וספרתם לכם – פרשת אמור

וּסְפַרְתֶּם

בפרשת
המועדות המופיעה בפרשתנו, אנו מצווים על מצוות ספירת העומר: "וּסְפַרְתֶּם
לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע
שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת
הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"[א].

למילה 'ספירה' יש כמה
מובנים. במובן החיצוני, הספירה שייכת לציון המספר הכמותי, שאנו סופרים כמה ימים
עברו מאז פסח ועד שבועות. למעלה מן המספר, מציינת המילה 'ספירה' את הסיפור והתוכן
המיוחד השייך לכל אחד מן הימים הללו. המספר הוא ציון אבן דרך, אך אין בו כל תוכן,
ואילו הסיפור מביא את התוכן הפנימי של כל מספר ומספר. לכל יום יש סיפור אחר
וייחודי, כפי הכוונות שאנו מכוונים לאחר הספירה: אחת משבע הספירות התחתונות לפי
היום והשבוע; מילה בתוך מזמור ס"ז בתהלים "למנצח בנגינות מזמור שיר"; מילה
מתוך "אנא בכוח" ואות מפסוק "ישמחו וירננו לאומים…"[ב].

למעלה מהמספר ומהסיפור,
מציינת המילה 'ספירה' את התוכן הפנימי שלמעלה מכל הימים- הסַפִּיר. ה'ספיר' הוא האור
שאליו אנו מצפים ומשתוקקים להגיע בכל ימי הספירה. על ההתגלות במתן תורה כתוב
בפירוש "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר"[ג]. בכל יום מימי
הספירה אנו נתונים בגעגועים והשתוקקות אל היעד הנכסף. הספירה עצמה היא הביטוי לכיסופים
הללו. יחד עם זאת, היעד עצמו מאיר את כל הימים עדיו, וכל יום מואר מהיותו מוביל אל
היעד הנכסף. ככל שאנו מתקרבים בימי הספירה אל זמן מתן תורתנו, אור התורה ואור חג השבועות
מאיר בתוקף גדול יותר. הספיר פורץ לתוך חיינו בתוקף, והרטט והזיע לקראת מתן תורה מתגברים.

ידוע שאצל תלמידי חכמים
וצדיקים גדולים, הספירה היא זמן של עבודה באש קודש גדולה, מפני שהספירה מבטאת את
תהליך ההכנה והטהרה לקראת חג השבועות. רבותינו השוו את ספירת העומר לספירת האישה
לטהרתה[ד], ולימדו בכך שהספירה
מבטאת את המעבר מטומאה לטהרה, ממ"ט שערי טומאה של מצרים להתגלות האלוקית
שבמתן התורה, ומקרבן העומר מאכל הבהמה לקרבן שתי הלחם[ה].

בכל זאת, יש לתמוה
ולהקשות על כל ההסבר הזה. אם אכן כל עיקרה של הספירה הוא ההשתוקקות אל היעד הנכסף,
הרי לכאורה סדר הספירה היה צריך להיות הפוך. היה עלינו למנות את מספר הימים שנותרו
עד ליעד, ולא את מספר הימים שכבר עברנו. אמנם אכן ניתן לחשב כמה ימים נותרו עד
למעמד הר סיני ביום החמישים, אך בפועל איננו סופרים את מספר הימים מתוך חמישים
שלפני מעמד הר סיני, אלא דווקא לאחור- את מספר הימים לעומר. מה פשר עניין זה?

פֶּסַח
אוֹ שָבֻעוֹת

על מנת לבאר את עומק המהלך
שאנו עוברים בספירת העומר, בין חג הפסח לחג השבועות, עלינו לקבוע, לכאורה, איזה חג
חשוב יותר – פסח או שבועות? במבט ראשון אנו עונים, שאין זו שאלה נכונה או שמא זוהי
שאלה שאין לה כל משמעות, ממש כמו השאלה את מי יותר אוהבים- את אבא או את אימא? אולם,
בהתבוננות אמיצה נגלה, שבאמת בטבע העולם אוהבים יותר את האם. הבן כרוך אחר אמו,
ומרוחק יותר מאביו. כך מבארים חז"ל את היפוך הסדר בין האב לאם בציווים
"כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו". ביראה, קודמת
האם לאב "לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה".
לעומת זאת, בכבוד, האב קודם לאם, "לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר
מאביו, מפני שמשדלתו בדברים"[ו].
דמות האם היא הדמות הרכה, המנחמת והמגוננת, כדברי ישעיהו הנביא "כאיש אשר אמו
תנחמנו כן אנוכי אנחמכם"[ז],
לעומת האב, שבדמותו באה לידי ביטוי יותר סמכותיות ויראה. אם כן, יש מקום גם לשאלה
מי יותר חשוב- פסח או שבועות.

