ראובן בכור ישראל – שיחה לפרשת וישלח

בלהה
פילגש אביו

בפרשת וישלח מופיע פסוק מיוחד, שבדור שלנו יש להבנה שלו
השלכות עצומות. נתבונן בדרך הלימוד של הפסוק הזה בדברי רבותינו, ודרכה ננסה לחזור
ליסודות של אופן לימוד התורה בכלל, וסיפורי התורה על אבותינו בפרט.

לאחר מותה של רחל בדרך, מספרת התורה: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ
רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל;
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".

עיקר עיסוקנו יהיה בדברי חז"ל שרובם פירשו באופנים
שונים שראובן לא חטא, אבל ראשית נתייחס לטענה שעולה בדור הזה, ולפעמים הדברים מחלחלים
גם לתוככי הדעות של יראי ה': "לכאורה לפי פשט הכתובים יש כאן מעשה נורא ואיום
של ראובן וקודם כל צריכים להיות כנים, ישרים ואמיתיים עם פשטי הפסוקים, לא להתעלם
מהם או להתפלפל פלפולי סרק כדי לחפות על אבותינו. הכתוב אומר דברים ברורים ופשוטים,
ואנחנו לא יכולים לעקם אותם בשביל להגן על כל מיני תפיסות עולם – וגם אם חז"ל
עושים את זה, עדיין הפשט הוא פשט".

לכאורה טענה יפה ונאורה, בקשת ישרות – אבל באמת לא רק שאין
נמוכה מ"בקשת הישרות" הזו, גם אין עקומה יותר ממנה. זה נכון שיש גם
תנאים ואמוראים שהשאירו את המקרא הזה על פשטו, ואת דבריהם אנחנו כמובן לומדים
בקדושה – אבל שאנחנו על סמך הבנתנו הנמוכה נדון כך את אבותינו, זו גישה מעוותת
וחולנית שאנחנו מתנגדים אליה מכל וכל.

ניגש אם כן ללמוד את דברי רבותינו על הפסוק הזה. פרטי
הדברים ארוכים ואנחנו לא ניכנס לדון בהם, אלא ננסה להסתכל על כללות העניין ועל
התמצית והנשמה של הסוגיה הזו.

הגמרא במסכת שבת[1]
אומרת:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו
אלא טועה".

נשים לב – בכל הש"ס אנחנו רגילים שכל אחד מן היושבים
בבית המדרש אומר את דעתו ואת הבנתו בסוגיה. כאן רבי שמואל בר נחמני לא אומר את
דעתו, אלא שופט את דעותיהם של אחרים ואומר שאם למישהו יש דעה מסוימת – הוא טועה. אם
נדקדק עוד בדבריו, נראה ש"אינו אלא טועה" היא אמירה חריפה הרבה יותר מאשר
"הרי הוא טועה"; כאילו האומר שראובן חטא כל כולו טועה, ולא רק בדבר הזה.
הוא התגלמות הטעות, ואין בו שום דבר מלבד טעותו. זו אמירה בעלת אופי ומשקל יוצאי
דופן בכל דברי רבותינו.

על כל פנים, רבי שמואל בר נחמני מביא ראיה לדבריו מן החצי
השני של הפסוק: "שנאמר: 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', מלמד
שכולן שקולים כאחת". למרות מה שנכתב
בחציו הראשון של הפסוק, מדגיש לנו הכתוב שראובן נשאר באותה מדרגה כמו שאר האחים
שלא עשו את אותו מעשה[2]. זה לא מדרש, זה לימוד עומק פשט
הכתוב. כמובן שצריך להבין איך שני חצאי הפסוק מסתדרים זה עם זה, אבל להסתכל על
הרישא ולהתעלם מהסיפא, זה ודאי חוסר יושר.

בלבל
מצעו של אביו

ממשיך רבי שמואל בר נחמני ומקשה: "אלא
מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פלגש אביו'"? חייבים לפרש  את
מעשהו של ראובן באופן אחר, שהרי ברור שלא יכול להיות שראובן חטא בחטא חמור כל כך
ובכל זאת נשאר שקול לאחיו. "מלמד שבלבל
מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה". לאחר מות רחל, אומר רבי שמואל בר נחמני, העביר ראובן את
מיטת יעקב לאוהל לאה כנגד רצון אביו. ההתערבות של יעקב בנושאים כאלה שבין איש
לאשתו, וקל וחומר שבין יעקב – אביו של ראובן – לבין נשותיו, היא מעשה חמור ביותר.
זו כניסה לקודש הקודשים, למקום שהוא רגיש מאין כדוגמתו, שכל נגיעה זרה בו מטלטלת
את אמות הסיפים – וכדי לחדד את חומרתו של המעשה "מעלה עליו הכתוב כאילו שכב
עימה".

כל אלו דברי האמורא רבי שמואל בר נחמני, והגמרא ממשיכה
ומביאה ברייתא שמחזקת את דבריו ונותנת להם טעם: "תניא רבי שמעון בן אלעזר
אומר, הוצל אותו צדיק מאותו עוון ולא בא מעשה זה לידו". והראיה לכך – "אפשר
עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר 'ארור שוכב עם אשת אביו' ויבוא חטא זה לידו?".
שבט ראובן עתיד בימי יהושע בן נון לעמוד עם עוד חמישה שבטים על הר עיבל, ומולם על
הר גריזים שישה שבטים נוספים – וכולם עתידים לענות "אמן" על קללת
"ארור שוכב עם אשת אביו". לא יעלה על הדעת ששבט ראובן יעמוד במעמד הזה,
אם אביו הראשון חטא באותו חטא. אין עלבון גדול מזה.

