עבודה שבלב – פרשת בהעלותך

אלא
מתוך כובד ראש

המשנה במסכת ברכות
מלמדת כיצד יש לגשת לעבודת התפילה ואומרת: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד
ראש"[א]. בנוסף המשנה
מזכירה את מנהגם של חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת כדי שיכוונו את ליבם
לאביהם שבשמים. זוהי סוגיה עצומה מהו ההבדל בין כובד ראש לכוונת הלב. האם ההכנה
לתפילה צריכה להיות רק בשכל או גם בלב, ומה מערכת היחסים ביניהם.

מהו כובד ראש? במבט ראשון
הביטוי "כובד ראש" נראה כביטוי לנטל שדורש מאיתנו רצינות, כבדות ועקימת
מצח, כפי שמפרש רש"י: "בהכנעה". לבני הדור שלנו הלך רוח מעין זה גורם
מועקה, אולם חז"ל מלמדים ש"אין עומדין להתפלל לא
מתוך עצבות ולא מתוך עצלות… אלא מתוך שמחה של מצווה"[ב]. מהו אם כן כובד
הראש שיש בו שמחה של מצווה? בחיי היום יום ראשינו עסוק בענייני העולם הזה, אולם
בתפילה כשעומד האדם מול מלכו של עולם ומול פמליא של מעלה, ראשו צריך להתמלא
במחשבות רוחניות, קדושות ועליונות. כשאנו עומדים להתפלל אנו פוסעים שלושה צעדים
אחורה- עוזבים את ענייני העולם הזה, ופוסעים שלושה צעדים קדימה: אנו עומדים לפני
המלך. התורה והתפילה הן רק התפרטות למה שבא מכוח העמידה הזו. כמו הכניסה של החתן לחדר
ייחוד עם כלתו. עצם המעמד הוא עיקר הקשר. כשאנו עומדים בתפילה ראשינו צריך להיות
מכוון לעצם המעמד, שאנו עומדים לפני המלך! ישנה עמידה בקלות- כשכל מחשבה זרה
מצליחה להסיט אותנו מהכוונה, וישנה עמידה ב"כובד ראש", שאדם כל כך אחוז
בעמידה לפני המלך עד כי כל הרהור אחר לא מזיז במאומה מהדבקות הזו.

כשאנו עומדים בתפילה
אנו נדרשים להכין את ראשנו-שכלינו לתפילה. החכמה היא אור מקיף. באמצעות השכל אנו
מוכשרים לתפוס את אור עולם הבא, ולהשיג השגה מצד הנצח, "חיי עולם".
התפילה, לעומת זאת, כל עניינה הוא חיי שעה. המוח נמצא מעל הגוף וכביכול חיצוני לו
ואילו הלב, הוא אור פנימי, הנמצא בתוך הגוף. המוח עם כל גדולותו לא לוקח את האדם
איתו, ואינו יכול לגרום לאדם לחיות בכל אישיותו. אולם בעת התפילה, חיי שעה, אנו
יכולים להכניס את כל האורות הגדולים לחיים שלנו ולהפוך אותנו להיות כאלה.

בהקדמה ל"מוסר
אביך" מסביר מרן הרב קוק שהתפילה בודקת את האדם האם כל ענייני התורה שהשיג
בשכלו נגעו וחדרו בלבבו עד כי הוא נהפך לאיש אחר: "והנה התפלה היא בדיקה
גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו"[ג]. בשכלנו אנו יודעים
שאנו עומדים תמיד בפני הקב"ה, אבל בתפילה הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי ממשי
בלב וברגש, שאנו עומדים מול ה'.

התפילה היא ביטוי לשכל
ולרצון כפי שהם מולבשים ברגש. לכן, עיקר המצווה של התפילה הוא, כלשונו של
הבעש"ט, "לתקוע מחשבתו בעניינים המעוררים את הלב". כובד הראש הוא
תקיעת המחשבות בשכל, שלא יזוזו מרוח מצויה. זאת לעומת קלות ראש, שבה המחשבות אינן
מחזיקות מעמד זמן רב.