הרצי"ה זצ"ל
הכריע, שפסח ושבועות שניהם הכי חשובים, כל אחד בזמנו הוא. מספרים שהרצי"ה
אירח בפסח את אחד מתלמידיו. בדברי התורה בחג, אמר הרצי"ה שפסח הוא החג הגדול ביותר
בשנה. אותו תלמיד התארח אצל הרצי"ה גם בחג השבועות, ושמע מפיו ששבועות הוא
החג הגדול בשנה. התלמיד הופתע למשמע הסתירה, והקשה על דברי הרב. הרצי"ה חייך
ואמר שאין כאן סתירה. בפסח – פסח הוא הגדול ביותר, ואילו בשבועות – שבועות הוא הגדול
ביותר. זהו תירוץ עמוק. אולם גם לפי תירוץ זה יש לשאול, מיהו החג הגדול יותר כשאנו
נמצאים בספירת העומר?

תּוֹרָה
וְיִשְרָאֵל

אם נתבונן באופן מופשט
בשני החגים הללו- פסח ושבועות- ניתן לומר שפסח הוא החג של ישראל, שאז נולדנו,
כמאמר הכתוב: "או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי"[ח], כעובר ממעי אימו[ט]. לעומת זאת, שבועות
הוא חג מתן תורה, שקיבלנו בו את התורה. לכן יש לדון מי גדול יותר- התורה או ישראל.

בדברי חז"ל אנו
מוצאים שני מקורות הדנים בשאלה זו בצורה מפורשת. בתנא דבי אליהו מובאים דברי אליהו
הנביא זכור לטוב:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ואמר לי, רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו
הן: תורה וישראל, ואיני יודע
איזה מהם קודם? ועניתי: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל, אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים לכל[י].

אליהו הנביא נשאל מי
קודם למי- התורה או ישראל. כבר בשאלה של אותו אדם ישנה הכרעה מי קודם, ואותו אדם
מקדים את התורה לישראל- "תורה וישראל". אומר לו אליהו הנביא שנהג בדרכם
של בני האדם, המקדימים את התורה לישראל. אך לא כך היא דעתו שישראל הם שקודמים לכול.

גם בקהלת רבה מובא
רעיון דומה. רשב"י מפרש את הפסוק "כימי העץ ימי עמי":

אמר רבי שמעון בר יוחי כתיב (ישעיה ס"ה) 'כי
כימי העץ ימי עמי' ואין עץ אלא תורה,
שנאמר (משלי ג') 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל
ישראל או ישראל בשביל תורה? – לא תורה בשביל ישראל?! אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים,
ישראל שנבראו בזכותה, על אחת
כמה וכמה.[יא]

רשב"י מבאר את
הפסוק "כימי העץ ימי עמי", ומפרש שכמו ימי העץ, קרי- התורה, כך עם
ישראל. ויש לשאול- מי נתלה במי, או בלשון רשב"י – "מי נברא בשביל מי- התורה
בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה?". רשב"י לומד בקל וחומר: "אלא
תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי
עולמים, ישראל שנבראו בזכותה, על אחת כמה וכמה".
בדרשה זו דוחק רשב"י את פשט הפסוק, ואומר שהתורה נבראה בשביל ישראל.

בשני המקורות שהבאנו,
אנו מוצאים שבתחילה ישנה הווא אמינא שהתורה קודמת ועליונה מישראל, ואילו ישראל הם
בשביל התורה. כך חושבים העולם בדברי אליהו הנביא, וכך גם בפשט הפסוק "כימי
העץ ימי עמי". לכן תחילה עלינו להבין מהי מעלת התורה על ישראל.

