יסכה זו שרה – פרשת נח

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ

בסיום פרשתנו, נמנים עשרה
דורות מנח עד אברהם: שם- ארפכשד- שלח- עבר- פלג- רעו- שרוג- נחור- תרח ואברם. לכאורה
היינו מצפים שהתורה תמנה רק את עשרה דורות שעד אברהם אבינו, ולא תתמקד בעניינים
אחרים. אולם התורה מונה גם את תולדותם של כל בני שם, חם ויפת שנותרו מן המבול,
ומפרטת אודות כל שבעים אומות העולם. בתוך התולדות הללו מרחיבה התורה ומפרטת אודות נמרוד,
וכן מרחיבה בעניינים השונים השייכים לשבעים האומות- נינווה, גבול הכנעני ומושב בני
שם.

בפשט הכתוב, ההרחבות
הללו אינן יוצאות דופן, אלא הן מהוות חלק מן הפרשיות המתארות את התגלגלותה של
ההיסטוריה באלפיים שנים של תוהו[א].
מהבחינה הזו, גם סיפורו של אברהם אבינו המופיע בסיפא של פרשתנו, מוצג באופן דומה
לשאר בני תוהו, ושאר בני הדורות. התורה מספרת שתרח לוקח את אברם בנו, את לוט נכדו,
ואת שרי כלתו, ויוצא איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. ההליכה לארץ ישראל מתוארת כיוזמה
של תרח, כחלק מנדידת אוכלוסין, כמו שמצאנו גם אצל בני חם, בעניין נמרוד, ואצל דור
הפלגה. בסופו של דבר נאמר שתרח מגיע לחרן, ולא ממשיך לארץ כנען.

לעומת המתואר בפרשתנו,
פרשת לך-לך מספרת סיפור שונה לחלוטין, השונה במהותו מכל מה שהיה לפני כן. אין בסיפור
זה המשך למה שהתרחש עד כה, אלא זהו סיפור חדש, של אומה מיוחדת, שיש בו היפוך חד בין
העבר לבין העתיד. דבר ה' אל אברהם מבקש לנתק אותו מכל המציאות המוכרת לו עד עתה,
ולהוביל אותו לארץ מיוחדת ואלוקית: "לֶךְ לְךָ
מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
בלשון רבותינו, פרשה זו מתארת את תחילתם של אלפיים שנים של תורה[ב].

יחד עם השוני הרב,
עדיין יש בסיפור של פרשת לך-לך דמיון לזה המתואר בסוף פרשתנו. הדמיון נמצא ראשית
לכל, במילות הפסוקים עצמן. בפרשתנו נאמר: "וַיִּקַּח
תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי
כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת
אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"[ג]. בדומה
לכך, בתחילת פרשת לך-לך נאמר: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת
לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר
עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן"[ד]. 

כמו בפרשת נח, כך גם
בפרשת לך-לך, נאמר כי אברהם לא הולך לבדו, אלא לוקח עמו גם את לוט בן אחיו ואת שרי
אשתו. לכאורה מהלך זה נוגד את הציווי האלוקי, המבקש לנתק את אברהם ממשפחתו, ויש בו
דמיון לנאמר בפרשת נח. אכן בהמשך נאלץ אברהם להתנתק מלוט, "אם השמאל ואימינה
ואם הימין ואשמאילה"[ה],
אך כאן סיפור לקיחת לוט על ידי אברהם דומה ללקיחת לוט על ידי תרח. התורה גודעת את סיפורו
של תרח בחרן, וממשיכה את סיפורו באברהם. אברהם הוא שממשיך את מהלכו של תרח. הוא
לוקח עמו את כל מי שלקח תרח, וממשיך את דרכו ללכת ארצה כנען.

אם כן, סיפורו של
אברהם, כפי שהוא מוצג בתורה, הוא סיפור כפול פנים. מחד, מהלכיו של אברהם הם המשך
ישיר למהלכיו של תרח ולתולדות האומות כולם. מנגד, סיפורו של אברהם מהווה התחלה למהלך
חדש לחלוטין, של עזיבת בית אביו והליכה על פי ציווי אלוקי. מהו היחס בין שני
הצדדים הללו?

וְאֶל
שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם

על מנת לברר את שני הפנים
במהלכיו של אברהם, נתבונן בדמותה של שרה אמנו, כפי שהיא משתקפת מבין הכתובים.
הנביא מצווה להתבונן בדמותם של אברהם ושרה: "הַבִּיטוּ
אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם
אֲבִיכֶם, וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם"[ו]. דמויותיהם של אברהם
ושרה בדברי הנביא שקולים זה לזה, אולם בדברי חז"ל אנו מוצאים כי מעלתה של שרה
שגבה, עד כי אברהם היה טפל לה בנביאות[ז].

