• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

פרשת אחרי מות – קדושים - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

בפרשתנו אנו נפגשים במצוות "ואהבת לרעך כמוך"[א] שעליה אמרו רבותינו[ב] 'זה כלל גדול בתורה', כלומר זוהי המצווה שכל התורה עומדת עליה, ופירוש לה[ג]. בייחוד, נקשרת מצווה זו לזמנים שאנו עומדים בהם, ימי האבלות על עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. עיקר התיקון של האבלות - יחד עם שמירת האיסורים שיש בה - הוא להרבות באהבה ובכבוד זה לזה. משני טעמים אלו, ראוי לעסוק במצווה הגדולה  של 'ואהבת לרעך כמוך'.
 
 
בעבר עסקנו בדעות רבותינו בפרוש הוראת 'כמוך'[ד], אך הפעם נלך בדרך שונה מעט. על פי מה שלמדנו בזמנו  המילה 'כמוך' הינה פירוש לְמידת וכמות האהבה. עד כמה צריך האדם לאהוב את רעהו? ועל כך עונה התורה 'כמוך', ורבותינו פירשו את התשובה בדרכים שונות. אולם יש מקום לומר – וכך משמע גם בכמה מקורות בדברי רבותינו -  ש'כמוך' אין פירושו מדידת כמות, ושרטוט הגבולות עד היכן מצוות האהבה, אלא איך אוהבים. באיזו דרך מגיעים לאהבת הרע? כמוך! כמו שאדם אוהב את עצמו, זו הדרך להגיע לאהבת חברו. כאשר אדם מתבונן על עצמו ורואה את הים הגועש שבתוכו, ממנו הוא למד על הסער הפוקד את חברו, ועל ידי כך הוא מתמלא אהבה אליו. אין זו אמת מידה אלא עצה ושיטה.
 
 
לֹא כֵּחֵפֶץ
 
על מנת להבין את חידושה של התורה במצווה זו, נעיין מעט מהי נטייתו הנפשית של כל אחד מאיתנו ביחסו אל רעהו. יש נטייה גדולה באדם להפוך את הזולת ל 'חפצא', ולא להתייחס אליו - ח"ו - כדמות בפני עצמה. הזולת הופך בקרבנו לבעיה נוספת, עוד חפץ שצריך להסתדר איתו בדרך אל המטרה. כאשר האדם מוקף באנשים, הוא אינו יכול להכיל כל- כך הרבה דמויות מנוגדות, ואף על פי שהוא יודע שיש פה בני אדם, בנפשו חלקם הופכים להיות ניצבים, מעין רהיטים מהלכים. אומנם לא כחפצים ממש חלילה, אך גם לא כ'גברא' גמור, אלא אי שם על הקשת הרחבה של האפשרויות בין חפצא לגברא –  משבץ האדם את הסובבים אותו.
 
כאשר אדם רוצה להתקדם למקום כלשהוא ובסביבתו ישנו אדם פלוני, ראובן, הרי הוא צריך להתחשב באותו ראובן כדי שיוכל לפעול נכון. ראובן הנ"ל יכול להיות הבוס, העובד, בן הזוג או חבר, זהותו אינה משנה את העובדה שפעמים רבות היחס הנפשי אליו הוא כאל חפץ, ורק הדרך להתמודדות עמו שונה, כמו שהיא שונה בין סוגי המכשולים השונים. וזהו עומק ציווי התורה 'ואהבת לרעך כמוך'- כשם שהאדם אינו רואה את עצמו כחפץ שצריך להסתדר איתו, אלא כדמות, ים סוער ועצום שאין לו חקר; כך, בדרך שאתה מתבונן על עצמך תתבונן על חברך ועל ידי זה תתעורר לאהוב אותו.
 