חז"ל אומרים, שכאשר
עלה משה למרום לקבל את התורה שאלו המלאכים 'מה לילוד אישה בינינו'[יב]. המלאכים רוצים
בעצמם לקבל את התורה, "תנה הודך על השמים", ואינם מבינים כיצד יכולה
תורה אלוקית ועליונה להינתן לבשר ודם, ואפילו לא למשה רבנו, "איש
האלוקים", גדול כל הדורות, השקול כנגד כל ישראל. משה רבנו מפחד לענות למלאכים
שמא ישרפו אותו בהבל פיהם. הבל הוא דבר שאין בו ממש, ואף על פי כן אפילו
משה רבנו מפחד להישרף ממנו. על אחת כמה וכמה היא מעלתה של התורה ממעלת הבל המלאכים,
"חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם".
אולם בניגוד לדעת המלאכים, הקב"ה מעוניין לתת את התורה דווקא לבשר ודם.

התורה במעלתה העליונה נמצאת
אצל הקב"ה, וכאשר היא ניתנת לישראל, ניתנת להם היכולת להידבק בקב"ה
בעצמו. כך כתוב, שהלוחות אורכם ששה טפחים. הקב"ה כביכול מחזיק בשניים, משה רבנו
מחזיק בשניים, ושני טפחים רווח ביניהם. המהר"ל מאריך להסביר ששלישיה זו מתארת
שלוש דרגות- קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל[יג]. שני טפחים הם התורה
עצמה, שני טפחים הם דבקות התורה בקב"ה, ושני טפחים הם דבקות ישראל בתורה. שלושת
הזוגות הללו הם קודשא בריך הוא סתים וגליא, אורייתא סתים וגליא, וישראל סתים
וגליא. כמאמר הזוהר הקדוש, ששלוש הדרגות הללו – קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל-
מתקשרות זו בזו: הקב"ה, תורה וישראל. וכל אחת, דרגה על דרגה, נסתר ונגלה[יד]. הקב"ה נדבק
בישראל על ידי התורה, וישראל נדבקים בקב"ה על ידי התורה. בעצם, אי אפשר
לישראל להידבק בקב"ה בלי התורה, כי התורה דבוקה בקב"ה.

יתר על כן יש לומר, שהתורה
אינה רק דבוקה בקב"ה, אלא היא גילוי שלו עצמו. רומזים חז"ל על מילת "אנכי"
נוטריקון "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי[טו]. הרמב"ן
בהקדמתו לתורה אומר שהאופן שבו אנו לומדים את התורה הוא רק חיצוניות התורה "נובלות
החכמה שלמעלה", אך באמת כל התורה היא שמותיו של הקב"ה, וניתנת לקריאה בעוד
אפשרויות, כפי שבתיקוני הזוהר מובאות שבעים דרשות למילה 'בראשית'.

עוד ממעלותיה של התורה אומרים
חז"ל, שיש לקח טוב ויש לקח רע. יש לקח שהמוכר נשאר בביתו ויש לקח שהמוכר נותן
עצמו בתוך הלקח. כך "כי לקח טוב נתתי לכם" – שהקב"ה נתן את עצמו
בתוך התורה[טז].
התורה היא לעילא לעילא ממה שאנחנו יכולים להכיל, וודאי שהיא למעלה מישראל. אם כן
יש לשאול מדוע בכל זאת אומרים אליהו הנביא ורשב"י שישראל הם למעלה מן התורה?

