נחלה בלי מצרים – פרשת פנחס

חֻמָּש
הַפְּקוּדִים

חומש במדבר נקרא גם
חומש הפקודים מפני שבראשיתו ובסופו ישנם מניינים של בני ישראל. בפרשתנו נמצא המניין
החותם שבסיום דור המדבר, המתרחש לאחר שאהרן ומרים הסתלקו ולאחר שכבר כבשו ישראל את
עבר הירדן המזרחי. מניין זה הוא כנקודת מעבר וחיבור לדור הבא של הבאים לארץ ישראל ומהווה
הכנה לחלוקת הארץ לנחלות לקראת הכניסה לארץ.

מלבד המניין החותם את ספר
במדבר, יש בפרשתנו סיום וחתימה לדור המדבר כולו. מיד לאחר סיום ענייני חלוקת
הנחלות מצווה הקב"ה את משה לעלות אל הר העברים ולהתבונן בארץ ישראל לפני
שייאסף אל עמיו. כל מה שמתרחש מכאן ועד סוף ספר דברים, שייך לעניין מותו של משה. כפי
שרועה צאן לוקח את הצאן במספר ומחזירו במספר, כך משה רבנו מונה את ישראל בתחילת דרכו
ובסוף ארבעים שנה, בשעה שהוא מפקידם בידי יהושע בן נון העתיד להנחיל את הארץ. מצוות
הנחלה, דיני ירושה ומצוות חלוקת הארץ המתבארים בפרשתנו, מהווים נקודת השקה בין
מנהיגותו של משה למנהיגותו של יהושע המכניס את ישראל לארץ, כובש את הארץ ומחלק
נחלותיה לשבטים[א].

תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה

ציווי הנחלה מונה ארבעה
פסוקים, שכל אחד מהם מלמד דין נפרד בנחלה:

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר
שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ
אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק
אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ עַל פִּי
הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט[ב]. 

מפסוקים אלה לומדים
ארבעה דינים בדיני הנחלה. ראשית, הארץ נחלקת לשבטים שנמנו במניין של פרשת פנחס,
שהם יורשי ונוחלי הארץ. שנית, לפי הכלל "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו",
הארץ נחלקת לשבטים לפי ריבוי ומיעוט השבט ולפי השווי של הנכסים. הדין השלישי בחלוקת
הנחלה מתייחס לאופן החלוקה שנעשה בגורל "אך בגורל יחלק את הארץ". הדין
רביעי מתייחס לאופי הגורל שנעשה על פי ה' באורים ותומים[ג].

כל אלה הם דינים
השייכים לחלוקת הארץ בימי יהושע אך לעתיד לבוא חלוקת הארץ לנחלות תהיה שונה
מחלוקתה בימי משה ויהושע:

תניא: עתידה ארץ ישראל שתתחלק
לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים. אידך למאן? אמר רב חסדא: לנשיא,
דכתיב: (יחזקאל מ"ח) "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל", ולא נתחלקה
אלא בכסף, שנאמר: בין רב למעט. אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שווה חמש סאין בגליל, ולא
נתחלקה אלא בגורל, שנאמר: (במדבר כ"ו) "אך בגורל", ולא נתחלקה אלא באורים
ותומים, שנאמר: "על פי הגורל", הא כיצד? אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע
וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוון
ברוח הקדש ואומר: זבולון עולה – תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון,
טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו; וחוזר ומכוון ברוח הקדש ואומר: נפתלי עולה
ותחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועלה
בידו תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא; העולם
הזה, אדם יש לו שדה לבן – אין לו שדה פרדס, שדה פרדס – אין לו שדה לבן. לעולם הבא,
אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר: (יחזקאל מ"ח) "שער ראובן
אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד", הקדוש ברוך הוא מחלק להן בעצמו, שנאמר: (יחזקאל
מ"ח) "ואלה מחלקותם נאם ה'"[ד].

 הגמרא מונה שלושה ההבדלים
בין חלוקת הארץ בזמן משה רבנו לחלוקת הארץ לעתיד לבוא, ביחס לעם, לארץ ולהתגלות ה'.
ביחס לעם, לעתיד לבוא תחלק הארץ לשלושה עשר שבטים ולא לשנים עשר שבטים. החלוקה
הכפולה של שבט יוסף תתבטל ויתווספו שבט לוי ושבטו של המשיח שיקבלו נחלה[ה]. ביחס לארץ, לעתיד
לבוא נחלת כל שבט ושבט תכיל את כל סוגי האזורים הגיאוגרפיים של הארץ. ביחס לדבר
ה', לעתיד לבוא לא גורל ואורים ותומים יכריעו בחלוקתה אלא הקב"ה בעצמו יחלק
את הארץ.

