודש
קודשים.
מתוך עצם
מהות
זו, שאלוקים קרובים
אליו,
זכינו לקבל
את
התורה-
"חוקים
ומשפטים
צדיקים".
פעמים חלק
מהאומה
אינו
מכיר
בסגולתו,
מתבלבל ושוכח
את
עצמו,
ואנו מחויבים
לקרבו
לא
רק
כדי
שישמור
את
התורה
אלא
מפני
יקרותו
הוא,
מפני קרבתו לאלוקיו, ובעזרת ה' עוד
נחשוף
לו
מי
הוא.

אֱלֹקִים קְרֹבִים
אֵלָיו

המעלה
העצומה
של
עבודת
התפילה
היא
שיש
בה
קרבת
אלוקים.
קרבת אלוקים
היא
השורש
של
כל
התורה
כולה.
זה אולי
הפירוש
הפשוט
של
מה
שאומרת
הגמרא
בנדרים
"על
מה
אבדה
הארץ-
שלא ברכו
בתורה
תחילה"[ה].
המהר"ל מבאר
בהקדמה
ל'תפארת
ישראל'
שלימוד תורה
כחכמה
טבעית
הוא
חטא,
ואילו
הקדמת
הברכה
ללימוד
התורה,
"ברוך
אתה
ה'
נותן התורה", היא
הקישור
והדבקות
בנותן
התורה,
ב"אלוקים קרובים
אליו".
כל הגלות
נסבה
סביב
חטא
זה,
ומכאן
שהגאולה
תבוא
על
ידי
שנהיה
דבקים
בנותן
התורה.
מתוך כך
נמשך
כל
לימוד
התורה
וכל
עמלה
של
תורה.

כאשר
אדם
יחיד
לומד
תורה,
בוודאי שהקב"ה
משרה
שכינתו
עליו
– "בכל
המקום
אשר
אזכיר
את
שמי
אבוא
אליך
וברכתיך"[ו].
לומד התורה עוסק
בסברות
שניתנו
על ידי הקב"ה בזמן
ובמקום
רחוק,
והשתלשלו
ובאו
עד
לדיון
בבית
המדרש;
מה שאין
כן
כאשר
אדם
מתפלל,
שהוא
מדבר
עם
הקב"ה
כאילו
הוא
נמצא עמו כאן
ועכשיו,
בלשון נוכח- "ברוך אתה
ה".

עיקר
העניין
בלימוד
תורה
הוא
החכמה
שיש
בה
שכינה. אולם בתפילה
יש
גילוי
ממשי
של
"אלוקים
קרובים
אליו".
בכל ברכה
ותפילה
שיהודי
מתפלל
בכל
יום,
הוא
מגלה
את
פשטות
הפסוק
הזה
שהקב"ה
עמו
ולידו, "כי מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו
כה'
אלוקינו בכל
קראנו
אליו".
אדם לוקח
כוס
מים
לשתות,
והקב"ה
עמו-
"ברוך אתה
ה'
שהכול נהיה
בדברו".
אין לזה
אח
ורע!
כשאדם לומד
תורה,
מותר
לעמוד
בדל"ת
אמותיו.
נכון ששורה
בו שכינה
אך
היא שורה בפנימיותו,
בתוך עיונו
ושכלו.
עלינו להתחזק
באמונה
של
השראת
השכינה
בתוך
עיון
הסברה
בסוגיה.
אולם למעלה מזאת, כשיהודי מתפלל
תפילת
עמידה,
אסור לעבור
בדל"ת
אמותיו
כי שכינה לפניו.
זה סוד
הפסוק
"כי
מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו".
ודאי שעיקר
הפשט
אינו
במשמעות
פיזית
וגיאוגרפית
אלא במשמעות נשמתית- פנימית, אבל
הופעה
זו כל
כך
תקיפה,
שהיא
מתפרצת
וחודרת
עד
הגשמיות
ממש,
עד הארבע
אמות,
פיזית-
גיאוגרפית.

חָמֵש מַעֲלוֹת בַּתְּפִלָּה

ניתן
למנות
חמש
דרגות
שזוכה
בהן
יהודי
כאשר
הוא
בא
לבית
הכנסת
ומתפלל.
כולן מצווה
או
מעלה
גדולה,
החמישית שבהן
שייכת
לשכר
התפילה
אך
עיקר
מעלת
התפילה
נמצא
בדרגה
הרביעית.

