שפתותיו שושנים – פרשת יתרו

רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד

אין קץ ותכלה לעיסוק בעניינה של תורתנו הקדושה, ולעולם לא נוכל לעמוד אפילו
על קצה של קדושתה של התורה, "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ
מְאֹד"[א]. אך בכל זאת 'תורה
היא, וללמוד אנו צריכים'. ואף על פי ש"לא עליך המלאכה לגמור" מפני שאין
זה ביכולתנו לגמור את המלאכה של חקר קדושתה של תורה, אף על פי כן, "אין אתה
בן חורין להבטל ממנה". כל מה שאנו שואבים מהחקירה בקדושתה של תורה, אנחנו
מתעלים, מתרוממים ומתדבקים בה, ומתוך כך נדבקים במי שנתנה, ובמי ששרוי בתוכה. כך דרשו
חז"ל "אנוכי" – אנא נפשי כתבית יהבית[ב], כי התורה היא
גילוי פנימי של עצמותו יתברך- אני את עצמי כתבתי ונתתי. לכן, העיסוק בתורה הוא עיקר
ערכם של החיים והמשמעות האמיתית שלהם, שכל החוקר בכבודה של תורה חוקר בכבודו של
הקב"ה.

טועֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ

ישנן כמה הבנות בערכה של תורה. הבנה אחת רווחת ופשוטה, מסבירה את התורה כהוראת
הדרך הישרה בעולם הזה. כבני אדם איננו משיגים בדעתנו איזוהי דרך ישרה שיבור לו
האדם, לכן נותן לנו הקב"ה את התורה, אשר בה ישנה הדרכה אלוקית המכוונת את
האדם לדרך הנכונה. הסבר זה דומה למשל גן המבוכה של הרמח"ל, לפיו, ישנו גן הבנוי
משבילים רבים ומחיצות ביניהם, אך רק מי שנמצא באכסדרה שמעל המבוך, יכול לכוון את
התועים בו, מהי הדרך הנכונה[ג].

אולם התורה אינה רק ההדרכה הנכונה והישרה בעולם הזה. זהו רק לבושה החיצוני.
העולם אכן מסובך ומזקיק אותנו להדרכה של תורה, אך בעצם יש לומר, כי כל המעקשים שבו,
הינם רק עצה איך לגרום לנו לעסוק בתורה. כפי שהקב"ה ברא את האימהות עקרות
מפני שנתאווה לתפילתן, כך הוא עשה את העולם מסובך וזקוק להארה והיישרה, כדי שנלמד
תורה. העקרוּת היא אמצעי לתפילה, אבל התפילה היא לא רק אמצעי לפקידת עקרות. כך,
התסבוכות שבמציאות הן אמצעי לתורה, אך התורה אינה רק אמצעי לפתרון תסבוכות
במציאות.

בעצם יש לומר, כי הטעם לכל התסבוכות במציאות, שהן מאלצות את האדם להזדקק
לתורה, על מנת שיזכה לטעום טעם של אלוקות במחשכי העולם הזה, ולהידבק במלך בעצמו.
התורה היא מתנה גנוזה מבית גנזיו של המלך לעילא לעילא מכל ערכי העולם הזה, והדבק
בה, כדבק במלך. זהו הסבר עליון יותר בערכה של התורה, שעיקר עניינה היא בהיותה משמשת
אמצעי להידבק בה' יתברך בעולם הזה.

יותר מכך יש לומר, כי התורה אינה יורדת לעולם הזה רק על מנת לתת בו דבקות
אלוקית בהיותנו בתוך גדרי העולם הזה. עיקר עניינה של תורה, שהיא תורה דלעילא, וגנוז
בה טעם העולם הבא. כל הטועם ממנה מפקיע עצמו מכל גדרי העולם הזה, וזוכה בחיי עולם.
אם כן, לא רק שבאמצעות התורה זוכה האדם המשועבד לגדרי העולם הזה לדבקות אלוקית,
ודאי לא להיישרת הדרך בלבד, אלא שבאמצעות התורה זוכה האדם לטעום טעם אמיתי של עולם
הבא. "טועמיה – חיים זכו". זוהי "תורת חיים", לא רק של חיי
עולם הזה, עלמא דמותא, אלא של חיים נצחיים, חיי העולם הבא.

