והאמן בה' – פרשת וירא

וְהָאֱלֹקִים
נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

רבי מנחם מנדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ",
מלמד בהקשר לפרשתנו סוד עמוק בעבודת ה'. כיסוד להבנתו העמוקה הוא עוסק בשתי קושיות
העולות מפרשתנו. ראשית הוא תמה, מדוע הניסיון שהתנסה בו אברהם אבינו באור כשדים,
כפי שהוא מוזכר אצל חז"ל, אינו מופיע באופן מפורש בכתובים[א]. שנית,
לגבי ניסיון העקידה הוא תמה, מדוע ניסיון זה אינו מיוחס ליצחק אבינו, אלא רק
לאברהם, כפי שאומרת התורה במפורש "והאלוקים ניסה את אברהם".
הרי יצחק הוא זה שהועלה ונעקד על גבי המזבח, ומדוע נפקד חלקו מניסיון זה?

על מנת ליישב את הקושיות הללו, מלמד רבי מנחם מנדל מויטבסק שיש כאן פתח להבנה מהי עבודת ה' אמיתית. לדבריו,
ישנם שני חלקים בעבודת ה'- חלק פשוט וחלק עמוק. החלק הפשוט בעבודת ה' שייך לתחומים הבהירים בחייו של האדם, כאשר האדם יודע
מה ה' דורש ממנו, וכל אישיותו מוארת בבהירות זו. אז הוא פועל להוציא לפועל את חובותיו ללא מאמץ מיוחד. לעומת זאת, החלק
העמוק בעבודת ה' שייך לכל אותם תחומים חשוכים ומבולבלים בחייו של האדם. כאשר האדם
אינו יודע במפורש מה ה' דורש ורוצה מעמו, והכול נראה מבולבל ומעורפל.

עבודה זו, האחרונה, היא העבודה שעמה נפגש אברהם אבינו
בניסיון העקידה. ההבטחה "כי
ביצחק יקרא לך זרע" ולאחריה הציווי "קח לך את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה" הציבו
את אברהם בפני חוסר בהירות מוחלט. זהו
תרתי דסתרי! אברהם שמע מה' שתי אמירות מפורשות שיש ביניהן סתירה מוחלטת, והוא נדרש
להבין מה ה' רוצה ממנו, וכיצד עליו לפעול.

בָּקִי
בָּעֲרָפֶל

עבודת
ה' במצב של בלבול דורשת סוג עבודה מיוחד ושונה מזה שדרוש במצב של בהירות. כשם שלפי
רבי נחמן כל אדם צריך להיות "בקי ברצוא ובקי בשוב", שתהיה לו בקיאות
בעבודה של "רצוא" ובקיאות בעבודת ה"שוב"[ב], כך צריכה להיות בקיאות בעבודה מתוך בהירות
ובקיאות בעבודה מתוך ערפל ובלבול.

על
כל אדם להיות "בקי בבהירות", כאשר הקב"ה מצווה במפורש, לשמוח
בבהירות זו ולקיים את דבר ה' בלא פקפוק ובלא שיקולים זרים. כמו כן, עליו להיות
"בקי בערפל", כאשר הקב"ה אינו מורה במפורש כיצד לפעול, ועל האדם
להפעיל את שיקול דעתו בעצמו.

"בקיאות
בערפל" היא עבודה משמעותית מאוד בעבודת ה'. פעמים רבות מונחות בפני האדם שתי
אפשרויות לפעולה, ועליו להכריע באיזו מהן לבחור: מה כדאי, מה נכון, ומה מדויק
יותר. כאשר שתי האפשרויות הן דבר ה' מפורש כמו אצל אברהם אבינו בעקידה, העבודה מורכבת
ומסובכת לאין ערוך.

פעמים
רבות אף מתלווים לעבודה זו מיני יצר הרע המחבלים בשלמותה. למשל, כשאנו מתבוננים
בכל מיני דקדוקים שבמצוות, דקים מן הדקים, כגון שצריך לשחוט רוב שניים מהסימנים
בשחיטה, וכן על זו הדרך דקדוקי דקדוקים בפרטי ההלכה, יצר הרע מסית אותנו לתהות
לגבי רצונו של הקב"ה בכך: וכי אכפת לו אם נעשה דווקא באופן הזה ולא באופן
אחר?

