תורה מאתי תצא – פרשת כי תשא

כָּפָה עֲלֵיהֶם הַר כְּגִיגִית

הן בפורים והן בפרשת כי תשא מצינו שנתחייבו
שונאיהם של ישראל כליה, חלילה. בפרשת כי תשא אומר הקב"ה למשה רבנו "הניחה
לי ואכלם ואעשה אתך לגוי גדול", ובפורים מבקש המן הרשע להשמיד, להרוג ולאבד
את כל היהודים. יש להתבונן מה הסיבה לגזירות הכליה הללו, ואיך הן קשורות זו לזו. נעסוק
תחילה בחג הפורים, לאחר מכן נעסוק בפרשתנו, פרשת כי תשא, ונסיים בהתייחסות לימינו
אנו.

חז"ל אומרים שכאשר חזרו ישראל לארץ
מיד לאחר פרשת המן ומרדכי, הם התחננו לה' יתברך שיסיר מהם את יצרא דעבודה זרה
שהחריב את ביתנו ושרף את היכלנו והגלנו לבין האומות. הגמרא אומרת שבעקבות כך יצא גורא
דנורא [גור של אש] מבית קודשי הקדשים וסר יצר עבודה זרה[א]. מאז
השתנתה ההיסטוריה ואין עבודה זרה בישראל. עם ישראל עלה על דרך חדשה ושונה בתכלית
מזו שהייתה עד כה.

כל המהלך הזה קשור לפרשתנו, פרשת השבר של
מתן תורה. הגמרא אומרת שכשעמדו ישראל לקבל את התורה, כפה עליהם הקב"ה את ההר
כגיגית. אמר להם: אם אתם מקבלים את התורה- מוטב, ואם לאו- שם תהא קבורתכם. מניין?
שנאמר '"ויתייצבו בתחתית ההר"[ב]. למרות שלפי
פשט התורה הכוונה היא למרגלות ההר, אבל כיוון שנקטה התורה בלשון "בתחתית ההר",
דורשת הגמרא, שכביכול הקב"ה ביקש לקברם מתחת להר אם לא יקבלו את התורה.
כלומר, קבלת התורה נעשתה מתוך איום על ישראל ומעין גזירה על כיליונם, ודווקא מתוך
האיום הזה קיבלו ישראל את התורה. אומרת הגמרא: "מכאן מודעה רבא לאורייתא".
מסביר רש"י, שאם יבוא הקב"ה לדין עם ישראל בטענה למה לא קיימו את התורה,
יש להם תשובה. תשובתם היא שלא קיבלו את התורה בהסכמה ורצון אלא מתוך כפייה, אין לקבלה
זו תוקף של התחייבות והחוזה אינו חל. "מודעה" הוא מושג של עקירת תוקף
ההסכם. "מודעה רבא לאורייתא", כלומר, שזוהי מודעה שעוקרת את ההסכם משום
שהוא היה באונס, לכן הוא אינו תקף.

מוסיפה הגמרא ואומרת שעל אף שבהר סיני לא
קיבלו ישראל את התורה בהסכמה, בימי אחשורוש קיבלו את התורה מרצון: "אף על פי
כן, הדר קיבלוה בימי אחשורוש שנאמר: "קיבלו היהודים עליהם ועל זרעם".
קיימו מה שקיבלו כבר". אם כך, מכאן והלאה יש רצון ויש הסכם, והמודעה בטלה.

וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים

המהר"ל ב"אור חדש" מקשה
קושייה עצומה על דברי רש"י שהבאנו לעיל. המהר"ל שואל איך יכולה להיות
טענה כזו שעד ימי מרדכי בני ישראל לא היו מחויבים לתורה? הרי נביאים רבים עמדו
לישראל והיתרו בהם על שלא קיימו את התורה לפני ימי אחשורוש. מהו תפקידם של הנביאים
אם לדעת רש"י לא היה כל הסכם בין ישראל לקב"ה?! ועוד יש לשאול, שהרי דברי
הנביאים התקיימו, וישראל גלו מארצם ונחרב המקדש. אם אין הסכם ועקירת התורה לא
גורמת לעונש כי מרישא לא קיבלנו אותה, על מה באה הגלות?