נסביר דברינו ביתר בירור ופירוט. בעצם, אנו מוצאים שתי דרגות בתורה שהם
ארבע. מדרגה אחת- שהתורה נותנת חיים בכל עולם לפי ערכו. דרגה זו נחלקת לשתיים.
האחת- שעל ידי התורה טועם האדם טעם של יושר אלוקי בתוך גדרי העולם הזה. השנייה, שעל
ידה הוא זוכה לחיי עולם הבא. כל כולו של פרק א' במסילת ישרים מבאר עניין זה, כי עיקר
מעלת התורה היא מה שעל ידה נזכה בעולם הבא לאור אלוקי ללא שעבוד לגדרי העולם הזה.
העולם הזה הוא רק הכנת האמצעים לכך- "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"[ד].

מדרגה עליונה יותר במעלת התורה היא, שהתורה מאירה אור אשר יש בכוחו לחבר
בין העולמות, ולפוגג את המחיצות המפרידות בין האמצעי למטרה, ובין העולם הזה לעולם
הבא. בשלב ראשון, ממשיכה התורה את טעם העולם הבא לתוך העולם הזה עצמו. על ידי אור עולם
הבא נעשה האדם דבוק בעץ החיים עצמו, "וחי לעולם", כגן עדן מקדם, עוד
למעלה ממדרגת אדם הראשון לפני שחטא. לפי הבנה זו, לא רק שהתורה מכינה אותנו לעולם
הבא, אלא, שעל ידה זוכים לחיות חיי עולם הבא בעלמא הדין, וזוכה האדם לראות את
עולמו בחייו. זוהי הדרגה שלישית שעל ידי התורה טועם האדם את חיי העולם הבא עוד
בהיותו בחיי עולם הזה.

המדרגה רביעית, העליונה על הכל, היא, שעל ידי התורה אשר ניתנה דווקא לעולם
הזה, גם עולם הבא מתגדל באין ערוך. ירידת התורה למטה מעלה את העולם הבא. התורה
שנמשלה למים, יורדת ממקום גבוה למקום נמוך, מעולם הבא לעולם הזה. כל המטרה בירידה
זו, לא רק שהנמוך יטעם טעם טוב, ולא רק שעל ידי זה הוא יזכה להגיע למקום גבוה, ואף
לא לכך שעל ידי זה הוא יזכה לטעום מן הגובה בעודו בשפל. כל ירידתה של התורה לעולם
הזה, עניינה, שאף הגובה של העולם העליון, מקור התורה, מתעלה ומתרומם באין ערוך, דווקא
על ידי שהוא יורד למטה.

יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר

נעמיק ונסביר את הדברים באמצעות שני מושגים שישמשו אותנו בהבנת מעלת התורה-
הכמות והאיכות. באופן כללי ניתן לומר, כי עיקר עניין העולם הזה היא הכמות שבו,
שהרי זהו עולם הריבוי. עיקר עניינו של העולם הבא לעומת זאת, היא האיכות שבו. העולם
הזה הוא עולם של כמות כמעט בלתי מוגבלת, או בלתי מוגבלת למראה עין. ריבוי הכמות
עוד ועוד, זוהי נחלתנו.   אולם עיקר עניינו
של עולם הבא אינו הריבוי הכמותי, כפי ערכי עולם הזה, אלא עניינו הוא ריבוי איכותי בלתי
מוגבל, עד בלי חקר. עולם הבא הוא עולם של אחדות, שהעומק והטוּב גנוז בתוכו עד בלי
די.

אנו מוצאים את שני הפנים הללו גם בגילוייה של התורה. מצד אחד יש בה כמות רבה
לאינספור, בלימוד ובמצוות- "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך
הרבה להם תורה ומצוות". מצד שני, במילה אחת של תורה גנוזה איכות
אינסופית, כמו שנבאר להלן.

המדרגה הראשונה והשנייה שהזכרנו לעיל כל עניינם, שעל ידי התורה אנו טועמים בעולם
הזה טעם של אלוקות בכמות גדילה ומתעצמת – "הרבה להם תורה ומצוות". לא רק
זאת, אלא שהכמות, היא שמכינה את האיכויות הנפלאות של העולם הבא, שהרי "שכר
מצווה בהאי עלמא ליכא"[ה].
ומבארים את העניין, שכל מצווה אחת שאדם עושה, כוללת אלפים ורבבות של מצוות. כל
מילה בדברי תורה היא מצוות עשה מדאורייתא, וכל לימוד תורה משתווה לאלפי זכויות,
לאין ערוך, לעומת רוב שפע טוב בגשמיות ורוחניות גם יחד. "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"[ו], "וְכָל
חֲפָצִים לֹא יִשְׁוו בָהּ"[ז], ואפילו
חפצי שמים לא ישוו בה[ח]. כל מה שהתורה מכינה
לנו לעולם הבא, הוא לעילא לעילא מכל גדרי האיכות שאנחנו מכירים כאן, אפילו בזכות מילה
אחת מדברי התורה.