"אלא", אומרת הגמרא, "מה אני מקיים 'וישכב
את בלהה פלגש אביו'? עלבון אימו תבע; אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות
אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה". לא לחינם, אומר רבי שמעון בל אלעזר,
מדגיש הפסוק את היותה של בלהה פלגש. כל ימיו ראה ראובן את צערה של אמו על היותה
אהובה פחות מרחל, וכאב בשתיקה את כאבה – אך לא עשה דבר מפני כבוד אביו וכבודה של
רחל. אבל כאשר הוא רואה שאחרי מות רחל יעקב מבכר את שפחתה על פני לאה אחותה, את
פילגשו על פני אשתו – תובע הוא את עלבון אמו.

ומביאה הברייתא עוד דעה: "אחרים אומרים שתי מצעות בלבל,
אחת של שכינה ואחת של אביו; והיינו דכתיב: 'אז חללת יצועי עלה'". שלא כמצעו
של אדם רגיל, על מצעו של יעקב אבינו שרויה השכינה, וחילול יצועיו הוא כביכול חילול
כבוד השכינה, ובכך חטא ראובן חטא כפול – אך מכל מקום לא את החטא המפורש בפסוק.
המפרשים נחלקו היכן נרמז דבר זה בפסוק, וראויים הדברים להרחיב בהם, אך אין כאן
מקומם. על כל פנים, ראינו עד כאן שלוש דעות – אמורא ושני תנאים – שמסבירים שראובן
לא חטא במה שמיוחס לו בפסוק אלא בדבר אחר, אך מפני חומרת מעשיו "מעלה עליו
הכתוב" כאילו חטא במעשה עם בלהה.

פחז
כמים

ממשיכה הגמרא ומביאה מחלוקת בין ארבעה תנאים, שדרשו כולם
את דברי יעקב לראובן בברכותיו "פחז כמים אל תותר". המילה 'פחז' היא כמעט
יחידאית במקרא, וארבעת התנאים דורשים אותה באופן ייחודי ומפליא, לא כבעלת פירוש
לעצמה, אלא כמייצגת ראשי תיבות שונים.

"כתנאי: 'פחז כמים אל תותר', רבי אליעזר אומר: פזת,
חבת, זלת". 'פזת' – התנהגת בפזיזות, 'חבת' – עשית מעשה אסור, 'זלת' – זלזלת
במה שנאסר עליך, או שהפכת זול ומזולזל. "רבי יהושע אומר: פסעת על דת, חטאת,
זנית". 'פסעת על דת' – עברת על דבר שנצטווית. 'חטאת, זנית" – כפשוטו. אם
כן, שני תנאים אומרים שראובן כן חטא! "רבן גמליאל אומר: פיללתה, חלתה, זרחה
תפלתך". 'פיללתה' – לשון תפילה, 'חלתה' – לשון תפילה או יראת שמים, 'זרחה
תפילתך' – התקבלה תפילתך שלא תחטא, ולא חטאת.

ואחרי שרבן גמליאל דורש את דרשתו, באופן מפתיע הוא מפנה
אותנו לדרשת חכם אחר: "אמר רבן גמליאל, עדיין צריכים אנו למודעי". אחרי
הפירוש שלי ופירושי רבי אליעזר ורבי יהושע – אם רוצים להבין באמת את העניין, צריך
ללמוד את דברי רבי אלעזר המודעי: "רבי אלעזר המודעי אומר, הפוך את התיבה
ודורשה: זעזעת, הרתעת, פרחה חטא ממך". 'זעזעת, הרתעת' – הזדעזעת ונרתעת מן
החטא, ואכן 'פרחה חטא ממך' ולא חטאת. ואמנם המילה 'הרתעת' מתחילה באות ה' ולא באות
ח', אבל בעברית לעתים אותיות אלו, ששתיהן גרוניות, מתחלפות ביניהן.

על כל פנים, אם שלושת התנאים הראשונים הסתפקו בדרשה לפי
ראשי תיבות, רבי אלעזר המודעי גם דורש בראשי תיבות, גם הופך את סדר האותיות בראשי
התיבות, וגם מחליף אותיות ה' ו-ח' – ודווקא על הדרשה המורכבת והלא שגרתית הזו אומר
רבן גמליאל שזהו הפירוש היותר עמוק, היותר נשגב, היותר מדויק ואמיתי בפרשה הזו.
הדברים כמובן דורשים הסבר, אך עוד נותר לנו לסיים את דברי הגמרא בדרשתו של רבא:
"רבא אמר, ואמרי לה רבי ירמיה בר אבא, זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי
גדול, פירשת מלחטוא". יוצא אם כן שלפי רבן גמליאל, רבי אלעזר המודעי ורבא, ראובן
אמנם לא חטא – שלא כדעת רבי אליעזר ורבי יהושע – אבל לא מפני שלא הייתה לו נטייה
לחטוא, אלא מפני שהוא התאמץ והתגבר עליה באופנים שונים.

אינו
אלא טועה?

שתי שאלות מתבקשות על דברי הגמרא הזו. ראשית, איך יכול רבי
שמואל בר נחמני לומר ש"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", כאשר שני
תנאים ענקי עולם, רבי אליעזר ורבי יהושע, שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים,
אומרים שראובן חטא. הוא יכול לומר שהוא סובר כרבן גמליאל, או כרבי אלעזר המודעי – אבל
להגיד 'כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה' כנגד דבריהם המפורשים של רבי יהושע ורבי
אליעזר – זו קושיה עצומה.

