רזא דאחד – פרשת בראשית

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם,
וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת
יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי
בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת[א].

פרשייה קצרה זו,
המופיעה בפרשתנו, היא הפרשייה הראשונה בתורה העוסקת בשבת קודש. פרשייה זו נאמרת
שלוש פעמים בכל ליל שבת, בתוך תפילת עמידה, לאחר התפילה ובקידוש. מילותיה צופנות
בקרבה אור יקרות מופלא של השבת. נתבונן כאן בפסוקיה, ומתוך כך ננסה לעמוד על
עניינה של השבת וליהנות מזיווה, כפי מה שיאיר לנו ה' יתברך.

בפרשייה זו ישנם ארבעה
חלקים פשוטים: הראשון- "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"; השני- "ויכל
אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"; השלישי- "וישבות ביום השביעי מכל
מלאכתו אשר עשה"; והרביעי- "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש
אותו…".

בכל אחד מבין שלושת
החלקים הראשונים של הפרשייה מופיע פועל אחד- ויכולו; ויכל; וישבות. בחלק הרביעי של
הפרשייה, הארוך והמורכב מבין חלקיה, מופיעים שלושה פעלים בתוך מימרה ארוכה שכמעט
ואין בה הפסק- ויברך; ויקדש; שבת. בפסוק האחרון ישנן ברכה וקדושה, והטעם להן הוא השביתה
"כי בו שבת".

וַיְכֻלּוּ
הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

הפסוק הראשון של פרשייה
זו מתאר את סיום מלאכת בריאת העולם מצד השמים והארץ עצמם- "ויכולו השמים והארץ".
רק לאחר מכן, בשלושת החלקים האחרונים, מתואר מעשהו של הקב"ה ביחס לבריאה וביחס
לסיום מלאכתה: "ויכל אלוקים", "וישבות אלוקים", "ויברך
אלוקים". בפסוקים אלה מופיעות המילים "מלאכתו אשר עשה": "ויכל
אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", "וישבות מכל מלאכתו אשר עשה",
ולאחר מכן, עם מעט שינוי: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות".

סדר דברים זה הוא תמוה.
הרי לכאורה סדר הפסוקים היה צריך להיות כך שסיום מעשה שמים וארץ הוא תוצאה לשביתת מעשהו
של הקב"ה, כפי שאנו מוצאים סדר הפוך בכל ימי הבריאה, שתחילה ישנה פעולה אלוקית
ומתוכה נעשה שינוי בעולם. כך למשל: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור",
וכן שאר ימי הבריאה. אך הדברים אינם כך, ובשבת אנו מוצאים היפוך הסדר: בתחילה עובר
העולם תהליך ופעולה "ויכולו השמים והארץ", ורק לאחר מכן הקב"ה פועל
בעצמו: "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו". כיצד ניתן להסביר זאת? לכאורה
ניתן לבאר כי ודאי הקב"ה פועל הכול, אך בימי החול ישנו הסתר. לכן בתחילה נראה
שהעולם עובר תהליכים לבדו, ורק לבסוף מסתבר, למעמיקים חקר, שבאמת הקב"ה הוא שפעל
במציאות. הסבר זה היה מתאים לו היו הדברים כתובים כך שבימי הבריאה תחילה המציאות
היא שפועלת, ורק לאחר מכן מופיעה פעולתו של הקב"ה. אולם התורה אינה נוקטת כך,
אלא הדברים כתובים בדיוק להפך: בימי החול הקב"ה פועל והמציאות פועלת בתגובה
לכך, הכול מתחיל ממנו יתברך, והעולמות ממילא נמשכים, ואילו בשבת תחילה פועלת
המציאות לבדה, ורק לאחר מכן מופיע גילוי אלוקות. כיצד ניתן להבין את הדברים?

אִתְיַחֲדַת
לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד

לא נתבאר זמן התרחשותו של
הפסוק "ויכולו השמים והארץ". המילים הקודמות לפסוק זה הן המילים שאנו
מוסיפים בלחש בעת הקידוש "ויהי ערב ויהי בוקר", ולאחר מכן, בקול רם, "יום
השישי". כלומר, הזמן בו התרחש "ויכולו השמים והארץ" הוא לאחר יום
השישי ולפני יום השביעי, כעין מה שאמרו חז"ל על זמן בין השמשות לפני סיום
הבריאה כולה, שבו נבראו כמה בריות מופלאות[ב]. חז"ל מלמדים
בכך, שבמעבר בין יום השישי ליום השביעי מתרחשת התרחשות עמוקה, ובו עוברת המציאות
כולה תהליך של שינוי.

