שפת אמת ויקהל- שנת תרמויק"פ בקיצור גדול בפסוק והמלאכה היתה דים לכל המלאכה כו'. דאיתא במד' המשכן מכוון למעשה בראשית כתיב הכא ותכל וכ' התם ויכלו כו'. והענין הוא שהמשכן הי' לתקן בחי' העשיה שמקודם היו בנ"י מתוקנים לגמרי למעלה מהטבע כדכתיב חירות כו'. ואח"כ ע"י החטא הי' צריכין לתקן המעשים במה שנתנו תרומה נדיב לבו כו' פי' נקודה אחת הטמונה בנפש ישראל וע"י זו התרומה נתקן הכל. וזה שאמר כי מלאכת המשכן הי' די לתקן כל מלאכת שמים וארץ וזה לכל המלאכה הידועה. לעשות לשון תיקון כו'. והותר הוא כי ממילא כשנתקן הטבע בכל השלימות חל עליו שם שמים ושורה בו ברכה מהשורש שלמעלה מהטבע. והוא סוד נשמה יתירה בשבת שמתעלה כל הבריאה ונעשה תיקון א' חל עליו ברכה כמ"ש במ"א באורך במאמר הוסיף ה' בששי כו'. וכתיב ויבואו כל החכמים כו' מרבים העם להביא כו'. וקשה מה בכך שמרבין. אך עפ"י דברי הטו"ז באו"ח בביאור אחד המרבה ואחד הממעיט כו' שיכוין לש"ש כו' וביאור הט"ז שיהי' המיעוט לשם שמים. שיודע שהמעט יהי' בכוונה יותר. אז הממעיט טוב ע"ש. ואותן חכמי לב הרגישו כי מוסיפין יותר מאמיתות נדבת לבם. והרי הביאו נדבתם למרע"ה. ומאין ידעו החכמים מהוספה זאת. רק מרוח קדשם הבינו במעשה המלאכה ריבוי זאת. ובזה התוספות לא נעשה דבר דכתי' והותר. והענין הוא שזה הי' להיות קצת אחיזה ותיקון לכל האומות. ורמזו במד' במותר נעשה משכן לעדות. דאיתא עדות הוא לבאי עולם כו'. ובמד' המשל שהריח היוצא מהיכל המלך מרגישין כולם שנתרצה ע"ש. והפי' שבנ"י תקנו העשי' באופן שיצא הריח גם לחוץ שיוכלו כל הברואים להתקרב עי"ז. וזה הפי' א' עם מ"ש מקודם. כמ"ש במ"א ענין עומק רום ותחת. כי כפי תיקון השלימות עד שמקרבין גם מקומות השפלים כמו כן נמשך הארה ממה שלמעלה. ולכן ע"י שהי' נתקן עד שהרגישו גם האומות זה סימן לכל השלימות ואז חל עליו ברכה מלמעלה. והבן:
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