שנית – מה פשר הדרשות המופלגות של כל ארבעת התנאים, הרי אם
הופכים מילה לראשי תיבות, זה כל כך פתוח וכל כך חסר קשר לפשט, עד שאפשר לדרוש עליה
כל דבר כמעט. אבל פריצת דרכי הדרשה המוכרות לא עוצרת כאן; אם התנא מרגיש שלא מספיק
להפוך את המילה לראשי תיבות, הוא הופך גם את סדר האותיות, מחליף ח' ב-ה'; ואם גם
זה לא מספיק, אז במקום שכל אות בראשי התיבות תייצג מילה אחת, מלבישים עליה עלילה
שלמה: "זרחה תפילתך", "פרחה חטא ממך" – והגדיל לעשות רבא, שעל
אות אחת הלביש ארבע מילים: "זכרת עונשו של דבר".

זה פלא עצום, כמעט אפשר לומר שדברי ארבעת התנאים ורבא
אחריהם חורגים ממדרגת "דרש", ואפילו מדרגת "רמז" או
"סוד" לא לגמרי מתאימות להם. זה חופש גמור לומר מה שהם רוצים על סמך קשר
דק מן הדק לפסוק. זה דבר שחייבים להבין אותו, ואני חייב לומר שלא מצאתי מי שמדבר
על זה. עוד נגיע לדרשות הללו – אבל אני רוצה להתחיל מהפשט.

פחז
כמים

חז"ל אומרים שבגלל המעשה שמתואר בפסוק הזה, ראובן
הפסיד את הבכורה, את המלוכה, ואת הכהונה. לולא המעשה הזה, הכהנים היו משבט ראובן
ולא משבט לוי, המלכים היו מראובן ולא מיהודה, וגם הבכורה הייתה נשארת אצלו והוא –
ולא יוסף – היה מקבל שני שבטים. הדברים מפורשים בדברי הימים [א ה א-ב]:

"ובני
ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל
ולא להתיחש לבכרה, כי
יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכרה ליוסף ."

אם לא מספיק כל זה, לפני שיעקב אבינו נאסף אל עמיו, כל
הבנים סביב מיטתו, ראובן הבכור מצפה לברכת אביו – ובמקומה שוטף אותו זרם של מילות
תוכחה עזות.

אחרי כל זה, השאלה הכי קשה היא איך זה שראובן לא עושה
תשובה? חטאת, נענשת, קיבלת תוכחה – תעשה תשובה! אבל לא, בכל המקרא לא כתוב שראובן
עשה תשובה על אותו מעשה. זה דבר שממש אי אפשר להבין.

נצעד עוד צעד קדימה. הכהן הגדול, שעל ידו נעשית כפרתם של
כל ישראל, לבוש שמונה בגדים – "בגדי זהב". עם הבגדים הללו הוא עובד בכל
יום, וגם ביום הכיפורים – אף על פי שהכניסה לקודש הקודשים נעשית בבגדי לבן – חלק
נכבד מן העבודה נעשה בבגדי זהב. הבגד אולי החשוב ביותר בבגדי הזהב הוא החושן, שיש
בו את האורים והתומים. על שתים עשרה אבני החושן מפותחים פיתוחי חותם שמות שנים עשר
שבטי ישראל: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן
הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

מכל השבטים, מיהו הראש והראשון "לזכרון לפני ה'
תמיד"? שוב –ראובן. התורה שופטת את ראובן על מעשהו, בזה אין ספק. גם יעקב
שופט אותו, והוא גם מפסיד בכורה, כהונה ומלכות – הכול נכון. אבל התורה היא גם זו
שמשאירה אותו ראש וראשון לשבטים על אבני החושן, וכל זה בלי שמוזכר ולו פעם אחת
שהוא עשה תשובה על מעשיו. יש בזה דיסוננס עצום שחייב הסבר.

נמשיך לסיפור דומה, שאולי קשה להבנה אפילו יותר. אהרן הכהן
נמצא עם עם ישראל מתחת להר סיני כאשר משה בושש לבוא ועם ישראל מאבד את סבלנותו.
אהרן עושה מה שעושה, ויוצא החטא הנורא של העגל, שחז"ל מדמים לכלה שמזנה תחת
חופתה. אהרן נענש במות שני בניו נדב ואביהוא, שהיו גדולים ממשה ואהרן, דחה את
הגאולה, עורר קצף נוראי על עם ישראל שהומתק רק במסירות נפשו של משה – היינו מצפים
שאהרון יעשה תשובה; לפחות 'חטאתי, עוויתי, פשעתי' – אין דבר אלמנטרי מזה! אבל בכל
התורה כולה אין מקום שבו נאמר שאהרן חוזר בתשובה. תשובה, שקדמה לעולם, שהיא עיקר
העיקרים, איך זה יכול להיות? ואחרי כל זה, אהרן הוא זה שממונה על כפרתם של ישראל –
והקושיה פשוט זועקת את עצמה.

אינו
אלא טועה

כמה שהשאלה פשוטה, התירוץ פשוט עוד יותר, חד וחלק מאין
כמותו. מי הוא זה שאינו עושה תשובה? – מי שלא חטא. מאיפה חז"ל יודעים ש'כל
האומר ראובן חטא אינו אלא טועה'? בדיוק מהעובדה הפשוטה הזו – ראובן לא עשה תשובה, ומיד
אומר הפסוק "ויהיו בני יעקב שנים עשר", שכולם שקולים כאחד. אם כן מדוע
יעקב כועס עליו, מדוע הוא הפסיד את כל המעלות שהיו לו – זה חשבון נפרד, עוד נגיע
אליו. זה לא אומר שהוא חטא.