 
כָּמוֹךָ
 
נביא כמה דוגמאות בקצירת האומר מדברי רבותינו לעניין כדי לטעום מהבנת הדברים.   
ראשית מן החפץ חיים[ה]. בתחילת ספרו מונה החפץ חיים את העשין שעליהם עובר אדם המדבר לשה"ר, והעשה השני שם הוא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. מעיון בהסבר שם נראה שהח"ח הבין את פירוש 'כמוך' בדרך שבה הסברנו, שעיקר הציווי אינו על  כמות האהבה אלא על הדרך שבה היא נעשית.
 
ובלשונו: "וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים".
 
זו מצווה של התבוננות עצמית מה אני רוצה מעצמי, כדי ללמוד מה האהבה שצריכה להיות לחברי. וההתבוננות היא על ה 'איך' לאהוב ולא עד כמה . 
 
מקור נוסף הוא שפת אמת על פרשתנו[ו], שלומד בדרך דומה לזו של מרן הח"ח. השפ"א שואל: מה פירוש 'כמוך'? מהיכן שמענו שאדם צריך לאהוב את עצמו[ז] ?!  ומתרץ  ש 'ואהבת לרעך כמוך' הכוונה בדבר אהבה המותר והמצווה. כמו שאדם אוהב את עצמו ורוצה להתפתח ולפרוח באהבת ד', כך הוא צריך לרצות שגם חברו יהיה מלא אהבת ד' - וסמך לזה בדברי המדרש[ח] שמכלל 'ואהבת את ד' אלוקיך' הוא ש'יהא שם שמים מתאהב על ידך'. למדנו שבתוך מצות עשה של אהבת ד'  כלול הציווי עליך שתדאג שגם חברך יאהב את ד'- ולכן 'ואהבת לרעך כמוך', זו האהבה שגם חברך יהיה מלא באהבת ד'. גם בדברי השפ"א אנו רואים ש 'כמוך' אין הכוונה בכמות, אלא שע"י התבוננות ברצונותיך אתה לומד כיצד לאהוב את זולתך.
 
 
 
כַּמּוּת וְלֹא אֵיכוּת
 
דוגמה נוספת שמסבירה זאת אך בהיפוך צורה נלמדת מסיפור. מספרים על ר' נפתלי מרופשיץ, שכאשר התמנה לרב ברופשיץ, התנה איתם שלפני טקס ההכתרה יתנו לו פרק זמן להתבודד לבדו במקום שקט וריק בתוך העיר. הגבאי של רופשיץ היה איש עז וחצוף, שנכספה נפשו לדעת מה עושה הרב החדש בזמן שלפני ההכתרה. מצא מחבוא, והתחבא שם לראות מה עושה ר' נפתלי. ר' נפתלי נכנס ומתחיל להתהלך  על פני החדר, ולפתע נעמד כאילו היה הכרוז ואומר: 'אני מתכבד להזמין את הרב הגדול מעוז ומגדול' וכו' ומכביר בתארים עד שלבסוף 'ברוך הבא הרב ר' נפתלי רבה של רופשיץ'. כך עוד כמה וכמה פעמים, כל פעם ר' נפתלי מכתיר את עצמו תארים אחרים, והגבאי לא יודע את נפשו מהמחזה המשונה. לפני שיצא ר' נפתלי  הגיח הגבאי מהמחבוא ושאל: כבוד הרב, הייתי כאן כל הזמן, מה קרה כאן? אמר לו ר' נפתלי, 'כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' ופירושו: תאהב את המחמאות שרעך נותן לך כמו שאתה אוהב את המחמאות שאתה נותן לעצמך. ובשביל זה, צריך שהאדם יתן לעצמו מחמאות ויסלוד מהם ולא יחוש עוד למחמאות של אחרים... ועל כן, אמר ר' נפתלי, לפני שבני העיר יעטרוני בכל התארים הנ"ל , חזרתי עליהם לעצמי שוב ושוב עד שחשתי דחייה רבה מהם מרוב שפלותם ואז ידעתי שיוכלו בני העיר לומר כל מה שירצו, ואני לא אנזק מדבריהם'. גם כאן, אם כי בדרך אחרת, רואים שר' נפתלי הבין שה 'כמוך' פירושו ה 'איך', מהות הדבר ולא הכמות.  
 