וּבִלְבָבְךָ
לַעֲשֹׂתוֹ

ההבדל בין 'קלות ראש'
ל'כובד ראש' ובין המחשבות הקלות לכבדות הוא, לפי הרש"ב, הבדל תוכני: המחשבות
הקלות הן מחשבות כלליות ואילו המחשבות הכבדות הן מחשבות פרטיות. בלשונו, זהו ההבדל
שבין 'התבוננות כללית' ל'התבוננות פרטית'. ה'התבוננות הכללית' באה לעורר את מה
שנמצא באופן טבעי בלב כל יהודי, ואילו ההתבוננות הפרטית עליונה ממנה, משום שיש
בכוחה להוליד בלב אהבה חדשה.

פרק ט"ז בספר
התניא דן באריכות בעניינים הללו, ודבריו חשובים ומחדדים בעמקות רבה את הסוגיה בדבר
היחס בין השכל ללב. בעל התניא בספרו מבקש לברר את הפסוק "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ
הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"[ד], ולהבין כיצד עבודת
ה' קרובה אלינו. ניחא "בפיך", ניחא "לעשותו", אך השאלה הגדולה
היא כיצד הדברים קרובים אל הלב. זהו כל עניינו ורצונו של ספר התניא- 'לכבוש' את
הלב, 'עיר קטנה'.

השאלה כיצד הדברים יהיו
קרובים אל הלב היא שאלה גדולה וקיומית לכל עובד ה' המשתוקק שליבו יבער אל המלך.
כעובדי ה' פעמים רבות אנו חשים שלמרות שאנו משתדלים, עושים ופועלים, הלב אינו נדלק
ובוער, אלא נשאר בתרדמתו, לב אבן. לפעמים אדם יכול להתבונן ולהתכונן לתפילה אפילו
שעה שלמה, ועדיין ליבו יישאר לב אבן. אנו מרגישים שכל השתדלותנו בלימוד תורה,
תפילה ועבודת המצוות, אינה מעלה או מורידה, ואנו נשארים כבולים לחומר ולנפש
הבהמית, כמו שהיינו מאז ומעולם. איננו מצליחים להגיע למצב שבו המידות יירתמו,
יתגייסו ויבערו לה' יתברך. לכל הפחות אנו מצליחים להבין את הדברים בשכלנו, בהתבוננות
כללית בבחינת 'מקיף', שגם היא מדרגה יקרה מאוד, אך הם אינם מגיעים למדרגת התבוננות
פרטית ואינם פועלים על הלב. המוח לא שליט על הלב באופן שהוא יכול לעוררו לפעול
באופן חיובי לכיוונים הרצויים.

כיצד יש להתמודד עם
קושי זה? ראשית לכל יש לדעת שעצם תחושת הצער והמאבק שאנו חשים בעת לימוד תורה או
תפילה, כשאנו רוצים להיות בדבקות אלוקית אך מרגישים שאנו עושים מלאכה בלבד, היא
תחושה המעידה על לב מלא תשוקה ובעירה לעבודת ה'. מי ששואל את השאלות האלה ומתמודד
עם המאבקים הללו – סימן שהוא עובד ה'. רבותינו לימדונו בכמה מקומות שההתמודדות עם
הרצון והתשוקה להיות בוער באהבת ה', למרות הקשיים והמניעות, היא עבודת ה' יקרה
ונפלאה.

מעבר לכך, עלינו להפנים
עניין נוסף שיכול לסייע לנו בעבודתנו. בספר שמירת הלשון מספר החפץ חיים מעשה,
אודות נערה שרצתה למכור תפוחים בשוק. באו בני בליעל וחטפו לה את התפוחים, והיא
עמדה משתוממת. יעץ לה אחד מעוברי האורח, שעליה גם כן לחטוף תפוחים, כדי שלפחות
יהיה לה משהו, ולא תישאר בידיים ריקות.