נמנה
תחילה
את
שלוש
הדרגות
הנמוכות,
שכל
אחת
מהן
יקרה בפני
עצמה.
הדרגה הראשונה
שייכת
לעצם המעלה
שיהודי
בא
לבית
הכנסת,
אפילו שאינו
מתפלל
בכלל
אלא
ממלמל,
קורא עלונים
של
פרשת
שבוע,
חולם ומפטפט
עם
חברו.
כתוב בפוסקים
שעצם
הנוכחות
בבית
הכנסת
היא
מצווה,
שנאמר "אשרי
יושבי
ביתך",
אפילו אם
אדם אינו
מתפלל
שם.
בבואו לבית
הכנסת
הוא
מכריז
שקודם
כל
הוא
שייך
למקום הזה. זה המקום
שהוא
מורגל
לבוא
בו.
אדם צריך
לייקר
מאוד
שהוא זוכה
לבוא
לבית
הכנסת,
להיכנס ולהיות
נוכח
בו.
'שבתי בבית
ה",
זו מצווה
יקרה
ונפלאה
מאוד.
"אילו יהודי
היה
יודע
מה
זה
לשבת
בבית
הכנסת
היה
רוקד
מאה
עשרים
שנה"…

דרגה
זו
היא
מעלה
גדולה
אך
היא
אינה
תפילה.
המדרגה השנייה
בתפילה
מושגת
כאשר
אדם
אומר
את
מילות
התפילה.
כשאדם אומר
את
מילות
התפילה
הוא
יוצא
ידי
חובת
עיקר
מצוות
התפילה,
גם אם
לא
כיוון
בכולן,
ואפילו שאמר
מתוך
מוטיבציה
להיפטר
מכך.
עצם אמירת
המילים
היא
מצווה
רבה ועל
ידה
יוצאים
ידי
חובה
ברוב
ככל
התפילה.
"יציאת
ידי
חובה"
היא
בסיס
יקר
וחשוב,
העיקרי ב"חובת התפילה".

שמעתי
פעם
מהרב
מרדכי
שטרנברג
שאמר,
שיש כאלו
שבאים
לתפילה
בשביל
שעת
הסיום
שלה.
כלומר, העמדה הנפשית
שהם
נמצאים
בתפילה
היא
רצונם
"להיות
אחרי", שהתפילה תסתיים.
אולם רבותינו הדריכו
שצריך
לומר
את
מילות
התפילה
כמו
שמונים
מעות
של
כסף.
אדם שמקבל
חבילה
ענקית
של
מאות
דולרים
סופר
אותם
מתון-
מתון: מאה דולר,
מאתיים דולר,
שלוש מאות
דולר….
הוא מונה
במתינות
משום
שהוא
מעוניין
לדעת
את
סכום
הכסף
המדויק
שבידיו
ואינו
רוצה
לטעות.
נוסף לזאת, יש
תענוג
עצום
מעצם
המניין, כפי שאומרים
חז"ל על
המניין
של
בני
ישראל,
שהקב"ה
מונה
אותם
בכל
שעה
מתוך
חיבתן, כמו אדם
שקיבל
ארנקי
מלאה
זהובים
או
אבנים
טובות
ומרגליות,
ובכל שעה
הוא
ממשמש
בהם,
מחמת התענוג
שבכך[ז].

הדרגה
השלישית
במעלת
התפילה
היא
שאדם
מייחד
את
מחשבתו
לתוכן
של
מילות
התפילה.
כל מחשבתו
וכוונתו
נתונות
לתוכן
התפילה
והוא
אינו
מסיח
דעתו
לשום
דבר
אחר.
הדבר נדיר
ויקר
מאוד
שאדם
יצליח
כך
בכל
התפילה
כולה, משום
שהמחשבות
הן
זריזות
מאוד.
לכל אדם
יש
בממוצע
כמאתיים
מחשבות
בדקה,
ולבעלי שכל
מהיר
קרוב
לשלוש
מאות
מחשבות
בדקה!
לכן קשה
מאוד
לשלוט
במחשבות
ולכוונן
לאורך
זמן.

כאשר
אדם
עסוק
בתוכן
התפילה
וחושב
רק
על
מילות
התפילה,
ודאי שזו
מעלה
עליונה
ביותר.
כולם משתדלים
בשביל
זה.
ובכל זאת, כל
זה
עדיין
לא
נחשב
לתפילה.
בכוונה במילות
התפילה
אמנם
יוצאים
ידי
חובת
תפילה,
זוכים ל'שבתי
בבית
ה",
ואולי אפילו
יוצאים
ידי
חובת
תלמוד
תורה,
אך זו
עדיין
אינה
תפילה.
תפילה היא דיבור עם ה'. גם אם
אדם
חושב
על
תוכן
התפילה
ומעיין
בו
ואפילו
מחדש
בו,
ומכוון לאמיתתה
של
תורה,
אבל הוא
אינו
מדבר
עם
ה'
– זו אינה
תפילה.
אמנם הוא
עשה
דברים
יקרים
מאוד
שאין
לזלזל
במעלתם,
ובכל זאת
עדיין
לא
הגיע
למעלת
התפילה.

תפילה
היא
משהו
אחר
לגמרי!
התפילה היא
דיבור
עם
ה'
יתברך וקריאה
אליו
יתברך-
"כי מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרבים
אליו
כה'
אלוקינו בכל
קראנו
אליו".
זוהי המדרגה
הרביעית
של
התפילה,
שהיא הלב
של
עבודת
ה'.
"לעבדו בכל
לבבכם".