נעמיק להתבונן בשלושת
ההבדלים הללו ביחס לעם ישראל, ארץ ישראל ואלוקי ישראל בנשמות, עולמות ואלוקות.

נְשָמוֹת

ביחס לעם ישראל, לעתיד
לבוא תחלק הארץ לשלושה עשר שבטים ולא לשנים עשר שבטים. שבט לוי יהיה כלול בין
השבטים מקבלי הנחלה, תתבטל החלוקה הכפולה של שבטי בני יוסף והשבט השלושה עשר יהיה שבטו
של משיח בן דוד.

בימי יהושע ישנה
חלוקה וכניסה לארץ, והשבטים יושבים בסדר אלוקי בתוך ארץ ישראל, אך בכל זאת אין חלוקה
זו שלימה ואין היא מבטאת את מצבו המתוקן והשלם של העם. עם ישראל יגיע לשלמותו
העליונה לעתיד לבוא כאשר יימנה שלושה עשר שבטים. מניין שנים עשר השבטים ללא שבט
לוי אינו מציאות שלמה. היפרדותו של שבט לוי מן הכלל מקורה בחטא העגל; התפרטות שבט
יוסף לשני שבטים, מנשה ואפרים, מקורה בירידה למצרים ובריחוק מבית יעקב, כפי שאף מתפרש
בשמותיהם. חטא העגל המייחד את שבט לוי מכלל ישראל והשייכות למצרים הגורמת לכפילות
בשבטיו של יוסף, אינם מבטאים מציאות שלמה והיא עתידה שתתבטל לעתיד לבוא. בחלוקת
הארץ בימי יהושע נשאר שבט לוי בייחודו מן הכלל. הוא אינו מקבל נחלה ועריו פזורות
בכל הארץ. מעלת שבט לוי שהוא מפוזר
בכל ישראל – "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"[ו],
כיוון שהיו מורי הוראה בישראל- "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[ז].
למרות זאת, עצם החלוקה בין שבט של תלמידי חכמים שה' הוא נחלתם, לבין שאר השבטים, שכביכול
משתמע שהם פטורים במידה מסוימת מן התורה, אינה מתאימה למציאות השלמה שלעתיד לבוא.
לעתיד לבוא ישוב שבט לוי להיות נמנה עם שאר השבטים לא מפני שהוא יפסיק
להיות שבט אלוקי, אלא מפני שכל השבטים כולם יעלו להיות שבטים אלוקיים, המשרתים בבית
ה'. לעתיד לבוא תחזור העבודה בבכורות, ולכל משפחה מישראל יהיה חלק ממשי בעבודת
הקודש. לכל ישראל יהיה חלק בעבודה ובתורת ה' בשווה[ח].

בסוף ספר
יחזקאל מתוארת הנחלה שלעתיד לבוא. לפי התיאור שם, לירושלים יהיו שנים עשר שערים בשמות
שנים עשר השבטים, בדומה לעמידה מסביב למשכן[ט].
תיאור זה מבטא את העובדה שלכולם יהיה קשר ישיר למקדש. המרחק בין כל שבט למקום המקדש
יהיה שווה ולא יהיה צורך בשבט שיתווך את המפגש עם ה'. באותו אופן לעתיד לבוא עתיד הקב"ה
לעשות "מחול לצדיקים"[י], וכפי
שבמחול כל אחד נמצא במרחק שווה מנקודת המרכז של המעגל, כך לעתיד לבוא כל אחד ואחד בשווה
יצביע באצבעו ויאמר "הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו"[יא].

השבט
השלוש עשרה יהיה שבטו של המשיח. בדמותו של המלך המשיח יהיו מרוכזים ושותפים כל
ישראל באחדות אחת, כפי שמשה רבנו שקול כנגד שישים ריבוא מישראל,[יב]
ולכל אחד מישראל יהיה חלק במשיח. נחלתו של שבט המשיח תהיה בירושלים, וכפי שירושלים
אינה נחלקת לשבטים, גם אישיותו של המשיח לא תחולק לשבטים, ובה תתבטא שלמותו ואחדותו
של עם ישראל. אישיותו תהיה כנקודה אחת המאחדת את כל ישראל ושקולה כנגד כל ישראל
ותהיה לה מעלה עליונה: "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם"[יג].