על זו הדרך מלמד הרב צבי
מאייר ב"שיחות התחזקות" שיש לשמוח ולהסתפק גם במועט שאדם הצליח להשיג,
מפני שהוא עדיף על כלום. גם תפוח אחד הוא יקר ונפלא, ומי שאין לו אפילו תפוח אחד,
יודע עד כמה אפילו תפוח אחד הוא יקר. כך בתפילה: אם אדם הצליח לכוון מעט בתפילה,
ולו לרגע אחד, או אדם שעשה השתדלות והשקיע מאמץ, ואפילו אם המאמץ לא נשא פרי, בכל
זאת המעט הזה הוא יקר מאוד-מאוד בעיני ה' יתברך. כל טיפת מאמץ שאדם משקיע ופועל
בענייני לימוד תורה ותפילה, למרות ועל אף שהוא אינו רואה פֵּרות בנגלה, היא יקרה
עד מאוד. אפילו עצם העמידה בבית הכנסת בעת התפילה, ואף בלא להתפלל, היא מדרגה
עליונה ונשגבה, ודאי לעומת מי שאינו מגיע כלל לבית הכנסת. עצם השהייה בבית הכנסת
היא מצווה, וההגעה לתפילה מעידה על מדרגה של רצון לעבוד את ה'.

מחשבה
טובה הקב"ה מצרפה למעשה

בעל התניא עוסק במדרגת
הבינוניים, שהיא המדרגה ששייכת יותר מכל לדורנו:

וזה
כלל גדול בעבודת ה' לבינוניים. העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי
ע"י אור ה' שמאיר לנפש האלוקית שבמוח, ולשלוט על הלב, כשמתבונן במוחו בגדולת
אינסוף ברוך הוא, להוליד מבינתו: רוח דעת ויראת ה' במוחו, להיות סור מרע דאורייתא
ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו, ואהבת ה' בליבו בחלל הימני, וחשיקה
וחפיצה לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן, ותלמוד תורה שכנגד כולן.

טבעם הרגשי והליבי
ומידותיהם הטבעיות של הצדיקים הם כבר אלוקיים. אפילו כל המידות הרעות מופיעות אצל
הצדיקים באופן האלוקי והטוב: יש להם תאווה, אך רק לה' ית'; יש להם קנאה, אך רק
קנאת ה' צבאות; יש להם גאווה, אך רק גבהות הלב בדרכי ה'. לעומתם, מדרגת הבינוניים היא מדרגה
פחותה, ולפי בעל התניא, עיקר עניינם הוא למשול ולשלוט על הלב.

ויותר על כן צריך לידע
כלל גדול בעבודה לבינוניים שגם אם אין יד שכלו ובינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות
ליבו שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק
האהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו, דהיינו,
שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא חשיב
ממש, אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו
ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן, להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתיקן, הוא
הגוף, לדבקה בו. רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות. ולית
מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצוותיה, כמשל
המחבק את המלך הנזכר לעיל.
ואי לזאת, יאתה להן
לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדיבור ובמחשבה,
שהיא השגת וידיעת התורה, כנזכר לעיל.

בינוני אינו מצליח
להגיע להתבוננות פרטית כזו שעושה מהפך וגורמת ללב לבעור בדבקות כרשפי אש, אלא יש
בו רק התבוננות כללית, בחינת מקיף, שמשאירה גם בלב וב'תעלומות ליבו' 'מקיף' ואיזו
אחיזה. לדברי בעל התניא, יהודי תמיד יהיה מוכן מעומק ליבו למסור נפשו על קדושת ה'
יתברך, וכך תתגלה בו אהבת ה' עד כדי "ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את
נפשך. אהבה זו לה' יתברך נמצאת מסותרת תמיד בתעלומות הלב של כל יהודי. במוחו של
הבינוני ישנה אהבה מסותרת לקב"ה, וכן בפנימיות הלב.