המדרגה השלישית מעלתה, שלאחר שהתורה הרבתה כמות בעולם הזה ואיכות בעולם
הבא, יש בכוחה להמשיך איכות גם בעולם הזה, שאף על פי שאנחנו עסוקים בכמות, בכל זאת
ניתן במידת מה לזכות לאיכות של עולם הבא, בגבולות היכולת של הנשמה שלא תצא מן הגוף.
זוהי מעלת הצדיקים, אשר מעט מזעיר מעונגם הפנימי, זוכה כל אחד לפום שיעורא דיליה.  

המדרגה הרביעית, אשר בה מתגלה עיקר עניינה של תורה, היא, שהכמות של העולם
הזה פועלת באיכות של העולם הבא, ובאמצעות כמות התורה שבעולם הזה, מתגדלת דווקא המעלה
של העולם הבא.

הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב

הרמב"ם בפירוש המשניות, מבאר את עניין הריבוי במצוות התורה, לפי מאמרו
של ר' חנניא בן עקשיא: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך
הרבה להם תורה ומצוות"[ט]. מבאר הרמב"ם, כי הקב"ה
נתן לישראל הרבה אפשרויות לעשיית מצוות, על מנת שכל אדם יזכה לעשות לפחות מצווה
אחת בכל ליבו. הריבוי הוא שמאפשר לכל אדם אינספור הזדמנויות, בשביל להיות במסירות,
ולו למצווה אחת. משל לאדם שנפל לבור: ככל שיש בדפנות הבור יותר זיזים, כך יש לו
יותר סיכוי להיתפס באחד מהם, ולא ליפול. אם כן, הריבוי מוסבר כאן כאמצעי לאחיזה
איכותית שאינה מותנית בריבוי כמותי כלל, מפני שעל ידי מצווה איכותית אחת כבר זוכים
לדבקות אלוקית.

אולם יש משהו באיכות שהוא אחר לגמרי. הוא נוגע אמנם לריבוי, אבל הוא מתקרב עוד
יותר אל עומק האיכות. הבעש"ט דורש על האיכות והכמות של התורה מן הפסוק "הַנֶּחֱמָדִים
מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים"[י]. מסביר הבעש"ט
ואומר, כי התכונה של הזהב מצד נפשו של האדם, היא תכונה הפוכה מזו של הדבש. על הזהב
נאמר "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף"[יא]. תכונתו של הזהב,
שהוא מעורר את הרצון בריבוי הכמות: יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע
מאות[יב]. מתיקותו של הדבש,
לעומת זאת, מציפה את האדם, והוא נמס בתוכה. לכן, לגודל איכותו של הדבש, אי אפשר לאוכלו
בכמות מרובה- "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ,
פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ"[יג].

לפי דברי הבעש"ט, לתורה ישנם שתי תכונות. מצד ריבוי הכמות, יש בתורה
חמדה לריבוי גדול עוד יותר מכסף. כמו שהאדם חומד להרבות כסף, וככל שיש לו יותר,
הוא חומד עוד יותר, כך התורה פועלת על תאוות הריבוי באדם. ועוד יותר מכך, התאווה מרובה
באופן שאין כדוגמתו בעולם הזה, שהזהב והפז מחווירים לעומתו[יד].

יחד עם התאווה לכמות וריבוי בדברי תורה, קיימת בתורה גם איכות מופלאה-
"מתוקים מדבש ונופת צופים". דברי התורה ניחנים באיכות כל כך גבוהה, ומתיקות
כה מרוכזת, עד כי קשה להכיל מהם כמות גדולה, לגודל איכותם. אפילו מילה אחת של תורה
מלאה באיכות שאי אפשר לעמוד בה.

הרעיון הנפלא של הבעש"ט, המאיר עיניים בפסוק מתהילים, נמצא כבר, בסגנון
אחר, בדרשתו של רבי יהושע בן לוי, על מתן תורה. רבות הן דרשותיו של רבי יהושע בן
לוי על מתן תורה, וכולן מופלאות, מרוממות ונשגבות:

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "לְחָיָו
כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם"[טו]?
כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור
ראשון נתמלא – דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקדוש ברוך הוא הרוח מאוצרותיו, והיה
מעביר ראשון ראשון, שנאמר "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר
עֹבֵר", אל תקרי 'שׁוֹשַׁנִּים' אלא 'שְׁשׁוֹנִים'"[טז].