יִשְרָאֵל קָדְמוּ

על מנת להסביר את מעלתם
של ישראל על מעלת התורה, נתבונן במשל על מלך שהיה לו סכסוך עם בנו יחידו. לאחר שהסכסוך
הלך והחמיר, כעס המלך על בנו וסילק אותו מן הארמון. הבן יצא אבל וחפוי ראש, אך
לפתע שמע רעש מן הארמון. הוא הסתובב על עקבותיו לראות במה מדובר, וראה עשן מיתמר, ואש
מתלקחת בארמון. באותו רגע נזכר הבן שהוא היחיד בממלכה, מלבד המלך עצמו, שיש בידו
את המפתח לחדר העליון מכל אוצרות המלך, למעלה מאוצרות נחושת, כסף וזהב, למעלה
מאוצרות אבנים טובות ומרגליות, ולמעלה מאוצר אבן החן היקרה ביותר בממלכה. הבן נזכר
שבידיו יש את המפתח לחדר היקר ביותר באוצרות הממלכה אשר בו נמצאים הכתבים של שושלת
המלך והחכמה שכתב כל מלך לבנו. הבן ידע שעל אף שהמלך כעס עליו וגירשו, בכל זאת,
עליו לשוב ולהציל אוצר זה של הממלכה, שהרי אין עוד מי שיש בידו את המפתח לאוצר,
מלבד המלך בעצמו שכעת נתון בסכנה. בן המלך רץ בכל כוחו להציל את הכתבים, והגיע
לחדר הפנימי. החדר כבר היה אפוף להבות, והבן תפס את הכתבים וביקש להימלט, אך באותה
שעה תפסו הלהבות את בגדיו. בדיוק באותו רגע נכנס גם המלך על מנת להציל את הכתבים, ולתדהמתו
גילה את בנו, כשהאש אוחזת בו ובכתבי הממלכה. המלך הבין מיד שהוא אינו יכול להציל
את שניהם, לכן עליו להכריע להציל את הבן, או להציל את הכתבים. ברור לכול שאין כאן
כל התלבטות, והמלך הציל את הבן, מפני שבלעדיו לא תוכל שושלת הממלכה להתקיים.

מהו הנמשל למשל זה?
מעשה מעין זה התרחש בזמן חטא העגל. ההווא אמינא שנמצאת בדברי חז"ל שהבאנו
לעיל, שהתורה קודמת לישראל, מופיעה בעצם כבר בחטא העגל, כאשר הקב"ה רוצה
להשמיד את עם ישראל ולתת את התורה למשה בלבד. בעת החטא הנורא הזה אומר הקב"ה למשה
רבנו "לך רד כי שיחת עמך". הקב"ה אינו מוכן לסלוח, ומבקש להשמיד את
עם ישראל ולעשות ממשה גוי גדול – "הרף ממני ואשמידם… ואעשה אותך לגוי עצום"[יז]. משה רבנו כבר
אוחז בלוחות לאחר שקיבל את התורה, ומבין שיש כאן הכרעה- או עם ישראל או התורה. משה
מכריע, כביכול, בניגוד לקב"ה. הוא פועל מתוך רצונו להציל את עם ישראל ושובר
את הלוחות בלי הידיעה שישנם לוחות שניים. רק לבסוף הוא מצטווה "פסל לך שני
לוחות אבנים כראשונים" ועולה לקבל אותן, אך לכתחילה הוא היה מוכן לוותר על
התורה לטובת הצלתם של ישראל.

משה פועל כדעת אליהו
הנביא ורשב"י, שישראל חשובים וגדולים מן התורה. אולם בעצם משה רבנו מכריע הכרעה
זו מתוך מעשיו של הקב"ה בעצמו, אשר בוחר בכנסת ישראל אפילו כשהיא משוקעת
במ"ט שערי טומאה במצרים, ומוציא אותה משם באהבה כלולה על מנת לתת דווקא לה את
התורה. משה רבנו לומד ממעשיו של הקב"ה שאפילו כשעם ישראל עובדי עבודה זרה,
הקב"ה רוצה בהם. כך הוא מסיק אף לגבי חטא העגל. הרי כאשר משה הצטווה ללכת לפרעה
ואמר על עם ישראל "והן לא יאמינו לי", הוא נענש על כך שדיבר לשון הרע
וידו מצטרעת, קל וחומר על ישראל שעומדים לפני הר סיני, אף על פי שהיו עובדים לעגל.

גם לשאלת העליונות-
ישראל או התורה – יש לומר, שבאמת בחיצוניות התורה היא לעילא לעילא, ואילו ישראל הם
לתתא לתתא – "כי אתם המעט מכל העמים". אולם כל מה שישראל ירדו לתתא, זה
מפני שהם באמת בפנימיותם נמצאים במדרגה עליונה על הכול, כפי שמבארים בחסידות, שכל מה
שנמצא למעלה-מעלה ביותר, כשהוא יורד, הרי הוא יורד מטה-מטה ביותר. שערי טומאה הם רק
החיצוניות של ישראל, "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש"[יח], אך בפנימיותם-
כולם קודש קודשים, ולא שינו את שמם ולשונם.