ההתבוננות הכללית
השכלית היא פשוטה: "שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אינסוף ברוך הוא דכולא קמיה כלא חשיב ממש", ומתוכה מובן
בהבנה פשוטה "שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו". ההבנה
הזו היא השקפת עולם של מערכת היחסים בין האדם לה' יתברך, ויש בה ידיעה כללית ורחבה
בעניין ההתגלות האלוקית בעולם כולו. 'נפש כל חי', תבל ומלואה ובתוכם האדם הפרטי,
כולם נמסים בפניו יתברך. ידיעה זו היא 'השלטת השכל' השייכת לעמידה לתפילה בכובד
ראש. ולא רק שהאדם מבין ותופס שהיה ראוי שליבו יבער בחשיקה, דביקה וחפיצה לה', אלא
שהיה ראוי שהאישיות האנושית תצא ממאסר הגוף ותחזור לשורשה העליון, לחיות באור פני
מלך חיים, ותיבטל כשרגא בטיהרא וכניצוץ הבטל לאור השמש כתנועת להבת אש המרצדת רצוא
ושוב אל מקורה בתנועת ההשתוקקות כלפי מעלה.

אולם, בכל זאת, לדברי
בעל התניא, הנשמה נתונה כאלמנה: "רק שבעל כרחן [נפשו ורוחו ארש בקרבו] חיות
הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות". האדם רוצה שנפשו תצא
אל ה' להיות בוער כרשפי אש, אך הוא לא מצליח בכך, והדברים נשארים רחוקים מליבו. על
כך ממשיך ואומר בעל התניא:

הנה
כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי
אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו
וכן הידיים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו
מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות
וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו… וזה רמזו רז"ל
באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", והוה ליה למימר "מעלה
עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות
לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר
אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין
להעלותם.

בעל התניא מדבר על אדם
שפעל ועשה כל מה שהוא יכול לעשות כדי להתבונן, והקדיש מזמנו להתבוננות השכלית,
והוא אף הוציא אל הפועל את המסקנות המעשיות בדיבור ובמעשה, ובכל זאת ליבו לא מוליד
דבקות. זוהי מדרגת הבינוני, שבניגוד לצדיקים שליבם ברשותם, ליבם של הבינוניים אינו
ברשותם, ולכן הם אינם יכולים להופכו לאש קודש. ומפני שהדברים לא נוגעים בלב התפילות
והתורות אינן עולות למעלה וכל מעשה המצוות לא עולה למעלה ללא דחילו ורחימו שבלב.
מהו, אם כן, הפתרון? אומר בעל התניא:

אך
הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה
מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות
להם בחינת מוחין וחיות
להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן
נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש
בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל, אך צירוף זה מצרף
הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל.

בעל התניא מלמד שהקב"ה
הוא שמצרף המחשבה של ההתבוננות הכללית וכובד הראש, ובלשונו, 'השלטה', אל התפילה כאילו
הייתה התגלות לב, בתשוקה, חפיצה וחשיקה. כל מה שאדם עושה שעולה בידו, ולו מעט, כל
אלה מצטרפים יחד, וכל האברים עולים למעלה על ידי הדחילו ורחימו שבלב.

וְעוֹד
מְעַט וְאֵין רָשָׁע

כמעט כל גדולי ישראל
מקצה לקצה אומרים שלימוד קבוע של אמונה,
מוסר או פנימיות בכל יום, כל אחד ואחד לפי שיעוריה דיליה, הוא השער דרכו ניתן
להיכנס לחיים, לגדר 'בן אדם'. לולא זאת, הנפש הבהמית היא שתמשיך לפעול ולעבוד את
ה' כפי דרגתה, אך לא יהי מי שיעבוד את ה' מעבר לכך. ידוע שניתן ללמוד את עבודת ה'
דווקא מדרכו של היצר הרע, שעובד כל היום, יום יום, בלא לאות, ועומד במשימה שנתן לו
ה' במסירות, באחריות, במקצועיות ובתחכום. כמה מסירות ודבקות בעבודת ה' ניתן ללמוד
ממנו!