המדרגה
החמישית
של
התפילה
שייכת
להשתפכות
הנפש
בתפילה,
כשאדם מתמוגג
בדביקות
בתחנונים
או
בשבח
בתפילה,
"שפכי כמים
לבך",
ולבו נפתח
ונמס
כהימס
דונג
לפני
אש.
זו ודאי
המעלה
הנפלאה
ביותר
בתפילה,
אך
דרגה
זו
אינה
שייכת
לעבודת
ה'
אלא היא
שכר
העבודה.
זאת משום
שהלב
אינו
תלוי
בנו
וממילא
אין
בכך עבודה. עלינו
מוטל
לעשות
את
ההכנה
כדי
שהקב"ה
יזכה
אותנו
בהשתפכות
הלב.
ההבחנה הזו
מתגלה
ביתר
עוז
בשני
ימי
ראש
השנה.
בלילה הראשון
של
ראש
השנה
אין
כל
כך עבודת ה'
במובן שאנו
מדברים
עליו
כאן.
לאחר שנה
שלמה,
כאשר החזן
פותח
במנגינות
הימים
הנוראים,
הנשמה פורחת
מאליה.
אין בכך
עבודת
ה'.
אדם לא
עובד
לשם
כך
אלא
זהו
שכר
נפלא
שכמעט
אין
צריך
לפעול
עבורו.
הוא מגיע בתמורה לכל ההכנות באלול ובסליחות, בעבודת התשובה ואפילו בתספורת ובגדים
חדשים. לעומת זאת,
בלילה השני
של
ראש
השנה
יש
עבודת
ה'.
לאחר יום
שלם
של
תפילות-
שחרית, מוסף, מנחה ותשליך,
כשאדם מגיע
לתפילת
ערבית
של
הלילה
השני,
כולו "סחוט", כעת
מתחילה
עבודת
ה'
שלו. לעמוד מול
ה'
ולדבר עמו.
כעת לא
הרוח
נושאת
את
האדם
אלא
עליו
לעשות
את
הדרך
על
רגליו
שלו.

שְעַת קְרָבָא

ברצוני
להעמיק
במדרגה
הרביעית
שהיא
עיקר
עבודת
התפילה-
עצם הדיבור עם
ה'.
על התפילה
נאמר
"שעת
צלותא
שעת
קרבא"[ח],
שעת התפילה
היא
שעת
קרב.
וכמו כל
קרב,
זהו קרב
לחיים
או
למוות.
ממש! כדי לעמוד
מול
ה'
ולדבר עמו
הדעת
צריכה
להיות
מיושבת
ופנויה,
ומוכנה לוותר בדרך על כל 'חיזו דהאי עלמא'; על כל הדאגות, התכניות, הדיונים
הפנימיים ואין סוף נושאים שעולים מאליהם בים המחשבה שהוא הוא ים החיים שלנו. לכן
אסור
להתפלל
מתוך
סוגיה
בעיון
כי
המוח
עסוק
בסוגיה
ואינו
פנוי
לדבר
עם
ה',
קל וחומר
שאי
אפשר
להתפלל
מתוך
עיסוק
בעניינים
אחרים
של
העולם
הזה,
שמונעים מלעמוד
מול
ה',
ואין זה
משנה
אם
זה
עניינים
שבחולין,
עניינים שבקדושה
או
אפילו,
חלילה,
בטומאה.

עומק
כל
עבודת
התפילה
הוא
לעמוד
מול
השכינה
ולדבר
עם
ה'.
זו ליבת
העבודה.
וזה קרב
גדול.
בשביל לעמוד
בתפילה
צריך
לוותר
על
כל
חיי
העולם
הזה.
החושים של
העולם
הזה
מסבירים
איך
הכול
מתנהל:
בבית המדרש
אתה
חושב,
אומר סברה, קושיה
ותירוץ.
בשוק העבודה
אתה
עובד,
מרוויח כסף,
נלחם על
מקום
העבודה
שלך. כך
עובד
העולם
הזה.
יש לו
כללים-
כללים בקדושה
וכללים
בחולין.
אך כשאדם
עומד
להתפלל
אומרים
לו:
"עזוב הכול!".
לא משנה
איזה
סברות
אמרת,
לא משנה
יש
לך
עבודה,
הרווחת כסף,
לא הרווחת, עשית
"ביזנס", לא
עשית; כל זה
לא
רלוונטי.
עכשיו עזוב
הכול
ודבר
עם
ה'!
הוא שמנהל
הכול.