נמשול משל. יחידה מובחרת צריכה לחלץ חייל חטוף שנמצא ביד
האויב; היא מכינה מודלים, מתאמנת ימים ארוכים, מפיקה לקחים, מתקנת את עצמה –
ובמבצע החילוץ החטוף נהרג מ"אש כוחותינו". האם במקרה כזה מי שפגע בו צריך
לעשות תשובה? האם מפקד המבצע צריך לעשות תשובה? התשובה הפשוטה היא שלא.

גם אם בתחקיר שלאחר המבצע יתברר שהיחידה המחלצת לא הייתה
צריכה להיכנס מהדלת אלא מהחלון, ודווקא מחלון מסוים, ואם היו נכנסים דרכו הסיכויים
להצליח היו הרבה הרבה יותר גבוהים; וגם אם דורות של לוחמים יתחנכו על המבצע הזה
וילמדו איך הכוח המחלץ טעה בכך שנכנס מהדלת ולא מאותו חלון מסוים – עדיין כל האומר
שמפקד המבצע חטא אינו אלא טועה. מי שעשה את המיטב שהוא יודע ומסוגל בתנאים הקיימים
וכשל – התוצאה יכולה להיות עגומה, אבל הוא לא צריך לחזור בתשובה.

גם אותו לוחם, או מפקד החילוץ, שעשה את הכי טוב שהוא יודע –
כאדם מאמין הוא צריך להרים ידיים לשמיים ולקבל באהבה את החשבון האלוקי שבחר בו
לתפקיד הכואב הזה – להיות הסמל של הטעות, הסמל של מה שאסור לעשות. זה כואב, זה
מחיר עצום; בכל פעם שמזכירים את אותה שגיאה מבצעית הוא מרגיש כמו חרב מסתובבת
בליבו – ובכל זאת, כשהוא יודע שהוא עשה את המיטב שהיה ביכולתו – אסור לו לקחת על
עצמו את האשמה. זה לא חשבון אנושי, זה חשבון אלוקי שעליו לקבל כמו שהוא. יתר על כן
אולי גם עליו להסיק שרצון ה' ממנו לפנות את מקומו, ומאידך שכרו מרובה על שעשה את
פעולתו במסירות נפש. כך גם יעקב נוטל את סמכויותיו של ראובן באופן חלקי, ועדיין,
לא רק שהוא אחד מן השבטים אלא שהוא מופיע הראשון על לב אהרון.

וכפר
בעדך ובעד העם

משה יורד בי"ז בתמוז מהר סיני, ורואה את העם מחוללים
סביב לעגל הזהב. כולו שבור, הוא פונה לקבל הסבר מאהרן. אומר לו אהרן, אני, את כל
מה שעשיתי עשיתי לשם שמים. אתה לא יודע מה היה פה כשהיית למעלה. כל העם היו
מבוהלים עד טירוף מכך שלא שבת בזמן, ודרשו שאעשה להם אלוהים במקומך. את חור שהיה
איתי הם כבר הרגו – והייתי חייב לראות איך למזער נזקים. אני מבין שעשיתי טעות
וכנראה שלא הייתי צריך ליצור את העגל – אבל במצב שבו הייתי, זה היה הדבר היחיד
שיכולתי לעשות כדי שלא נגיע למצב גרוע עוד יותר. כוונתי הייתה אך ורק לטובה, מסרתי
את נפשי כדי לעשות את רצון ה' – והנה התברר שטעיתי ויצאה תקלה תחת ידי. אם היה לי
את הרמז הכי קטן שרצון הקב"ה הוא אחר, מייד הייתי עושה כרצונו; וגם עכשיו,
אחרי שהתגלה הקלקול שיצא ממעשיי, אני אעשה כל מאמץ לתקן את המעוות; אבל לחזור
בתשובה – אין לי על מה. אני לא שקרן. אני לא יכול לומר שעשיתי משהו לא בסדר.

וביום השמיני למילואים, אחרי מות נדב ואביהוא, כשמשה מזמין
את אהרון לעבוד במשכן, אהרן מתבייש וירא לגשת אל המזבח[3], והמדרש[4] אומר שהמזבח נראה לו בדמות שור.
אהרון מרגיש שאם תקלה כמו חטא העגל באה על ידו, לא יכול להיות שבו יבחר ה' לכפר על
עם ישראל. אבל משה מצווה עליו: "קרב אל המזבח"! הקב"ה רוצה דווקא
בך.

משה, שלא היה בחטא העגל, עבד במשכן כל שבעת ימי חנוכתו,
ולא ירדה אש מן השמים. השראת השכינה תהיה דווקא על ידי אהרן, שעל ידו גלגל
הקב"ה את חטא העגל, ודווקא אחרי מות שני בניו. כביכול אומר הקב"ה, ברור
לכול שמעשה העגל הוא חטא איום ונורא, ואני רוצה שדווקא מי שעשה את אותו מעשה לא רצוי
– לא בבחירתו, ולכן הוא גם לא צריך לשוב בתשובה – הוא זה שיעבוד לפניי במקדש. מי
שמרגיש את גודל הפגם של החטא בד בבד עם זה שהוא טהור ממנו לחלוטין, הוא יכול להביא
כפרה על ישראל.

אם כן היה לכאורה מקום לומר "כל האומר אהרן חטא אינו
אלא טועה", אבל עצם האמירה "אהרן חטא" היא כל כך מופרכת שאיש אינו
מעלה אותה ואין צורך אפילו לצאת כנגדה. לעומת זאת, את ראובן צריך להסביר. אמנם
התורה כבר אמרה "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ושוב אמרה את דברה בכך
שראובן מקומו כבוד על האבן הראשונה בחושן – אבל איך אפשר לפרש את מעשיו של ראובן,
ואת הביקורת הקשה כל כך שהוא מקבל מאביו?