שרה אמנו היא גדולת כל
הנביאות. כך אומרים חז"ל, שעמדו לישראל שבע נביאות, אך מתוכן דיבר ה' רק עם שרה:
"רבי יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' שמעון לא מצינו
שדיבר המקום עם אישה אלא עם שרה בלבד"[ח]. אמנם
מצינו שישנו ריבוי של דבר ה' אל הגברים יותר מן הנשים, ולכאורה שרה לא מגיעה בכך למעלתם,
ובכל זאת מעלת נבואתה של שרה כה גדולה, עד כי אברהם היה טפל לה בנביאות[ט], כמו שנאמר: "כל
אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"[י].

שרה היא יוצאת דופן בין
האימהות גם מבחינות אחרות. על יעקב נאמר שהוא 'בחיר האבות'[יא], שהרי מאברהם נולד
ישמעאל ומיצחק נולד עשיו, ורק יעקב מיטתו שלימה. כך גם מבין האימהות, רק מיטתה של שרה
שלימה, ובכך שגבה מעלתה. רבקה הולידה גם את עשו, ולאה ורחל אמנם יולדות רק את שבטי
ישראל, אך כל אחת מהן שייכת רק לחלק מעם ישראל, ולא לכלל ישראל, ולכן מיטתן אינה
שלימה[יב]. רק שרה היא שיולדת
את האומה הישראלית לבדה.

מי היא שרה אמנו? התורה
מפרטת אודות משפחת תרח, ואומרת: "וַיִּקַּח
אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר
מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה"[יג]. חז"ל מלמדים,
שיסכה בתו של הרן, זו שרי. לפי דבריהם מסתבר, שהכל נשאר במשפחה: לא רק שהרן הוא אביו
של לוט, אלא שהרן הוא גם אביהם של נשות אברם ונחור. דבריהם של חז"ל שיסכה זו
שרה מיוסדים על הפסוק הבנוי כתקבולת: "ויקח אברם ונחור להם נשים, שם אשת אברם
שרי, ושם אשת נחור מלכה, בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה", כלומר, כמו שנחור לקח
את מלכה שהיא בתו של הרן, כך גם אברם שלוקח את שרי, היא יסכה בתו של הרן. בהמשך אף
נאמר: "וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי"[יד], משמע, כפי
שאומרים חז"ל, ששרה היא בת אחיו של אברהם, לכן הוא יכול לכנות אותה
"אחותי".

חז"ל אומרים, למה
נקרא שמה של 'שרי' 'יסכה'? "כמו שרה מלשון שררה, כך יסכה מלשון נסיכות"[טו]. לפי הדברים הללו,
נראה שגם למִלכה, לשון מלכות, ישנו כאן מעמד חשוב ומשמעותי. יש דמיון רב בין מלכה
לבין שרי. שתיהן קרויות בלשון מלכות ושררה, וכמו שנאמר על שרי "ותהי שרי
עקרה, אין לה וולד", כך גם מלכה היא עקרה ככל אמותינו הקדושות[טז]. מלכה נפקדת בזמן
פקידתה של שרה, כמו שנאמר בסוף פרשת וירא: "ומלכה ילדה גם היא בנים לנחור"[יז], כלומר, שגם היא
הייתה עקרה כמו שרה, וכשם ששרה נפקדה וילדה את יצחק, כך מלכה נפקדה וילדה – "שמונה
אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברם". מן הפסוקים הללו נראה, שישנו משקל משמעותי
לדמותה של מלכה. לא נאמר שהבנים נולדו לנחור, כמו שמצוי לרוב שהבנים מיוחסים לאב,
אלא נאמר "הנה ילדה מלכה", ועוד- "שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי
אברהם". גם כאשר עבד אברהם שואל את רבקה "בת מי את?", עונה רבקה:
"בת בתואל אנוכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור"[יח]. רבקה אינה מזכירה
רק את שם אביה, ולא רק את שם סבה, אלא מזכירה דווקא את סבתהּ מלכה. איננו יודעים
מיהי אשתו של בתואל אם רבקה, או מיהי אשתו של לבן, אם רחל ולאה, אך משום מה מלכה
היא דמות דומיננטית הנזכרת בעניין התולדות, אף יותר מנחור. בכלל, בכל התולדות מלבד
האמהות הקדושות, לא נזכרת אף אישה אלא מלכה. מה פשר הדבר? ומהו ייחודה של משפחתה
של שרה אמנו?

יִסְכָּה זוֹ שָׂרָה

פתח לכל העניין נמצא
בדברי המהר"ל ב'גור אריה', המפרש את דברי רש"י על פרשתנו. רש"י
מביא את דברי חז"ל, שיסכה היא שרי, ומסביר את משמעות השם יסכה לפי הגמרות
במגילה וסנהדרין[יט]:
"יסכה זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש ושהכל סוכין ביופיה, ועוד יסכה לשון
נסיכות". ידוע שרש"י בא לפרש פשוטו של מקרא, לכן המהר"ל מנסה להבין
לשם מה צריך את מדרשי השמות הללו להבנת פשוטו של מקרא.