לפי דרשה זו, ברגע שהקב"ה אמר את הדיבור הראשון- "אנוכי",
התמלא כל העולם כולו בשמים. אך כיון שכל העולם התמלא בשמים על כל דיבור ודיבור, היה
צורך לפנות מקום לבשמים של הדיבור השני- "כיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור
שני להיכן הלך?". איכות התורה הבאה לידי ביטוי כאן, היא כה מושלמת, עד שאין
מקום לעוד ריבוי כלל. הפתרון לכך היה, שלאחר כל דיבור ודיבור, היה הקב"ה
מעביר את הבשמים הללו לגן עדן[יז]-
"הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון". כך ניתנה התורה,
וגן עדן התמלא בבשמים באיכויות שכל העולם כולו מלא מהן, ובכמות מתרבה והולכת.

ר' יהושע בן לוי ממשיך ודורש "אל תקרי שושנים אלא ששונים". כלומר,
לימוד התורה בשינון ובריבוי ללא הרף, מביא לכך שכל מילה של תורה שנאמרת בעולם הזה,
ממלאת את העולם בבשמים, ובד בבד, היא מציפה גם את גן עדן בבשמים. משמע, התורה
בעולם הזה פועלת על עולם הבא, והוא מתעלה באיכותו עוד ועוד, עד אין קץ. אם כן, על
ידי ריבוי התורה זוכה העולם הבא לאיכות שמוכפלת והולכת.

וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים

בהקדמה לספרו 'עין אי"ה' כותב מרן הרב קוק זצ"ל, כי הוא מבאר את
דברי חז"ל כמעין נובע, ומתוך דבריהם הנובעים, נובעים אף דבריו. הרב קוק מפרש
דרשה זו של ר' יהושע בן לוי באופן מופלא[יח], ואנו מבקשים
לאחוז בשיפולי גלימתו ובעקבות דבריו להמשיך את נביעת המעיין ולדרוש פסוק זה –
"לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו
שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר"[יט].

בפסוק זה אנו מוצאים כמה שינויים בין הרישא לבין הסיפא. הרישא של הפסוק
מתייחסת לחוש הריח. הבושם הנזכר בתחילת הפסוק אינו מתואר באופן פשוט כענף או עשב,
אלא כערוגה. כך מובן אף מהמשך הפסוק "מגדלות מרקחים", מלשון בית גידול
של מרקחים. הסיפא של הפסוק לעומת זאת, שייכת לחוש הראייה. כך מסביר הרב קוק, כי מעלתן
של השושנים אינה רק בריחם הטוב. אדרבה, הפסוק אומר כי חוש הריח עובר – "מור
עובר", אבל עיקר עניין השושנה הוא היופי שלה, "כשושנה בין החוחים".
"כלולים הם גוונים הרבה בהשושנה היפה חמדת העיניים"[כ].

בעצם יש לומר, כי שני חלקי הפסוק, מקבילים לשני פניה של התורה- הכמות
והאיכות. רבי יהושע בן לוי דורש "שפתותיו שושנים" ביחס לעולם הריבוי- "שְׁשׁוֹנִים", השייך דווקא
לחוש הראיה, שמצריך ראיית מכלול והקשר של מארג כל הפרטים על מנת לקבל פשר. חוש
הראיה מצריך שאיכויות מעולם האחדות יעברו – "מור עובר", כדי שיהיה מקום
לכל הריבוי. אך בעוד שחוש הראייה הוא חוש של כמות, חוש הריח לעומת זאת, הוא חוש של
איכות, ואינו שייך לעולם הריבוי. לעולם אי אפשר להריח יותר מריח אחד, ואי אפשר
להריח כמה מקורות של ריח יחד, אלא כתערובת ומרקחת. זהו פירוש "ערוגות הבושם",
שגם ערוגה המכילה ריבוי עצום של מיני בשמים, מדיפה רק ריח אחד. כל מקורות הריח רק
מעמיקים את האיכות של הריח ואת האחדות שלו.