מעשה רביעי, מהקוצקר שפירש:  'ואהבת לרעך כמוך'- כמו שלעצמו צריך אדם להגיד מוסר חד ללא ויתורים ורחמים, כך גם לרעהו, אין הוא צריך לוותר בשום דבר[ט]. גם כאן,  הרבי מקוצק מפרש 'כמוך'- במהות ולא  כמות.
 
 
אַהֲבָה לְלֹא תְּנַאי
 
עכשיו נתבונן נעמיק ונפרט עוד את החידוש שאמרנו שצריך להתבונן על הזולת כגברא ולא כחפצא, ובדרכים להתבוננות זאת בעבודת ה' שלנו. עיקר הלימוד ששוזר כאן את כל דברינו הוא שאם אדם יתבונן ביסודות הפסיכולוגיים העמוקים שבגללם הוא חושב את עצמו לגברא ולא לחפצא, ויתבונן ויזכור שגם חברו הוא כזה- בקלות יתהפך  ליבו לאהבת רעהו. בראשית הכול, הדבר הפשוט ביותר שאדם זקוק לו על מנת להרגיש שהוא בעל דמות - הוא שיאהבו אותו.  האדם יודע שהרכוש וכל חפציו הם רק לבושים שאינם מספקים, והצורך הפנימי שלו, זהו הצורך להיות נאהב. אין זה עניין פעוט אלא עניין מרכזי שהאישיות סובבת סביבו. להיות גברא ולא חפצא פירושו שאני לא אדיש, אכפת לי, וראשית כל האכפתיות תלויה בזה שאני זקוק להיות עטוף באהבה בלי תנאי. והצורך הזה שייך לבסיס האישיות שלנו. האדם ללא הצורך באהבה הרי הוא כרהיט, כחפצא בעלמא. כאשר אדם מתחיל להסתכל במבט הזה על כל מה  שמסביבו, נראית לפתע מציאות שונה בתכלית. במקום לראות חפצים מתחילים לפתע להראות אנשים.
 
מתגלה שכל אדם בעל תפקיד אינו רק החזות החיצונית של תפקידו אלא אישיות בתפקיד. התפקיד והרשמיות הינם רק קליפה חיצונית, חפצא, ובתוכה מסתתרת אישיות שזקוקה שיהיו מי שיאהבו אותה. כידוע, אני משתתף במפגשים של ארגון 'שיח שלום' שמארגן מפגשים בין ימין ושמאל. המפגשים הללו עיקרם הוא שכל אחד מן המשתתפים מביא את הסיפור הרגשי שלו ואת אישיותו, והויכוח האידיאולוגי נשאר, אבל ברקע. המנחים שם הם אנשים מוכשרים שיודעים איך לפתח את הדברים כך שהשיח יהיה אנושי וייכנס עד למקומות רוטטים ונוגעים, שבהם כל חילוקי הדעות בין ימין ושמאל מתמוססים. במקום כזה נוצרת אחווה מדהימה, וממפגשים קצרים של כמה שעות אנשים נעשים חברים בלב ונפש, כי היה מי  שידע ללמד אותם להביא את האדם, את החלק שזקוק לאהבה שתמיד נוגע ומעורר אהבה כנגדו, במקום להביא את החפצא, את התפקיד. התורה אומרת 'ואהבת לרעך כמוך', כלומר: כמו שאתה מסתכל באמת על עצמך, כמוך, ורואה עד כמה מבעד לכל שכבות התפקוד היומיומי החיצוני שלך שאתה מבקש להצליח בו - אתה מבקש אהבה, מן המקום הזה תאהב את חברך! גם הוא מבקש את אותה הבקשה! כשאתה מביא את המקום הזה, כל החומות מתמוססות במידה מרובה ביותר, ואהבת הרע מתפשטת ממקום עמוק לאין שיעור.
 
