בעטרה שעטרה לו – פרשת שמיני

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זֶה אֹהֶל מוֹעֵד

רצף
הפרשות מתרומה ועד שמיני, עוסקות בתהליך בניית המשכן שהחל מיד לאחר יום הכיפורים
בהבאת התרומה, ועד לסיומו, ביום השראת השכינה במשכן. בתוך רצף הפרשות הזה מוזכר
חטא העגל כחלק מפרשיות המשכן ופרשות ויקרא וצו העוסקות בענייני הקרבנות.

תכלית
נתינת תורה לישראל היא בשביל השראת השכינה במשכן – "לעשות לו יתברך דירה
בתחתונים”[א].
חז"ל קושרים את הפסוק "ויקחו לי תרומה" עם הפסוק "כי לקח טוב
נתתי לכם"[ב]: משל למלך שהייתה
לו בת, והגיעה זמנה להינשא. כיון שנישאה, אמר המלך שאינו יכול להיפרד מבתו, ולכן
מבקש המלך מהחתן והכלה – "עשו לי מדור שאדור ביניכם”.

התורה
היא, כביכול, בתו של הקב"ה, הגנוזה אצלו בבית גנזיו תתקע"ד דורות לפני
שנברא העולם. כיון שהגיע זמנה להינשא, נתנה הקב"ה מן העליונים, לחתנה שבתחתונים[ג]. אך המלך
אינו יכול להיפרד מבתו היקרה כאשר היא נישאת, לכן הוא מבקש מהחתן והכלה שיעשו לו
מדור ביניהם. כביכול, מבקש ה' יתברך מאיתנו לבא אף הוא לבתינו. בכך, מלמדים אותנו
חז"ל, כי נתינת התורה היא בשביל שעל ידהּ ישרה הקב"ה שכינתו בתוכנו.
בתרומה לבניית המשכן אנו לוקחים, כביכול, אותו יתברך להיות עמנו, ובכך מגיעה הבריאה
לתכליתה – דירה בתחתונים.

דרגה
אחר דרגה יורד הקב"ה להאיר את עולמו עד שמתקבל בו האור לגמרי – “וכבוד ה' מלא
את המשכן" ביום השמיני. יום זה, יום השראת השכינה במשכן, "נטל עשר
עטרות" המבטאות את תהליך ההארה והשראת השכינה בעולם[ד]:

"ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" תנא:
אותו יום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון
לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את
ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים[ה].

אַרְבָּע דַּרְגּוֹת
שֶל גִּלּוּי אֱלֹקִי

ננסה
להתבונן באופן גילוי אורו יתברך והשראת שכינתו בעולם על ידי עשר עטרות אלה המכוונות
כנגד “עשיריות” שונות[ו]:

ראשית,
כנגד "עשרה מאמרות בהם נברא העולם"[ז], האור האלוקי
הגנוז בעולם אך אינו נראה בו. שנית, כנגד עשר המכות, הכוללות את ההכאה של
הקב"ה במיצרי העולם על מנת שהאור הגנוז יוכל להופיע. מתוך כך, נגלים עשרת
הדברות של לוחות ראשונים, המאירים לעולם אך אינם מתקבלים בו. והאחרון והוא העיקרי-
כנגד עשרת הדברות של לוחות שניים, הכוללים את הארת האור באופן היכול להתקבל בעולם.
כלי הקיבול לאור עליון זה הוא המשכן, אשר במרכזו לוחות ושברי לוחות המונחים בארון.

יום
השראת השכינה במשכן מהווה אם כן, את סיום התהליך ותכלית כל הבריאה. יום זה הוא
היום הראשון לחודש הראשון בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, א' בניסן, והוא כולל
בקרבו את כל דרגות הגילוי שלפניו. יום זה הוא היום בו נאמרה אזהרת מכת בכורות
בפרשת “החודש הזה לכם". בנוסף, יום זה הוא לפי דעת ר' יהושע, היום בו נאמר
המאמר העשירי מעשרה מאמרות שנברא בהם העולם.