ריחה הטוב של התורה שייך ליראת ה'. כך נאמר- "וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת ה'"[כא], נאמר אף "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ"[כב].
הריח הוא אוצר. כל ענינו של אוצר הוא שהחפצים היקרים טמונים ובלועים בו, כפי שאנו
אומרים – 'אצורים בקרבו'. באוצר אי אפשר להשתמש מפני הכמות המרובה שלו ההופכת
לאיכות, מפני שכל הרכוש מופיע כאחד. מטמון שכולו אבנים יקרות, פנינים ומרגליות, לא
ניתן לעשות איתו משהו, עד שלא פורטים אותו. אך דווקא כאשר פורטים אותו, הוא מאבד
מערכו הרב. לכן יראת ה' שהיא האיכות הפנימית של התורה, קודמת לחכמת התורה, השייכת
למימד הריבוי. הביטוי "רוח מאוצרותיו של הקב"ה", מביע את השייכות
של הצד האיכותי לגן עדן.

רבי יהושע בן לוי מבאר בדרשתו, כי כל מילה בתורה מצד האיכות שלה היא איכות
מליאת-כל. אין משהו שהוא מחוץ לאיכות של מילה אחת בתורה. זהו התוכן של תורה- "הפוך
בה והפוך בה דכולא בה"[כג].
הכל נמצא בכל חלק וחלק מן התורה, מפני שהיא קדמה לעולם, ומפני שהיא סדר העולם. התורה
היא הדנ"א של המציאות. כל נקודה בה היא הסדר והתוכנית של העולם כולו, והיא מכילה
את ההרמוניה והצביון של המציאות כולה. הכל גנוז בכל מילה של תורה. כך מספרים על
רבי זושא, שישב בבית המדרש אצל המגיד הגדול במעזריטש. כולם כבר למדו את הש"ס
שלוש וארבע פעמים, אך הוא עדיין למד את דף ב' עמוד א' של ברכות. שאלו אותו לפשר
דרכו, שהרי כולם כבר למדו את הש"ס כמה פעמים, ומדוע הוא לא מתקדם? ענה רבי
זושא ואמר, "כל כך טוב לי כאן, אז למה ללכת למקום אחר". זוהי מתיקות
התורה מדבש ונופת צופים.

מן הדברים הללו ניתן להסיק, כי לכאורה היה ניתן לתת את התורה רק במילה אחת,
וגם בה היינו מגלים אלוקות בכל המציאות כולה, בלי שיעור. אולם תורתנו הקדושה נעלה
ומופלאה לא רק מבחינת האיכות שבה, אלא גם מבחינת ריבוי הכמות שבה. אין חכמה בעולם
שנלמדה כמו התורה, הן בעם ישראל המשננים ועוסקים בה בלא הרף, ולהבדיל אף בקרב
אומות העולם. התורה היא 'רב מכר' בעולם כולו. אין כתב אחד עלי אדמות שנלמד בעיון
כל כך הרבה פעמים, על ידי כל כך הרבה אנשים בעולם, כמו למשל מסכת בבא בתרא. אלפים
ורבבות, בכל דור ודור, הוגים, שונים, מחדשים ומפלפלים בבבא בתרא. אין אח ורע
לריבוי הזה. הגאון מוילנא אמר, שלולי מצוות ידיעת תורה, מצד ריבוי צדדיה, הוא היה
לומד דף ב' עמוד א' של ברכות כל החיים. כלומר, הוא באמת הכיר את טוב הטעם של איכות
התורה, אבל יחד עם זאת ידע, שהתורה ציוותה גם על מעלת הכמות של לימוד התורה[כד].

נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

על מנת להבין מהי המשמעות של שני הצדדים הללו שבתורה– הכמות והאיכות, יש
להבחין בין העולם הזה לעולם הבא. עניינו של העולם הזה, הוא הריבוי הכמותי שבו. עניינו
של העולם הבא, לעומת זאת, טמון באיכותו. בעולם הזה, פוגש האדם ריבוי של מצבים וצדדים:
כ"ח עיתים – עת ללדת ועת למות, עת מלחמה ועת שלום. מלבד ההדרכה, לה זקוק האדם
על מנת להתנהל בנפתולי דרכי העולם הזה, זקוק הוא אף להארות שונות ומגוונות, בהתאם
לכל מצבי החיים השונים. הרי מה שמאיר בעת לידה, לא מאיר בעת מוות, ומה שמאיר בעת
שלום, לא מאיר בעת מלחמה. בעולם הזה מרובה הפנים, זקוק האדם לריבוי אורות. אולם עיקר
הטעם של התורה, שהיא שייכת לעולם הבא, ומתוקף כך, יש בה גילוי אור עליון של אחדות,
המכיל את כל העומק והריבוי עד בלי די, "והיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר ניתנה תורה, פרחה נשמתן של ישראל, מפני שהתגלתה לפניהם מעלת העולם
הבא. כל דיבור ודיבור שיצא מפיו של הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. אך אין
בעולם הזה כלי להכיל איכויות כאלה. טוב טעם כזה אין העולם כולו כדאי לו, ואין העולם
יכול להכילו, לכן פרחה נשמתם. אם כן, מלבד התגלות האיכות שבתורה, יש צורך בהתגלות
הריבוי שבתורה לרוב רבבות צדדי המציאות. לא די לעולם הזה בדיבור אחד. לכן העביר הקב"ה
את הבשמים לגן עדן, על מנת לגלות דיבורים נוספים בעולם.