 
לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת
 
יחד עם הצורך באהבה, ישנו גם  הרצון להיות משמעותי. לא מספיק לאדם להיות נאהב, אלא מאוד חשוב לו להיות חשוב למישהו. כשאדם אינו משמעותי, הוא מתחיל לקמול ואין לו בשביל מה לחיות. אם אין משמעות לחיים - בשביל מה לעבור את המאמץ שכרוך בעצם החיים? נאבדת  המוטיבציה למאבק שהחיים דורשים בכל רגע, והאדם נופל לדיכאון ושואל את נפשו למות אע"פ שיש לו את כל השפע הגשמי והרוחני שיכול להיות. מהסיבה הזו  הרבה בני זוג שהגיעו לשיבה טובה נפטרים בזמן קצר אחד אחרי השני, כי העניין בבן זוג הוא שיש אדם שבשבילו אני הכי משמעותי בעולם. אחרי שבן הזוג נפטר, יש תחושה ש 'אני כבר לא באמת חשוב', אע"פ שהאדם מוקף בצאצאים ובני משפחה[י].
 
חז"ל לימדונו: 'אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה'[יא]. עוד מעשה לדוגמה: מרן הרב זצ"ל  ממש השתפך בבכי כשנודע לו שאמו נפטרה, אע"פ שהוא עצמו כבר היה מבוגר. ושאלוהו, אמך נפטרה בשיבה טובה, על מה הבכי הגדול כל כך? הרב ענה שתי תשובות, שבעומק הן אחת. הראשונה - אמא זו אמא, והגיל אינו משנה. ושנית, ש 'עכשיו אין אף אחד בעולם שיקרא לי אברהם יצחק'ל'. כל העולם פוגש אותו מצד התפקיד, אבל להיות ה"בן יוחיד", הבכור, זוהי נחלתה של האמא.
 
וכמו שהאדם עצמו חפץ להיות אהוב, ומשמעותי - כך כל אדם בעולם הרי הוא 'כמוך', רוצה להיות נאהב ללא תנאים, בלי קשר לתפקוד שלו, ורוצה להיות משמעותי לסביבתו.
 
 
אוֹצָרוֹת לְאֵין שִׁעוּר
 
החוליה השלישית לאחר האהבה והמשמעות היא שכל אדם חפץ שיתנו בו אמון. אמון שיש בו אוצרות רבים לאין שיעור שעוד עתידים להתגלות[יב]. האדם בטבעו הוא 'מהלך', לא סטטי, ואם על אף האהבה אין מי שמאמין בכוחו ללכת  הלאה, שיש לו לאן להתפתח הרבה יותר, זה מדכא ומחליש. וכיוון שכל אחד יודע בבהירות גדולה  בנפשו עד כמה הוא זקוק לאהבה אמון ומשמעות, ובימים כתיקונם האדם מתבייש להגיד ברבים: 'אני רוצה שתאהבו אותי, שאהיה משמעותי לכם, ושתתנו בי אמון שיש לי עוד המון אוצרות, שאני צריך להוציא אל הפועל'. אף שזו האמת לאמיתה, באה התורה וציוותה 'ואהבת לרעך- כמוך'. כל מה שעובר עליך, וכל רצונותיך הכמוסים – גם חברך מבקש. אין הוא סתם 'חפצא' חסר משמעות אלא אדם בעל רצונות עמוקים ומשותפים אליך, ועל כן 'ואהבת'!  עד כאן זה שלב אחד.
 