מַנְגִּינַת הַתְּפִלָּה

בשעת
צלותא
צריך
לוותר
על
חיזו
דהאי
עלמא,
וצריך להתכונן
לכך.
כיצד? העצה הכי
חשובה
שאני
מכיר
היא
שלא
להתפלל
במנגינה
הרגילה,
המכנית והטכנית. אין דבר
שמשכיח
את
ה'
יתברך יותר
מהמנגינה
שמשביתה
כל
תחינה
ומכניסה
את
האדם
לעמדה
של
"טייס
אוטומטי".
הוא אולי
יכול
לעשות
את
זה
לאט,
הוא אולי
אפילו
יכול
לחשוב
על
המילים,
אבל לעמוד
מול
ה'
יתברך – לא
תמיד.
בדרך כלל
זו
חסימה
גדולה.

יש,
כמובן, מי
שמתפלל
במנגינה
שהיא
בעצמה
עמידה
לפני
ה'
יתברך, כתינוק המתחטא
בפני
אביו.
לכן כדאי
מאוד
להתפלל
במקומות
שיש
בהם
מנגינה
כזאת.
סיפרו לי
שהרב
גרוסמן
היה
פעם
באיזה
מניין,
והיהודי
שעבר
לפני
התיבה
בשעת
פסוקי
דזמרה
אמרם
בזריזות.
ניגש אליו
הרב
גרוסמן
ואמר
לו
שאם
יענה
לבקשתו,
הוא
יחזיק
לו
טובה
כל
ימי
חייו.
והרב גרוסמן ביקש ממנו
להתפלל
בנחת.
על כך הוא יחזיק טובה כל ימי חייו!

אדם
צריך
לבדוק
עם
עצמו
אם
מנגינת
התפילה
עוזרת
לו
לעמוד
מול
ה'
או
מפריעה
לכך. אם המנגינה
מפריעה,
יש אפשרות
נפלאה
והיא
להתפלל
כמו
בעל
תשובה
שאין לו
שום
מסורת
של
מנגינה
והוא
קורא
את
המילים
בפעם
הראשונה
בחייו.
אני אוהב
מאוד
את
המנגינה
של
בעלי
תשובה.
זו מנגינת
דיבור,
אפילו מונוטונית
משהו, אך יש
בה
דיבור
עם
ה’
יתברך.

דבר
עם
ה'
יתברך! עזוב את
הטייס
האוטומטי!
הוא אינו
מביא
אותך
לשום
מקום.
האם פעם
דיברת
עם
חברך
בניגון
של
טייס
אוטומטי?!
הדבר הכי
חשוב
בעיניי
הוא
לצאת
מהטייס
האוטומטי
ולהגיד
את
המילים
כדבר
איש
אל
רעהו.
למשל המילים
"אשרי
יושבי
ביתך":
תאר לך
שאתה
מגיע
לבית
של
גדול
הדור,
שני חדרים קטנטנים, שולחן
עקום,
מיטה וארון
ספרים
ענקי,
ואתה
משבח
את
ביתו-
"איזה בית
נפלא
יש
לך!".
יש כאן
התרחשות!
להגיד באותו
אופן לה' יתברך,
שביתו הוא
מקום
נפלא,
זה דיבור. איך
בכלל
אפשר
להמשיך
את
המשך
הפסוק?!
איך אפשר
שלא
להיחנק
מדמעות?!

רבי
נחמן
אומר
שאם
אדם
לא
מצליח
לכוון
בתפילה,
הוא אינו
צריך
לעלות
לדרגה
עליונה
יותר,
אלא לרדת לדרגה
נמוכה
יותר,
להגיד דברים
פשוטים.
עליית התפילה
למדרגות
היותר
עליונות
היא
דבר
שבא
ממילא
ואינה תלויה בפעולה שלנו.

אפשרות
שנייה,
שגם
היא
טובה
לפעמים,
היא
ללכת
עם
ניגון
שמאפשר
לפנות
אל
ה'
יתברך. בחב"ד עוסקים
בדרך
זו
בעבודת
ה'.
תזמזם ניגון!
תירגע, תרפה. "הרפו
ודעו
כי
אנכי אלוקים"[ט]. בזמן
התפילה
צריך
להרפות
מהעולם
הזה.
זה סוג
של
קרב
ללא
חרבות
אלא
קרב
של
הרפיה
מהעולם
הזה.
"אני מוכן
לוותר
עכשיו
על
כל
העולם
הזה
בשביל
לדבר
עם
ה'
יתברך. וכי מה
יותר
יקר?
כל העולם
הזה
או
לדבר
עם
ה'
יתברך? אני מוכן
לוותר
על
הכול!",
אז אני
מרפה.
אני שוהה
שעה
אחת
לפני
התפילה
כדי שאוכל
לפנות
אל
ה'
יתברך ולדבר אתו.