אֶחָד, שְנַיִם,
אַרְבָּע, עֶשֶר

המספר
עשר הוא מספר שלם המבטא את האחדות שבריבוי. כל תהליך יציאה מהאלוקות אל עולם
הריבוי מתואר במספר עשר. בעצם, אין כל מציאות ממשית בעולמנו שאין בה ארבעה מישורים
המתפרטים לעשרה. הארבעה הם: נקודה, קו, שטח ומעוקב. הם מתפרטים לעשרה כאשר כל רובד
נאמן לצביונו הייחודי. חשבונאית זהו 'להעלות במשולש'. כלומר, אחד ועוד שניים ועוד
שלושה ועוד ארבעה. ההגיון שבכך הוא שכל מספר נאמן לעצמו, דהיינו, שבשורה של האחד
אין כל התרבות ובשורה של השניים ישנה שניות, בשלישית- שלוש וברביעית- ארבע. כך גם
הנקודה מתאפיינת על ידי ביטוי מספרי: 'אחד'. הקו המתוח בין שתי נקודות מצוין ב –
'שניים', השטח מוסיף מימד ונקרא: 'שלוש', והמציאות המעוקבת הממשית: 'ארבע'.

למעשה,
אין כל מציאות שאינה מעוקבת, שהרי גם השטח הגדול ביותר, אם עוביו אפס, איננו כלום.
משום כך נכון לומר שכל יציאה אל המציאות מופיעה בארבעה שהם עשרה. מספרים אלו
יסודיים ביותר ביהדות ומהווים את השלד של תורת הפנימיות: ארבעה עולמות ועשר
ספירות. כמובן, אין הכוונה לומר שזהו הסבר שלם או אפילו חלקי, מפני שכל המושגים
הללו הם הרבה למעלה מתפיסתנו, אך למרות זאת הם מופיעים גם בתוך התבניות המצומצמות
של השכל האנושי[ח].

אם
נחזור לנמשל, אפשר לסכם את הדברים בביטוי כולל: 'העליון פונה להתגלות בתחתון'.
'העליון' הוא האחד הפשוט שאין בו כל ריבוי. 'פונה' – עוסק בשניות- מפני שהוא מניח
יעד כלשהו. ה'גילוי' מוסיף מימד שלישי של קשר בין השניים, והרביעי עניינו המציאות
ה'תחתונה', הממשית[ט].  על פי הדברים הללו ננסה לראות את עניינם של עשרת
העטרות שנטל היום השמיני.

דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים

ההבדל
בין אחד לשניים זהו הבדל מוחלט. כל ההדרגתיות הנוספת היא רק התפרטות של המעבר מאחד
לשניים.  ראשון הוא תמיד קודם לשני, ואף
יכול להיות פחות ממנו כמו שכתוב 
"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"[י]. אבל אחד
הוא יחיד שאין אחריו כלום והכל כלול בו באחדות פשוטה. כך נאמר בתחילת הבריאה – העטרה
הראשונה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"[יא]- אחד
ולא ראשון – לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו[יב].

הדעת
שלנו, הנמצאת בעולם הריבוי, אינה יכולה לקלוט את האחדות הזו. היא יכולה רק לגעת
באי הידיעה. ”תכלית הידיעה שלא נדע"- לא נודע בדעתנו כיצד נמצא כל הריבוי
באחדות פשוטה, אך דווקא במקום זה של אי הידיעה, מתנוצצת באישיות האנושית הייחוד
האלוקי שאין מלבדו כלום –  "יחידה לייחדך".

דרגת
האחדות העליונה של ה'אחד' מתמצית בכך שיום השראת השכינה הוא "ראשון
למעשה בראשית". יום זה של השראת השכינה במשכן נקשר
למעשה בראשית כיוון שמעשה בראשית הוא הנקודה הראשונה שממנה מופיעים כל כלי המציאות
של העולם הזה.