הבקיאות
בבהירות מתרחשת כאשר האדם יודע בוודאות מהו רצונו המדויק של הקב"ה בנוגע לפרט
מסוים. הוא יודע שעיקר גילוי האלוקות הוא דווקא באופן הזה, בדיוק של מילימטרים,
ולא תוהה לגבי אפשרויות פעולה אחרות. אדם זה מקדים "נעשה"
ל"נשמע", ולא מפעיל כל שיקול דעת בקשר לעבודתו, אלא מקבל את כל ענייני
עבודת ה' בתמימות ופשיטות. הוא אינו שואל מדוע יש צורך בתפילין מרובעות, ולמה יש
לדקדק אם צורתן התעגלה מעט; הוא אינו תוהה מדוע הלכות שחיטה מדקדקות כחוט השערה
במקום השחיטה; ואינו תמה למה רק האיש מקדש את האישה, ואילו האישה אינה מקדשת את
האיש.

כל
מקום שבו הקב"ה התגלה במפורש בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה, ואמר במפורש כיצד
יש לפעול, צריך לעורר בנו שמחה על עצם הבהירות הנגלית לנו לגבי רצונו המפורש של ה'
יתברך ולגבי המעשה שעלינו לעשות. עלינו לשמוח בכך שאנו יכולים ללכת אחרי ה' יתברך
"בעיניים עצומות", בלא להפעיל את שיקול דעתנו ולהסתבך בחוסר בהירות.

אולם,
ישנם עניינים רבים בעולם ובמציאות, שהקב"ה מעוניין שאנו נכריע בהם בעצמנו.
הקב"ה רוצה את החן והיופי של הציור הפרטי של כל אדם, על פי הכרעותיו ושיקול
דעתו, לפי נטיותיו ורצונותיו. העבודה שאותה דורש הקב"ה כוללת הן את רצונו לפי
ציוויו המדויקים, והן את עשיית הרצון האישי של האדם, המוכרע בהכרעה אנושית. לכן,
לא רק שאדם צריך לשמוח כשהוא יודע בבירור מהו רצון ה', אלא שעליו לשמוח גם כאשר
הקב"ה בכבודו ובעצמו מעניק לו את השרביט להכריע ולבחור במעשיו בעצמו, כפי
שליבו אומר לו, וכפי השראת השכינה שבקרבו.

כיצד
נכריע במקרים שאין בהם בהירות מהו רצון ה'? במקרים מעין אלה, כשאנו נתונים בערפל,
עלינו להתפלל שה' יאיר עינינו במה לבחור וכיצד לפעול. עלינו לכוון, שכל פעולה
שנבחר וכל מעשה שנעשה יהיו מכוונים לשם שמים. כך אף מובא בשם מהרי"ל, שישנן
שאלות שבהן צריך לכוון לשם שמים, ולהחליט בעצמנו מהו רצונו של הקב"ה.

מְסִירוּת
נֶפֶש

כאמור,
ניסיון העקידה של אברהם אבינו שייך לתחום העבודה שבערפל. מצד אחד מובטח אברהם
"כי ביצחק יקרא לך זרע", ומצד שני הוא מצטווה "והעלהו שם
לעולה". מאוחר יותר הוא אף מצטווה "אל תשלח ידך אל הנער", ציווי
שמערפל עוד יותר את הכרעתו הראשונה של אברהם.

לדברי
רבי מנחם מנדל מויטבסק, הערפל שבו היה נתון אברהם בעת העקידה מסביר מדוע ניסיון זה
מיוחס דווקא לאברהם ולא ליצחק- "והאלוקים ניסה את אברהם". לדברי רבי
מנחם מנדל מויטבסק, עיקר הניסיון של אברהם לא היה דווקא במסירת בנו, אלא בסתירה
שיצר ציווי זה עם הבטחת הזרע. יצחק לא שמע "כי ביצחק יקרא לך זרע". רק
אברהם הוא שנדרש להתמודד עם חוסר הבהירות שיצר ציווי העקידה, והוא זה שהכריע בכוח
בחירתו ומעשיו.