בִּמְקוֹם
קֹדֶש הַקָּדָשִים

בהלכות
תפילה
יש
מצווה
נוספת, יקרה
מאוד,
המלמדת כיצד עלינו לעמוד בתפילה. חז"ל
פוסקים
שכשאדם
עומד
להתפלל,
הוא צריך
לראות
את
עצמו
כאילו
הוא
עומד
בבית
קודשי
הקודשים[י]. ניסיתי
לקיים
את
ההלכה
הזאת,
ומניסיוני,
זו הלכה
קשה
שבקשות.
קשה הן
מבחינה
זו
שהמחשבות
עפות
לכל
מיני
מקומות,
וקשה
מעצם
העניין- מי
בכלל מעז
להיכנס
לבית
קודשי
הקודשים?
הכהן הגדול,
פעם
בשנה
לאחר
הכנות
ואזהרות מרובות,
כשכל העם
מגבה
אותו,
לובש בגדי
לבן
מיוחדים
ונכנס לבית
קודשי
הקודשים
בחיל
וברעדה,
אך כיצד כל
אחד
מאיתנו
יכול
להיכנס
לקודש
הקודשים
שלוש
פעמים
ביום?
איך אפשר
לעמוד
שם?!
כשהייתי מנסה
לקיים
את
המצווה
הזו, הייתי
אומר:
"ריבונו של
עולם,
אינני יכול! כתוב
"והזר
הקרב
יומת".
אני איני
יכול!"
זמן
רב הייתי
עומד
מאחורי
הפרוכת,
מבקש סליחה
שאיני
יכול
להיכנס.
לדמיין את
הפרוכת
שמאחוריה
בית
קודשי
הקודשים,
זה עוד
יכולתי.
והדבר איכשהו
התקבל
על
דעתי.
כך במשך
שנים
הייתי
מוסר
התנצלותי
כלפי
מעלה
ועומד
מאחורי
הפרוכת
ומתפלל
למי
ששיכן
שמו
מאחורי
הפרוכת.
עד שחזרתי
בתשובה.
אמרתי: "ריבונו של
עולם,
זה שאני
ירא
מלהיכנס
פנימה
זה
עניין
שלי.
אך אם
אתה
אומר
להיכנס,
צריך
להתגבר
על
כל
היראה
הזאת!".
ונכנסתי
פנימה.
אמרתי לקב"ה: "אתה
אמרת
להיכנס,
אני נכנס!".
והאמת היא
שאני
קצת
"מתנדנד"
מאז,
ואיני מסוגל תמיד לעמוד
בבית
קודשי
הקודשים.

פעם בשיעור על סדר עבודת כהן גדול ביום
הכיפורים, הסברתי את עניין מעורבותם של הצדוקים בסדר העבודה. כפי שאנו אומרים
בתפילת מוסף של יום הכיפורים ולפי דברי המשנה, מזהירים
את
הכהן
הגדול
שלא
ישנה
מסדר
העבודה,
"הוא פורש
ובוכה,
והם פורשים
ובוכים".
למה עניין
זה
נכנס
לסדר
העבודה?
הארכנו להסביר
שהצדוקים
טוענים
שעל
פי
פשט
צריך
להדליק
את
הקטורת
מחוץ
לקודש הקודשים ורק
אז
להיכנס
פנימה. לפי
סברתם,
אי אפשר
להיכנס
לבית
קודשי
הקודשים
בעיניים
פקוחות
ולזון
בהן
מהשכינה.
לכן, כפי שעולה
אף מפשט
הפסוקים,
אסור להיכנס
לקודש הקודשים אם
אין
ענן,
"כי בענן
אראה
על
הכפורת".
ובכל זאת רבותינו
דקדקו
בפסוקים
ואמרו
להפך,
שהכהן הגדול מבעיר את הקטורת רק בקודש הקודשים עד שהבית מתמלא כולו עשן. למה, אם
כן, התורה
כותבת
באופן
שהפשט
יהיה
מובן
כמו
הצדוקים?
יש להסביר
שהתורה
מדגישה שכאשר נכנסים לבית
קודשי
הקודשים
צריך
לדעת
שבאמת
אי אפשר
לזון
עינינו
מהשכינה.
איננו שייכים
לשם.
לכן צריך שהכניסה
תהיה
אל
מקום
מעורפל,
בענן. ואף על
פי
כן
למקום
שכך
אמורים
להיכנס
אליו,
הכהן הגדול
נכנס
בעיניים
פקוחות,
ללא ענן וערפל! אם לא
הייתה
ההווה
אמינא
הזאת,
זה
לא
היה
חידוש
גדול.
דווקא כשכתוב
"כי
בענן
אראה
על
הכפורת"
ורבותינו מדקדקים
שהכוונה
היא
רק
לאחר כניסת הכהן, סימן
שהם
אומרים
שצריך
להיכנס
למקום
כזה בעיניים
גלויות.
כמובן יש להניח שהכהן השיל את עיניו בהכנעה, וכי איזו שעה ואיזה מקום מפילים הכנעה
יותר מבית קודשי הקודשים בעיצומו של יום הכיפורים, ואף על פי כן הוא נכנס לפני
עלות הענן.