בכל ששת ימי המעשה ישנו
גילוי אלוקות מחוץ לנו: "ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור". המציאות היא
רק ענף של אלוקות, והאלוקות מתגלה כשורש עליון נפרד. כיון שבאה השבת, מתרחש מהפך,
והעולמות עצמם עוברים תהליך של שלמות: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". העולמות
נעשים שלמים, ובכך באים לידי סיום ותכלית.

במילים "ויכולו
השמים והארץ" מתגלה השינוי שחל בעמדת העולמות כלפי האלוקות. יום השישי כבר
חלף, ויום השביעי עוד לא הגיע. זוהי נקודת המהפך מששת ימי המעשה לשבת. בכל ששת ימי
המעשה נמצא העולם באמצע תהליך, הולך ויוצא אל הפועל כל הזמן. אמנם ישנם בריות
שנבראו בתחילה, ובריות שנבראו מאוחר יותר, אך בכל ששת ימי המעשה נמצאת הבריאה בתהליכים
של שינוי, התהוות ויציאה מהכוח אל הפועל, כפי שנתפרש בכתוב: "כי ששת ימים עשה
ה' את השמים ואת הארץ".

במילים "ויכולו
השמים והארץ" אנו מתבשרים שתהליך היציאה מהכוח אל הפועל של הבריאה נסתיים,
וכל המציאות הגיעה לשלמותה. המילים הללו מלמדות שההתרחשות של השבת- אין בה עוד כל שניות
בין הקב"ה לעולמות. תחושת השלמות של העולמות מושגת מתוך המעמד והקשר המחודש עם
הקב"ה: לא רק שהוא הבורא ואנחנו נבראים, אלא ששלמותו כבר מופיעה בקרבנו.

תהליך ההשלמה הזה, שחל
ברגע המעבר שבין יום השישי לשבת, מתרחש הן בשמים והן בארץ. לכאורה ניתן היה לחשוב
כי השמים, כבר מתחילת בריאתם, נמצאו בקשר של שלמות עם הקב"ה, כפי שדורשים
חז"ל שהמים העליונים נמצאים לפני המלך[ג], ורק הארץ עודנה
"תוהו ובוהו", ונמצאת בתוך רתיחת התהליך. אולם כאן מסתבר ומתגלה שגם
השמים, לא רק השמים הגשמיים, אלא בעיקר השמים העליונים, הרוחניים, פמליא של מעלה,
ומה שמעליהם, גבוה מעל גבוה וגבוהים מעליהם, לא הגיעו לידי השלמתם כל ששת ימי
המעשה עד שבאה השבת.

השמים והארץ שנשלמים הם
המסגרת למרחב שבו המציאות כולה יוצאת אל הפועל ונשלמת. אך לא רק המעטפת הכללית
נעשית שלימה, אלא גם "וכל צבאם"- כל ברייה וברייה נשלמת במעבר שבין ששת
ימי החול לשבת. כל מי שמגיע לשבת נמצא במקום של שלימות אלוקית- כנסת ישראל, המציאות
החיצונית עד מטה-מטה, וכל אחד ואחד בכל דרגה ודרגה באשר הוא שם. "כְּגַוְנָא
דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא
בְּרָזָא דְאֶחָד"[ד].

כְּאִילוּ כָּל מְלַאכְתֶּךָ עֲשוּיָה

חז"ל אומרים שכאשר
אדם מגיע לשבת, עליו לראות את עצמו בשלמות, כאילו כל מלאכתו עשויה[ה]. כלומר, אף על פי
שאדם נמצא באמצע מלאכתו, ואין היא שלמה מצד עצמה, עליו לראותה כאילו היא נשלמה. יש
מקום לומר שהדברים נכונים הן בגשמיות והן ברוחניות. כיצד ייתכן הדבר? כיצד ניתן
לראות בית ללא תקרה ואינסטלציה כבית שלם? זוהי קושיה של ימות החול. השבת אינה מתבוננת
על התועלת של עולם החול ועל התהליכיות שבו, אלא על השלמות הפנימית העצמית מצד
הגילוי האלוקי שבכל נברא, ולכן הבית שלם כמות שהוא. אמנם מצד ימי החול יבואו עוד
ימי חול, ותהליך הבנייה יימשך, ובכל זאת, מצד נקודת המבט של השבת, כל העניינים
שנמצאים באמצע תהליך התהוותם, גם הם שלמים מצד עצמם.