צריך לומר שראובן חשב שהוא עשה את הדבר הכי נכון בעולם. זו
הסיבה שהוא מעולם חזר בו, לא ביקש מחילה לא מאביו ולא מהקב"ה, ולא עשה תשובה.
ליעקב יש דרך משלו, וראובן עומד מולו ואומר לו 'אני שומע את דעתך, ואני חושב אחרת.
אני חושב שכך הייתי צריך לעשות. חובתי הייתה לתבוע את עלבונה של אמי, ואני מוכן
לשלם את המחיר של הכעס שלך עליי, של איבוד הכהונה והבכורה והמלכות. זה היה
תפקידי'.

זה לא נעים, בטח בין גדולי עולם, גם אם אבא שלך גדול הדור,
במצבי קצה, מותר לך, אם אתה בר הכי,  לחלוק
עליו אם אתה חושב שההלכה אחרת.

האם ראובן רצה להיות חוטא בעיני אביו ולקבל מפיו תוכחה
במקום ברכה? אפשר להניח שלא; האם הוא רצה שייכתב עליו בתורה כאילו חטא בחטא חמור?
בוודאי שלא. אבל האם בגלל זה ראובן לא יעשה את הדבר שהוא חושב לרצון ה' האמיתי?
לא. ראובן נאמן למעשה שהוא חושב לנכון והכרחי, לתפקיד שהקב"ה גלגל על ידו –
והוא מוכן לקחת את האחריות ולשלם את המחירים.

כי
דמים רבים שפכת

דבר דומה אנחנו מוצאים אצל דוד המלך. דוד משתוקק לבנות בית
לשם ה'[5], אחרי שנים שבהם היה ארון ה'
"מתהלך באהל ובמשכן"[6]. אבל הקב"ה מתגלה ואוסר
עליו לעשות זאת: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים
שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי"[7]. פשוט וברור שדוד היה חייב להילחם
בשביל עם ישראל ובשביל ביסוס מלכותו, וה' אף עזר לו במלחמותיו – אבל בכל זאת בגלל
אותן מלחמות הוא כביכול נענש שלא יוכל לבנות את בית המקדש, משאת חייו.

במאמר מוסגר, חז"ל נותנים הסבר נפלא לטעם המובא בפסוק
"כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". אומרים חז"ל,
שאם דוד היה בונה את המקדש הוא היה בקדושה כל כך עליונה שגם אם ישראל היו חוטאים אי
אפשר היה להחריב אותו – ואז במקום להחריב את המקדש ולכלות חמתו על עצים ואבנים, היה
הקב"ה מוכרח להעניש את עם ישראל. כך או כך, הייתה זו משאת חייו של דוד, והיא
נמנעה ממנו, בין אם מפני גודל מעלתו ובין אם מפאת פגם במדרגתו. אדם חושב שתפקידו
הוא לעשות דבר מסוים, והנה מסתבר שהקב"ה ייעד לו תפקיד אחר לגמרי, שהוא לא
רצה בו ולא חלם עליו מעולם – והוא ממלא את תפקידו למרות המחיר שמתלווה אליו.

כל
האומר ראובן חטא

נחזור לגמרא ולשאלות שהעלינו עליה. ראשית שאלנו, כיצד אומר
רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן ש'כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה', בעוד רבי
אליעזר ורבי יהושע אומרים שאכן ראובן חטא. אלא שאמירתו של רבי שמואל בר נחמני נסובה
גם על דברי רבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו כמה דורות לפניו. אומר רבי שמואל בר נחמני
בשם רבי יונתן, אם אתה חושב שאתה מבין פשט – לא רק בתורה, אלא גם בדברי רבי אליעזר
ורבי יהושע, שנראה מהם שראובן חטא – סימן שאתה לא מבין כלום.

רבי שמואל בר נחמני לא חולק חלילה על רבי אליעזר ורבי
יהושע אלא מסביר אותם. מי שהבין, אומר רבי שמואל בר נחמני, שלדברי רבי אליעזר ורבי
יהושע ראובן חטא – לא הבין לא את דבריהם, ולא זו בלבד, אלא שכל התפיסה שלו טעות –
'אינו אלא טועה'. ולמה 'אינו אלא טועה' – מפני שהוא מתעלם מפסוקים מפורשים. איך
אפשר שלא לראות שפסוק אחד אחרי מעשהו של ראובן כתוב "ויהיו בני יעקב שנים
עשר"? איך אפשר להתעלם מכך ששמו של ראובן נמצא על האבן הראשונה שבחושן,
"לזכרון לפני ה' תמיד"? מי שלוקח חצי פסוק וחושב שהוא מבין, סימן שגם
שאר ההבנות שלו הן באותה רמה ואי אפשר להתחשב בדעתו. כאן יש מקום להוסיף התבוננות
בפסוקים. מיד אחרי הפסוק של מעשה בלהה נמנים שבטי ישראל והפסוק מיד אומר "בני
לאה בכור יעקב ראובן". שמא תאמר שעדיין לא הענישו יעקב בברכתו לפני מותו,
מוסיף הכתוב פעם אחר פעם לכנותו בשם בכור. מיד לאחר ברכת יעקב בפתיחת ספר שמות
נמנים הבאים מצרימה עם יעקב והראשון – ראובן; בפרשת וארא במניין השבטים –
"בני ראובן בכור ישראל", כלומר לא רק שהוא מופיע ראשונה אלא הכתוב אף
מציין בפירוש שהוא הבכור; בשם בכור הוא מופיע גם במניין של תחילת פרשת במדבר, וכן
בפרשת פינחס. כלומר שלמרות 'ברכתו' של יעקב התורה לא זזה מלקרוא לראובן בכור.
באופן מפליא ביותר הדבר חוזר על עצמו גם בדברי הימים שם מפרש הכתוב שניטלה ממנו
הבכורה וניתנה ליוסף, ומיד אומר הכתוב "בני ראובן בכור ישראל", כמפרש
ומדייק שאין הכוונה שניטלה עצם הבכורה אלא רק הענפים של ההשלכות המעשיות ושל
תפקידי ההנהגה.