המהר"ל שואל מדוע
התורה מזכירה את יסכה, ואין יודעים מי היא, אלא שיסכה זו שרי. ומקשה המהר"ל,
מדוע לא נזכר שם זה בפרשת וירא, בהקשר לנביאותה של שרה, שאז אין מקום לטעות שזו אישה
אחרת, כמו בפרשתנו: "וקשיא- למה קראה כאן על שם הנביאות, יותר היה לכתוב זה
בפרשת וירא דשם לא מצי למיתי לומר דהאי אישה אחרת". אם אכן שרי היא יסכה,
הדבר תמוה- מדוע מעלימה התורה את הזהות בין השתיים? התמיהה מתעצמת כאשר בפסוקים
עצמם משתמשת התורה בשתי השמות- 'שרי' ו'יסכה', וחוזרת בשנית על השם 'שרי': "שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר
מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי
שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד"[כ]. נראה
לומר לפי דברי המהר"ל, שהתורה מעלימה שיסכה היא שרה, משום ההבדל שבין שני
סיפורי ההליכה של אברהם לארץ כנען, בסיום פרשת נח ובתחילת פרשת לך-לך.

המהר"ל בדבריו
אומר כלל חשוב בפרשנות התורה. לדבריו, התורה נכתבת שכבה על גבי שכבה- פשט, רמז,
דרש וסוד. באופן זה, הקורא הפשוט מבין בדרגה אחת, ומי שמעמיק מבין בדרגה נוספת,
עומק לפנים מעומק. התורה מופיעה כך מפני שהיא מתגלה לכל אחד לפי ערכו ועניינו: "ולכל
אחד ואחד לפי עניינו התורה מדברת עמו. ומפני כך אם אין כוחו להבין כי יסכה על שם
שרה שסכה ברוח הקודש, יבינו שהיה אישה אחרת". כלומר, באופן פשוט, ישנה דרגה
שהתורה התכוונה לומר ש'יסכה' ו'שרי' אינן זהות, ורק ברמה נוספת יש זהות בין
השתיים: "אבל מי שכוחו להשיג יפה, והוקשה לו, לאחר שלא נזכר יסכה בקרא, מאי
בא לומר דהוא אבי יסכה? הכריחו לפרש שהיא שרה, ונקראת יסכה על שם רוח הקודש שהייתה
סוכה בו".

לעצם העניין מסביר המהר"ל,
שלכל אישה ישנם שתי בחינות, שהן כשתי לידות: "האחד – לאישהּ (-בעלה), והאחד –
לאביה, וכל אחד ואחד כאילו ילדה". לכל אישה ישנם שני שמות- שמה מבית נעוריה, על
שם לידתה הראשונה, ושמה מבעלה, על שם לידתה השנייה. המהר"ל מסביר ששתי הלידות
הללו שונות במהותן: "כי הבעל נותן לאישה שהיא מציאות שלם כמו שהצורה נותן
לחומר ולפיכך הווי כאילו ילדהּ". כידוע, היחס בין האיש לאישה מוסבר בדברי
המהר"ל כיחס שבין הצורה לחומר. לכן לדבריו, מי שנושא אישה לשם שמים, הוא
מרומם אותה אל הצורה והשמימיות, והיא נקראת על שמו. אך אם אדם נושא אישה לשם
תאוותיו, הוא לא מרומם אותה, אלא יורד אל החומר, ונקרא על שמה.

לפי הדברים האלה מסביר
המהר"ל, שלשרה ישנן שני שמות. כלפי אברהם בעלה, שמה הוא 'שרי': "כי שם
זה היה לשרה בשביל אברהם, כי לעולם היה שם שרי נמשך אחר אברהם וכשהוסיף ה-י' לאברהם הוסיף
גם לשרה, ולפיכך שם שרי מפני אברהם", ואילו השם 'יסכה' הוא שמה של
שרי שבא לה כבתו של הרן "אבי מלכה ואבי יסכה". המהר"ל
קושר שם זה לעובדה שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. כלומר, יסכה שסוכה
ברוח הקודש זה השם שאברהם טפל אליה, ואין לו כל שייכות בכך. המהר"ל אינו
ממשיך להסביר את הדברים המצריכים עיון, אלא חותם ואומר: "ולפיכך הוא
מזכיר שם יסכה אצל אביה, והוא ענין נפלא למבין".

בְּעֵבֶר
הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם

מהו מקומה של יסכה,
שאברהם טפל לה בנביאות? כבר ראינו לעיל שכל תולדותיו של אברהם אינו עניין של מה
בכך- הרן, מלכה ולוט. דמויותיהן נזכרות בפסוקים לא רק כתולדות משפחתו של אברהם
שעליו לעזוב, אלא שיש לדמותם משמעות בתוך התולדות של בית ישראל.