לפי
דעת ר' אליעזר ש"בתשרי נברא העולם", אנו מציינים את ראש השנה ואומרים "זה
היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון"[יג]. למרות
שהיום הראשון ממש היה בכ"ה באלול, אנו מתייחסים ליום בריאת האדם ביום השישי כיום
הראשון לבריאה. מסבירים על כך אדמו"רי חב"ד, שכל זמן שלא נברא האדם,
בעצם לא הייתה עדיין כלל בריאה. רק כאשר נברא האדם, היה מי שיראה את העולם כנפרד
מהקב"ה. עד אז לא הייתה תודעה של נפרד, וכל זמן שאין תודעה כזו – אין עולמות.
האלוקות יודעת את הכל כקיים בה, וכל המציאות שנבראה עד היום השישי אין בה תודעה של
קיום בפני עצמה. רק ביום השישי, משנברא אדם הראשון נודע לו שהוא והמציאות כולה הם בריאה,
לכן "היום הראשון" הוא היום השישי בו נברא אדם, היודע שהעולם נברא כבר חמישה
ימים לפני כן.

"ראשון
למעשה בראשית" זוהי נגיעה במה שמעל ומעבר למציאות
הנבראת, בהם תשרה אחר כך השכינה. נקודת הראשית היא היציאה אל העולמות במעשה בראשית.
זוהי יציאה שתחילתה הסתרה אך היא באה אל תכליתה וגילויה השלם בהשראת השכינה במשכן.
"נעוץ סופן בתחילתן" – תחילתה של בריאת העולם גנוזה ברצון האלוקי להשראת
השכינה בתחתונים, על כן יום השראת השכינה בתוכנו הוא היום בו כביכול יצא הקב"ה
אל העולמות ובראם.

היציאה
אל העולמות, ולו מצד המחשבה, היא נקודת ראשית פלאית, בה עדיין הכל קיים רק מצידו יתברך,
ללא שום תודעה נפרדת, על כן קיימת בה נקודת אחדות גמורה שאין לה עדיין כלי קיבול. כלי
הקיבול של המציאות שייכים עדיין הם עצמם למעלת האחדות העליונה. זהו השלב בו החתן נמצא
כמו שהוא לבדו והכלה כלולה בו באחדות גמורה- "ראשון
למעשה בראשית".

שוּשְבִינָא דְּמַלְכָּא
וְשוּשְבִינָא דְּמַטְרוּנִיתָא

הפניה
אל המציאות מתבטאת בשתי דמויות אשר לכל אחת מהנה 'פנים' אחרות, ויתר על כן, הפוכות
בכיוונן. "ראשון לנשיאים וראשון לכהונה”.

תהליך
של השראת שכינה בתחתונים, הוא תהליך בו הופכים התחתונים להיות שליחי דרחמנא ושליחי
דידן, באמצעות שתי דמויות בישראל המקבלות את השראת השכינה– הנשיאים והכוהנים. הם
"שושבינא דמלכא" ו"שושבינא דמטרוניתא", המובילים את החתן ואת
הכלה לחתונתם.

הנשיאים
הם השושבינים של המלך. הם נישאים ועליונים וממונים על השראת השכינה מנקודת המבט
ש"מלמעלה למטה". נקודת מבט הכוללת את ההדרכה האלוקית וההנהגה האלוקית את
בני ישראל. משה רבנו הוא ראש וראשון לנשיאים, נשיא הדור כמבואר בפרשת הנשיאים. בנוסף
לו, לכל שבט נשיא היושב בתוך עמו ומבטא את הסגנון והמהות הייחודית של שבטו אך יחד
עם זאת, נישא מעם וממונה על השראת השכינה מלמעלה כהמשך ההנהגה והמלכות האלוקית בארץ.
 

הנשיאים
מבטאים כאמור את נקודת המבט העליונה, אך היא מצטרפת ובמידה מסוימת אף טפילה לנקודת
המבט של הכוהנים, שבהם תמצית התנועה שמלמטה כלפי מעלה. הכוהנים הם ה"שושבינא
דמטרוניתא", הם המוליכים את הכלה אל חתנה ועוסקים בתיווך שמלמטה למעלה בעבודת
הקרבנות במקדש. ביום השמיני התחדש מעמדם ותפקידם של הנשיאות והכהונה, אך בעוד
שלנשיאים היה תפקיד חד פעמי בהקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן, לכוהנים תפקיד עיקרי
ומרכזי בעבודת המקדש במשך הדורות כולם.