רבותינו דורשים "אשר
ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה ברא את העולם בשביל שאנחנו נמשיך בעשייתו
ושכלולו, ובכל זאת, כשמגיעה שבת אנו טועמים מעין העולם הבא. בעולם הבא אין עוד מה
להוסיף, ומה שנעשה הוא שלם מצד עצמו. מנקודת מבט של עולם הבא, יום שכולו שבת
ומנוחה לחיי העולמים, גם מה שלא הושלם – אין בו חסרון. בעולם הבא מתגלה שגם הטוב
וגם הרע, לרבות מה שלא סיים את תפקידו, כולם שייכים לעולם שכולו טוב. גם החלקי
מתגלה בשלמותו, כיוון שהחלקיות של הנברא לעולם היא שלמותו. הקב"ה ברא בריות
שונות זו מזו, עליונות ותחתונות, גדולות וקטנות, ושלמותן באה לידי ביטוי בכך שכל
אחת נשארת בתפקידה ומעלתה. ישנה שלמות של בריה בגודלה הקטן. לכן בעולם הבא, גם
כאשר רשעים בגיהינום, זוהי שלמות. וכן בעת הבציעה על הפת עדיפה פת קטנה ושלמה,
מאשר פת גדולה שאינה שלמה.

בשבת הכול נהפך להיות
שלם, גם הקטן והחלקי, אחד המרבה ואחד הממעיט, וזוהי הבחינה של העולם הבא המתגלה
בו. גם השמים יצאו כל הזמן אל הפועל ולא סיימו את השתלמותם, ורק בשבת הגיעו
לשלמות- "ויכולו השמים". קל וחומר צבא השמים והארץ, עד יתוש, עד רמש, עד
הברייה הכי שפלה, שלא הגיעו לשלמותם, אלא בשבת. מכאן אנו למדים שכאשר אדם מקבל את
השבת, עליו להיות קשוב ל"ויכולו השמים", לכך שהוא חלק מצבא השמים והארץ ולכן
הוא שותף בברייה שנעשית שלמה. "ויכולו", כאילו כל מלאכתו עשויה.

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי

"אור החיים"
הקדוש מוסיף ומלמד מה מתרחש ונולד מתוך תחושת השלמות שחש האדם בשבת:

"וטעם שהוציא הכתוב בלשון זה 'ויכולו', לרמוז
כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והוא בחינה גדולה מבחינת החשק והתשוקה,
והוא שרמז דוד באומרו "נכספה וגם כלתה נפשי"[ו], הרי זה מגיד כי
בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה, ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים  וזה הוא סוד קריאתו 'חי העולמים' והבן, והוא
סוד "באור פני מלך חיים"[ז].

"אור החיים" הקדוש
מסביר, כי התורה נקטה דווקא במילה "ויכולו" ולא במילים
"נסתיימו" או "גמרו", מפני שמילה זו רומזת לתשוקה עליונה מאוד.
בדבריו מוסבר כי בפסוק מתהלים, "נכספה וגם כלתה נפשי", אנו מוצאים שתי
דרגות זו על גבי זו. הכיסופים נובעים מתוך מציאות, ואילו כלות הנפש נובע מתוך
כליון. "ויכולו" הכוונה היא ששלמות המציאות מתגלה בכך שהיא מגלה מצד
עצמה את השייכות שלה לאלוקות עד כדי שהיא נעשית עמו אחד.

בתחילת פירושו מסביר
"אור החיים" הקדוש את משמעות המילים "ויכולו השמים והארץ":

"ויכלו השמים" וגו'. מקרא זה לא ידענו מה
בא ללמדנו. ונראה כי יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (שוח"ט צ, י) "הקב"ה
מקומו של עולם", גם מצינו כי הוא מלא עולם כאמור (ישעיה ו, ג) "מלוא כל
הארץ כבודו", ומעתה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו. וצריך לתת לב
לדעת טעם הדבר למה עשה ה' ככה. ומקובלנו מפי זקני תורה כי טעם שעשה ה' העולם
כדורי, הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשואות כֹּחֵי חלקיו. ופירושן של דברים הוא, יש לך
לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת וּמְקֻוֵות לנבראים
ובפרט לחלק הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות כהִדבקות באורו יתברך ואליו יכספו
כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך תצא נפשם לחזות בנועם ה'.