 
מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים
 
בדרגה השנייה אנחנו כבר מתקדמים הלאה: במדרגה הראשונה עסקנו במה שהאדם זקוק ונצרך לו, ובדרגה השנייה האדם מגלה שחוץ מהדברים שהוא זקוק להם, הוא גם עובר התמודדות לא קלה, ושכל אחד מבני האדם עובר את אותם קשיים. יש שלוש מערכות התמודדות כאלו בנפש האדם, ונעיין בהם על פי סדרם.
 
הראשונה שבהם: כדמות, כאדם, כל אחד אתנו עובר בתוכו  מאבק קשה עד דכדוכה של נפש, של  מלחמת עולם בתוכו. זו מלחמת הבחירה בין הטוב לרע, והיא מתנהלת ללא הפסקה. בכל רגע ורגע יכול האדם להגיע לטוב עליון שבעליונים, או לרדת עד שאול תחתיות שאין מטה ממנו. בחסידות מוסבר על פרשתנו - אחרי מות -  שזהו סוד מה שכתבה התורה בפרשה אחת את כניסת כה"ג לפני ולפנים בסמיכות לכל איסורי העריות הכי חמורים. לכאורה, מה לשמיטה אצל הר סיני? בחסידות מבואר שדמות האדם - שיש לו צד שהוא כמו כה"ג לפני ולפנים, בקדושה ובטהרה, וצד שני שנופל עד לעריות הכי חמורות, וביניהם הוא צריך לבחור - היא המקשרת בין שתי הפרשיות הללו. על כן נקראות שתי הפרשיות האלו ביוה"כ, בשחרית ובמנחה, ללמדך: כמו שאתה מוצא בעצמך שייכות אל הכה"ג שמזדכך ימים רבים, קורא בשם ד' בקדושה ובטהרה ונכנס לקודשי הקודשים, דע לך שלא פחות מזה, בחיצוניות, יש בך גם איזה שייכות לשפלים שבפרוצים שבבני האדם. זהו טבע האדם.  ובתוך המאבק האין סופי בין טוב לרע , לפעמים האדם זוכה בזכויות הנפלאות של נצחון הטוב, ופעמים שהוא נכשל ונופל. זאת האמת של כל אדם, 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ו
 
אף צדיקים גדולים - ד' מדקדק עמם כחוט השערה, ומי לנו גדול מיוסף הצדיק  אשר נותר עוד שנתיים בכלא המצרי על שסמך על שר המשקים שיוציאהו מן הבור. וכמו ש'אין צדיק... אשר לא יחטא', מרובה מידה טובה ממידת פורענות, וודאי 'אין רשע אשר יעשה רע ולא יצדק', ו'אפי' ריקנים שבך  מלאים מצוות כרימון'. ולמעלה מזה, בתוך כל המאבק הזה יכול האדם לעבור בין רגע ממדרגה למדרגה – רגע לאחר המצווה אפשר להיכשל בגאווה, ורגע לאחר העברה אפשר לעשות תשובה נפלאה. כמאמר הגמ' בקידושין[יג] 'על מנת שאני צדיק- אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. על מנת שאני רשע - אפילו צדיק גמור מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים'.  כל החיים הם סערה וטלטלה בין רום המעלות לשפל המדרגה, 'משפיל גאים ומגביה שפלים'. זוהי  דמות האדם, אדם גועש, אולם בחפצא אין כלל וכלל סערות פנימיות כאלו.
 