בחסידות מסבירים, שההבדל
בין התורה לישראל הוא שהתורה היא אור, "כי נר מצווה ותורה אור", ואילו ישראל
הם ניצוץ. התורה היא כמו אור שיוצא מן המדורה, אך ישראל הם ניצוץ שניתז מתוך
המדורה בעצמה, ועף למרחק. האור הוא רק גילוי חיצוני לאש המדורה, ואילו הניצוץ הינו
חלק מן המדורה בעצמה. כך התורה אינה חלק ממנו יתברך אלא רק גילוי שלו, "אנא
נפשי כתבית יהבית", ואילו ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש. על כך אף דורשים חסידים
שהמילה 'אני' היא נוטריקון 'אנא נפשית יהבית', כביכול כל יהודי אומר על עצמו, שהקב"ה
נותן בו את עצמו, אפילו בלי פעולת הכתיבה. בתורה רק כתוב מהי התגלות של אלוקות, אך
ישראל הם בניו של הקב"ה בעצמו, "בני בכורי ישראל", חלק אלוק ממעל.

עוד יש לומר שהתורה היא
חפצא, חפץ עליון, "וכל חפציך לא ישוו בה"[יט], ואילו ישראל הם
גברא. הגברא הוא לעולם עליון מן החפצא, מפני שהוא עומד כדמות בפני עצמו. לכן יש לו
גם בחירה, ויכולת למרוד במלך. המרידה היא הדרך של ישראל לברר את עצמיותם, ולהביא
לידי ביטוי את החלק האלוקי, לא כפי שהוא מתגלה מחיצוניותם, אלא כפי שהוא מתגלה מתוכם-
"כי גדול בקרבך קדוש ישראל"[כ].

לָכֶם

כיון שישראל הם למעלה
מן התורה, יש לומר שפסח הוא למעלה משבועות. ראיה לדבר- שחג השבועות, כמו כל החגים,
נחוג "זכר ליציאת מצרים", אך לעומת זאת, פסח אינו נחוג "זכר למתן
תורה". היה אמנם מקום לומר זאת, מפני שהתחייבנו בחג הפסח במתן תורה[כא]. אך בעצם רבות מן
המצוות נעשות דווקא זכר ליציאת מצרים, מפני שביציאת מצרים התגלתה קדושתם של ישראל
בעולם.

לאור ההבחנה שבין פסח
לשבועות, נוכל להבין מהי ספירת העומר. בט"ז בניסן בלילה, עוד לפני שמקריבים
את העומר, אומרים "היום יום אחד לעומר". ויש לשאול- כיצד ניתן לספור יום
אחד כשעוד לא עבר יום? אלא יש מקום לומר ש"יום אחד", הוא יום אחד לפסח. נקודת
הייחוס של ספירת העומר המתחילה "ממחרת השבת", היא בעצם חג הפסח, ובכל
יום מימי הספירה אנו סופרים לאחור- כמה ימים עברו מליל הסדר, ומתי היה פסח.

בספירת העומר אנו בעצם
סופרים כלפי ישראל, ולא כלפי התורה. יחד עם זאת, כל הספירה כלפי ליל הסדר מהווה הכנה
לשבועות, מפני שחג השבועות הוא זה שמסביר מהו פסח. רק במתן תורה נוכל לגלות ולהבין
מה באמת התרחש בליל הסדר בעצמו. ההבנה מי היא האומה הישראלית, נמצאת בתורה. בליל
הסדר נולדה האומה הישראלית, וזהו העיקר. לכן הכול הוא זכר ליציאת מצרים. אלא שעל
מנת להבין מי אנחנו, עלינו להתבונן מה כתוב בתורה, ולשם כך עלינו להמתין ולצפות
לשבועות.

אם נשוב למשל שהבאנו
לעיל, נוכל להבין שאישיותו של אותו בן שמרד באביו, ואביו סילקו מהארמון, מוסברת באופן
הטוב ביותר דווקא באותם הכתבים שאביו מוותר עליהם בשביל להציל אותו עצמו. כל
הכתבים הללו נועדו כדי להסביר לבן מי הוא באמת, עד כדי שאפילו המרד של הילד באביו
כבר נמצא בתוך הכתבים הללו. המרידה של עם ישראל בקב"ה הרי מוזכרת פעמים רבות בתורה,
"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם…"[כב]. התורה מגוללת את
כל המשברים והמרידות של הבן, עד כי ניתן לומר שהתנ"ך הוא ספר הנפילות הגדולות
של עם ישראל. אך כמובן אין זה ספר הנפילות במובן רע, חלילה, אלא במובן עליון ביותר.
איך למדנו ללכת? – נפלנו. למדנו ללכת מתוך הנפילות, ש'אין אדם עומד על דברי תורה
אלא אם כן נכשל בהן'[כג].