האדם הבינוני צריך לדעת
את המדרגה שלו. לכן ישנו כלל גדול לבינוניים שהעיקר הוא לשלוט ולמשול על הטבע. הם
אינם צריכים לפנות אל ה' ית', אלא להתבונן ומתוך כך להידלק. (כל המשפט האחרון לא
ברור). ואפילו אם אדם לא נדלק ולא מצליח בעבודתו, עליו לדעת מהו מקומו וערכו
האמיתי. כיצד הוא תופס את עצמו ואת עבודתו, מה יקר ובעל ערך בעבודה שהוא פועל,
וכיצד ראוי ונכון להחשיב ולייקר אותה. פעמים רבות הנפילות באות מפני שאדם לא נותן
ערך לעבודתו. כך אמר האר"י הקדוש, שהוא זכה להשגות עליונות בזכות שמחה של מצווה,
שיש בה הודאה על יקרותם וחשיבותם של המצוות. לו היינו מחשיבים את המצוות שאנו
עושים, לפחות במעט, כפי שאנו מחשיבים את העבירות שלנו, היינו שמחים בכל מצווה
ומצווה שמחה גדולה ועצומה. "כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ
לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ"[ה]. כמה יקר בעיני ה'
שאנו עוסקים בתורה. כל מילה וכל אות שאנו לומדים בתורה היא מדרגה עליונה ונשגבה
שיש לשמוח עליה מאה ועשרים שנה… אילו הייתה לנו קצת השגה מה מעלתה של תורה, מה
מעלתה של מצווה ומהי קדושה, היינו שמחים עד כדי שלא היה לנו זמן לנפילה.

כובד
ראש וכוונת הלב

מרן הרב קוק הולך בדרך
אחרת בעניין היחס בין כובד ראש לכוונת הלב. הוא מעמיק בלשון המשנה במסכת ברכות ומדקדק,
שיש בה חילוק והבדל בין שלושה עניינים שונים: הבדל בין מידת כל אדם לחסידים
ראשונים, הבדל בין כובד ראש לכוונת הלב, והבדל שבין עמידה בתפילה לבין השהייה
לפניה שעה אחת, כמנהג חסידים הראשונים:

אף על פי שלפי מידת כל אדם די בכובד ראש, דהיינו
שלטון השכל, אף על פי שמידותיו הטבעיות עוד אינן פונות בעצמן אל הטוב, אבל מידתן
של החסידים הראשונים הייתה נעלה מזה, הם לא מצאו די לשלמותם בהרמת מעלת השכל
והשלטתו ולהניח את הלב שהוא שורש המידות הטבעיות בטבעו הבהמי, כי אם היו שוהים שעה
אחת, ליישר גם כן את דרכי טבעם שהוא ליבם לאביהם שבשמים, שתהיה הנטייה הטבעית גם
כן טהורה לפי השלמות העליון שהוא נוכח פני ה'. ותחת אשר
ציור השכל עושה מעשיו בחפזון ואין צריך לו זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוּב
ולהסכים גם כן בסקירה אחת, מפני שהוא כוח חופשי ואינו מוגבל בחומריות, אבל הלב
שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב.
על כן לכובד הראש היא מידת כל אדם לא ניתנה זמן. ולמידת חסידים הראשונים שהיא
לכוון את הלב היה דרוש שיהיה שעה אחת, כי החומר מתפעל בהדרגה זמנית[ו].