עוֹלָמוֹת

ביחס לארץ ישראל, לעתיד
לבוא תחולק ארץ ישראל באופן פלאי ומיוחד. הגמרא דורשת את שנאמר ביחזקאל "שער ראובן
אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד"[יד], שהארץ
תחולק בשווה. לכולם יהיה שער שווה במעלת נחלתם, ולא יהיה הבדל בין רב למעט כחלוקת
יהושע. לפי דברי הגמרא, בנחלת כל שבט ושבט ובכל נקודה בארץ יתקיימו בעת ובעונה אחת
כל הצורות החקלאיות והגיאוגרפיות השונות– פרדס, שדה הלבן, עמק, שפלה והר. לעתיד
לבוא תתגלה מעלתה הפלאית של הארץ, שלכל אחד ואחד בחצרו יהיו יחד את כל צורות
הגידול וסוגי הקרקעות, כפי שבמן היו טועמים כל טעם
שבעולם.

יש
להתבונן במעלה זו, מה עניינה? עולם החומר הוא מוגבל
ואינו יכול להכיל מעבר לגבולותיו. אם לאחד יש ארץ מסוימת הוא אינו יכול להכיל את
הארץ של זולתו. גם בני אדם מוגבלים בהיותם יצירי חומר ולכל אחד יש יתרונות וחסרונות, כישרונות ומגבלות. השוני בין בני האדם יוצר
את הצורך וההזדקקות של אחד להשלים עצמו בזולתו, אך יש בו בכדי להצמיח חיכוכים, מתח
והיררכיה בין אחד לשני. החומר והארציות חוצצים
ומעכבים, יוצרים מחלוקות וחוסר שלמות. לעומת החומר, עולם
הרוח אינו מוגבל למגבלות החומר והארציות. בעולם האמונות והדעות, אף על פי שלכל אחד
ישנה דעה מסוימת, קיימת בכל אחד היכולת להכיל רעיונות ודעות שונות ומגוונות.

לעתיד
לבוא עתיד עולם החומר והארציות להיתקן. חלוקת הארץ הפלאית
שתתרחש לעתיד לבוא יהיה בה גילוי עליון עד שגם בממד הארצי, תוכל הארץ להכיל את הארץ של הזולת ואת כל
סוגי הקרקעות, ללא כל מתח וניגוד. כמו
ברוח, בכל חלק חומרי תהיה יכולת הכלה אינסופית. גבוליותה של הארץ תכלול את הבלתי
גבולי ואף יותר מכך- הבלתי גבולי יתגלה דווקא בגבוליות שבארץ עצמה. כל שטח בארץ
ישראל יכלול את כל הצורות הגיאוגרפיות של הארץ; באותו אופן כל שבט בגוונו ובצביונו
הייחודי יכלול גם את גווניו הייחודיים של שאר השבטים. כל מה שהאחד יפגוש אצל הזולת
– הוא יפגוש גוון אשר כבר קיים בקרבו ולא משהו שמנוגד לו, ומתוך כך תהיה הפריה
עצומה ולא ניכור. באופן זה תתגלה בכל פרט ופרט ובכל נחלה ונחלה של כל אחד ואחד מישראל
שלמותה העליונה של הארץ.

אֱלֹקוּת

גילוי שם ה' לעתיד
לבוא יתרחש אף הוא בשלמות גדולה מזו שהתגלתה בנחלת הארץ בימי יהושע. בימי יהושע
נחלקה הארץ לנחלות ולשבטים באמצעות גורל והאורים והתומים ,אך לעתיד לבוא, חלוקת
הארץ תהיה בגילוי שלם של דבר ה': הקב"ה
יתגלה לכל עם ה' הנביאים, וכל אחד ואחד יתנבא על שלו.

מהו הגורל?
שלוש פעמים אנחנו מוצאים במקורותינו את עניין הגורל: המן שהפיל גורלות בפורים, קלפי
השעירים ביום הכיפורים וגורל חלוקת הארץ.

המן מזרע
עמלק המאמין באלוהי המקרה – "אשר קרך בדרך", הולך לשאול ולהתייעץ באלוהיו,
ובאמצעות מקריות נפילת הפור פונה לאלוהי המקריות. כאשר הוא רוצה לנצח את ישראל,
הוא נלחם בהם באמצעות התקשרותו אל המקריות באומרו- הכול הוא מקרה ואין יד מכוונת. לפי
תפיסתו של המן, לא קיים יום מסוגל יותר וראוי יותר לנצח בו את ישראל, ולכן הוא מפיל
גורל על מנת שייבחר היום המיועד להשמידם[טו].