ההתעקשות לראות בפשט את חזות כל הסיפור חמורה אפילו יותר
ממי שיתעקש ויאמר שלה' יש גוף ודמות הגוף, כמו שכתוב "יד ה'",
"חרון אף ה'" ועוד ועוד, ושכל שוללי ההגשמה הם פלפלנים שמוציאים את
הכתוב מפשוטו; משום שבאמת בעניין הזה התורה נתנה כביכול מקום לטעות, שהרי בשום
מקום בה לא נאמר שלה' אין גוף[8] – ואילו במעשה ראובן התורה מייד
נותנת לנו להבין שהוא אינו כפשוטו. ואומר רבי שמואל בר נחמני, כמו שאם יבוא אדם
ויאמר לנו שלה' יש גוף נאמר באופן טבעי שהוא לא חלק משלומי אמוני ישראל, ושהוא
כופר בכל התורה כולה, ונוציא אותו ואת דעותיו מבית המדרש – באופן דומה יש להוציא
מבית המדרש את האומר "ראובן חטא", ולא לתת משקל לדעותיו.

לית
מחשבה תפיסא בך כלל

יישבנו אם כן את הקושי שבדברי רבי שמואל בר נחמני, אבל
לעומת הקושי בדרשות הייחודיות והמוזרות של ארבעת התנאים, זה היה הקושי הכי קטן.
איך אפשר להבין את הדרשות הללו, את ראשי התיבות, וחילופי האותיות, והיפוכי האותיות
– דרשות שאין להן אח ורע.

כדי להשיב לשאלה זו, נקדים הסבר נוסף בעניין ההגשמה
שהזכרנו לעיל. לכאורה השאלה הכי קשה היא מדוע התורה נוקטת בדימויי גוף ביחס לה', והשאלה
השנייה היא, אם כבר היא נוקטת בדימויים כאלה כדי לשבר את האוזן וכדומה – מדוע היא
לא מבארת, ולו פעם אחת, שלקב"ה אין גוף, ולא דמות הגוף, "ולא יארעו לו
מאורעות הגופות"[9], ושכל אותם דימויים הם משלים
בלבד? והרי זהו אחד מיסודות האמונה, שהיעדרו עלול להביא להבנות עקומות על גבול
האלילות, והיינו מצפים שהתורה תחזור עליו שוב ושוב!

אם נעמיק בשאלה, נראה שהיא נוגעת עד לתשתית של צורת נתינת
התורה. ברור לנו שכל תיאורי הגוף ופעולות הגוף המיוחסות בתורה לקב"ה, הן
רמזים וסודות, כמו שהאריך הרמב"ם לבאר בדרכו בחלק א' של מורה נבוכים, וביארו
אחרים בדרכים אחרות. אבל דבר זה בעצמו מעורר שאלה – מדוע התורה ניתנה בפרד"ס?
מדוע לא מספיק הפשט? אם התורה רוצה לומר משהו – שתגיד אותו ברור ופשוט.

אבל התורה באופן מובהק לא נוהגת בדרך זו. יש דברים שהתורה
אומרת רק ברמז, כלומר, אתה יכול לראות למה התכוונה התורה, אבל זה לא כתוב בפירוש.
זה שראובן לא חטא לא כתוב בפסוק, אבל רמוז באופן ברור בכך שהפסוק מסיים "ויהיו
בני יעקב שנים עשר", ומיד "בכור יעקב ראובן". זה רמז מאוד ברור
שכמעט זועק מהפסוק, ויש גם רמזים וכפי שהרחבנו.

יש דברים שאפילו ברמז התורה לא אומרת, והם נלמדים בדרשות,
שהרבה פעמים הקשר שלהן לפשט הוא קלוש ביותר כמו מלאכות שבת. ויש דברים שגם דרשה לא
יכולה לומר אותם, כי הם סוד. פרשתנו מלאה בסודות עליונים, כמו למשל רשימת המלכים
שמלכו בארץ אדום, שלפי האר"י הקדוש הם עניין עולמות התוהו ושבירת הכלים;
וההבדל בין שבעת המלכים הראשונים למלך השמיני שגם שם אשתו מופיע, והלימוד שכל
העולם כולו עומד על הזוגיות, ולכן בכל תקופה בהיסטוריה שנולד בה משהו חדש, לפני כן
כל עניין הזוגיות מתערער. סודות גבוה מעל גבוה.

פרד"ס

אז למה צריך את כל הרבדים הללו, למה אי אפשר לומר את הכול
בפשטות? התשובה היא שפרד"ס התורה תואם את פרד"ס הנפש. גם בנפש האדם לא
הכול מצוי ברובד הפשט, לא כל דבר אפשר להסביר במילים. כמה שלא ננסה להסביר מה הם
"חיים", או אפילו להסביר לעיוור מהו אור – לא נוכל. וזה שאי אפשר לייצג
במילים את מהות החיים, זה מה שנפלא בהם. אם אפשר היה להסביר מה הם חיים, ממילא כל
החיים היו יורדים לתוך מדרגה תחומה ומוגדרת.