כשיהודי
עומד
להתפלל,
עליו לעמוד
בבית
קודשי
הקודשים!
אל"ף בי"ת
של
חוויה
של
עובד
ה'
זה שהוא
נמצא
בקודש
הקודשים.
לכן הקב"ה
גלגל
שיהיו צדוקים
בהיסטוריה
של
עם
ישראל
שיעלו
מולנו
את
השאלה
אם
באמת אנו
יכולים
להיכנס
לשם
או
איננו
יכולים
להיכנס
לשם.
לאחר שעסקתי בדבר, עשיתי
תשובה
גדולה.
פתאום הבנתי
שכשאני
עומד
מאחורי
הפרוכת
אני
פוסק
כמו
הצדוקים,
רחמנא
ליצלן.
אז עשיתי
תשובה,
אמרתי "על
החיים
ועל
המוות",
ונכנסתי פנימה.
אני הולך
כמו
רבותינו
הקדושים!
ובכל זאת
כשאני
נכנס
לשם
אני
רואה
ענן
וזהו…

כשיהודי
מדבר
עם
ה'
יתברך, היכן הוא
נמצא?
אין רמת
גן,
אין עולם, אין
בית,
אין בית
הכנסת.
הוא בבית
קודשי
הקודשים!
לעומת מה
שנראה בעיני בשר
ודם,
האמת
לאמיתתה
היא שהנשמה
נמצאת
בבית
קודשי
הקודשים.
להיות שם,
ולהתפלל שם
במובן
של
לדבר
עם
ה'
יתברך, זו תפילה
של
יהודי.
כל זה
הוא רק
ההתחלה
של
המדרגה
הרביעית.

בַּקְּשׁוּ
פָנָי

ברצוני להעמיק עוד בעמידה לפני ה' יתברך
בתפילה. כשאני עומד
בבית
קודשי
הקודשים,
איך הקב"ה
מתייחס
אליי?
צריך הרבה
אומץ
להיות
יהודי.
אשרי מי
שזוכה
להיות
יהודי
בשביל
לענות
ביושר:
איך הקב"ה מתייחס אליי כשאני עומד בקודש הקודשים? הוא
שמח
שבאתי?
הוא אוהב
אותי?
הוא מקבל
את
פניי
במאור
פנים?
הוא כועס
עליי?
הוא מסויג? הקב"ה
אומר
"בקשו פני".
הוא רוצה
שאנחנו
נבקש
שהוא
יאיר
לנו
פנים.
אם הוא
יאיר
פנים
בלי
שנבקש,
אין לנו
מספיק שייכות
לכך
כי זה אינו תלוי בנו. אך הקב"ה
רוצה
שהארת
הפנים
תבוא
דווקא מתוך
הבקשה
שלנו.
זהו פלא!

כשאתה
בא
לבית
קודשי
הקודשים,
הקב"ה רק
מאיר
לך
פנים.
תמיד. כפי שכתוב
"כי
מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו
כה'
אלוקינו בכל
קראנו
אליו".
כשאתה בא
לשם,
הוא
קרוב.
ומה הוא
אומר
לך?
"יהודי, תעשה
לי
טובה,
תבקש ממני
שאני
אאיר
לך
פנים".
הקב"ה כולו
רק
מתגעגע
וכוסף
ומשתוקק
שנבוא
לבית
קודשי
הקודשים.
אז הנגיעה
תהיה
עמוקה
הרבה
יותר.
אתם
יודעים
כמה
צער
יש
לשכינה
כשיהודי
עמד
להתפלל
ואפילו
חשב על
בית
קודשי
הקודשים,
אבל הוא
לא
הרגיש
את
קרבת
אלוקים
שם?!
"אלוקים קרובים
אליו"-
איזה
מילים
מזעזעות!
כשאדם חושב
על
כך,
אז
מגיעה
המדרגה
החמישית,
"ותשאני
רוח",
ופתאום הלב
נשפך.

הבעש"ט
אומר
שהקב"ה
אוהב
כל
יהודי
כמו
אדם
שנולד
לו
בן
יחיד
לזקוניו.
אתם יודעים
מה
זה
לחכות
לילד עשרות
שנים?
אין לכם
מושג
איזה
אוקיינוס
של
געגועים,
איזה גלים
של
כמיהות!
הקב"ה אוהב
כל
יהודי
כמו
אדם
שנולד
לו
בן
יחיד
לזקוניו!
וגם זה
רק
מה
שהפה
יכול
לומר
והאוזן
יכולה
לשמוע.
באמת אהבתו היא
לאין
ערוך
מזה
כי
לאהבתו
אין
חקר. וכשאתה בא
ועומד לפניו, יש מאור
פנים
עצום.
אתה אומר: "ריבונו
של
עולם,
אבל אני
לא
ראוי".
מה
הקב"ה
אומר
לך?
"איך אתה
לא
ראוי?
אתה הבן
שלי!
זה הבית
שלך!
אין לך
מושג
כמה
געגועים
יש
לי
שתבוא
ותהיה
פה.
כל כך
הרבה
תפילות
עשיתי
שכל
פעם
תחזור
שוב". הוא
אומר:
"אני רוצה
שתתקשר
אליי.
לא
כל
יום,
לא רק
שלוש
פעמים
ביום,
מאה פעמים
ביום!"

