מפיהם ולא מפי כתבם

לחצו לשיעורים נוספים של הרב בן ציון אלגאזי 

דף מקורות לשיעור:

 

                                                            מפיהם ולא מפי כתבם

 

1. תלמוד בבלי | מסכת כתובות דף כ עמוד א:

ת"ר: כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו. רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה: ש"מ מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה. איבעיא להו: עצמו מאי? רב חביבא אמר: אפילו עצמו, מר בריה דרב אשי אמר: עצמו לא. והלכתא: עצמו לא.

2. דברים | פרק יט פסוק טו:

לֹֽא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶֽחֱטָא עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָֽׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָֽר.

3. רש"י | דברים פרק יט פסוק טו:

על פי שני עדים - ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים.

4. קצות החושן | סימן כח ס"ק ו:

בעדות שבשטר. והנה בזה שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר מצאנו ארבעה שיטות. האחת היא שיטת רש"י ובעל המאור (יבמות ט, א בדפי הרי"ף) דכיון דאין כותבין השטר אלא מדעת המתחייב לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו, והיינו מפי כתב המתחייב. שנית היא שיטת הרמב"ן (כתובות כ, א ד"ה ור"ח) דלא שייך בעדות שבשטר מפי כתבם דכיון דנכתב בנוסח שטר הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ולא שייך מפי כתבם אלא היכא דאינו בתורת שטר. שלישית היא שיטת תוס' (יבמות לא, ב ד"ה דחזו וב"ב מ, א ד"ה מחאה) בשם ר"ת דלא שייך מפי כתבם אלא במי שאינו ראוי להגיד בפה וכגון שהוא אלם, אבל במי שיכול להגיד בפה והוי ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. רביעית היא שיטת הרמב"ם (פ"ג מעדות ה"ד) דעדות שבשטר אינו אלא מדברי סופרים ומן התורה אינו מועיל משום דהוי מפי כתבם.

5. רמב"ם | הלכות עדות פרק ג הלכה ד:

דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי ב העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

6. רדב"ז | הלכות עדות פרק ג הלכה ד:

דין תורה שאין מקבלין וכו'. כך פירש"י בפירוש החומש והיא הסכמת הפוסקים זולת ר"ת ועיין בתוס' פ"ב דכתובות ובמקומות הרבה.

7. חידושי ר' חיים הלוי | הלכות עדות פרק ג:

בזה ניחא מה דקשה עדיין בהסוגיא דסנהדרין שהבאנו דשטרי ראיה צריכין דרישה וחקירה משום דדינם כעדות בכתב, וקשה דהרי כל זה הוא מדבר תורה, אבל מדבריהם הרי פשיטא דגם שטרי ראיה דין שטר עליהן, כמבואר בכתובות דף י"ח [ע"ב] דגם בשטרי ראיה אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין, וקשה דמאי פריך בגמ' על שטרי חוב המאוחרין דחסר דרישה וחקירה, והא לפי מה דתקינו רבנן דגם שטרי ראיה יהיה דין שטר עליהם, א"כ הא לא בעו דרישה וחקירה, וכמו דכשר בהו מפי כתבם כמו כן לא בעינן דרישה וחקירה. אכן לפי המבואר דדרישה וחקירה הוי מעצם העדות, ואך דבשטרות הוי דינא דלא בעינן דרישה וחקירה, א"כ י"ל דאפילו לבתר דתקינו רבנן דגם שטרי ראיה יהיו בכלל שטרות, מ"מ כל זה הוא רק לענין מפי כתבם וכדומה, דהויין רק מדיני הגדת עדות, אבל בכל הצורך לעצם העדות, בזה דיני עדות עלייהו, ובעינן שתהא עדותן מועלת וכשרה, והא דשטרי ראיה דין שטרות עליהם אף בלא דרישה וחקירה, הוא רק משום התקנה דגם עדות דיני ממונות לא בעיא דרישה וחקירה.

8. רמב"ם | הלכות עדות פרק ט הלכה יא:

החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות, ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, אף על פי שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו.