ראוי להדגיש ולומר, כי דרשה זו לא נאמרה רק על מה שהיה במעמד הר סיני. בכל
פעם שיהודי לומד תורה, כל חד וחד לפום מה דמשער בליביה, עליו לשער בליבו, כי לימוד
התורה שלו ממלא את העולם כולו בשמים, לפי עומק הטעם, העונג והבישום האלוקי שיש בו.
כל אדם הלומד תורה, צריך לחוש כיצד לימודו יכול לתקן ולמתֵק את כל העולם כולו. מי
שלא טעם זאת – לא טעם עדיין טעמה תורה. אך הקושיה בדבר הפער בין האיכות לכמות
מתעצמת. אם אכן זכה האדם לחוש טעם מתיקות התורה בלימודו בכל מילה ומילה מן התורה,
מדוע עליו להמשיך הלאה למילה הבאה? כך דורש הבעש"ט, "בא אל התיבה",
שבלימוד התורה, צריך האדם להיכנס למילות התורה, ולהיות שרוי בתוך התיבה. כשיהודי
לומד תורה, כל העולם כולו נשטף במבול, ואילו הוא ניצל בזכות התיבה בה הוא ספון.
תיבה זו אף עתידה להוליד עולם חדש לגמרי – "עלמא דהוא עתיד לאיתחדתא". אם
כן, מה טעם יש במילה נוספת? למה צריך עוד תיבה? לשם מה צריך עוד דיבור? זהו פלא
פלאות.

איננו יכולים לתפוס ולהבין מדוע עלינו להמשיך ללמוד, ולא להסתפק בתיבה אחת.
אך הקב"ה סובר, כי אכן יש צורך בריבוי של התורה ובדיבורים נוספים. לכן הוא
מוציא רוח מאוצרותיו ומעביר את הבשמים הללו לגן עדן, על מנת לפנות מקום לדיבור
נוסף. באופן זה גם אדם לומד תורה ומשכחה, צריך לשוב וללומדה, שעיקר השכחה אינה במילה
החיצונית, אלא הוא נועד עבור הרצון, לשוב ולטעום טעם שהכול בו, בריבוי אינסופי ובהתחדשות,
שכל זמן עומד כלפיה ככלי בפני עצמו לקבלת האור שבתורה. הקב"ה נותן לנו לטעום
מטעמה המתוק והמופלא של תורה, עד בלי די. פעמים זוכה אדם בשעה מיוחדת להרגיש טעם
של קדושה, ואינו רוצה להתנתק מכך, אך הקב"ה מעביר בשמים אלו ממנו, על מנת שילמד
עוד ועוד, וימלא שוב את העולם בבשמים נוספים. התורה נעשית לנו כ"מור עובר"-
"שִׂפְתוֹתָיו
שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר", כמו טיפה ועוד טיפה, נוגעת ולא נוגעת, מופיעה
ונעלמת. ההיעלמות של התורה אינה חסרון והישכחות בתהום הנשייה, אלא חלק מהיופי של
תורה, "שׁוֹשַׁנִּים". הטפטוף המתגלה ונעלם,
יש בו התחדשות פנימית, אותה נותן עולם הריבוי, "שְׁשׁוֹנִים".

אַל תקרי 'שׁוֹשַׁנִּים' אלא 'שְׁשׁוֹנִים'

כיצד יכול אדם מוגבל וסופי לטעום טעם של אלוקות אינסופית? קיימות שתי דרכים
לכך. האחת היא דרך הריבוי- כאשר אדם נפגש עם ריבוי עצום, הוא מבין שמאחורי כל זה
עומד אור אינסוף. דרך עליונה יותר, היא דרך האיכות. כאשר אדם טועם טיפה אחת ורואה
שהיא בעלת משקל לאין קץ, הוא מבין את איכות המקור של טיפה זו.