יָאֵר
ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ

לאחר
כל
זאת
יש
להבין
כיצד
אפשר
לומר
לקב"ה
בקודש
הקודשים
"אבל חטאתי,
עוויתי, פשעתי"? איך הקב"ה
רוצה
שאני
אהיה
בבית
קודשי
הקודשים
כשיש
לי
כל
כך
הרבה
לבושים
צועים?
זהו פלא
פלאים!
אינני מצליח
ליישב
את
דעתי
עם
הפלא
הזה.
אם היו
נותנים
לי
לסדר
את
התפילה,
הייתי מסדר
את
"תחנון"
בהתחלה:
קודם כל
לעשות
תשובה
ואז
להתפלל.
לפחות לפני
ברכות
קריאת
שמע,
לפחות לפני
עמידה.
אך לא
כך
קבעו
רבותינו:
תתפלל, קריאת שמע,
עמידה, בית קודשי
הקודשים,
שכינה לפניך.
רק אחר
כך
נטפל
גם
בעבירות.
פלא פלאים! אם
זה
היה
הפוך,
היית
אומר
"אבא
אוהב
אותי
אבל
בתנאי.
הוא נותן
לי
להיכנס
פנימה
רק
אחרי
תחנון".
אך לא
כך.
הקב"ה אומר:
"אתה הבן
שלי
בכל
תנאי,
בכל מצב, בבית
קודשי
הקודשים,
במאור פנים,
לא רוצה
לשמוע
מהעבירות
שלך
מילה
אחת.
אחר כך
נטפל
בהם.
עכשיו תעזוב
את
זה". מי
לא
היה
מסדר
את
תחנון
בהתחלה?
איזה אומץ
לב
היה
לרבותינו!
אין דבר
כזה
"תחנון"
לפני
שמונה
עשרה.
סדר
התפילה
מתחיל
בכך שאנחנו בן
אהוב
ויקר, ויש מאור פנים.

הבעש"ט
אומר
שאם
יהודי היה
יודע
שעל
כל
מילה
שהוא
מתפלל
הקב"ה
מנשק
אותו
באמת
ובתמים,
איזה תפילות
היו
לו[יא]!
ובאמת זה
כך.
אדם
עומד
והקב"ה
מקבל
אותו
במאור
פנים.
אומר לו
האדם:
"אבל מי
אני,
עפר ותולעה",
והקב"ה משיב:
"אתה הבן
שלי,
זה המקום
שלך".
הוא אומר: "אבל
אשמתי,
בגדתי", אך הקב"ה
משיב:
"אל תדבר
על
זה,
אינני רוצה
לשמוע.
אתה הבן
שלי,
אני רוצה
לטהר
אותך.
אחרי זה
נרחץ
אותך,
אבל קודם כל
תבוא
הביתה!". אלו
המחשבות
שאיתן
צריך
לבוא
לתפילה.
חסידים ראשונים
שהיו
שוהים
שעה
אחת
לפני
התפילה,
כנראה
היו חושבים בדיוק על
כך.

עַמִּי
אָתָּה

"כי
מי
גוי
גדול
אשר
לו
אלוקים
קרובים
אליו
כה'
אלוקינו בכל
קראנו
אליו".
תחזרו על
הפסוק הזה
אלף
פעמים
ולא
תאמינו
למשפט
הזה!
זה מדאורייתא! זה
פלא!
"בכל קראנו
אליו"-
זאת אומרת,
אם
רק
אתה
מבקש
מריבונו
של
עולם
שיבנה
את
ירושלים,
זו סיבה
מספקת
לבנות
את
ירושלים.
אז למה
הוא
לא
בונה?
טמון כאן סוד. יש הרבה
להאריך
בכך אבל
רק
נגיד
את
תמצית
הסוד
שבעניין
הזה.
רבותינו מסבירים- למה
הקב"ה
עשה
את
האימהות
עקרות?
שנתאווה לתפילתן.
כשאדם
מתפלל
הוא
צריך
לצייר
לעצמו
כך,
שכשהוא
מתפלל
"ובנה
ירושלים",
הקב"ה אוהב
אותו
כל כך
והפנייה
הזו
היא
כל
כך
יקרה
בעיניו,
שמיד
הוא רוצה
לבנות
את
ירושלים.
אז למה
הוא
לא
בונה?
כביכול הקב"ה אומר:
"זה היה
כל
כך
נפלא!
תכף ומיד
אני
הולך
לבנות
את
ירושלים,
רק עוד
תפילה
אחת
כזאת.
תעשה לי
טובה,
עוד תפילה
אחת
כזאת!".
ואז אנחנו
מתפללים
מנחה,
הקב"ה שומע
"ובנה
ירושלים"
ומיד הוא רוצה
לבנות
את
ירושלים.
ממש! אחרת אין
טעם
לתפילה.
מיד כולו
מגויס
לבנות
את
ירושלים.
אבל הוא
אומר:
"זה היה
כל
כך
נפלא,
בוא נחכה
רק
למעריב.
עוד פעם
אחת".
מגיע מעריב
והוא
אומר:
"אוי, געוולדיק, זה היה
כל
כך
נפלא,
רק שחרית". וכך
אנחנו
מתגלגלים
מתפילה
נפלאה
אחת
לתפילה
נפלאה
אחרת.
כך יהודי
צריך
לצייר
לעצמו.
אי אפשר
להבין
את
ההלכה
הפשוטה
בדרך
אחרת.
כשיהודי אוכל
רוגל'ה,
מה הוא
אומר?
"ובנה ירושלים
עיר
הקודש
והעלנו
לתוכה
ושמחנו…
ועל מזבחך
ועל
היכלך".
מה בסך הכול הוא אכל? רוגל'ה. מי
נתן
לו
את
הרוגל'ה?
הקב"ה. אז הוא
אומר
לו:
"אוי, ריבונו של
עולם,
מה עם
המזבח?
מה עם
ההיכל?
מה עם
ירושלים?”.
זה יהודי! יהודי
זה
פלא.
"כי מי
גוי
גדול"
זה פלא
פלאים!