תוספות שהולך בשיטת רש"י, מקשה קושיה
ושואל, איך אפשר לומר שישראל לא קיבלו את התורה ברצון, והרי הם הקדימו "נעשה"
ל"נשמע". מסביר תוספות ש"נעשה ונשמע" נאמר קודם, לפני כפיית הר
כגיגית. לדבריו, ייתכן שכשישראל ראו את האש הגדולה הם נבהלו כל כך. לכן היה צריך
לכפות עליהם, לאחר שחזרו בהם. ממילא לא היה תוקף להסכם.

המהר"ל מקשה על תירוץ זה, שהרי הגמרא
מאריכה למנות את מעלתם של ישראל. אחד מהמעלות נלמד מהפרשה שלנו, "ויתנצלו את
עדיים מהר חורב", שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ק"כ ריבוא מלאכי
השרת, ונתנו לכל אחד ואחד שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע".
אך בגלל חטא העגל בטלו שני הכתרים הללו וישראל היו צריכים להוריד עדיים מעליהם.
המהר"ל מקשה על התוספות שמאז חטא העגל אין לישראל את שני הכתרים הללו. לכאורה
כל המעלות שהגמרא מונה על הקדמת נעשה לנשמע, בטלות לפי התוספות. ומדוע חז"ל
מאריכים לבאר את גדולתם של ישראל? לכן המהר"ל מפרש בדרך שונה את דברי הגמרא "מודעה
רבא לאורייתא". לדבריו, אף על פי שישראל קיבלו את התורה ברצון, בכל זאת
הקב"ה נתן להם אותה בכפייה. זאת משום שקבלה מרצון מעמידה את הקשר עם התורה על
פי הכלים האנושיים. אם היא מתוך בחירה, כביכול היא בידינו. לדברי המהר"ל אכן
מעלתנו היא הקדמת נעשה לנשמע, שרצינו בתורה. לכן הגמרא מתארת בהרחבה את מעלתם של
ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. יחד עם זאת, עיקר מעלתה של תורה, שהיא אלוקית ולא
אנושית. התורה אינה תלויה בנו אלא היא למעלה ממדרגתנו. זו הסיבה העמוקה לכך שהתורה
ניתנה דווקא בכפייה. לפי דברי המהר"ל "מודעה רבא לאורייתא", כלומר,
זוהי מודעה, מלשון הכרזה, שמבשרת את מעלתה של התורה- שהיא תורה אלוקית שאינה תלויה
בדעת בני האדם[ג].

יש להבין את דרשת חז"ל "ויתייצבו
בתחתית ההר", שכפה עליהם הר כגיגית. הרי לכאורה הכוונה למרגלות ההר, ומדוע
חז"ל דורשים שהייתה כאן כפייה? נדמה לומר שעל פי רש"י ותוספות הפסוק "ויתייצבו
בתחתית ההר" מובן בהקשר למתן תורה אלוקית, שאין לנו כלים להכיל אותה ולקבלה.
זאת גם הסיבה לנפילה בחטא העגל. אין לנו יכולת להכיל את התורה. לכן כל זמן שיש
התגלות אלוקית, אין דין ואין דיין, ואין זה משנה מה נגיד. איננו ברי הכי להגיד
משהו. כל זמן ששורה נבואה בישראל והקב"ה מדבר, יש גילוי אלוקי ואנו שותקים ובטלים.
לכן חכמי תורה שבעל פה מתחילים לומר משהו רק בימי הבית השני, כשהנבואה פוסקת. מי
שמתנבא ואומר אמת אלוקית בוודאות נבואית, אינו יכול לומר סברה ואמירה משלו, משום
שהיא כשרגא בטיהרא. ומפני שההתגלות האלוקית אינה נותנת מקום לאמירה אנושית, גם לאמירת
"נעשה ונשמע" אין ערך ותוקף כשיש התגלות אלוקית. אל מול האלוקי האנושי בטל
ואין לו מציאות. מכאן "מודעה רבא לאורייתא", שאם יבואו לדין- יש להם
תשובה.

הָדוּר קִבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

מרדכי היהודי היה מראשוני אנשי כנסת
הגדולה. בימיו פסקה הנבואה וכל קיום התורה החל להיעשות על פי שכל אנושי. מימיו "יש
דין ויש דיין" ואנו נעשים שותפים גמורים להסכם עם הקב"ה. לכן הדין נעשה
חמור לאין ערוך מאשר בימי בית ראשון, וכל מי שלא הולך בדרך יוצא החוצה ואינו חוזר-
צדוקים, קראים, פרושים.