יותר מכך, הכישלונות הם-הם
הסיבה לכך שהתורה ראויה לנו, כפי שטוען משה רבנו כלפי המלאכים- "וכי יצר הרע
יש ביניכם?!". על טענה זו כבר אין למלאכים מענה, מפני שבאמת התורה היא
שמסבירה מה הם דרכי ההתמודדות עם היצר הרע, וזהו גופא עניינה של תורה. התורה אינה
מורה כיצד להיות מלאך, אלא כיצד להיות בן מלך דווקא מתוך כל המשברים והקשיים. היא
שמסייעת לישראל להגיע עד למעלתם האמיתית והעליונה מן הכול.

ספירת העומר שבין פסח
לשבועות נספרת כלפי ליל הסדר, מפני מעלתם של ישראל על התורה. "וספרתם
לכם"- לישראל. יחד עם זאת, ספירה זו מהווה הכנה לחג השבועות, מפני שהתורה היא
זו שמסבירה מי הם ישראל ומהי מעלתם.

שאלת הקדימות- ישראל או
התורה- חיה וקיימת גם בימינו אנו. כדברי אליהו הנביא, "דרכם של בני אדם שאומרים
שתורה קודמת", כך הכריע רובו של עולם התורה כאשר שב ונולד עם ישראל בתחייתו
הלאומית. אך אליהו הנביא זכור לטוב ורשב"י, וכל תלמידיהם הגדולים שבדורות
שלנו, ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל, מסבירים שישראל קודמים לתורה.

בן גוריון כתב באחד
ממכתביו לפי תנא דבי אליהו, שישראל קדמו לתורה. הרצי"ה השיב לו באיגרת,
שישראל אינם כלי ריק. והוסיף, שלפי תנא דבי אליהו אותו אדם שדיבר עם אליהו אמר
ששני דברים יש לו בלבו והוא אוהבם אהבה גמורה- התורה וישראל. לכן, מי שלא אוהב את
שני הדברים הללו אהבה גמורה – אינו יכול לצטט את תנא דבי אליהו.

דָּרַךְ כּוֹכָב
מִיַּעֲקֹב

לפי תורתנו הקדושה, ישנם
בישראל ארבע רשויות שלטון, המופיעים בפרשת שופטים- נביא, כהן גדול, ראש הסנהדרין
והמלך. בפשטות, זהו הסדר מלמטה למעלה: האלוקי שבאלוקי הוא נביא, האנושי שבאלוקי הוא
הכהן גדול, האלוקי שבאנושי הוא ראש הסנהדרין, והאנושי שבאנושי הוא המלך[כד].

לפי סדר זה יש לשאול
היכן ממוקם המשיח? המלך וודאי שייך לדרגה הנמוכה ביותר, ואילו המשיח שייך לכאורה למעלה
העליונה ביותר. כך אומרים חז"ל, וכך אף סוברים רוב ככל חכמי ישראל, שהמשיח
הוא אף למעלה ממשה רבנו: 'ונשא וגבה מאוד' –ממשה רבנו[כה]. אלא, שלא כך אנו
מוצאים ביחס לדמותו של בר כוכבא.

בדור שלאחר חורבן בית
המקדש, הופיעו על במת ההיסטוריה שתי דמויות מנהיגות- רבי עקיבא ובר כוכבא. רבי
עקיבא, אף על פי שלא שמש בפועל כראש הסנהדרין, דומה לדמותו של ראש הסנהדרין, המלמד
תורה את ישראל, "כולהו אליבא דרבי עקיבא"[כו]. לעומת זאת, דמותו
של בר כוכבא היא דמות של מנהיג צבאי, אשר נלחם בכוחו למען עצמאות מדינית, וסופו
שמת מפני שרצה לפעול ללא התערבות אלוקית, שאמר כלפי הקב"ה "לא תסעוד ולא
תכסוף"[כז].