אולם למעלה מכך, עיקר הטעימה של דבקות אלוקית מתרחשת דווקא כאשר הכמות
פורצת את האינסופיות של האיכות. כלומר, כאשר אדם מתענג מטיפה, הוא יודע שהיא עד
אינסוף, אך אין הוא מפסיק בכך, אלא הוא ממשיך למילה חדשה, שגם היא עד אינסוף.
ההימצאות באינסוף והמפגש עם אינסוף נוסף, פורץ את כל הגבוליות שהתגלתה בגילוי האינסופי
הראשון. אז התגלתה איכות בעלת סגנון מסוים, בושם מסוים, רגע מסוים, ופתאום היא
נפסקת ומתגלה איכות נוספת, אחרת לגמרי. גם היא אינסופית, גם היא כנחל עדנים עד בלי
די, אבל לגמרי שונה מן הטעם הראשון. אינסוף ולאחריו עוד אינסוף, נותנים אפילו לנפש
הבהמית, תחושה של מעט הבנה מהו גילוי אלוקות.

במתן תורה פורץ הקב"ה את האיכות הבלתי גבולית בעוד איכות חדשה, בעלת מראה
אחר וטעם אחר, וגם אותו הוא פורץ, בכל רגע ורגע[כה]. גם בלימוד תורה, כאשר אדם
בוחר לא רק להתענג על עולם הבא, אלא לבוא בעולם הזה שיש בו ריבוי צדדים, ולהיאבק
בו על עוד צד ועוד צד, לעיין ולשנן בפלפולה של תורה, אזי, באמצעות כוחו שלו הוא מגדיל
ופורץ את גבולותיו. זוהי התוספת של העולם הזה על עולם הבא. על ידי הבחירה שלנו
נותן העולם הבא לעולם הזה טעם של גן עדן, ושל איכות בלתי נדלית. אין לנו כל יכולת
ליצור איכות של טעם אלוקי בלי סוף, כמו זו המתגלה בעולם הבא, אך בהיותינו בני עולם
הזה, שהכמות היא מנת חלקינו, יש בידינו היכולת להרבות עוד ועוד בכמות של התורה,
בשינון וחזרה. "אל תקרי 'שׁוֹשַׁנִּים' אלא 'שְׁשׁוֹנִים'". כשאנו מרבים תורה בעולם הזה, כך אנו פורצים, פעם אחר פעם, את האיכות
האלוקית הבלתי סופית של הטעם של כל מצווה ודיבור בתורה של העולם הבא, עד בלי די. בכך
אנו מרוממים את העולם הבא בכל רגע, באין ערוך.

בשם הרבי מלובאוויטש נאמר, כי הצדיקים מאמינים שאם הגאולה מתעכבת עוד רגע
אחד, הגאולה שתבוא אחרי רגע זה, תהיה לאין ערוך עליונה יותר מגאולה שהייתה באה רגע
אחד קודם. למה? – כשהגאולה מתעכבת, הנשמה באותו זמן רחוקה מה' וישנו סבל בעולם. אך
ההצדקה היחידה לסבל הזה היא, שאחר כך יהיה לעיכוב הזה מעלה נשגבה ועליונה עד אין
חקר לנצח נצחים. כל ריבוי בעולם הזה הוא ריבוי של עוד איכות לאין חקר, והוא מרומם
את כל מה שהיה עד כה למדרגה נשגבה הרבה יותר. על ידי שיהודי לומד תורה, הוא מתרומם
למעלה עליונה, מפני שכל מילה מלאה איכות בלי קץ, ולכן בכל רגע מתרבה האיכות עוד
יותר.

אין אפשרות לתאר כלל, עד כמה כל רגע במציאות מרומם את כל העולם לדרגות באין
ערוך גבוהות יותר, והוא נעשה טוב יותר. מרן הרב קוק זצ"ל מתאר התעלות מעין
זו. לדבריו, ישנה דרגה בה העולם מתעלה באופן כזה שכל רגע מכפיל את כל מה שהיה
לפניו פי שניים. כל השפע של הטוב שהיה על ידי התורה והמצוות עד היום, מתעלה ומוכפל
על ידי מצווה אחת נוספת:

ישנן כמה מדרגות של עילויים, שיוכל
האדם והעולם להתעלות. המדרגה האחת היא שלא יעמוד המצב על מעמד אחד, כי אם יזוז ממקומו
לצד המעלה, וזו היא רק הצלה מירידה למטה, כי עמידה ממש אי אפשר. והשנית היא שתמיד
תהיה התנועה הבאה חזקה משלפניה. ובזה העליה היא הולכת הלוך ואור. והשלישית היא
שתהיה כל תנועה כפולה משלפניה, וכן הולך הדבר לבלי תכלית בכפל, עד שכל תנועה באה
להיות כוללת כל מה שבעיקר ושבחידוש התנועות שלפניה, עד שכל רגע חדש של חיים הוא
שוה ונעלה באיכותו על כל החיים הקודמים, ויפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם
הזה מכל חיי העולם הבא[כו].