"אור החיים"
הקדוש מסביר כי מבנהו המיוחד של העולם, שנברא דווקא במבנה עגול ככדור, שבו המרחק
בין הקצוות למרכז הוא שווה, לעומת מבנה בעל צלעות שבו המרחק בין הקצוות למרכז אינו
שווה, מלמד שכל חלק הוא שלם ואין העדפה בין חלק לחלק. בסיום הבריאה הגיעה כל ברייה
וברייה לידי שלמותה. הדבר נכון בעיקר בחלק הרוחני שבכל ברייה, אשר פועל מתוך
התשוקה של כל המציאות כולה להיות דבקה בה' יתברך.

זהו הסוד של מה שאומרים
חז"ל שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים[ח], שבו כל אחד יעמוד
במרחק שווה מן המרכז, וכל אחד גדול כקטן, אחד המרבה ואחד הממעיט, יצביע באצבע
ויאמר "זה ה' קיווינו לו"[ט].
ההבדל בין הבריות- גדול וקטן, מרבה או ממעיט, הינו הבדל של החיצוניות בלבד, אולם
בפנימיות המציאות – כולם שווים ושלמים, כאותה בחינה של שבת קודש, שהרי הוא יתברך
שווה ומשווה קטון וגדול, "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה'"[י].

"ויכולו" היא
פנימיות הכוליות של המציאות, שכולם שייכים באותו מידה, ואין חלק שיוצא החוצה. זהו
"רזא דאחד" המתגלה בשבת, שבו הכול נשלם ואין הבדל בין החלקים השונים.
אין עליון ותחתון, גדול וקטון, אלא כולם שווים בפנימיותם. זוהי ההתגלות המתרחשת
בעת המעבר מששת ימי המעשה לשבת קודש. כאשר כל ברייה וברייה מוצאת את שלמותה, אז
היא מתגלה בכלות הנפש אל ה' יתברך.

"ויכולו השמים"
משמע, כלליות השמים והארץ הגיעו לתכליתם. כל זה נעשה מצד מציאות שהיא עצמה כבר
שלמה בשלמות אלוקית. לכן ניתן להסביר שלא היה צורך בציווי אלוקי כמו בכל ששת ימי
הבריאה, שהקב"ה נמצא מבחוץ ופועל עלינו, כעין "ויאמר אלוקים יהי תכלית
שמים וארץ", אלא המציאות שלמה מצד עצמה. "אור החיים" מלמד כי תשוקה
זו של כלות הנפש להיות כלול בה' יתברך, שאין שום תשוקה בעולם שדומה לה, היא
שמעמידה את העולם.

וַיְכַל
אֱלֹקִים

"ויכולו השמים
והארץ" היא המדרגה הראשונה. כשאדם נכנס לשבת עליו למצוא בעצמו את אותו המקום
שמנקודת המבט האלוקית הוא כבר שלם. באותה נקודה שהכול שלם, מתגלה התשוקה וכלות
הנפש לה' יתברך. על גבי מדרגה זו ישנם עוד שלוש קומות נוספות של ההתגלות האלוקית.

המדרגה השנייה יש בה התאמה
גמורה למדרגה הראשונה, משום ששניהם נוקטות בלשון דומה- "ויכולו" ו"ויכל".
על כך מסביר "אור החיים" הקדוש, שכשם שהעולמות משתוקקים לקב"ה, כך
הקב"ה משתוקק לעולמות[יא]:

ולמה שפירשתי בפסוק "ויכלו" שהוא לשון
תשוקה וחשק, יכול להתפרש גם כן אומרו "ויכל אלוהים" וגו' על דרך אומרו (איוב
יד טו) "למעשה ידיך תכסוף", וכתיב (דברים י טו) "רק באבותיך חשק",
כי האדון חשק וחפץ בעולמו, וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם כדרך שפירשנו
חשק ה' ונתרצה בבריותיו…".

אם כן, המילים "ויכל
אלוקים ביום השביעי" מלמדות שלא רק שהעולמות הגיעו לשלמותם מצד עצמם, מצד שיש
בהם גילוי אלוקות, אלא שבאמת הקב"ה בעצמו כביכול מצטרף אל השלמות הזאת ובא
אחריהם.