 
הַאָדָם הַבּוֹחֵר
 
ומתוך הגעש הזה מצווה התורה: 'ואהבת לרעך - כמוך', כמו שאדם יודע על עצמו עד כמה הוא נתון בשדה הקרב בין טוב ורע כל הזמן, ובכל רגע כל כולו יכול להתהפך באופן קיצוני - דע שגם חברך כך. כשמתבוננים כך- הלב מתמלא באהבה אליו. הדוגמה הטובה ביותר לאהבה העצומה הזאת היא המכורים שהיו בשאול תחתיות, ולאחר מכן הם מתכנסים ומספרים בקבוצה על כל הנפילות וההתרסקויות שלהם. ובכל המקרים, לא משנה מה האדם עבר, כל הקבוצה אומרת לו- אוהבים אותך! שמעתי על יהודי אחד, שלאחר שהיה מכור לסמים נגמל ובמשך למעלה משמונה עשרה שנה היה נקי. הקים משפחה, התנתק מהפשע וחזר לחיים רגילים, עד שלפני זמן מסוים בעקבות מתח כלשהו הוא נפל ולקח סמים, והדרדר עד שאול תחתיות. אדם כזה מאבד משפחה ורכוש, אולי גם את חירותו, ובא לקבוצה שבור ורצוץ לגמרי. ועל אף הכול – הוא מתקבל ע"י כולם בגלים גלים של אהבה.
 
מדוע? מפני שכולם מבינים שהעיקר הוא הבוחר ולא הטוב או הרע שאותם בחר לעשות. רגע לאחר החטא כבר אין לאדם בחירה על מעשיו מהרגע הקודם. אז, נותר רק האדם הבוחר ללא המעשים, שיכול בין רגע לבחור לעשות תשובה ולהתחיל מחדש. כאשר האדם פוגש לפתע בבוחר כזה, שנאבק ונאבק והפסיד במלחמה, פתאום צפות בו כל הפעמים שבהם גם הוא נאבק ונצח, נאחז בשיניים ובציפורניים, ולפתע החליק מטה. אל מול הבוחר שנפל מתפשטת בלב כל אחד ואחד מאיתנו הזדהות עצומה איתו- גם לי זה קרה! כאן מונח ה 'כמוך'.  כמו שהאדם יודע בנפשו את הבוחר שבו  על כל סערותיו ותהפוכותיו בין לטוב בין לרע, והוא יודע שזה דמות אדם שבו -  הבוחר. כך מבצבצת בו ההבנה שאותו בוחר הנופל וקם - טמון גם בקרב חברו, ואהבה עצומה של שותפות גורל צומחת ביניהם.
 
 
 
 
הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת
 
פנימה יותר, מצויה המדרגה השלישית. כל אדם יודע שהוא עובר שינויים ותהפוכות כקליפת אגוז בים סוער. מה שיום אחד הוא רע, למחרת מסתבר כטוב, וכן להפך. מה שרצוי ביום אחד, נהפך לדחוי לאחר זמן מועט. העולם הפנימי ודרכי החשיבה משתנים כל הזמן. היה אצלי לפני זמן קצר איש עסקים אמיד, שסיפר לי על קרע כזה בתוכו. אותו אדם אמר לי: 'כשהייתי קצין בצבא והייתי רואה אנשים שנראים כמו שאני נראה עכשיו, שעסוקים בביזנס - הייתי בז להם בוז עמוק. והיום, אני עצמי אחד מהם ואיני יודע איך להכיל את זה'. כל השינויים האלו נמשכים ממה שאנו אומרים בערבית 'מעביר יום ומביא לילה' 'וחושך מפני אור'.
 
כל המציאות עוברת שינויים, והאדם מנסה שוב ושוב למצוא דבר מה עמיד להיאחז בו. בעולם המשתנה אדם מתבייש לדבר על חברו[יד] , כי מה שנכון היום על חברך - היה נכון אתמול עליך. אך הדבר לא מסתיים כאן. אין כאן רק השתנות של האדם, אלא מקום יותר עמוק של עמידה בהיכלי התמורות שבהם העולם כולו  משתנה ללא הרף, והמאבק מתנהל בין אינספור גוונים שמשתנים במהירות. גם הטוב והרע עצמם משתנים, ומה שאתמול היה לי טוב נראה עכשיו רע, וכן בהיפוך עד אין קץ. זו חוויה לא פשוטה להישאר ישר בעולם משתנה, צריך לדעת להכיל ולאזן המון גוונים ולשמור על נאמנות למקום שבו האדם עומד. כל אדם שטועה בעצם מנסה להישאר ישר בעולם משתנה. ר' נחמן ביטא זאת בצורה מאוד חריפה ואמר פעם, שהוא לא נשבע על שום דבר אלא על דבר אחד: שעכשיו הוא אינו יודע כלום. אין זה סתם, אלא באמת הוא לא ידע כלום. הכול משתנה.
 