נראה שלפי רש"י ותוספות הכול מיושב
שפיר: ישראל אמרו "נעשה ונשמע" ומעלה זו נשארה בהם. אף על פי כן, היא
התמוססה לעומת הגילוי האלוקי. ממילא אין לנו יכולת וכוח לשמור את התורה. כשרב אשי
אמר לתלמידיו "מחר נלמד על מנשה חברנו", התגלה אליו מנשה בלילה וביקר
אותו על שכינה אותו "חבר". רב אשי, חותם התלמוד הבבלי וחותם עולם ההלכה
לדורות עולם, אינו יודע מהיכן בוצעים את הלחם כפי שמנשה יודע. רב אשי שואל כנגדו, למה
עבד עבודה זרה אם הוא צדיק כל כך. ענה לו מנשה, שאם רב אשי היה בדורו, הוא היה מפשיל
את שיפולי גלימתו ורץ לעבוד עבודה זרה! כשיש גילוי אלוקי, הכול מאיר באור אלוקי
תקיף, והתשוקה לאלוקות חזקה ביותר. לכן יש נבואה וכנגדה- יצר עבודה זרה. אולם בימי
אחשורוש יצא גורא דנורא מבית קודשי הקודשים, התבטל יצר עבודה זרה ואין עוד נבואה.

בימי מרדכי ואסתר, לפני שהתחדשה התורה
שבעל פה, שונאיהם של ישראל שבאותו הדור התחייבו כליה. הסיבה החיצונית לכך היא
שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם. אולם הסיבה הפנימית היא שהיה צריך שיהיה
כיליון על מנת שכנסת ישראל תוכל להיוולד מחדש. ישראל נמשלו ללבנה- חשוכה, נעלמת, ולאחר
מכן נולדת מחדש ומאירה. מולד הלבנה בא מתוך חושך גמור, מעין מוות. כשישראל נולדים
מחדש, וכאשר מופיעה החכמה מתוך הנבואה, יש איזה כיליון בין זה לזה. לכן ישראל
חוטאים חטאים חמורים שמביאים אותם לביטול הקומה הקיימת בהם לקראת לידה של קומה
חדשה.

פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים
כָּרִאשֹׁנִים

לפי דברינו ניתן לבאר שיש הווא אמינא של כיליון
בפרשתנו מאותה סיבה עצמה: לוחות ראשונים הם מעשה אלוקים. "והמכתב מכתב אלוקים
חרות על הלוחות". איננו יכולים לקבל לוחות ראשונים מפני שהם למעלה ממידת בשר
ודם. קורא הדורות מראש מנהל את ההיסטוריה באופן כזה שבתחילה הוא נותן לנו לוחות שלמעלה
ממידתנו, שאין לנו יכולת לקבלם. אי אפשר אור עליון כזה בבני אדם. אלו אורות מרובים
בכלים מועטים. לכן הלוחות הראשונים אינם מתקבלים ונשברים. אמנם הכול נמשך מהאור
העליון הזה, אך הוא אינו יכול להיכנס לכלים האנושיים והוא נשאר חופף מלמעלה. אין
לנו כלי קיבול בשבילו, אך הוא נמצא בקרבנו. "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

ההבדל בין לוחות ראשונים ללוחות שניים הוא
ההבדל שבין נבואה לחכמה. הנבואה היא אור אלוקי, שאין לנו כלי קיבול בשבילו, ובכל
זאת הוא מאיר בנו. רק משה אבי הנביאים יכול היה לקבל לוחות ראשונים, וגם הוא לזמן
מועט עד ששבר אותם. כדי לקבל לוחות שניים צריך להיוולד מחדש. לוחות שניים הם שורש
תורה שבעל פה, שאנו יכולים לקבל את התורה האלוקית במידות האנושיות שלנו. זו עיקר מעלתם,
שהם אינם נשברים אלא יכולים להתקבל בנו.