הרב קוק מבחין בין מידת
חסידים ראשונים לבין מידת כל אדם. כל אדם נדרש לגשת לתפילה בכובד ראש, משמע, לכוון
את עולם מחשבתו שמחשבותיו לא יהיו נדחות בקלות. במצב של 'כובד ראש' האדם שקוע במחשבות
רוממות, אבל מידותיו הטבעיות אינן פונות מעצמן אל הטוב. לא כל אדם יכול להפוך את
מידותיו שיהיו בתשוקה לשם שמים, אך כל אדם יכול לכוון את מחשבותיו שיהיו מכוונות,
וזה מה שנדרש מאיתנו.

לעומת מידת כל אדם, "מידתן
של החסידים הראשונים הייתה נעלה מזה". אנשי סגולה כחסידים הראשונים היו
יכולים לכוון את ליבם בתפילה. כוונת הלב היא מלאכה מורכבת השייכת לדרגתם של יחידי
סגולה, ונעשית בזמן ארוך, לעומת העמידה לתפילה של כל אדם.

לדברי הרב קוק, השכל
הוא ודאי עליון יותר מהמידות, לכן הוא נוטה ביתר קלות לעלות למעלה, לעסוק בעניינים
אלוקיים ולהיות שרוי בהם. אדם יכול לשוות לנגד עיניו את הרעיונות השכליים העמוקים,
הרעיונות המוסריים, של הטוּב, הצדק, היושר והחופש האלוקי. המידות לעומתו, הן
סמוכות אל החומר ולכן בטבען הן נמשכות אחריו. כל העולם הרגשי מושפע מאוד מעולם
הדמיון המדמה מילתא למילתא, ומצייר את החיים ככבולים לעולם הזה, לכן הרגש נוטה אף
הוא אל כל העניינים החומריים.

שכלם של רוב בני האדם גם
הוא הולך אחר החושים הטבעיים ולא אחרי הניתוח השכלי, ועל פי רוב, גם השכל אינו
מצליח להיפרד מחיי הגוף. אולם בכל זאת, קל יותר לאדם לבחור לחשוב מחשבות עליונות
ולהסיט את השכל ממראה העולם הזה, מאשר להסיט את מידותיו מן השעבוד לחומריות העולם
הזה. השכל הוא חופשי יותר מן המציאות, לכן הוא עליון על הרגש והמידות. עצם השכל,
החכמה וההתבוננות, הוא נפרד לגמרי מהמידות הטבעיות ולכן מתגלה בו יכולת בחירה וכוונה
לשם שמים.

יחד עם זאת, כיוון שהשכל
חופשי יותר מהמציאות, מי שמשתמש בו בלבד הוא אדם קר ולא חי. לא די בשכל ובכוונת
השכל לשם שמיים להטמיע בחייו של האדם את הדבקות האלוקית ולהופכם לטובה. הם אינם
מספיקים לכך. רק כאשר מצליח האדם להפוך לטובה גם את מידותיו הטבעיות ולקשרם למעלה
לאביו שבשמים, אז כל אישיותו וכל החיים המציאותיים שלו מתהפכים. ודאי הוא שבכך
ישנה מעלה עליונה יותר על השכל לבדו, לא מצד מעלתם של המידות על השכל, אלא מצד
המעלה שהחיים כולם מתגייסים לעבודת ה' יתברך.

אמנם השכל אינו נפרד
לחלוטין. יש בו התקשרות אל עולם הרגשות, אל הלב ואל המידות הטבעיות, באמצעות מידת
ה'דעת'. הדעת היא מידה של התקשרות והטמעת ההשכלה השכלית של הנושאים השכליים בתוך
הנפש, עד כדי התקשרות חומרית "והאדם ידע את חוה אשתו". ובכל זאת יש צורך
בהתקשרות עמוקה יותר אל חיי העולם הזה, הנעשית ברגש, בלב ובמידות.