מסירות
הנפש שהתגלתה באברהם באור כשדים, וכן אצל יצחק בעקידה, אינה ניסיון כה גדול, משום
שהיה זה ציווי ה' בהיר וברור. מסירות נפש לדבר ה' אנו מוצאים אצל כל ישראל במצוות
המילה, שלכולם יש שייכות בה. בכל ברית מילה כאשר האב מל את בנו, מתגלה מסירות נפש
לקיום רצון ה'. מספרים על רבי זושא שבכל ברית מילה שהזדמן בה, היה מבקש לדעת מהו
התפריט של סעודת הברית וכמה מוזמנים ישנם. פעם אחת החציפו פנים ושאלו אותו לפשר
מעשיו התמוהים. ענה ואמר, שכאשר הוא יודע כמה השקעה השקיעו הורי התינוק במצווה זו,
הוא מלמד זכות על ישראל בפני הקב"ה: "ראה בניך אהוביך אשר מוסרים נפשם
על מצוותיך ומוסרים את בניהם למוהל החותך בבשר התינוק, והכול מתוך שהם מקיימים את
מצוות ה' בשמחה ובהדר". "האם", המשיך רבי זושא את ההתדיינות עם
קונו, "כאשר מאן דהוא עושה עבירה או פוגם בבריתו, הוא עורך סעודה ומשלם סך
שכזה על ה'זכות' שנתגלגלה לידו?"

מסירות
הנפש בברית המילה אין בה עמידה מול ניסיון של ערפל וחוסר בהירות, כי היא מענה
לציווי ברור. כמעט ואין בנמצא יצר הרע שמניע יהודי מישראל שלא לעשות ברית מילה.
לעומת זאת, ניסיון העקידה הוא ניסיון שיש בו עמידה מול חוסר בהירות. עיקרו של
ניסיון זה אינו שייך למסירות הנפש שהתגלתה בו, אלא טמון בסתירה הבלתי ניתנת לגישור
שנוצרה במפגש שבין הציווי "והעלהו שם לעולה", להבטחת הזרע, "כי
ביצחק ייקרא לך זרע".

על
אף הסתירה הבלתי ניתנת לגישור, לאברהם אבינו לא הייתה כל קושייה, ומיד הוא פעל
לביצוע הציווי, "וישכם אברהם בבוקר". כך לכל אורך הדרך, אברהם לא פנה אל
הקב"ה בתמיהה לגבי הסתירה שיש במעשה זה, אלא פעל במסירות ותמימות.

וְהֶאֱמִן
בַּה'

פעמים
רבות גם אנו נפגשים עם מצב של תרתי דסתרי בעבודת ה', המצריך אותנו להתמודד עם
סתירה ובלבול. בדקוּת, הדבר בא לידי ביטוי במפגש בין מידות הסמוכות זו לזו כגון
מידת השמחה ומידת הגאווה וכן מידת הענווה ומידת העצבות, שהינן מידות סמוכות, האחת
רצויה והשנייה שלילית[ג]. כיצד אדם צריך לנהוג? כיצד עליו לפעול
בגדלות, בשמחה ובכוח בלא ליפול למידת הגאווה? האם הדבר אפשרי?

סתירה
נוספת אנו מוצאים בפנים ההפוכות של דרכי עבודת ה', ובייחוד בדורנו. מחד גיסא, אנו
מצווים לפעול ביראה, ברתת ובזיע, ומאידך גיסא- מתוך שמחה, אהבה ונחת. בעלי המוסר
מדריכים אותנו לחשבון מדוקדק ביותר, ומאידך- להתענג על ה' וליהנות ממצוותיו, לא רק
בעולם הבא, אלא לראות במצווה עצמה את שכרה, "שכר מצווה- מצווה". אנו
נתבעים לדרוש מעצמנו, ולא לוותר, להיות אמיצים וששים עלי אתגר, אך גם קשובים
ורגישים לבל נמחק צדדים ורכיבים חשובים באישיותנו. כל אלה, ורבים שכמותם, מטילים
אותנו לכף הקלע של ספק, שאיננו מניח לעיתים, גם לאחר ההכרעה.

שמעתי
בשם חסיד ברסלב, שבשביל לדעת באיזו דרך לפעול כשיש סתירות ומניעות, צריך לדמיין את
המצב שלאחר ההתגברות עליהן. אם אדם רואה שההתגברות תגרום לו תענוג עליון, סימן הוא
שזוהי הדרך הנכונה למרות העיכובים שיש בה. לעומת זאת, אם אדם רואה שהוא מגיע למקום
רע של אפיסת כוחות, סימן שהעיכוב הוא אמיתי.