אין אדם שניצול מזה, ובהתבוננות מעמיקה אדם רואה שלא רק הוא נמצא רגע פה ורגע שם, גם חברו נמצא בעולם שכל הזמן משתנה שינויים עצומים. מצבי הרוח משתנים, וגם שיקול הדעת, הטעמים והצרכים שלו עוברים שינויים, וזו חוויה לא פשוטה. כאן נעוץ הציווי של 'כמוך' -  כמו שאדם מלמד על עצמו זכות שכל כישלונותיו באו לו בסיבת מצב רוח מסוים, וכשלון אחר היה בגלל שהים שבתוכו סער, ופתאום איזה גל בלתי צפוי לקח אותו למקומות שהוא לא חפץ בהם, כך צריך האדם לסנגר על חברו. כאשר האדם מסתכל על חברו כים סוער מלא גלים ולומד שמה עובר עליו  עובר גם על רעהו - פתאום המבט משתנה מן הקצה אל הקצה. האם אפשר לבוא בטענות למי שהוא כקליפת אגוז בים סוער והוא נרטב? וכי קליפה בים סוער לא תירטב? למי שנמצא במקום כזה אפשר רק לרחוש אהבה עד אין קץ.
 
 
סָתִים וְגַלְיָא
 
הדרגה הרביעית שנעסוק בה כעת היא המשמעותית ביותר. אומנם טוב הטעם שלה נטעם גם במדרגה השלישית, ובכל זאת בפני עצמה יש בה חידוש עצום. החידוש הוא שיש לכל אחד בתוך האישיות 'סתים וגליא'[טו]. האישיות מלאה בדברים שגלויים לפני, פסיפס עשיר של הרגשות מחשבות והתנהגויות. אך מלבד הרובד הנגלה, יש בתוככי האדם עומקים נעלמים, גדולים לאין ערוך מכל מה שגלוי לו על עצמו . אם אדם ינתח לעומק מחשבה או התנהגות אחת, סופו שימצא שיש בתוכו שכבות רבות מכל מה שיכל לראות בתחילה. וככל שהחיפוש יותר עמוק, האדם מבין שיש שכבות כה רבות שאין לו כלל תפיסה בהם. בעצם, כל הים הסוער של שלושת רובדי האישיות שתיארנו  עד עכשיו, הם רק הקליפה הכי דקה, החלק הגלוי של הים, שמעבר לו ישנם עומקים בלתי מושגים כלל וכלל. אפילו הצדיקים הגדולים ביותר, אלו שליבם ברשותם ותהפוכות החיים של שלוש המדרגות הראשונות שהזכרנו לא נגעו בהם, גם הם לא יוכלו לצפות עד עומק חקר נפשם.
 
"ישראל סתים וגליא... אורייתא סתים וגליא"[טז], וכשם שלסודות התורה אין קץ הן בצדה הגלוי של תורה בבירורי ההלכות והשלכותיהם, ולאין ערוך בצידה הפנימי והעמוק, כך גם במימדי העומק של האישיות שלי. כאשר מסתכלים בעין כזו, מבינים שלא מדובר רק על כך שקורים שינויים צפויים, שיום אחד יש לאדם מצב רוח ובמשנהו אין לו, אלא על שינויי עומק, שהאדם לפתע אינו מכיר את עצמו. מעומק האישיות צפים ועולים נופים עלומים ולא נודעים. אז האדם מבין שכל השינויים שקרו לו בחיצוניות נפשו, הם רק שיקוף דל של רבדים גנוזים שבהם עיקר אישיותו. אפשר לקרוא לחלקים האלו 'על מודע', שהרי נשמת האדם ושורשה הם 'חלק אלוק ממעל', וכי יכול בן אנוש לרדת  לחקר חלק אלוק ממעל על כל העושר העצום שבה, ואשר תבלינה השפתיים מלתארו?!  הצדיקים זוכים לראות יותר ויותר בממדי העומק של האדם, וגדולי עליון  רואים לעומק עומקים במקום שאין האדם רואה בעצמו דבר.
 