לשכל ישנו פן נצחי
וקבוע שאינו משתנה. השכל בא מהר, נמצא נוכח באדם זמן רב, אך הוא נשאר כמקיף, ברובד
חיצוני לחיים, ואינו יכול להעמיק בהם ולהיספג בהם. לרגש לעומתו, ישנה היכולת
להיכנס פנימה למעמקי החיים:

ותחת אשר ציור השכל עושה מעשיו בחפזון ואין צריך לו
זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוּב ולהסכים גם כן בסקירה אחת מפני שהוא כח חופשי
ואינו מוטבע בחומריות, אבל הלב שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר
כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב.

בין
הרב קוק לחב"ד

לשכל ישנה יכולת
להתבונן על הכל ב"סקירה אחת" כדברי הרב קוק, או במילותיו של קונטרס
התפילה ב'התבוננות כללית'. לפי הדברים שהבאנו לעיל ראינו כי בתורת חב"ד מלמדים
שעל מנת לפעול על הלב יש צורך בהתבוננות פרטית באלוקות, והלב נולד ממילא. מרן הרב
קוק, לעומת זאת, הולך בדרך ישירה ואומר שניתן לעסוק בלב בעצמו, לסדר את כוחותיו וליישר
את אורחותיו, עד כי הוא ילך בדרך הטוב.

גם הרב קוק וגם בתורת
חב"ד מסכימים על הפער שבין הלב לשכל, בין הסקירה הכללית לזו הפרטית, אך אין
ביניהם הסכמה לגבי הדרך- מהי חובתנו בעולמנו. בחב"ד אומרים "תעבוד על
השכל עם האלוקות, תתבונן באלוקות, והלב – הוא ממילא". הרב קוק לעומת זאת,
מלמד לעבוד עם השכל על הלב.

נראה שבחב"ד ישנה כמעט
חובה להיות כמו חסידים הראשונים, אך אם לא, יש בכך "דמיון כוזב" של אדם חושב
שהגיע לאיזו השגה רוחנית אך באמת אין הדבר כך. בחב"ד תובעים מכל אדם שיהיה
כמו חסידים ראשונים עד כמה שידו מגעת, ולכן הדריכו כבר מימי האדמו"ר הזקן
לשהות לפני התפילה וללמוד חסידות. זהו אינו פסק הלכה, אלא הדרכה הנוהגת בקרב חסידי
חב"ד עד עצם היום הזה. מרן הרב קוק לעומת זאת, מחלק כמו פשט המשנה, בין שתי
דרגות: בין מה שנתבע מכל אדם, לבין חסידים הראשונים. הרב קוק בעצמו היה קם בבוקר מלא
בגעגועים וכיסופים לקב"ה, והיה מתפלל בגעגועים עצומים. גם על רבי נחמן מברסלב
מסופר שהיה לומד שו"ע לפני התפילה.

לפי הרב קוק מידת כל
אדם היא כובד ראש, ובמילותיו- "לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב".
לדבריו, אדם צריך להתבונן במצבו- מה קורה לו ומהו מעמד הנפש שלו. עליו ללמוד להסביר
לעצמו מהו ה'סור מרע' שעליו לפעול, ומהו ה'עשה טוב' שעליו לעשות. למשל: אדם עומד
לפני התפילה, ומטרידה אותו מחשבה בענייני העסקים שלו. עליו להתבונן למה נפשו יוצאת
לחשוב על עסקיו, עד כי הוא אינו מצליח לחשוב על דבר אחר. הוא מברר ומבין שהוא מרגיש
שההצלחה בעסקיו נותנת לו חיות וביטחון, ולכן הוא עסוק רק בה. במחשבה נוספת הוא
מבין שבאמת כל החיות והביטחון נתונים מהקב"ה לבדו. זהו בירור שכלי של 'סור
מרע' המביא לריכוך הלב.