עומק המושג חיים לעולם לא יכול להיות מתואר באופן של 'פשט',
וכך גם הוויות עמוקות אחרות. לעתים אפשר לתאר אותן באופן שאינו סותר את הפשט אלא
רק מתרומם מעליו. אבל לפעמים הפער בין הפשט לבין ההוויה הפנימית הוא כל כך גדול,
שאם נשאיר את הפשט על מכונו וננסה להסביר על גביו את הרבדים העמוקים, לא נוכל לחוש
את עומק הפער. במצב כזה חייבים שהפשט יהיה ממש הפוך ממה שהתורה רוצה לתאר, וככה גם
כל מי שחשב שהוא מבין משהו, יבין שיש כאן משהו סודי, יבין עד כמה הוא לא מבין.

לדוגמה, כשאומרים 'חיים', כל אחד מבין שיש דרגות – יש חיים
של תולעת, של קוף, של אדם, ויש "באור פני מלך חיים". מכיוון שגם ברבדים
הכי נמוכים שלו המושג 'חיים' מורגש כעניין בלתי נתפס בהבנה פשוטה, ממילא גם
כשאומרים "חי העולמים" וכו' האדם מבין שזו מדרגה עליונה של אותו דבר
בלתי נתפס.

אבל כשמתארים הוויות עמוקות, אלוקיות, ברובד שמתכתב עם
הפשט, אדם יכול לחשוב בטעות נוראה שהוא אולי השיג משהו. כשהפילוסופים מתארים את
הקב"ה בדרכים פילוסופיות כמו על ידי תארי השלילה, אדם יכול לחשוב בטעות שכך הוא
"תפס" משהו. אבל האמת היא שגם אם אדם חושב שהוא תפס מה זה שאומרים על
הקב"ה "לית מחשבה תפיסא בך כלל" – גם אז הוא לא תפס כלום.

כדי להאיר בזרקור על עומק הפער בין יכולת התפיסה שלנו לגבי
מושגי האלוקות לבין מהות אותם מושגים, התורה הולכת "הפוך על הפוך"
ומתארת אותו יתברך בתיאורים גשמיים. לכל יהודי ברור שלקב"ה אין יד ואין
עיניים, וכל יהודי מבין שאם התורה אמרה "יד ה'" ו"עיני ה'" אז
הכוונה היא למעלה למעלה מיכולת השגתו.

לכן, רק אחרי שכתוב בתורה "יד ה'", אפשר ללמוד
גם את הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. רק אחרי שאתה מבין שאיך שלא תתבונן בזה לא
תוכל לתפוס בשכלך האנושי את הרוממות האלוקית, אתה יכול להבין שגם הרמב"ם לא
התכוון לומר שבדרך השלילה אפשר לתפוס בשכל, אלא רק לתת עומק שכלי לאותו "לית
מחשבה תפיסה בך" מהותי.

פשט
שמכוון למעלה

מי שלומד את התורה בישרות ומגיע למעשה ראובן, מבין שלא
מסתדר לומר שהוא חטא במה שמיוחס לו בלשון הפסוק. לא מסתדר בגלל "ויהיו בני
יעקב שנים עשר", לא מסתדר בגלל "בכור יעקב ראובן", לא מסתדר בגלל
מקומו של ראובן "לזכרון לפני ה' תמיד" על האבן הראשונה של החושן. התורה
סותמת את דבריה ויוצרת אצלנו מתח, שברור לנו שאי אפשר להבין את הפסוקים כפשוטם אבל
אין לנו אפשרות הבנה אחרת – וכך היא רומזת לנו שאנחנו צריכים ללכת לרובד אחר
לגמרי.

רומזים לנו כל התנאים בדרשותיהם, אל תחשוב שבסדר הרגיל אתה
יכול להבין מה כתוב בפסוקים על ראובן. אם אתה חושב שרבי אליעזר ורבי יהושע רוצים
לומר שראובן חטא, סימן שלא הבנת כלום. אם זו כוונתם למה הם צריכים ראשי תיבות? למה
הם צריכים ללכת לדרוש את ברכות יעקב? שיפרשו את 'פחז' כפשוטו. חז"ל קוראים
לנו ללכת אחריהם אל רובד הדרוש על גבול הסוד וכך להתקרב אל הנקודה.

ומה יעשה מי שלא מבין בסודות? שיילך ללמוד משהו אחר. לא כל
אחד שייך לכל רובד של התורה. אומר רבי שמואל בר נחמני, תקרא את דברי רבי אליעזר
ורבי יהושע, ותבין שהם אמרו לך שאם אתה לא מבין סודות, ואם אתה לא מבין איך תולים
הררים בראשי תיבות דקים מן הדקים, אל תתעסק בסוגיה הזאת. ובא רבן גמליאל ומוסיף שאם
אתה לא מבין את המשמעות של העמסת שתי תיבות על אות אחת אתה לא יכול להתקרב לנקודה –
ואחרי כל זה עדיין צריכים אנו לדברי רבי אלעזר המודעי, שגם הפך את סדר האותיות וגם
המיר ח' ב-ה'. אומרים חז"ל, יש מקומות שבהם אם אתה רוצה לכוון לאמיתה של
תורה, תתחיל לחשוב בראשי תיבות, בהיפוכי אותיות, בחילופי אותיות, תבין שברובד
הפשוט אתה רחוק מאוד מהאמת.

ומה באמת רומזים חז"ל בדרשותיהם המיוחדות – באמת שאני
לא יודע, ואולי אין לי שום סיכוי להבין. למען האמת לא ראיתי כמעט מישהו בראשונים
או באחרונים שמסביר את עניין הדרוש בראשי תיבות, ולמה רבי אלעזר המודעי שיכל
והחליף אותיות. אנחנו כן יכולים להבין את מה שרבי שמואל בר נחמני אמר – שהעניין
הזה נוגע לרבדים עליונים ונשגבים מאוד, ומי שאומר שהוא הבין את הפסוקים על דרך
הפשט, אינו אלא טועה.