ההבדל
בין הנשיאים לכוהנים דומה להסבר אודות ההבדל שבין הרב הליטאי לרֶבֶּה של החסידים. הרב
מביא את דבר ה' אל העם, ולכן יושב עם הפנים אל הקהל, ואילו הרבי מביא את דבר העם
אל ה' ולכן יושב כשפניו עם הקהל כולו, כלפי ה'. הנשיא, כמו הרב, תפקידו להדריך
ולהביא את דבר ה' אלינו כחלק ממתן תורה, ואילו הכהן העוסק בהעלאת מה שבתוכנו, בנשמותינו,
מעשינו ועבודתנו כלפי מעלה. שניהם כאחד מבטאים את עצם הפניה של הדוד והרעיה 'פנים
בפנים'.

קֶשֶר וְהִתְגַּלּוּת

"ראשון
לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים". שלושת
ה'עטרות' הבאות מבטאות את הקשר וההתרחשות שמוליד המפגש, את החיים התוססים והמתברכים.
שלישייה זו עוסקת במעשה עבודת המקדש והקרבנות וכוללת את ירידת האש על הקרבנות, ואכילת
הקדשים.

עבודת
הקרבנות היא הביטוי לאהבה השרויה בתוכנו, כנסת ישראל אל קודשא בריך הוא, ככלה אל
חתנה, הכוספת ומשתוקקת אליו בכלות הנפש. זוהי אש האהבה של מסירות הנפש והשתוקקות
לדבקות אלוקית ולקרבה הבאה לביטויה לא רק בפניה הראשונית אלא במהלך חיי ה'יומיום' בעבודת
הקרבנות ובהבערת אש התמיד במזבח: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[יד]. תנועת
הנפש "מלמטה למעלה" הבאה לידי ביטוי בעבודת הקרבנות היא התנועה בה מוסר
האדם את כל כולו לה' – "אדם כי יקריב מכם קרבן". כיום באה לידי ביטוי תנועת
נפש זו בתפילה, שתוקנה כנגד הקרבנות, והיא המבטאת את ההשתוקקות שלנו לקרבת ה'[טו].

לאחר
ההקרבה מלמטה והבערת האש מן ההדיוט[טז], באה האש מלמעלה. באש
זו מקבל כביכול הקב"ה את אהבתנו כלפיו ומתקרב אלינו, כחתן היורד ממדרגתו
העליונה אל כלתו שבתחתונים. באש זו הבאה מלמעלה אנו מבינים כי הקב"ה נתרצה
להתגלות בנו, "וירא כל העם וירונו"[יז]. באותה
שעה אומר משה רבנו "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה
עלינו" – כלומר, שאנו מתוכנו, בהשראת שכינה שבנו, מדליקים אש על המזבח, והאש הבאה
מלמעלה הינה אישור אלוקי להתגלות שמאירה במעשינו שלמטה[יח].

לאחר
ירידת האש- באה אכילת הקודשים. אכילה זו מוסברת בראשונים כפעולת אכילת הקרבנות על
ידינו. לפי רש"י, עד עכשיו קדשים היו נאכלים בכל מקום, ומעכשיו הם נאכלים
לפנים מהקלעים. לפי הראב"ד, לעומת זאת, אכילת הקדשים מתייחדת בכך שכעת ישנם קרבנות
הנחשבים 'קדשי קדשים'.  לולי דבריהם, שמא ניתן
היה לומר כי 'אכילת הקדשים' אינה פעולה שנעשית על ידינו לבד אלא מתוך נשיקת שמים
וארץ. מיד אחרי ירידת האש של מעלה על האש של מטה, נעשית אכילת הקדשים: "ותצא
אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים"[יט]. יש כאן
אכילה משותפת, כנקודת מפגש של שניים המתגלים זה בזה.

הֲרֵי אַת מְקֻדֶּשֶת
לִי

ארבע
העטרות התחתונות מתייחסות להשראת שכינה בתחתונים ממש: "ראשון
לשיכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות וראשון לחדשים".

העטרה
"ראשון לשיכון
שכינה" מתארת את הפיכת מקום
המשכן למקום בו נעשתה לו יתברך דירה בתחתונים עצמם. מי שהשמים ושמי השמים לא
יכלכלוהו יורד לדור בין שני בדי הארון.