הבירור השכלי של 'עשה
טוב' מתמקד בהתבוננות ברצונותיו של האדם לדבקות אלוקית. כשאדם מתבונן בעצמו הוא
רואה כי בעצם התאווה הכי גדולה לה הוא חפץ היא דבקות אלוקית, כדברי בעל התניא: "על כן יאתה לו
יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו"[ז]. אם כי מרן הרב לא כותב
זאת, מצטרפת לכך גם הפעלת הלב בעצמו, לעורר את הלב לדבקות, כדברי הפיוט שנוהגים
לאומרו בבוקר לפני התפילה: "שימו לב על הנשמה, לשם שבו ואחלמה…". תוכן
הפיוט הזה הוא תוכן שכלי של בירור הכוחות והנטיות מצד העשה טוב, אך יש בו כדי לרגש
את הלב, ולגרום ללב "לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב".

עוד יהללוך סלה

הרב קוק ממשיך ומסביר
את מנהג החסידים הראשונים לפני התפילה:

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת וכו'. מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן
לוי דאמר קרא "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה". שהיית
השעה דרושה והיתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה.
והנה ההבדל שבין מי שפעל [על] טבעו ולבבו [את] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל
דרך הטוב אף שכופה לזה את טבעו הוא בכמה הבדלים ועקרם ההתמדה. כי מי שכבר התרומם
טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצרקתו "ורגלי
חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור
שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמו שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח
ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם
אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה",
בלא הפסק, כדחז"לי כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם[ח].

לדברי הרב קוק, כפי מה
שטען הרש"ב בקונטרס התפילה, בלא התבוננות פרטית לאחר התפילה, קרי- בירור הכוחות
ונטיות הלב, הכל מתפוגג, והנפש הבהמית נשארת בתוקפה ובתולדתה. אולם לדברי הרב כל
זה נדרש במעלתם של החסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת, והצליחו לפעול על הטבע.
עליהם נאמר כפי שדורשת הגמ' "אשרי יושבי ביתך", לעומת "עומדים
להתפלל בכובד ראש". החסידים הללו שיושבים, ממתינים ושוהים לפני התפילה, כוחם
אינו מתפוגג מיד עם סיום התפילה, אלא נשאר גם לאחר מכן באופן נצחי ובלא הפסק – "עוד
יהללוך סלה".

נראה שלדעת הרב על מנת
לקשר את הלב לתפילה נכון יהיה ללמוד מוסר לפני התפילה. אין מדובר על מוסר מייסר
שבו אדם מחפש את העבירות שלו, אלא מוסר שהינו סידור כוחות הנפש[ט]. כמו מנכ"ל
שפועל בנחת, ומנתח את המצב. כושר הניתוח שלו עושה רווחים עצומים בקלות, לעומת פועל
שעובד קשה ומרוויח מעט. הפועל הוא מי שמנסה לתקן את עצמו בכוח הזרוע, והרווח שלו
קטן, ואילו המנכ"ל מנתח את המצב- איפה כדאי להשקיע, יתרונות מול חסרונות,
כיצד ניתן למנף את המצוקה כדי להרוויח עוד יותר בלימוד ועוד יותר בעבודת ה', ומתוך
כך הוא גם מרוויח הרבה יותר. גם בעניינינו נראה שהרב מדבר על עבודה כעין עבודתו של
המנכ"ל. הגדולים, הם שעובדים בעבודת מנכ"ל, ואילו הקטנים ממשיכים להיות
פועלים פשוטים. לדעת הרב קוק המוסר הנכון הוא מוסר נעים, 'החסידות הנרצה והנחמד',
שלא סובלים מנו בגלגולי קרח, אלא בלימוד טוב מפי המומחים: ראשית חכמה, מסילת
ישרים, מוסר אביך, קונטרס התפילה, עין אי"ה…

[א]
ברכות ה, א.

[ב] ברכות לא.

[ג] מוסר אביך, הקדמה.

[ד]
דברים ל, יד.

[ה]
ליקוטי מוהר"ן, רפ"ב.

[ו] עין אי"ה, ברכות א', פרק חמישי סי' ב'.

[ז] תניא, פרק טז.

[ח] עין אי"ה ברכות ה, פו.

[ט] ראה מוסר אביך ד, א.