כאמור, ככל הנראה,
מלכה הייתה דמות דומיננטית של צדקת, והיא מצטרפת לאימהות הקדושות בעקרותה. היא
הסבתא רבה של כולנו, שממנה נולדו רבקה, רחל ולאה, ואף שמה דומה לשמה של שרה, לשון
שררה, נסיכות ומלכות. כמו מלכה, גם הרן הוא דמות בעלת חשיבות במשפחתו של אברהם. על
הפסוק "וימת הרן על פני תרח אביו", מבאר רש"י, שמיתתו של הרן הייתה
מפני שקשר עצמו לאברהם, ואמר "משל אברם אני":

יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו
לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם
נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה?
אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

רבותינו מלמדים, כי
תרח רצה להרוג את אברם, ובסופו של דבר הרג את בנו הרן, אשר הכיר באמיתתו של אברהם.
להרן אמנם היה ספק לגבי אמיתת דרכו של אברהם, לכן נמרוד שאל אתו בעניין זה, אך הרן
הכריע, ועל כך אף נהרג[כא].
מסירות הנפש של הרן לא נשארת ללא מענה, ויש לה אחר כך שלושה צאצאים- יסכה, מלכה
ולוט[כב].  מעלתה של שרה, שאברהם טפל לה, שייכת אם כן, לעובדת
היותה בתו של הרן, אשר מסר את נפשו על קידוש השם. מכוח קדושתו של הרן, מקבלת שרה
את מעלתה, ואילו אברהם בנו של תרח טפל לה משום שאינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן
רשע. ממסירות הנפש של הרן נמשכת במידה מסוימת גם קדושתו של לוט, ברצונו ללכת עם
אברהם.

גם לתרח עצמו ישנה
מעלה גדולה. בהגדה של פסח אנו אומרים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו,
שנאמר: ואקח את אביכם מעבר הנהר, תרח אבי אברהם ואבי נחור". לפי דברי הפסוק
"בְּעֵבֶר
הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם"[כג], תרח הוא שנקרא
"אבינו". אכן, כל אבותינו ואמותינו הם צאצאים של תרח, ואף אחד לא מגיע
מבחוץ[כד]. תרח הוא שורש
לאומה הישראלית, או כדברי ריה"ל: "בְּשׁרֶשׁ
תּולַדְתּו שֶׁיּולִיד סְגֻלָּה"[כה],
ולא רק שכולם הם
צאצאיו של תרח, אלא שאמותינו כולן, הן בנותיו של הרן בנו.

חז"ל אומרים
כי תרח עשה תשובה על חטאיו, שכתוב "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום"[כו], מכאן שתרח עשה
תשובה. לכן אומרים חז"ל, שתרח התחיל ללכת לארץ כנען יחד עם אברהם, מפני
נמרוד. כך מפרש האבן עזרא, שהליכתם של אברהם ותרח נבעה מן הציווי "לך-לך"
שהיה קודם לכל הליכה. לפי דבריו, תרח הוא שנלווה לאברהם, ההולך בעקבות הצו האלוקי,
רק שאברהם נתן לו את הכבוד – "ויקח תרח את אברם בנו". מן הדברים הללו
עולה, שהליכתו של תרח עם אברהם היא הליכה עליונה, כבעל תשובה, הנקשרת למגמתו של
אברהם "לך-לך", אלא שהציווי "לך-לך" מורה להתנתק אפילו
"מבית אביך", ותרח נשאר בחרן.

אוֹהֵב אֶת
הַבְּרִיּוֹת

לפי הציווי האלוקי
נעשית הליכתו של אברהם לארץ כנען מתוך ניתוק מארצו, מולדתו ובית אביו. יחד עם זאת,
אברהם אינו מתנתק לחלוטין ממשפחתו. מעשיו הם המשך להליכתו של תרח אביו, ולמסירות
הנפש של הרן אחיו. אברהם אף לוקח עמו את משפחתו- את לוט בן אחיו ואת שרי אשתו, בת
אחיו.

מדוע מספרת התורה את
סיפור הדרך לארץ כנען בשניוּת מעין זו? אנו מוצאים כי לאומה הישראלית ישנם שלושה
אבות- אברהם יצחק ויעקב. הדבר תמוה, שהרי לכאורה היה אפשר להסתפק באב אחד, "הלוא
אב אחד לכולנו"[כז],
ולמה צריך שלושה? אלא, כל אחד מהאבות יש בו פן ייחודי שאין בשני. יעקב הוא בחיר
האבות ומיטתו שלימה, ואילו אברהם ויצחק הם אבות גם לאומות אחרות. המורכבות הזו
מגלה לנו בעומקה, מה תפקידה של האומה הישראלית המתהווה כאן. יש הטוענים כי האומה הישראלית
היא אומה הבוחלת בכל השבעים אומות, שהם כשבעים זאבים הרודפים אחר כבשה אחת, ועיקר ייעודנו
להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". רבים מחכמי ישראל החזיקו בעמדה
זו, שיש בה הכנעה גדולה, והיא נצרכה להבלטה יתרה בזמן גלותנו. בעל התניא למשל,
אומר כי אומות העולם הם ג' קליפות הטמאות, ואפילו חי צומח ודומם נמצאים במעלה
עליונה יותר[כח].