השראת
השכינה עד גשמיות העולם ממש, באה לידי ביטוי בעטרה של "ראשון לאיסור
הבמות". כל זמן שעדיין לא הייתה חתונה, הכלה רועה
את גדיותיה על משכנות הרועים והאהבה מחפשת לה את מקומה הראוי – היכן הוא מקום הבית
המשותף. זוהי הדרישה למקום המקדש: "לשכנו תדרשו ובאת שמה"[כ]. בתהליך
החיפוש הזה, עדיין אין ברית גמורה בעולם הגשמי. איסור הבמות הוא הביטוי לסיום
תהליך חיפוש המקום: כעת, ישנו מקום אחד בו שורה שכינה ומותרת ההקרבה ואילו ההקרבה במקומות
אחרים אסורה, כאיש המקדש אישה ומייחדה לו ובכך היא נעשית אסורה לכולי עלמא כהקדש[כא].

שלב
ההכרעה בתהליך הגישוש והחיפוש מתברר בשלב בו "עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר
הורתי"[כב]. אז מתברר כי ללא
כל ספק זהו החתן, ואין עוד מלבדו. זהו המקום בו מתגלה הקב"ה בתוך ד' אמות, מבין
שני הכרובים.

לאחר
שהקב"ה משרה שכינתו בנו, מתגלה כי אנו עצמנו מקור השפע לעולם כולו, הבור
כביכול מתמלא מחולייתו- "והיה ברכה"[כג]. הברכה
והשפע של המציאות בעולם הזה בתוכנו, פירותיה הקדושים של הארץ, וכל החיים הארציים
בתוך המציאות החומרית, מתמצים בדמותו של הכהן אשר כ'שושבינא דמטרוניתא', לא רק
פונה כלפי מעלה אלא גם דואג ומייפה את הכלה, מאכיל, זן ומפרנסה והיא- מתקשטת בכל
הדברים הראויים לתת לה מבית המלך. זוהי הברכה שמביאה השראת השכינה לעולם- "ראשון לברך
את ישראל".

מְקֻדֶּשֶת!

העטרה
האחרונה "ראשון לחודשים", היא הדרגה שמבחינה
כרונולוגית בעצם קדמה לשמונה העטרות האחרות כולן לבד מ'ראשון למעשה בראשית'. 'החודש
הזה' היה עוד לפני יציאת מצרים, ואילו כל שאר ה'עטרות' התרחשו רק בא' בניסן בשנה
השנייה ליציאת מצרים.

קידוש
החודש על ידי ישראל היא המדרגה בה באה לידי ביטוי באופן מעשי השראת השכינה שבתוכנו.
כאשר שכינה שורה בקרבנו ואנו מקודשים, ממילא יש בנו היכולת להשרות קדושה במציאות כולה
ולהביא בכך לידי ביטוי שלם את תכלית הבריאה כולה. לא רק לברך מציאות קיימת אלא גם
לקבוע את עצם קיום סדר הזמנים – "מקדש ישראל והזמנים". לכן, זהו שורש כל
התורה: "לא הייתה צריכה התורה להתחיל אלא מ"החודש הזה לכם ראש
חודשים"[כד], זאת כיון שהעולם
כולו נברא בשביל המטרה שאנחנו בעצמנו נקדש את המציאות. כל מעשה בראשית נועד לכך שיינתן
בנו הכוח של הקדושה בעולם – "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים".
מכיוון שיש לזכור כי הכוח לקדש את המציאות טמון בשורש האלוקי, לכן התחילה התורה
מבראשית אך בעצם, התכלית של הכל, מופיע בישראל המקדשים את החודשים ואת הזמנים. במדרגה
זו מתברר כי עם ישראל אינו רק משפיע ברכה במציאות, אלא יש בו אף הכוח להשרות קדושה
במציאות. זה כוחם של ישראל שיש ביכולתם לקבוע את הזמנים, החגים והמועדים בהם עצמם תחול
השראת השכינה ויבואו הדודים לראות ולהראות.

יהי
רצון ונזכה לשוב ולהתעטר בעשר עטרות של השראת שכינה בתחתונים, כביום השמיני, כביום
הראשון: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"[כה].

[א]
 תניא פרק לו וכן בראשית רבה
פרשה ג, ט: “נתאווה הקב"ה לעשות לו שותפות".

[ב]
 שמות רבה לג.