הגורל ביום
הכיפורים בין שני השעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל, דומה לכאורה לגורל של המן, שאין
זה משנה כיצד ייפול הגורל ועל מי מבין השעירים. עניין זה מודגש בגורלות שני השעירים
שצריכים להיות דומים אחד לשני בגובה ובמראה. בכך בא לידי ביטוי המשקל המדויק שבין
החלק האלוקי והחלק האנושי הקיים בכל מעשה[טז].
דווקא מתוך הזהות בין שני השעירים מודגש, שבאמת אין שום הבדל ולא ניתן להכריע ביניהם.
אולם, לעומת גורלו של המן, גורל זה נעשה רק על ידי הכהן הגדול נושא דבר ה', אשר מגלה
בגורלות אלו כי המקרה- הוא רק מה'.

גורל
הנחלות אינו דומה לגורלות בפורים וביום הכיפורים. לא כמו גורלו של המן, גורל הנחלות,
כמו הגורל ביום הכיפורים, נעשה לפני ה'. אך בעוד שבגורל השעירים לא היה ניתן לדעת
איזה גורל יעלה לכל שעיר, בגורל הנחלות, כפי שמתארת הגמרא שהבאנו לעיל, תחילה
מכריז הכהן ברוח הקודש מהי נחלתו של השבט ולאחר מכן הוא מקבל לכך אישור באמצעות
העלאת הפתקים המתאימים מן הקלפיות: "והיה מכוון ברוח הקודש
ואומר: זבולון עולה – תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף
בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו".

יש לשאול לשם מה יש צורך בגורל אם הכהן
מכריז מראש ברוח הקודש את חלוקת הנחלות? ועוד יש לשאול, מדוע יש צורך בשתי קלפיות –
של שבטים ושל תחומין, ולא רק קלפי אחד?

כפי שראינו, הגורל מגלה
את האלוקות גם בנקודת העמלק והמקרה, בנקודת הריחוק הגדולה ביותר מה'. בה מתגלה כי
אף היא מאת ה'. בפורים וביום הכיפורים עומק הרע שבמציאות נהפך על פניו. בפורים- פור
המן נהפך לפורנו ועמלק גורם את כיליונו שלו עצמו. ביום הכיפורים- האלוקות מתגלה גם
בשעיר לעזאזל. בחלוקת הארץ מתגלה שהמקרה והגורל נמשכים באופן ישיר מהאלוקות. חלוקת
הארץ נעשית "על פי הגורל", לפי הפה של הגורל, האלוקות שבגורל. לשם כך יש
צורך בשתי התרחשויות בו זמנית- של רוח הקודש ושל הגורל, המגלות שבעצם יש כאן התרחשות
אחת, הנעשית על פי ה'. באותו אופן מסביר הרשב"א שיש צורך בשתי קלפיות הן של
שבטים והן של תחומין, משום שרק כך מתגלה שההתרחשות האלוקית פועלת בכול- הן בארץ והן
בעם.

בגורל הארץ שנעשה
בימי יהושע קיים פער בין האלוקי ובין האנושי, המתבטא בחלוקה הנעשית בשני רבדים:
רובד אלוקי של אורים ותומים ורובד אנושי שטורף בקלפי ומוציא. לעומת זאת, לעתיד
לבוא לא תהיה שום שניוּת, אלא גילוי אלוקי שלם המתגלה בעם שלם ובארץ שלימה. לעתיד
לבוא אין גורל ואין אורים ותומים אלא הכול נעשה על פי ה' ישירות. הארץ שאותה אנו
עתידים לרשת, תהיה אלוקית ללא שום חציצה ושום הפרדה עד כדי שכאשר נקבל אותה, נקבל
אותה על פי ה' ממש באופן מתוקן ושלם. שנים עשר שבטים ומשיח בן דוד עליהם יקבלו כל
אחד בשווה נחלה הכוללת את כל טוב הארץ, כאשר כל אחד ייצור את הקשר עם נחלתו ברוח
הקודש שבו, כגילוי אלוקי פנימי שבתוכו.