עמדה שכולה המתקה
שבהמתקה מאירה באור יקרות בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, המעלה על נס את האהבה
לכל בריה ובריה, ולכל האומות כולן. למרות שאין מי שעסק בלאומיותם של ישראל יותר
מהרב זצ"ל, בכל זאת ואף על פי כן, אין מי שעסק באוניברסאליות יותר מהרב זצ"ל.
הדבר בא לידי ביטוי בתמצית נפלאה בדבריו ב"מידות הראי"ה", ערך 'אהבה':

האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל. אהבת כל המעשים כולם
היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל. שהיא כוללת הכל, שעתידין
ישראל לתקן את כל המעשים כולם… אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל
האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם…

כל בריה ובריה נבראה על
ידי הקב"ה, והיא יקרה בעיניו, עד שהוא יצר אותה יש מאין. על כן זו סיבה ראויה
לאהוב כל בריה ובריה, כדברי הלל הזקן על אהרון הכהן שהיה "אוהב את
הבריות"[כט].
כך גם לגבי אומות העולם, שהם יצירי כפיו של הקב"ה.

כיצד עלינו לאהוב את
הבריות? רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל סיפר על הרב צימרמן שהיה תלמיד-חכם גדול בארצות
הברית. כשחלה, התקשר אליו רב אחר, ושאלו- האם אפשר לבוא אליו לקיים מצוות ביקור
חולים. ענה לו הרב צימרמן בחריפות רבה- "אני לא חפצא של המצוות שלך".
מהדברים החריפים הללו אנו למדים מהו היחס הראוי מצידנו כלפי הבריות- האם אנו
מתייחסים אליהם כחפצא, וכמושא של עבודת ה' שלנו, ולכן הם שקופים בפנינו, או שמא
עלינו להתייחס לבני אדם כמו שהם עומדים בפני עצמם, באישיות ובגוון המיוחד שיש בהם.

בעבודה של הכנעה, היחס
לבריות הוא יחס שאינו אישי ואינו אמיתי, מפני שהוא מתבונן בבריה כמושא עבודת ה',
ולא כאישיות בפני עצמה. נכון הדבר כלפי כל אדם, כלפי בת זוג וכלפי אומות העולם.

ביחסי זוגיות יש לכך
נפקא מינא גדולה. ישנה גישה נפלאה המדגישה עד כמה צריך האיש להתמסר לאשתו, עד כדי
ש'כל אשר תאמר אליך שמע בקולה'. ישנה כאן עבודת ה' נפלאה וגדולה. בכל זאת, לפי
הגישה הזו, האישה נשארת בבחינת החפצא של המצווה של בעלה. בעומק, יש לנקוט בגישה
עליונה יותר הרואה את הדמות הייחודית של האישה כפי שהיא עומדת בפני עצמה, כ'גברא'.
מכאן נובע הרצון להקשיב לה וללמוד מי היא מתוך עניין אמיתי וכנה. יש בכך תפיסה של
זוגיות אחרת, הנותנת מקום מיוחד לדמות האישה, תפיסה המתבסמת מתהליך יציאתה של
האישה מידי ארירותה, ומקללת "והוא ימשול בך".

אחד מהתלמידים בישיבת
מרכז הרב אמר לרצי"ה שהוא מרגיש בודד, ואין לו חברים בישיבה. הרצי"ה
בתגובה, הזמין אותו להיות חברו: "אני אהיה חבר שלך ותספר לי את הסודות שלך,
ואני אספר לך את הסודות שלי". יש בכך גדלות אמיתית, בנתינת מקום לדמותו של
הזולת כגברא, בעל אישיות העומדת בפני עצמה, ולא כחפצא, שאישיותו ודמותו שקופים.

ניתן להשליך זאת גם
בנוגע לעבודת ה'. ישנו אדם עובד ה' שהקב"ה הוא "מספר אחד" אצלו, והוא
יודע בדיוק מה הוא רוצה מה'. אולם, אותו אדם לא מקשיב לקב"ה, ולא יודע מה
הקב"ה רוצה מאתו. אדם כזה הוא בבחינת "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו
תועבה"[ל],
שכל תפילתו היא השתוקקות וכיסופים לה', אך הוא אינו מתעניין במה שהקב"ה רוצה
ממנו. ממש כמו בחור שטוען שהוא אוהב בחורה, אבל כלל לא מעניין אותו מה היא חושבת
בנידון.