באופן מפתיע אנו מוצאים,
כפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים[כח], שרבי עקיבא וכל
חכמי דורו סברו שבר כוכבא הוא המשיח. דבר זה תמוה מאוד- כיצד רבי עקיבא וכל חכמי
ישראל טעו בכך? הרי מי גדול כרבי עקיבא שהיה יכול להיות המשיח בעצמו, ומה ראה בבר
כוכבא שהמליכו כמשיח? אלא לפי דברינו עד כה יש לומר, שבניגוד לראש הסנהדרין
אשר מייצג את התורה, המלך מייצג את עם ישראל. רבי עקיבא מבטא את כוח התורה, ואילו בר
כוכבא מבטא את הכוח הלאומי של ישראל. לכן בעצם יש לומר שמצד זה המלך עליון גם על
ראש הסנהדרין[כט].

הגאולה השלימה אינה
מתרחשת כאשר ראש הסנהדרין צדיק, אלא דווקא כאשר המלך צדיק. נביא וכהן צדיקים, זה ברור
ופשוט, אך מלך צדיק זהו חידוש גדול! המלך המייצג את העם נתון בסכנה גדולה, ומועד לנפילה.
לכן ישנן אזהרות רבות כנגדו. אולם, כשם שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, כך היא לא
ניתנה לנביאים, ואף לא לכוהנים הגדולים ולא לראשי סנהדרין, אלא ניתנה בעיקרה כדי
שיהיה מלך המשיח.

מפני שישראל קדמו לתורה
סבר רבי עקיבא שדווקא בר כוכבא, שהתגלתה בו רוח של תקומה בישראל ועמידה לאומית
איתנה, הוא המלך המשיח. רבי עקיבא סבר שבר כוכבא יהיה מלך על ישראל עם כל הכוחות
הגשמיים שלו, הנפילות והבעיות, וכאשר ראש הסנהדרין יהיה נושא כליו ויסייע בידו,
הוא יתוקן, עד אשר אפילו הצדדים הגשמיים יהיו קדושים בקודש עליון. או אז תבוא הגאולה
השלימה. במהרה בימינו.

[א] ויקרא
כג טו-טז

[ב]
תהלים סז ה

[ג]
שמות כד י

[ד]
זוהר אמור צז ב

[ה]
ראה מהר"ל תפארת ישראל פרק כה

[ו]
קידושין לא ע"א

[ז]
ישעיהו סו יג

[ח]
דברים ד לד

[ט]
מדרש תהלים קז ד

[י]
תנא דבי אליהו פרק יד

[יא]
קהלת רבה א ט

[יב] שבת פח ע"ב- פט ע"א

[יג]
מהר"ל תפארת ישראל מח

[יד] זוהר ויקרא עג. "דתנינן: ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל.
וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הכי
נמי סתים וגליא. ישראל הכי נמי דרגא על דרגא".

[טו]
שבת קה ע"א

[טז]
שמות רבה לג א

[יז]
דברים ט יד

[יח]
שיר השירים א ו

[יט]
משלי ג טו

[כ]
ישעיהו יב ו

[כא]
כל מה שנהג קודם למתן תורה לא מחייב אותנו. יש
לכך נפקא מינות בהלכה. ראה למשל, מנחת חינוך על מצוות מילה שמצווה זו כתובה אצל
אברהם ובפרשת תזריע, מפני שברית המילה בה נצטווה אברהם לו ולדורותיו אינה מחייבת
אותנו, לולי שהתחייבנו בה ביציאת מצרים מחדש.

[כב]
דברים ט כד

[כג]
גיטין מג ע"א

[כד]
ביארנו בהרחבה בשיחה לפרשת שופטים בשנת תש"ע, "מה ידידות
משכנותיך".

[כה] ישעיהו נב יג; מדרש תנחומא תולדות סימן כ

[כו]
סנהדרין פו ע"א

[כז]
"…הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא (אלוקים) בצבאותינו", ירושלמי
תענית ד ה

[כח]
הלכות מלכים יא ג: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות
אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים
אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא
היה נושא כליו של בן כוזבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה
הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח,
עד שנהרג בעוונות; כיוון שנהרג, נודע שאינו זה. ולא שאלו ממנו חכמים
לא אות ולא מופת".

[כט] ראה שמונה קבצים ח קנז:
"משה רבנו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן,
מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכול. ומצד הפנימיות, הלא נשמתן של ישראל הוא שורש
התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאוד נאמר במשיח, גם
ממשה"…