[ג]
 'חתן' הוא  מלשון "נחית דרגא"- יבמות סג, א.

[ד]
שמות מ, לד.

[ה]
 שבת, פז ב. לארבעה אחרונים
יש חילופי מקומות בתורת-כוהנים ובבמדבר רבה יג, ו: "עשר עטרות נטל אותו היום:
ראשון לבריאת עולם, ראשון לכהונה, ראשון לנשיאות, ראשון לשכינה, ראשון לעבודה,
ראשון לברכת כוהנים, ראשון לראשי חדשים, ראשון לאיסור במה, ראשון לאכילת קדשים,
ראשון לירידת האש”.

[ו]
ה"שפת אמת" עוסק רבות בשלושת ה"עשיריות" עשרת
המאמרות, עשרת המכות ועשרת הדברות ותהליך המעבר ביניהם, למשל: בא תרל"ט.

[ז]
בראשית רבה יז, א.

[ח] בלימוד עלינו להלך על חבל דק. עלינו ללמוד כל מה שאפשר ללמוד
בשכלנו, אך יחד עם זאת להבחין ולהבדיל מה אין באפשרותנו ללמוד ולהסביר בשכלנו. אם
נתייחס לדברים שבתוך השכל כלמעלה מהשכל – אז אנו מקטינים את עצמינו ושכלינו ובעיקר
פוגמים בתורה הקדושה ובפנימיותה. כל מניעה של הרחבה והעמקה בתורה היא גדיעה וקיצוץ
בנטיעות המונעת מהם להתרבות. ואף להפך- כאשר מדברים ומסבירים במקום שאין יכולת
אמיתית לדבר, יש בכך עקירה של העיקר, כפירה והגשמה. בנוסף על כך, כאשר הנפש נפגשת
עם מה שלא ניתן להסברה, יש לה מתיקות עצומה מכך באין ערוך ממה שפוגשת את מה שיכולה
להכיל בכלי הסברתה המצומצמים. ה'פגישה' עם מה שאי אפשר להסביר היא עצמה השורש לכל
מה שאפשר להסביר. הרצי"ה, היה משתמש בביטוי "פגישה", בתארו את
היכולת האנושית לגעת בדבר ה' האלוקי שלמעלה ממדרגת האדם. כאשר אנו נפגשים עם דבר
ה' שלא ניתן להסברה, מתוך כך יש לנו מתיקות אינסופית ואנו מושכים אור אף לכלי ההסברה
המצומצמים. כאשר אדם מבין שיש כאן משהו שלמעלה מכלי ההסברה, זהו מקום ההשקה עם
האינסופיות שלמעלה מהמיצרים והגבולות של העולם הזה ושם עיקר התענוג של הנשמה, מקום
יציאתה מעבדות לחרות.

[ט]
יש כאן תרגום
לשפתנו של ביטוי מפנימיות התורה: 'מהתעבות האורות נתהוו הכלים'. גם כאן מסמנים
ארבע מדרגות: האורות המקוריים, אורות מעובים, תהליך ההתהוות והכלים עצמם.

[י]
 חגי ב, ט.

[יא]
 בראשית א, ה.

[יב] בראשית רבה ג, ח.

[יג]
התוספות אומרים כי גם לפי ר' אליעזר "עלה במחשבה" להבראות
בניסן, ובה נעוצה אליבא דכולם נקודת הראשית העליונה הפלאית של היציאה אל העולמות,
ולו מצד המחשבה.

[יד]
ויקרא ו, ו.

[טו]
כיוון שלא חזרנו היום לחיות חיים ארציים לגמרי בכל מובנם העמוק, אין
בתפילה המעלה העליונה של הקרבנות  בהם אנו
מעלים את הכל- הבשר, הדם והחומר כולו כלפי מעלה.

[טז]
עירובין סג, א.

[יז]
 ויקרא ט, כד.

[יח]
רש"י על ויקרא ט, כג.

[יט]
ויקרא ט, כג.

[כ]
 דברים יב, ה.

[כא]
קידושין ב, ב ותוספות שם.

[כב]
שיר השירים ג, ד.

[כג]
 בראשית יב, ב.

[כד]
רש"י על בראשית א, א.

[כה]
שיר השירים ג, יא.