כשהכלה נמצאת בכלות
הנפש, ממילא החתן גם הוא משתוקק אליה. לכן בחתונה המנהג הוא שהכלה מסובבת את החתן,
כמו שנאמר על לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר"[יב]. לענייננו, "לסובב"
פירושו הוא גם מלשון סיבה, כלומר, לעתיד לבוא הכלה וכל מציאות העולם הזה יהיו בבחינת
סיבה, והוא יתברך יענה אחריהם ויהיה, כביכול, המסובב.

המדרש דורש את היחסים
שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שתחילה אנו עבורו כבת, ולאחר מכן ככלה, ולבסוף אנו
עבורו כאם: "לא זז מחבבה עד שקראה אימי"[יג]. כביכול אנו
הולדנו אותו. עניין מופלא זה מתגלה בשבת. בעוד שבששת ימי הבריאה הקב"ה פועל
והעולמות נפעלים, הוא הסיבה והם המסובב, בשבת- "נקבה תסובב גבר".
העולמות באים לידי שלמות, ומתוך נקודת השלמות הזו מתגלה כלות הנפש שלו יתברך אל העולמות.
אין כאן שניוּת כמו בששת ימי הבריאה שהסיבה והמסובב הם נפרדים, אלא השלמות המתגלה
בנו, בקרבנו ובעולמות, היא שמולידה קשר של שלמות בין החתן לכלה. כביכול הקב"ה
נעשה כלה אלינו. "ויכל אלוקים"- כביכול הוא יתברך הכלה, המשתוקקת בכלות
הנפש אל דודהּ[יד].

השבת מופיעה מתוך ששת
ימי המעשה. הרי אם הייתה שבת לפני ששת ימי המעשה לא היה כל פירוד ולא הייתה
שניוּת. לאחר שאדם הראשון רואה לראשונה את חוה הוא אומר: "זאת הפעם עצם מעצמי
ובשר מבשרי"[טו].
הוא מרגיש כי היא חלק ממנו, ובכל זאת היא מתגלה כדמות נפרדת ועצמאית. האחדות בין
השניים מתגלה כחידוש על בסיס זה שהאישה נבראה כנפרדת. גם כאן: "ויכל אלוקים"-
כלות הנפש שיש לקב"ה אל העולמות מתגלה על בסיס שהיו ששת ימים, ולבסוף מתגלה
שתכליתם אינה שתהיה בריאה נפרדת, אלא שתהיה דבקה בשורשהּ.

וַיִּשְׁבֹּת
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ

ה"שפת אמת" מפרש
"ויכולו" – מלשון תכלית[טז].
התכלית של כל ששת ימי המעשה היא כלות הנפש ההדדית – שלנו אל הקב"ה ושל
הקב"ה אלינו. אלו שתי הדרגות המתגלות בשני הפסוקים הראשונים: "ויכולו
השמים והארץ"- כלות הנפש של הכלה אל החתן, "ויכל אלוקים ביום השביעי
מלאכתו"- כלות הנפש של החתן אל הכלה. שתי הדרגות התחתונות הללו הם כנגד וא"ו
וה"א שבשם, המכוונות למציאות שבתוך העולם, "הנגלות לנו ולבנינו". על
גבי דרגות אל מתגלות שתי מדרגות נוספות, עליונות יותר, כנגד יו"ד וה"א
שבשם, "הנסתרות לה' אלוקינו".

המדרגה הראשונה מבין
השתיים העליונות, "וישבות ביום השביעי", אינה מתייחסת לעולמות. מדרגה זו
שייכת לעולם הבריאה 'יש מאין', שבו מתרחש דילוג מהעולם הזה לעולם אחר לחלוטין.
השביתה המוזכרת בחלק הזה- אין בה התייחסות לעולם, עד שאפילו שם אלוקים אינו מופיע
בה. לא נאמר "וישבות אלוקים" אלא "וישבות מכל מלאכתו", כלומר,
שהוא מתעלה ומתרומם מכל המלאכה.