המעבר מלוחות ראשונים ללוחות שניים צריך
לבוא על ידי גזירה על כיליונם של ישראל כי רק כך יכולים ישראל להיוולד מחדש ולקבל
לוחות שניים. הלבנה היא כעין מתה ונולדת מחדש מתוך החשיכה משום שהיא מקבלת את אור החמה
שלמעלה ממידותיה. כדי לספוג אור עליון זה ולשמור על קשר עם מה שלמעלה מהמידה, היא
נעשית חשוכה, ומקבלת שוב אור שלמעלה ממידותיה.

לֵידַת הָאֻמָּה וְתוֹרָתָהּ

כמו בפרשתנו, גם בחטא המרגלים רצה
הקב"ה להמית את ישראל במדבר, ולעשות את משה רבנו לגוי בפני עצמו[ד]. אולם יש
הבדל בין השניים: הגזירה שבפרשתנו היא גזירה על התורה, ואילו הגזירה
שלאחר חטא המרגלים היא גזירה על הקמת האומה בארצה. אלו שתי גזירות כנגד שתי לידות
שונות- לידת התורה בקרבנו, ולידתנו כעם. שתי הלידות הללו מופיעות במדבר בנפרד-
בחטא העגל ובחטא המרגלים. הגזירה על כיליונם של שונאיהם של ישראל ניתנה לאחר חטא
העגל כדי שנוכל לקבל לוחות שניים, ואילו גזירת כיליון על שונאיהם של ישראל לאחר
חטא המרגלים אפשרה לנו להיכנס לארץ ולהיוולד מחדש כאומה.

בפורים מופיעות שתי הלידות הללו יחד, בחדא
מחתא. בימי הפורים נולדנו בשני מובנים בו זמנית: פעם אחת כשחזרנו לארץ ישראל
ובנינו את בית המקדש, ופעם שנייה נולדנו בתורה שבעל פה שצמחה מתוכנו. גזירת המן
הולידה בנו תורה ולאומיות. בתחילה נולדה התורה, במלכות אחשורוש. 'קיימו וקיבלו
היהודים עליהם ועל זרעם'. ורק אחר כך נולדה האומה, כאשר בנם של אחשורוש ואסתר,
דריווש השני, נתן את האישור לנחמיה לבנות את הבית השני.

כשאנו מקבלים מחדש תורה בפורים, זו תורה
שבאה מאיתנו. לכן לידת התורה ולידת האומה אינן שני דברים נפרדים אלא עניין אחד,
והן מופיעות בו זמנית. בגזירת המן נולדו יחד הן התורה שבעל פה והן האומה.

גם בדורנו, פעם נוספת בהיסטוריה, בשואה
הנוראית באירופה, הייתה גזירה על כיליונם של שונאיהם של ישראל. היה זה מוות עמוק שקדם
ללידה המחודשת של האומה בדמותה של מדינת ישראל. כמו בפורים, גם בדור שלנו, לאחר שעברנו
על בשרנו את הגזירה על כיליונם של ישראל, התורה והאומה נולדות יחד. לעומת פורים
סדר הלידה הוא הפוך שבתחילה נולדת האומה, עם הקמת מדינת ישראל, ואילו התורה החדשה
עדיין לא נולדה.

גזירה זו היא הקשה מכולן מפני שהיא
נתקיימה בחלקה, מה שלא נתקיים לפני כן כלל. נראה לומר שטעם הדבר הוא מפני שהלידה
הזו היא לידה של נצחיותם של ישראל. לידה של גאולה שלמה שאין אחריה חשכה נוספת,
גלות וחורבן. עומק הלידה הוא לאין ערוך ממה שהיה קודם- לידה של אור חדש לגמרי, אור
הלבנה כאור החמה.

אַרְבַּע דַרְגּוֹת בַּתּוֹרָה

ניתן להסביר שיש כאן ארבע דרגות בהתגלות התורה:
דרגה אחת היא דרגת הלוחות הראשונים, שלא זכינו לקבלם ובכל זאת הם חופפים עלינו
תמיד כאור עליון. דרגה שנייה היא דרגת הלוחות השניים שקיבלנו לאחר חטא העגל. דרגה
שלישית היא דרגת הקבלה המחודשת של התורה בימי מרדכי ואסתר- "הדור קיבלוה בימי
אחשורוש". הדרגה הרביעית שייכת לימים של חזרת ישראל לארצם וביאת משיח צדקנו, ימים
שאנו מקבלים בהם תורה חדשה, כפי שאומר הנביא "תורה מאתי תצא"[ה], ודורשים
חז"ל: "תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא"[ו]. וכפי
שאומר רש"י על המילים בשיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו", שעתיד
הקב"ה להתגלות עליהם שוב ולתת להם סתרי תורה, טעמיה וצפונותיה.