לאור הדברים אנו יכולים
להבין את יחסינו לאומות העולם. מי שמקשיב באמת לקב"ה, כגברא, שומע כיצד
הקב"ה מדבר עימנו מתוך תורה, ומתוך כל מעשה הבריאה. הקב"ה ברא שבעים
אומות, מיליארד סינים, ומיליארדי בריות שונות ומגוונות: "וְאֶת
הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי. וְאֶת הָאַרְוָדִי
וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי…"[לא]. בוודאי
שהקב"ה ברא כל זאת מתוך אהבתו, שעשה עמם חסד מוחלט שבראם יש מאין. על כן,
עלינו לאהוב את בריותיו של הקב"ה אהבה גמורה. עומקה של אהבת הבריות באה לידי
ביטוי בהקשבה הפנימית לחפצו ורצונו של הקב"ה, כגברא, הבאים לידי ביטוי
במעשיו.

עיקר האהבה היא לאהוב
את מה שהאהוב אוהב[לב].
לכן, כאשר אנו מתבוננים בעולם ובבריאה מנקודת מבט אלוקית, עלינו ללמוד לאהוב את מה
שהאהוב אוהב- בריות רבות ומגוונות שברא הקב"ה בעולמו, גם אם הם אינם
מאנ"ש, ואף הכופרים, עמים רבים, מיליארד סינים, ואלפי מינים של חיות וחרקים. הרמח"ל אומר
שההנהגה של אהבת הבריות ומניעת צער בעלי חיים, היא חלק ממידת החסידות: "בכלל העניין הזה,
שלא לצער לשום ברייה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם"[לג].

ההמתקה שבהמתקה היא
המדרגה העליונה, הבאה לידי ביטוי בדברי מרן הרב קוק זצ"ל:

אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה אהבת כל
האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית… אי-אפשר
כלל לבוא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו",
בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את
חייהם.

לדברי הרב קוק, אנו
יכולים לשתף את כל האומות בהלל שלנו, רק מתוך האהבה והאכפתיות שלנו כלפיהם. אולם, אהבת
הבריות אינה עניין של מה בכך. ישנן מידות רעות בתוך הנפש – שנאה וקנאה ותחרות, המערימות
קשיים על האדם, עד שהוא זוכה למדרגה עליונה זו.

בגלות, כאשר היינו כבשה
רדופה בידי שבעים זאבים, לא היה שייך לדבר על מדרגה כה עליונה, אך בימים של שיבת
ציון, כאשר אורו של משיח הולך ומאיר, אפשר להתחיל לטעום את הטעם של "הודו לה'
קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו". ימים אלו בהם אנו סמוכים ומתקרבים להמתקה הגדולה
של אחרית הימים- "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה
לקרוא כולם בשם ה'"[לד],
"כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"[לה].

אַב הֲמוֹן גּוֹיִם

הליכתו של תרח עם אברהם
מהווה את חוליית הקישור של כל הדורות מאדם הראשון, עד ייחודו של אברהם אבינו. אכן,
סיפורו של אברהם הוא סיפור שונה ומנוגד לכל מה שהתרחש עד כה. עד עתה היה הכל שייך
לעולם הזה, ואילו כעת הכל הוא אלוקי. אלא, שסיפורו של אברהם מנוגד לכל מה שהתרחש
עד כה, על מנת לרומם את הכל. בעצם אברהם מהווה המשך לכל מה שהתרחש לפניו, אך
הניגוד בינו לבין כל תולדותם של האומות נועד לגלות את אהבת הבריות שבו דווקא מתוך
שכולם נבראו בצלם אלוקים, ומתוך מלחמה בעבודה זרה ובשכחת אלוקי אמת. כך, פועל אברהם
אבינו על מנת להציל את אנשי סדום מתוך רוב אהבת הבריות הגדולה שבקרבו, ולמרות שהוא
הצטווה להתנתק מעמו ומשפחתו.

ריה"ל אומר, שכל עשרה
דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם, הם כקליפה הקודמת לפרי[לו]. בקליפה זו ישנן
דרגות שונות, ובמקום שהקליפה נוגעת בפרי, גם הקליפה עצמה כבר יותר טעימה. זהו מקומו
של תרח, אשר מצד אחד שייך לכל הדורות שמנח עד אברהם, ומצד שני, הוא שמוליד את
אברהם, וזוכה לשוב בתשובה. לכן תרח נקרא "אבותינו"- "מתחילה עובדי
עבודה זרה היו אבותינו, תרח אבי אברהם ואבי נחור".