9. כסף משנה | הלכות עדות פרק ט הלכה יא:

וממ"ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו' נראה דס"ל דפקח ששלח כתב ידו לב"ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש"י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב"ד ועכ"פ דברי רבינו צ"ע.

 

 

 

10. לחם משנה | הלכות עדות פרק ג הלכה ד:

דין תורה וכו'. ודע שהבין הטור בכוונת רבינו סימן כ"ח בח"מ דרבינו סובר דאין אדם שולח עדותו בב"ד מדין תורה כדברי רש"י ז"ל ואף על גב דבנסחאותינו בפרק ט' מהלכות עדות כתב גבי חרש צריך להעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו דמשמע דסבירא ליה כר"ת דשולח עדותו לב"ד מ"מ כתב שם הרב"י דלא גריס הטור בדברי רבינו או שהיה ראוי להעיד ולי נראה דאפשר דהנוסחא דאית לן בדברי רבינו בפרק ט' מהלכות אלו היא עיקר ורבינו סובר כדברי רבינו תם דמן התורה אדם שולח עדותו לב"ד וכן מהני שטר מן התורה היכא שהעדים קיימים וזוכרים העדות או שולחים עדותם לב"ד ומה שדקדק שם הטור מדברי רבינו שכתב הרי שלא העידו אלא לחתום בשטר י"ל דמ"ש רבינו מדברי סופרים הוא דחותכין ע"פ עדים שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כלומר שאינם ראויים להגיד דכבר מתו דאז מן התורה אינו מועיל שטר ותיקנו רבנן דמהני אבל כל זמן שהעדים קיימים וזוכרים עדותם שיכולים להגיד בפניהם ודאי דמהני כדברי ר"ת.

11. שו"ת נודע ביהודה | מהדורא קמא - חושן משפט סימן ל:

ואומר אני דבשבועה גופא אי מועיל כתב תליא באשלי רברבי בפלוגתא דהרמב"ם ור"ת, דהרי גם בעדות כתיב לשון הגדה אם לא יגיד וכן כתיב על פי שנים עדים. והנה להרמב"ם מדאורייתא לא מהני עדות בשטר כמבואר בדבריו בפ"ג מהל' עדות דמפיהם ולא מפי כתבם א"כ כתב לא הוי כדיבור. אמנם לרבינו תם דסובר דעדות בשטר כשר מדאורייתא וזה מקרי מפיהם כיון שאינו אלם דכל הראוי לבילה כו' א"כ גם לענין שבועה מועיל כתב ידו כו'.

ועוד י"ל דגם להרמב"ם כתיבה כדיבור דמי ולהרמב"ם דוקא שטר הוא מדרבנן כשר ולא מדאורייתא משום דזה פשוט דהגדת העדות צריך להיות בפני ב"ד וכל מה שהעיד שלא בפני ב"ד אפילו בפני עדים אחרים עד מפי עד מקרי ולא מהני. והנה הכתיבה מעשה הכתיבה מקרי כדיבור אבל אחר שכתב ובא הכתב לפני הב"ד זה לא מקרי מפיהם שאין הב"ד שומעין מפיו ולא רואים בשעת הכתיבה שזה הוא הדיבור רק הדיינים רואין מ"ש בשטר הנכתב שלא בפניהם אבל אם העד כותב עדות בפני הב"ד אף שאינו מעיד בפיו מקרי דיבור אם אינו אלם דראוי לבילה. ובזה מתורץ מה שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז דבפ"ג מהל' עדות משמע שאין עדות בשטר כשר רק מדברי סופרים אבל מדאורייתא פסול דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובפ"ט כתב אחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כו' צריך להעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו כו', דמשמע להדיא כדעת ר"ת דאם ראוי להעיד מהני ואף שאינו מעיד בפיו ממש, והכסף משנה נתקשה בזה ומוחק הגירסא ע"ש בפ"ט וכן עיין בב"י בח"מ בסימן כ"ח, ולדידי ניחא דהרמב"ם לא פסל מן התורה אלא שטר הנכתב שלא בפני ב"ד אבל כתב שכותבין העדים בפני ב"ד מעשה הכתיבה כדיבור דמי אם אינו אלם והוי ממש מפיהם.

12. שולחן ערוך