בְּרִית הַנִּשּוּאִין

הקשר שבין עם ישראל,
ארץ ישראל ואלוקי ישראל הוא קשר עמוק ונפלא שעתיד שיתגלה בשלמותו בחלוקת הארץ
לנחלות לעתיד לבוא. הגורל על פי ה'
מלמד שישנם שלושה שותפים שהקשר ביניהם בל יינתק– ישראל, הארץ והקב"ה.
הקשר בין עם ישראל לארצו ונחלתו אינו קשר חיצוני שניתן לעשות בו סחר ומכר. זהו קשר פנימי ואלוקי כקשר שבין איש לאישה, כדברי הנביא: "כִּי
יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ"[יז].

כאשר אנו
יורשים את הארץ, צריך שיתגלה הקשר האלוקי בינינו לבין הארץ, קשר עצמי של אחדות,
שאנו והאדמה הופכים להיות דבר אחד ובכל אחד ואחד מתגלה נקודת האלוקות שבו הקושרת אותו
אל הארץ. ברית הנישואין והקשר הנצחי והאלוקי בין עם ישראל לארץ מתגלה ביתר שאת במלחמתנו
על הארץ ועל שלמותה, שהינה כמלחמתו של איש אשר אשתו נלקחה ממנו בידי זרים והוא חש
לפדותה ולהצילה על מנת לתקן ולהשלים את קשר הנישואין שחולל. רק
בחידוש הקשר האלוקי השלם שבין העם והארץ תהיה גאולתנו, במהרה בימינו. אמן.

[א] הפרשה
כולה מהווה הכנה לקראת הכניסה לארץ אך שני עניינים בה מצריכים עיון: שם הפרשה
הנקראת פנחס, שלכאורה שייך לפרשה הקודמת, ועניין הקרבנות בסיום הפרשה, שלכאורה
אינם שייכים לכאן כלל, אלא לענייני הקרבנות שבספר ויקרא. לא כאן המקום להאריך בכך,
אך בקצרה יש להסביר שדמותו של פנחס בקנאותו והמלחמה במדיין שייכים להנהגה של ארץ
ישראל, יחד עם יהושע בן נון וכלב המנחילים את הארץ. הקרבנות מוסברים אף הם כחלק
מההנהגה המיוחדת של ארץ ישראל בעשייה הבאה מלמטה למעלה.

[ב] במדבר כו
נג-נו.

[ג] כמבואר במסכת
בבא בתרא בפרק "יש נוחלין".

[ד] בבא בתרא
קכב ע"א

[ה] ביחזקאל
מח לא-לג מתוארת נחלת הארץ ובה נזכרים שנים עשר שבטים הכוללים את שבט לוי ושבט
יוסף.

[ו] בראשית
מט ז.

[ז] דברים לג
י.

[ח] חלוקת הארץ לעתיד
לבוא הכוללת את שבט לוי מהווה תשובה לקושיותו של הרמב"ן בפרשתנו. הרמב"ן
מקשה מה שייך לענייננו תולדות שבט לוי הנמנים לאחר חלוקת הנחלות בפרשתנו, שהרי כל
הפקודים כתובים פה לצורך הנחלה וכיוון שלשבט לוי אין נחלה, לכאורה לא היה צריך
למנותם כאן. המהרש"א על הגמרא בבבא בתרא שהבאנו לעיל, אומר שניתן לתרץ את
קושיית הרמב"ן על פי הגמרא הכוללת את שבט לוי בשבטי ישראל בחלוקת הנחלה לעתיד
לבוא. פקודת הלויים כאן מהווה הכנה לעתיד לבוא. לעתיד לבוא, חלוקת הנחלות תהיה
עפ"י ה', ובה ייטול חלק אף שבט לוי.

[ט] יחזקאל
מח לא-לה.

[י] תענית לא
ע"א

[יא] ישעיהו
כה ט.

[יב] שיר השירים
רבה א סה.

[יג] הושע ג
ה. באותו אופן נאמר בקדיש נוסח ספרד: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה",
שאין סתירה בין מלכות ה' ומלכות המשיח.

[יד] יחזקאל
מח לא.

[טו] לפי
חז"ל רק לאחר שהטיל המן גורל לחודש אדר הוא גילה שזה "מסתדר" עם
מות משה רבנו, אך לא ידע שזה החודש שבו גם נולד.

[טז] המשקל המדויק בין שני
הצדדים- האלוקי והאנושי – בא לידי ביטוי בציווי "לך לך", המורכב מחלק
אלוקי – "לךְ" וחלק אנושי- "לךָ", בשבילך.

[יז] ישעיהו
סב ה.