הרן הוא הדמות שיותר
קרובה לפריו של אברהם. הרן הולך אחרי אברהם וכמעט שייך אליו לגמרי. כך מוסברת
מעלתה של שרה, שאברהם טפל לה בנביאות, שזכתה להיות בתו של הרן. גם לוט בנו של הרן ההולך
עם אברהם, זוכה לנחלת הארץ. לוט אף זוכה לראות מלאכים, זוכה שבזכותו ניצלה עיר
שלימה- צוער, וסופו, שיוצא ממנו מלכא משיחא- מרות. כל זאת, על אף שלוט נופל בנפילה
נוראית עד כדי שהבכירה קוראת לבנה על שם המעשה הנורא- "מואב". כשבאים
ישראל למואב הם מצטווים "אל תתגר בם מלחמה", מפני מעלתם, שהם מבניו של
הרן, ובני לוט. אכן מצד רשעותם אי אפשר לקבל מהם גרים, ומהבחינה הזאת הם אפילו
הגרועים שבכל האומות, אך כל זאת מפני ש"שורש האמונה הוא שורש המרי"[לז]. הנפילה הכי קשה
היא הנפילה של בני הרן, דווקא משום שיש בהם ניצוץ מאותו אב.

בד בבד עם ייחודו של
אברהם אל מול האומות, מתגלה בו נקודת קשר עדינה לכל האומות, הבאה לידי ביטוי בתשובתו
של תרח, ובקישורו של הרן. כפילות פנים זו, מתגלה ביתר שאת בדמותה של שרה, המופיעה
כבעלת שני שמות שונים, השייכים זה לזה- שרי ויסכה. שרה, בתו של הרן ואשתו של אברהם,
מקבצת בתוכה את שני סיפורי ההליכה אל ארץ כנען המופיעים בסוף פרשתנו ובתחילת הפרשה
הבאה. מצד היותה אשת אברהם העומד אל מול כל האומות, היא נקראת 'שרי', ואילו מצד היותה
בתו של הרן, שיש לו חלק באומות, היא נקראת 'יסכה'. כבר בתחילת דרכה היא כוללת
בקרבה הן את הייחודיות והן את הקשר לאומות כולם- שרי ויסכה. שרה היא בעלת שררה על
כל העולם, כבר מלכתחילה, שהרי שמה מבית אביה הרן 'יסכה' הוא לשון נסיכות ושררה, ולא
רק לאחר שאברהם נשא אותה לאישה ונעשה אב המון גויים.

בכך באה לידי ביטוי
מעלתן של האימהות, הנמצאות במדרגה עליונה ומתוקנת. כמו שנשים פטורות ממצוות עשה
שהזמן גרמא, ומברכות "ברוך שעשני כרצונו", מפני שהן נמצאות בעולם מתוקן יותר,
כך 'יסכה זו שרה' כבר נמצאת במדרגה עליונה המאחדת בין השמות השונים, מדרגה של "שעשני
כרצונו". אלא שכאמור, לא כל אחד זוכה לראות מדרגה עליונה כזו. לכן בפשט הכתוב
'שרי' ו'יסכה' הן שתי נשים שונות. בהבנה מעמיקה יותר, ישנה זהות בין 'שרי' ל'יסכה',
ובדרגה פנימית ועמוקה, ההקבלה בין שרה ליסכה מתקיימת אפילו עוד לפני שהפך שמה של
שרי לשרה, ש"יסכה לשון נסיכות כמו שרה לשון שררה". בזאת מחוללת שרה את
האומה הישראלית לנצח על ההיסטוריה האנושית, כדי להפוך את העמים כולם לקרוא בשם ה'.
שנזכה במהרה בימינו.

[א] עבודה
זרה ט.

[ב] שם.

[ג] בראשית
יא, לא.

[ד] בראשית
יב, ה.

[ה] בראשית
יג, ט.

[ו] ישעיהו
נא, א-ב.

[ז] בראשית
כא, יב.

[ח] ירושלמי סוטה פרק ז, הלכה א.

[ט] שמות
רבה, א.

[י] בראשית
כא, יב.

[יא] מדרש רבה, פרשה עו, א.

[יב] נאמר "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד, יא),
הו"ו באה לרבות גם את בלהה וזלפה, משמע, רחל ולאה לא בנו לבדן את בית ישראל,
ולא כל האומה הישראלית יוצאת מהן.

[יג] בראשית יא,
כט.

[יד] בראשית
כ, יב, ורש"י על אתר.

[טו] רש"י
בראשית יא, כט.

[טז] שמעתי מהרב מאיר אילביץ', רבה של ברוכין, שהפועל הכי מצוי בפרשות בראשית
ונח הוא "להוליד". באמצעות ההולדה מתארת התורה את התגדלותו של העולם מבריאת
העולם ומציאות של אדם וחוה בלבד, בבחינת "לא תוהו בראה". גם לאחר שהעולם
חרב במבול, ממשיכה התורה מפרטת את ההתרבות האנושית בפריה ורביה. אולם לפתע כל
התולדות הללו נעצרים: "ותהי שרי עקרה, אין לה ולד". חז"ל אומרים
שאפילו בית וולד לא היה לה (יבמות סד:).
זהו היפוך גמור לכל מה שהיה עד כה, בניגוד לכל ההולדה המרובה שיש באותם הדורות.
ולא רק שרה לבדה, אלא כל ארבע האימהות היו עקרות. לגבי שרה רבקה ורחל העניין מבואר
במפורש, ולגבי לאה אומרים חז"ל, על הכתוב "וה' פתח את רחמה", סימן
שהיא הייתה עקרה. כאמור, גם מלכה, בדומה לאמהות, הייתה עקרה, ואין זה עניין של מה
בכך.