בדברי
רבי מנחם מנדל מויטבסק שהבאנו כאן, ישנה תשובה עמוקה מזו. לדבריו, במצבים שבהם
הסתירה היא כה גדולה שאין לה פיתרון, המענה היחיד הוא האמונה. כאשר אדם נכנס למצב
של בלבול וספק, עליו להרפות מן הניסיון להבין ולתפוס את הדבר במחשבתו. עליו לדעת
שה' יתברך הוא נושא הפכים, ולית מחשבה תפיסא ביה. לכן עליו לפעול כרצונו יתברך,
באמונה תמימה ופשוטה ובלא כל תמיהה, כפי שפעל אברהם אבינו בניסיון העקידה. אברהם
לא שאל כל קושיה והזדרז לפעול לפי ציווי ה', על אף שהוא סתר את ההבטחה שקיבל לפני
כן. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה":

…אבל אברהם אבינו עמד בניסיון ולא הרהר אחר האמונה בהשגתו את
דבריו יתברך שהמה מהופכים, והתחזק באמיתות האמונה הגדולה והחזקה מרצונו הפשוט
יתברך, כי לא מחשבותיו מחשבת השי"ת ולא דרכיו דרכו, ואינו מבין דבריו יתברך
והנהגתו כלל, וכל הרעות המתדמים מאתו יתברך הם טובות אמיתיים כנ"ל. וכל דבריו
הנראים מהופכים- הכול אל מקום אחד הולך…

אמונתו
של אברהם, כפי שהתגלתה בעת העקידה, היא עמוקה יותר מכל שאר הניסיונות שהתנסה בהם.
אמונה זו, המתגלה בעת קיומן של סתירות, היא עמוקה ביותר ומולידה דבקות אלוקית,
יותר מכל מסירות נפש הבאה מתוך בהירות בצו ה'. אמנם בסופו של דבר התגלה שלא הייתה
כל סתירה, משום שאברהם הצטווה רק להעלות לעולה ולא להקריב, אך אין הדבר מפחית מערך
הניסיון שעמד בו אברהם.

סוֹד הָעֲקֵדָה

עיקר
העניין, בעת שהערפל ממסך בעדנו ומונע מאיתנו לראות את דרך ה', הוא להאמין שהערפל
בעצמו, בעיקשותו ובסמיכותו, בא ממנו יתברך. המחשבה הרגילה שלנו מפרשת את הערפל
כהעדר אלוקות. פירוש זה גורם לנו להיוותר בודדים, וללא סייעתא דשמיא. אנחנו, במו
מבטינו, משימים את הערפל בתפקיד היותו מחיצה בינינו ובין ה' יתברך. במקום לתלות את
עצמנו בפיזור הערפל שבא כדי לנסותנו ולרוממנו, אנו פוקחים את עינינו ומגלים בו את
הופעת מי שנושא את כל ההפכים באחדות פשוטה.

כמובן,
כאן עולה בקרבנו השאלה כיצד להכריע מה לעשות בפועל, אלא ששאלה זו עצמה מחזירה
אותנו לייחס לערפל תפקיד של חוצץ. מאידך, עדיין נותרת השאלה איך לפעול: האם
"שב ואל תעשה", ורק הבט בסתירה? וודאי שלא כך נהג אברהם. מנין ידע אברהם
לעלות את יצחק על גבי המזבח, ולא חשב שמוטל עליו להילחם, כאשר עשה בסדום, ואולי אף
יותר מכך, כפי שאמר משה "מחני נא מספרך", כאשר נלחם על חייהם של ישראל?
האם יש עקרון מנחה להכרעת הסתירות שה' מציג בפנינו? פשוט הדבר שאם היה מנגנון
שכזה, לא היה כל ערפל, ולא במצבים כאלה עסקינן.

התשובה
היא, שהדבר תלוי בגודל אמונתנו בכך שה' בעצמו ביקש לשכון בערפל, ומתוכו הוא פונה
אלינו באהבה גדולה מתוך חפצו האדיר בטובתנו. אמונה זו, היא-היא שמולידה הכרעה
ודאית שאינה מבקשת כלל לפתור את הסתירה השכלית. האמונה מתחדדת ככל שמתבאר לאדם
שראיית הערפל כמחיצה המפסקת בינו לבין אביו שבשמים, היא עצת היצר הרע; ואילו ההבנה
שה' יתברך בעצמו פונה אלינו מתוך ועל ידי הסתירה, היא היצר הטוב בעצמו. כמו הנחש
שהעונש "עפר תאכל כל ימי חייך" קיבע בו את חוסר ההזדקקות שלו
לקב"ה, כך היצר הרע אינו זקוק לקב"ה. זוהי נקודת הרע שבו, ולכן יש בכוחו
לנצח. לעומת זאת, היצר הטוב זקוק לקב"ה ולעזרתו. זו נקודת הטוב שבו, שהוא
אינו יכול לבד. אכן אין בכוחו לנצח, ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול
לו"[ד].