הרב קוק לומד דבריו מן המשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם
הזה מכל חיי העולם הבא"[כז].
לכאורה יש לתמוה,
שהרי עולם הבא הוא עליון באין ערוך מן העולם הזה. אך אף על פי כן, יפה שעה אחת
בתורה ומעשים טובים בעולם הריבוי הזה, מכל חיי עולם הבא, שהוא עולם האיכות. כל
מילה חדשה שאדם לומד בתורה מתייחסת לכל האיכויות שהוא כבר קנה לעצמו, מוסיפה כיוצא
בזה, ועל ידי כך מכפילה את אוצרותיו. כאשר הריבוי והאיכות מוכפלים זה בזה מופיע
שפע עצום מימדים – נחלה ללא מיצרים. התורה היא בעצם טוּב טעם בלי גבול, עד כי האיכות
שלה "שׁוֹשַׁנִּים", הולכת ומתפשטת בלי מעצור, דווקא על ידי הריבוי
והכמות במצוות ובתורה שאנו מקיימים, לומדים ושוֹנים ללא הפסק בעולם הזה, "שְׁשׁוֹנִים". "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב
וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".

[א] תהלים
קיט, צו.

[ב] שבת קה.

[ג] מסילת
ישרים, פרק ג'.

[ד] עירובין
כב.

[ה] קידושין
לט:

[ו] תהלים
קיט, עב.

[ז] משלי  ח, י.

[ח] מועד קטן
ט.

[ט] מכות כב:
ראה גם מהר"ל, תפארת ישראל פרק ה'.

[י] תהלים
יט, יא.

[יא] קהלת ה,
ט.

[יב] קהלת רבה
ג, י.

[יג] משלי כה,
טז.

[יד] יש להעיר
ולומר, כי אדם שמתקשה בכך, ולא מרגיש כי מתקיימת בו תאווה מעין זו, יש לתלות זאת
בעיכובים המתרגשים על טעימת טעם אמיתי של תורה. כך אומר אור החיים הקדוש, שאם בני
אדם היו יודעים טעם אמיתי של תורה, וטועמים את מתיקות התורה, היו רצים אחריה כמו
משוגעים: "ואם היו בני האדם יודעים ומרגישים במתיקות ובעריבות
טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה" (פירושו לדברים כו, יא). אך לצערנו, לא תמיד אנו מצליחים לטעום את טעמה
הנפלא, ואין היא מעוררת בנו תאוות ריבוי.

[טו] שיר
השירים ה, יג.

[טז] שבת פח:

[יז] רש"י
על אתר.

[יח] עין
אי"ה שבת ב', פרק תשיעי, צ.

[יט] שיר
השירים ה, יג.

[כ]
עין אי"ה, שם.

[כא] ישעיהו
יא, ג.

[כב] ישעיהו
לג, ו.

[כג] אבות ה,
כב.

[כד] כמובן גם
ר' זושא למד את כל התורה, אך אצלו היה דגש מיוחד על פי הסיפור לאיכות המתוקה של
התורה.

[כה] מרן הרב קוק מסביר תהליך דומה לגבי התשובה. לדבריו, התשובה היא כמו
ההתפרצויות של קרני השמש, שכל רגע ממלאת עולמות חדשים. לא ניתן לעכל את המהירות
שבה עולמות חדשים מתחדשים על ידי ההארה של השמש: "שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית
והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אשר כמלחמת-עד הם מתפרצים ועולים, והם
נותנים חיים להמון עולמים וליצורים אין ספורות. אין כוח לקלוט את ההמון הרב של
הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם
ורבוים, מפני מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן בעצמו הוא
רק אחד מהתבניות המצומצמות שלו". אורות התשובה ד, א.

[כו] אורות
הקודש, ב' התעלות העולם, ל"ז, מדרגות העילויים.

[כז] אבות ד,
יז.