כל
ספר "נפש
החיים",
בייחוד שערים
בי"ת וגימ"ל, מיוסד על
העניין
הזה,
שכשאדם מתפלל
הקב"ה
משנה
את
כל
העולמות
בגלל
תפילתו.
כפי שאנו קוראים בהפטרה, "ואשימה
דברי
בפיך"[יב].
מה זה
'דברי'?
המילים של
התורה
והתפילה.
והמשך הפסוק- "לנטוע שמים
וליסד
ארץ
ולאמר
לציון
עמי
אתה",
ואומרים חז"ל
אל
תקרי
'עַמי'
אלא 'עִמי' – שאתה
עִמי
בורא
את
העולם
ומחיה את
העולמות[יג].
נפש החיים
מסביר
שזה
צלם
אלוקים
שבאדם.
כמו שהוא
יתברך
בורא עולמות במאמרו, גם אנחנו
אומרים
את מילות התפילה והעולמות מתחדשים.
כל תפילה
ממלאה
את
כל
העולם
באור
אלוקי.
אנחנו אומרים
"ובנה
ירושלים",
וירושלים
נבנית.
אך הקב"ה
כביכול
מתאפק,
ושם
מסך
והעלם
כדי
שנאיר
עוד,
כדי שנבנה
עוד,
כדי שנהפוך את
הכול
למלא
אור
אלוקי.

הַנְּשָמָה תָּמִיד מִתְפַּלֶּלֶת

עד
כה
הסברנו
איך
הקב"ה
מקבל
אותי
בבית קודש הקודשים, אבל כשאני
מתבונן
מי
אני,
באמת הנשמה שלי
תמיד
נמצאת שם. כמו
שמרן
הרב זצ"ל אומר
שהנשמה
תמיד
מתפללת.
הנשמה היא כמו
נר
שכל
הזמן
שואף
ומבקש
למעלה.
תמיד
היא נמצאת בבית
קודשי
הקודשים,
זה מקומה
היחיד
ושם היא שופכת את
לבה.
התפילה היא
הזמן
שאנחנו
מזכירים
לעצמנו
מי
אנחנו
באמת.
באמת איננו צריכים ליצור
את
כל
המצב
הזה
של
התפילה,
מפני שהוא כבר
חי
וקיים.
זאת הנשמה
שלנו
תמיד.
התפילה רק מגלה
בחיצוניות
את
כל
האמת
הפנימית
הזאת.
"כִּי מִי גוֹי
גָּדוֹל
אֲשֶׁר
לוֹ
אֱלֹקים
קְרֹבִים
אֵלָיו
כַּה'
אֱלֹקֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".
יהי
רצון
שנזכה
להיות
בעלי
תפילה
ומתוך
כך
יתקיים
בנו "ותשאני
רוח"
ו"שפכי כמים
לבך".

[א] תענית ב ע"א     

[ב] דברים ד ז-ח

[ג]
ישעיהו נה ו

[ד]
ראש השנה יח ע"א

[ה]
נדרים פא ע"א

[ו]
שמות כ כ

[ז]
במדבר רבה ב יט

[ח]
זוהר ח"א רמ ב

[ט]
תהילים מו יא

[י]
משנה ברורה אורח חיים צד א: "יכווין לבו אע"פ שא"א
לו להחזיר פניו נגדם ור"ל שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר
בירושלים במקום קודש הקדשים".

[יא]
כתר שם טוב קנד

[יב]
ישעיהו נד טז

[יג]
זוהר ח"א ה א