כל
אחד יודע מתוכו שאין זו עבודה קלה כלל ועיקר. אדרבה, היכולת להאמין בלב שלם בהופעה
האלוקית שבתוככי הערפל ולגזור מכך הכרעה וודאית ושלווה, היא ניסיון עמוק ומופלא
לאין ערוך גם ממסירות נפש. אמנם אין ביד האדם לבדו להחזיק באמונה שכזו בשעת
החשיכה, אך כיוון שה' מופיע מתוך הערפל, משום כך הוא מצוי לסייע לו דווקא בשעה זו
יותר מתמיד. וכדברי רבי מנחם מנדל מויטבסק:

לכן יראה להתחזק באמונה הגדולה והפשוטה בחזקה,
וזהו העזר שהקב"ה עוזר לכל אדם בכל יום נגד היצר הרע בהשפעתו לאדם את האמונה
זו להתחזק בו יתברך.

רבי
מנחם מנדל מויטבסק מלמד, שעקידת יצחק היא אב לכולם בעניין זה של עבודת ה' במצב של
ערפל, כמו זו שבין היצר הרע ליצר הטוב שאנו נמצאים בה תדיר. באברהם אבינו התגלמה
היכולת לחיות עם סתירות בשלווה, באמונה, בחריצות ובשמחה. זו המתנה שאברהם אבינו
נטע בתוכנו במעמקי הנפש. אוצר של אמונה עמוקה שאינה מפחדת מסתירות.

מאברהם
אבינו אנו שואבים אוצר עליון זה, של הדבקות האלוקית מתוך הסתירות, כמו זו שהתגלתה
בעת העקידה. מאברהם אבינו אנו למדים שכאשר מתגלה סתירה מעין זו של העקידה, כל מה
שנותר בידינו לעשות הוא להשליך עצמינו על ריבונו של עולם המופיע אלינו מתוך
הסתירה, ולהאמין בו בלב שלם.

כאמור,
כל אדם צריך להיות "בקי בבהירות", במקום שאין בו סתירות, כמו מסירות
הנפש בברית המילה. יחד עם זאת, עליו להיות "בקי בערפל", במקום שבו ישנם
סתירות, וגם שם הוא מוסר את נפשו. שם הוא פונה למה שלמעלה מכוחו, מהבנתו ומיכולתו
ליישב את הסתירה. ושם- הקב"ה עוזרו. זהו סוד הניסיון של אברהם אבינו בעקידת
יצחק.

יהי
רצון שנזכה למצוא דרכנו בגילויים הבהירים, ושם למסור נפשנו אליו יתברך באורה ושכל
טוב, ואף לזכות שלא ליישב את הסתירות שה' יתברך מבקש לשכון בערפיליהן, אלא להתרומם
מהן מעלה-מעלה, ולהאמין בקב"ה שהוא אשר שוכן בנו על ידיהן.

[א] פרקי דרבי אליעזר פרק כו: "עשרה ניסיונות נתנסה
אברהם אבינו ועמד בכולן הנס הראשון כשנולד אברהם בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים
להרגו ונחבא בבית הרן שלש עשרה שנה השמש ולא הירח ולאחר שלש עשרה שנה יצא מבית הרן
מדבר בלשון הקדש ומאס באלילים ומשקץ את הפסילים ובטח בשם יוצרו ואמר אשרי אדם בוטח
בך. הנס השני נחבש בבית האסורים עשרה שנים שלשה בכותי ושלשה בבי דרי ולאחר עשר
שנים שלחו והביאו אותו אצלו והשליכוהו לתוך כבשן האש ומלך הכבוד פשט יד ימינו
והצילו מכבשן האש שנ' "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים"…

[ב] ליקוטי מוהר"ן קמא ו ז

[ג] מרן הרב קוק זצ"ל מבאר זאת בספרו "מוסר אביך" (ג,
א), ומכנה את המידות הללו "מידות מצרניות" שבהן מידה טובה סמוכה כחוט
השערה למידה רעה.

[ד] קידושין ל ע"ב