ארבע המדרגות הללו מקבילות לארבע אותיות
שם הוי"ה: שתי הדרגות הראשונות האלוקיות, הן כנגד יו"ד וה"א שבשם.
ושתי הדרגות האחרונות, האנושיות, נגד ווא"ו וה"א שבשם. הלוחות הראשונים
והלוחות השניים מוסרים לנו את דבר ה' כפי שהוא ניתן ממנו יתברך בלא כל נגיעה שלנו.
אלא שגם מה שבא ממנו יתברך, מתחלק לשניים: פעמים רבות הסברנו שבקשר שלם שבין חתן
לכלה יש ארבע בחינות, "שניים שהם ארבע". בחתן יש את החתן שבו, ואת
הפנייה שלו כלפי הכלה, ובכלה יש את הכלה שבה, ואת האופן שהיא פונה כלפי החתן. גם
התורה האלוקית מופיעה בשתי קומות. קומה אחת עליונה, שאינה מתקבלת כלל בכלים שלנו.
וקומה שנייה, שניתנת לאחר משבר של הווא אמינא לכיליונם של ישראל, כשאנו נולדים
מחדש, ויכולים לקבל תורה. אלו שני צדדים של התורה האלוקית.

(חסר הסבר על שני צדדים בתורה אנושית)

תּוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא

איזו תורה חדשה עתידה להיוולד בנו מתוך
אותו שבר נוראי וגזירת כליה, שהיא עמוקה יותר מכל מה שהיה קודם?

חז"ל אומרים "מצוות בטלות לעתיד
לבוא"[ז]. אומר על
כך מרן הרב קוק זצ"ל, שאין פירוש הדבר שלא ישמרו מצוות. חלילה. "מצוות
בטלות לעתיד לבוא" הכוונה- שלעתיד לבוא הן לא יהיו מצוות כציווי חיצוני לנו,
אלא נקיים אותם כי הן אנחנו. כעין מה שהיה אצל אברהם אבינו ששתי כליותיו יועצות
אותו. המצוות יהיו עצמנו ובשרנו ויבואו מתוכנו: רמ"ח אברים כנגד רמ"ח
מצוות עשה ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה[ח].

עד עכשיו היו שתי תורות אלוקיות- לוחות
ראשונים ולוחות שניים. הייתה תורה שהתחדשה עלינו, אבל היא יונקת מהאלוקות. היה
החתן שבחתן – לוחות ראשונים; כלה שבחתן – לוחות שניים; חתן שבכלה – הדור קיבלוה
בימי אחשורוש. אולם כעת אנו בימים של "כלה שבכלה", שמאיתנו תצא תורה. לא
שהתורה תבוא מבחוץ, אלא שאנחנו בעצמנו, ברמ"ח אברים שלנו ושס"ה גידים
שלנו, נזעק תורה. אנחנו, כמו שאנחנו בעצמנו נתגלה כתורה גמורה, כגילוי אלוקות. זה
מי שאנחנו.

בשלב הרביעי, האחרון, לידת האומה קודמת ללידת
תורה משום שכדי לומר את התוכן קודם כל עלינו להיות אנחנו. מתוך הגזירה האחרונה על
כיליונם של ישראל, נולדת ונבנית הלאומיות שלנו ומתוכה יתגלה שאנחנו בעצמנו תורה.
זוהי לידה של התורה בשלמותה שאין לה הפסק, שאינה באה מבחוץ אלא היא עצמית ותעמוד
לנצח נצחים.