עד כה ראינו כי בשבת
למציאות יש את כלות הנפש לאלוקים ולאלוקים יש כלות הנפש אליה. נאמר "ויכל
אלוקים מלאכתו", משום ששם אלוקים, בגימטרייה 'הטבע', מתגלה דווקא בתוך גדרי
הטבע. מעבר לכך, בפסוק "וישבות מכל מלאכתו" מתגלה כי בשבת ישנה התעלות
מכל ערכי הטבע, אפילו משלימות הטבע וכלות הנפש אל ה', ואף מכלות הנפש של ה' אלינו.
יש כאן התרוממות מכל גדרי העולם הזה, דווקא מתוך גדרי העולם הזה, כפי שנאמר
"וישבות מכל מלאכתו", כמו 'יש מאין'. מתרחש כאן מהפך שנוגע
בניגודיות שבין היש והאין. זהו עיקר עניין השבת.

השורש שב"ת מופיע בפסוק
זה בפעם הראשונה בכל התורה כולה. שורש זה מורה על תהליך עילוי של כל העולמות למקום
שלמעלה מגדריהם, לאחדות אחת, "רזא דשבת". האחדות המתגלה כאן היא שאין אפילו
שני צדדים שכלים זה לזה, אלא התכללות עליונה זה בזה. כל השלמות מתגלה כאן בטהרתה,
כיצד היא כלולה ומתכללת למעלה.

חז"ל דורשים,
שלכאורה ישנה סתירה בין 'ויכל' לבין 'וישבות': אם הקב"ה כילה מלאכתו ביום
השביעי, אזי הוא לא שבת ביום השביעי, ואם הוא שבת כל היום השביעי, אזי הוא לא כילה
ביום השביעי. רש"י מתרץ שהקב"ה יודע עִיתיו ורגעיו, "כחוט
השערה", ואילו האדם לא יכול לאמוד זמן מדויק, לכן הוא מוסיף על השבת "תוספת
שבת" מחול לקודש[יז].
לפי פירוש זה מתחדד שהרגע של ההתרחשות המתואר כאן במילים "ויכולו"
ו"ויכל", הוא רגע המעבר שבין יום השישי לשבת, רגע שאף אדם לא יכול לעמוד
בו, ולאחריו מתחילה השבת- "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו".

וַיְבָרֶךְ
אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

המדרגה הרביעית מתארת
את היום השביעי עצמו, למעלה מן העולמות. "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש
אותו". יום השביעי הוא המקום של המנוחה בשורש.

בתחילת תהליך בריאת
האדם אנו מוצאים כי האיש והאישה היו בקשר של 'אחור באחור'. האישה הייתה צלע וחלק מאישהּ,
ולא התקיים ביניהם מפגש. לאחר שהאישה נבנתה להיות דמות בפני עצמה, התרחש מפגש פנים
בפנים. בכל זאת כאשר אדם הראשון פגש את חווה אשתו פנים בפנים הוא מזכיר דווקא את מצב
ה'אחור באחור' – "זאת הפעם עצם מעצמי". לכאורה אם 'פנים בפנים' נעלה מ'אחור
באחור', יש להבין למה מוזכר המצב הנמוך יותר? אלא, הפשט הוא ש'אחור באחור' הוא
המצב של האחדות העליונה. אמנם החידוש של העולם הזה הוא בהעמקת הקשר על ידי הוספת
עושר הריבוי של מדרגת פנים בפנים, לכן ישנה נסירה, אך לאחריה, בתוך מפגש 'פנים
בפנים', מתגלה טעם עליון יותר של 'אחור באחור'.

השבת היא האחדות
העליונה של 'אחור באחור'. מדרגות "ויכולו" ו"ויכל" הם מדרגות
של 'פנים בפנים', כלות הנפש של הכלה לחתן וכלות הנפש של החתן לכלה. לעומת זאת, השבת
בעצמה היא הטעם של הזיכרון באחדות העליונה שלפני הפירוד, ממש כמו האמירה "זאת
הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו".
הקב"ה מברך ומקדש את יום השביעי, כלומר את האחדות המקורית, ה'אחור באחור'
בעצמו.

ששת ימי המעשה הם ששה צדדים
של המציאות, ואילו היום השביעי אינו צד במציאות. הוא אינו נכלל בחשבון הימים שנברא
בו משהו נוסף, אלא הוא חזרת הכול לשורש האחד שלפני עולם הפירוד. בשורש הזה בעצמו
מתגלים שני צדדים- הברכה והקדושה, "ויברך", ויקדש". שני הצדדים
הללו מופיעים בתורה כצמד בפעם הראשונה בעניינה של השבת. הברכה שייכת לעולם הריבוי,
ואילו הקדושה היא השורש האחדותי.