הפשט

האמת ניתנת להיאמר, שיש גם הסבר על דרך הפשט שראובן לא
חטא. הרב אריאל כותב במאמר במגדים, שכל זיקת האישות של בלהה לראובן היא רק מהיותה
שפחת רחל, אבל כשרחל נפטרה פקעה זיקת בלהה ליעקב וממילא היא איננה אסורה על ראובן.
אם כך יכול להיות שראובן עשה מעשה מותר במטרה לאסור את בלהה על יעקב, וכך הצליח לחזק
את מעמדה של לאה אמו בבית יעקב – ואף על פי שהוא קיבל ביקורת על מעשיו, הדבר היה
כדאי בעיניו, ואולי הוא אפילו צדק.

למען האמת, זה לא כל כך משנה אם אכן זה הוא הפירוש הנכון.
במקום שחז"ל טרחו בדרכים כל כך מיוחדות לומר לנו שאנחנו רחוקים מהבנה אמיתית
של מעשה ראובן, אני לא מחפש לומר "פשט" חדש. אבל בכל זאת חשוב להכיר את
הדברים, מפני שזה מפקיע גם מהפשטנים בעיני עצמם את ההחלטיות של ההבנה שלהם.

אבל בסופו של דבר, בשעה שהיא מן המופלאות והנוראות בכל
השנה – שעת סדר העבודה ביום הכיפורים, אנו רואים בעיני רוחנו כיצד אהרן, שלא עשה
תשובה על מעשה העגל, פושט בגדי לבן ולובש ברתת ובזיע בגדי זהב; ואנו ממקדים את
מבטנו ורואים כיצד בחושן, הבגד הכי יקר והכי עליון, ראובן, שלא עשה תשובה על מעשה
בלהה, היה ונשאר לדורות עולם הראשון בין השבטים "לזכרון לפני ה' תמיד",
ויחד הם מעלים נחת רוח לפני הקב"ה לכפר על ישראל; ואנחנו מבינים כמה האמת
האלוקית שבסיפורי התורה היא עליונה ונשגבת מהבנתנו, גבוה מעל גבוה, עמוק מכל עמוק.
זהו הלב של לימודנו, וזה מה שיישאר לדורות עולם ממעשה ראובן.

בעיית
הבכורה מקורה ביעקב בעצמו

אחר כל זאת ננסה לתת כיוון ופשר כלשהו למעשהו של ראובן.
בעצם בכורתו של ראובן מסובכת מראשיתה ולא בגללו. יעקב ביקש את רחל וממילא התכוון
ליוסף ביום חתונתו, ובבוקר ראה והנה לאה ובנה הוא ראובן. ראובן מביא דודאים
בתמימות ומשנה את יצועי אביו ללא ביקורת, יתר על כן בשכר אותו מעשה נולד יששכר
מרביץ התורה בישראל. זאת ועוד, עיני לאה היו רכות מפני ששמעה שהגדולה לגדול, כלומר
לעשו; אך מי הוא זה אשר קנה את בכורתו של עשיו ובכך גלגל לביתו את הגדולה אם לא
יעקב בעצמו. כל השניות בנשות יעקב ובבכורת בניו קשורה בשניות של דמותו הוא כקטן
שהוא גדול ובכור מול עשו. כך מצינו גם בשיכול ידי יעקב ממנשה לאפרים, וגם משה ודוד
הם קטנים שנעשו 'גדולים'. מעל הכל האומה הישראלית כולה מופיעה אחרי שבעים אומות
בהיסטוריה, יצחק אחרי ישמעאל ולבסוף יעקב אבינו, שעל שמו נקראת האומה לדורות, אחרי
עשו. הסוד של סוף מעשה במחשבה תחילה, שמתנצנץ בכל עשיה, שהרי במחשבה מקדימים את
התכלית וממנה גוזרים את האמצעים ואילו למעשה לעולם מקדימים את האמצעים שעל ידם
נוצרת התכלית. זהו סודם של ישראל 'ראשית תבואתו' של ה' יתברך שרק בסיום האמצעים
שהם אומות העולם מופיעה דמותם על במת ההיסטוריה. התסבוכת הזו מתס=בלטת ביותר בחיי
יעקב ומשם מוקרנת לדמותו של ראובן. אין כאן חטא במובן הפשוט של המילה אלא תסבוכת
שמאפיינת את העולם הזה שממנה הולך ומפציע אורו של משיח. 

[1]
נה ע"ב

[2]
יש בפסוק הזה דבר נדיר, שנקרא "פיסקא באמצע פסוק". פסוקי
התורה מחולקים לפסקאות ("פרשיות" בלשון חז"ל), ולמרות שהמילים
"ויהיו בני יעקב שנים עשר" פותחות פיסקה חדשה, פיסוק טעמי המקרא משאיר
אותן מחוברות לחציו הראשון של הפסוק, להדגיש את שייכותו של ראובן לכלל האחים
ולמדרגתם למרות מעשיו.

[3]
רש"י ויקרא ט, ז

[4]
ספרא שמיני פרשה א

[5]
עיינו תהלים קלב

[6]
שמואל ב ז, ו

[7]
דברי הימים א כב, ח

[8]
אמנם משה אומר לעם ישראל "כי לא ראיתם כל תמונה", אבל
בפשט זה לא בגלל שאין תמונה – שהרי על משה רבנו כתוב "ותמונת ה' יביט" –
אלא שלכם לא הראו אותה.

[9]
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א ה"ז