מדוע אמותינו עקרות הן? עד הופעתה של האומה
הישראלית כל התולדות שבעולם הם תולדות בבחינה של כמות, על מנת למלא את העולם
וליישבו, כמו ניצבים בסרט, שאין להם כל תפקיד מלבד היותם רקע לשחקן הראשי. תולדתה
של האומה הישראלית לעומת זאת, אינה עניין כמותי. על מנת שאבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות יוכלו
להוליד וללדת את האומה הישראלית יש צורך בהכנה והבשלה רבה, עד שתוכל להופיע בעולם סגולה כזו. לשם כך צריך להתגעגע, לכסוף, ולהתפלל, שהקב"ה עשה
את האמהות עקרות, מפני שנתאווה לתפילתן.

[יז] בראשית
כב, כ.

[יח] בראשית
כד, כד.

[יט] מגילה
יד., סנהדרין סט:

[כ] בראשית
יא, כט-ל.

[כא] הספק המתגלה אצל הרן הוא מדרגה באמונה.
למדנו זאת מיחסו של מרן הרב קוק זצ"ל לאליעזר בן-יהודה, שהיה מגיע פעמים רבות
לרב זצ"ל לשאול אותו שאלות בענייני לשון. הרב לא היה כותב לו 'שלום', כי
"אין שלום לרשעים". יום אחד הגיע בן-יהודה לרב זצ"ל, והרב שאל אותו
האם לא הגיע הזמן לשוב? בן-יהודה ענה לו- "אולי". באותו יום אחר הצהריים
נפטר בן יהודה. על כך אמר הרב זצ"ל, שהקב"ה לקח אותו מתוך תשובה, מפני
שהספק, גם הוא מדרגה בתשובה.

[כב] בדברי האר"י הקדוש נאמר שאברהם נחור והרן
היו שלושתם נשמות ענקיות, ושלושתם היו צריכים למסור נפשם על קידוש השם באור כשדים.
נחור נמלט מכל הסיפור, והרן הסתפק. לכן התגלגלו עוד פעם ושוב היו צריכים למסור
נפשם נגד עבודה זרה. נחור והרן התגלגלו בחור ואהרן. נחור – נפלה הנו"ן ונשאר
'חור', ואהרן נוסף אל"ף ונעשה מהרן אהרן. בחטא העגל נחור מסר את נפשו, כמו
שידוע שחור נהרג בחטא העגל. אהרן בעצם ממשיך את הספק של הרן – כן ולאו, מצד אחד
אומר חג לה', ומצד שני עושה את העגל. לכן חצי מבניו מתים. הפגם של אהרן תוקן אצל
הנביא אוריה, שאמר "ציון שדה תחרש" והרגו אותו. אוריה התריע כנגד עבודה
זרה, באותו דור, שהקב"ה יחריב את המקדש, וגילה מסירות נפש על קידוש השם, עד
שהרגו אותו. השם 'אוריה' הוא כשמו של אהרן חסר נו"ן, ונוסף י-ה.

הנו"ן היא לשון נפילה, "נפלה
ולא תוסיף קום", כידוע, שב'אשרי' אין נו"ן. נחור הוא עם הנפילה, אבל חור
– יצאה הנפילה, נשאר רק חור. ו"חור כרפס ותכלת" – זה לשון יקר ועושר.
אצל אהרן הנו"ן של הרן נשארה, אבל אלופו של עולם נכנס. אחר כך באוריה נפלה
הנו"ן של אהרן, ונוספה יו"ד.

[כג] יהושע
כד, ב.

[כד] מה שאין
כן בשבטים, שנשאו כנעניות. אם
כי יש מי שאומר שנשאו את אחיותיהם, כי האחיות היו מותרות, אך אין זה נכון לגבי
יהודה שלקח את בת שוע.

[כה] כוזרי א,
צה.

[כו] בראשית
טו, טו, ורש"י על אתר.

[כז] מלאכי ב,
י.

[כח] תניא א,
א.

[כט] אבות א,
יב.

[ל] משלי כח,
ט.

[לא] בראשית
י, יז-יח.

[לב] 'היום יום', כ"ח
ניסן:
"החסידים שאלו את
אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה'
ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא
דיבר הכתוב: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'". הרי דגדולה אהבת ישראל,
דאוהב מה שהאהוב אוהב".

[לג] מסילת ישרים, פרק יט, בביאור חלקי החסידות.

[לד] צפניה ג,
ט.

[לה] ישעיהו
נו, ז.

[לו] כוזרי א,
צה.

[לז] כוזרי א,
עט.