מתוך כל זאת נוכל להבין מחדש מה קורה בדורנו:
המהפך בין עשייה מתוך שמיעה לציווי חיצוני לבין עשייה מתוכנו אינו עניין של מה
בכך. כל המערבולות שאנו עוברים ביחס לתורה- הדילמות, המשברים והייסורים, גם בתוך
יראי ה' פנימה, הם חלק מלידת התורה החדשה. אנו זקוקים יותר ויותר לעשות את התורה
מתוך עצמנו ולא רק כדבר שבא מבחוץ לנו, ומרגישים כאב חריף כשאנו "לא
מתחברים", יותר מאשר בדורות קודמים, משום התורה שעתידה להיוולד מתוכנו. הקולות
הללו נשמעים בקרב יראי ה', בעולם החרדי ובעולם החילוני. כולם רוצים תורה שתבוא
מתוכנו. אמנם חלק מן הקולות הללו הוא קליפה בוסרית ומרה, אך היא רומזת איזה פרי
צומח וגדל בתוכה. היא שעתידה להוליד תורה שלמה שתהיה עצמנו ממש. "כי הם חיינו
ואורך ימינו".

אנו נמצאים כעת בערב שבת קודש אחרי פלג
המנחה של ההיסטוריה, ומוכנים כבר לקבל את השבת. ההבדל בין ששת ימי המעשה לשבת הוא
שבששת ימי המעשה הקב"ה פועל ואילו בשבת הקב"ה מפסיק לפעול והשמים והארץ
שלמים מצד עצמם. "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". העולמות כבר הגיעו
לשלמותם, והם נמצאים בכלות הנפש[ט]. מצד עצמם הם הולכים
אליו יתברך, ולאחר מכן הוא הולך אליהם, "ויכל אלקים". לפני שלהקב"ה
הייתה כלות הנפש לעולמות, יש לעולמות כלות הנפש אליו. כל עניין השבת הוא שהמציאות
כבר הושלמה, וממילא היא מעצמה רוצה אלוקות. גם כעת, בערב שבת של ההיסטוריה, אנו
בעצמנו רוצים אלוקות. יחד עם זאת, בערב שבת בין השמשות נבראו המזיקים[י]. המהפך
מעשייתו של הקב"ה לעשייה מצידנו הוא מהפך עצום שיש בו טלטלה אדירה. זוהי לידה
גדולה יותר מאי פעם.

אף על פי כן, כל תפקידנו ותפילותינו,
שנזכה שכל הייסורים שעברנו כבר יצאנו בהם ידי חובה, ושתתגלה מקרבנו "תורה
חדשה מאתי תצא". רמ"ח אברים שלנו ושס"ה גידים שלנו כאומה יולידו
תורה חדשה של מצוות בטלות לעתיד לבוא, ושאנו בעצמנו נהיה מוארים באור אלוקי. אז
בעזרת ה' יהיה אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית. במהרה בימינו אמן.

[א] סנהדרין
סג ע"ב

[ב] שבת
פח ע"א

[ג]
לפי דברי המהר"ל יש דוחק מסוים בגמרא על דבריה "הדור
קיבלוה בימי אחשורוש", שהייתה קבלה בנעשה ונשמע, לאחריה כפייה, וקבלה מחודשת.
אף על פי כן, דברי המהר"ל הם יקרים מאוד, ובדור שלנו הם טעונים תוקף מחודש.
מערכת המושגים של תורה אנושית לעומת תורה אלוקית צריכה בימינו חיזוק. פעמים רבות
מרוב שרוצים להראות את יופייה של תורה גם בעיני בני אדם, "כי היא חכמתכם
ובינתכם", האלוקיות של התורה, שהיא היא הנשמה של הכול ובה תלוי הכול, נחלשת.

 [ד] ההווא
אמינא להפוך את משה רבנו לגוי בפני עצמו מופיעה גם במגילת אסתר. הייתה הוא אמינא
כזו, למחות את כל עם ישראל, ובכל זאת משהו יישאר, כפי שאומר מרדכי לאסתר, 'אם תדמי
בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים..' כלומר, כביכול על אסתר לא הייתה הגזירה, וממנה
אפשר שייוולד עם ישראל מחדש. אך מרדכי אומר לאסתר שלא ייתכן כדבר הזה, כפי שהוא
לומד ממשה רבנו.

[ה] ישעיהו
נא ד

[ו] ויקרא
רבה יג ב

[ז] נידה
סא ע"ב

[ח] ראה
שמונה קבצים- א שעו; ג שלו

[ט]
תרגום ירושלמי "ויכל"- וחמד. רש"י ב'פרדס' אומר שזה פירוש מה שנאמר
"חמדת ימים אותו קראת". וראה אור החיים בראשית ב א

[י] אבות
ה ו