"ויברך,
ויקדש" שביום השביעי הם הביטוי לכך שבתוך היום השביעי בעצמו, בכלל האחדות,
ישנו  גם הריבוי. דרגה זו שייכת אצלו
יתברך, לעולם האצילות, שבו מופיעים הריבוי והאחדות יחד באחדות אחת. עד עכשיו היו
שניים- "ויכולו" ו"ויכל", ואילו כעת השניים הופכים להיות דבר
אחד. זהו שורש השורשים של יום השביעי שהאחדות והריבוי, שניהם נמצאים באחדות גמורה.

שבת כוללת את כל עולם
הריבוי ואת כל כלות הנפש מהכא להתם ומהתם להכא באחדות אחת. זה פירוש "ויברך
ויקדש". לכן אומר הפסוק שהסיבה לברכה ולקדושה היא השביתה- "כי בו שבת
מכל מלאכתו". השבת באה דווקא מתוך המלאכה, ואילו השביתה אינה מביאה למחיקת
המציאות אלא לעלייתהּ.

אֲשֶׁר
בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת

בתיאור ימי הבריאה
מופיעה השבת כסיום השבוע, אך באמת השבת אינה רק סיום השבוע הקודם, אלא יש בה
שייכות לימים הבאים אחריה. השבת נמצאת "ככלה בין רעותיה משובצה", בין
שלושה ימים של השבוע שקדם לה, לבין שלושה ימים מהשבוע הבא אחריה. זאת הסיבה שאת ההבדלה
ניתן לעשות עד יום שלישי שלאחר השבת.

בשבת נמצאים עולם הריבוי
ועולם האחדות במקום אחד. השבת אינה רק שביתה ממעשה מלאכתו של הקב"ה, "מכל
מלאכתו אשר עשה", אלא היא כוללת גם את מעשה האדם בתוך עולם הריבוי- "אשר
ברא אלוקים לעשות". כל השבוע החדש נמשך מתוך הקדושה והברכה של השבת הקודמת
לו, ומעשהו של האדם יונק את כוחו מתוך מה שהוא יתברך כבר עשה.

לאדם ניתן כשרון העשייה
והחובה לפעול מתוך כך שששת ימי החול עולים עד לאחדות של השבת הכוללת את אחדות
הריבוי כאחד, ומתוך כך הם יורדים, עד כי גם לאדם ניתנת השותפות בעשייה. חותמה של
השבת אינה מחיקת העולם והאדם אלא חידושו באור פני מלך חיים. חידוש זה הוא המעמידו
ונותן לו את כל ערכו, ועל כך אמרו רבותינו שמהשבת "מתברכין כולהו יומין"[יח].  

[א]
בראשית ב, א-ג.

[ב]
אבות ה, ו.

[ג]
תיקוני זוהר ה, יט, ב.

[ד]
זוהר תרומה, קל"ה ע"א.

[ה]
מכילתא שמות כ, ט. ולשון רש"י: "כשתבוא שבת
יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה".

[ו]
תהלים פד, ג.

[ז]
אור החיים בראשית ב, א.

[ח]
תענית ל:

[ט]
ישעיהו כה, ט.

[י]
ישעיהו נז, יט.

[יא]
אור החיים בראשית ב, ב, סוף דיבור המתחיל "ויכל אלוהים".

[יב]
ירמיהו לא, כא.

[יג]
שמות רבה נב, ה: "רשב"י שאל את ר' אלעזר ברבי יוסי:
אי איפשר ששמעת מאביך מהו 'בעטרה שעטרה לו אמו'? א"ל: הן. משל למלך שהייתה לו
בת יחידה, והיה מחבבה ביותר מדאי, והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה
אחותי, ועד שקראה אמי. כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת, שנאמר (תהלים מ"ה)
'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך'. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנא'
(שיר השירים ה') 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי
לילה'. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נ"א) 'הקשיבו אלי עמי ולאמי…'.

[יד] ר' נחמן מברסלב מפרש על זו הדרך "לחם אִשה לה'", מלשון אִשָה,
שהוא יתברך המקבל ואנו הנותנים. ליקוטי מוהר"ן קמא טו, ה.

[טו]
בראשית ב, כג.

[טז]
שפת אמת, בראשית תרס"ב.

[יז]
בראשית רבה י, ט; רש"י בראשית ב, ב.

[יח]
זוהר ח"ב, סג ב. ממנה מתברכים כל ימי השבוע.