 
דְּלָא אִתְיְדע
 
 בתפיסה הזו, משתנה כל ראיית האדם את עצמו. לפתע מתחדש לו שהחלק שמולו הוא עומד נבוך ובלא ידיעה- זו אישיותו האמיתית. מה שמכירים שהוא הגברא הרי  הוא אינו אלא השתקפות דלה, שממנה מציץ החלק שאינו נודע והוא מתרחב לאין חקר. וממילא, כל  דברים ברורים וחתוכים או איזה שיפוט שהאדם בא לומר על עצמו -  מתמוססים אל מול הלא נודע, שהרי כל הנאמר הוא רק ביחס אל הגלוי לעיניו שהוא כטיפה מן הים. ומתוך כך-  גם על חברו אין האדם יכול לומר דבר מוחלט. כאשר יש בוחר שנאבק במתח שבין טוב לרע, והוא נמצא בהיכל הגוונים המשתנים, על פני שטח שיש לו אינסוף רובדי עומק עלומים מעיני - ובתוך כל המערבולת הזו הוא צריך לחתור לחוף מבטחים, הלב יוצא אליו. האדם מוצא בחברו הנאבק את עצמו, כיון שהוא יודע עד כמה להיות במאבק הזה נוגע לו. וככל  שאני מתבונן על עצמי יותר, ומשכיל שגם חברי הוא כזה, עומד אל מול הלא נודע- ממילא האהבה צומחת. זהו מה שאמרנו בתחילה, שמצוות 'ואהבת לרעך כמוך' עניינה שה'כמוך' -  התבוננות האדם על  עצמו והלימוד שחברך הוא כמוך ממש בפנימיותו - היא המולידה את האהבה ומפקיעה אותו מלהיות חפצא והופכת אותו לגברא .
 
אומנם המדרגות האחרוונת שאמרנו, לעיתים הרי הם מופשטות מדי בעבודתנו. על כן יש מקום לאחוז בחלק הראשון, שהוא הכי בסיסי, נוגע וממשי. שכל אחד ידע בעצמו שכמו שהוא זקוק לאהבה, להיות משמעותי, לאמון כדי להתפתח - ויחשוב שכל אחד מחבריו שהוא נפגש איתם הם גם כאלה, ממילא האהבה נוצרת. "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
 
הרב יהושע שפירא
 
שיעורי הרב יהושע שפירא
 
[א] ויקרא ט, יח.
[ב] ר' עקיבא בתורת כהנים, מובא ברש"י על אתר.
[ג] כמאמר הלל הזקן במסכת שבת דף לא:   "ואידך פירושא היא, זיל גמור".
[ד] ותורף הדברים שם: ישנם ארבע דעות בפירוש כמוך, ושם עסקנו ליישב את כולם יחדיו על דרך המעגלים בחייו של האדם. ככל שהמעגל יותר קרוב אל האדם האהבה מתגברת, עד שיש מרבותינו שסוברים ש 'ואהבת לרעך' - יותר מכמוך. ואכמל"ב.
[ה] החפץ חיים הוא ספר מופלא שתוכו רצוף אהבה. במיוחד בדורנו  צריך עין חודרת להבחין שכל ספר חפץ חיים אינו אוסף איסורים, אלא אוסף אהבות. כידוע שעיקר היראה היא שלא תתקלקל האהבה, כך מרוב אהבתי לרעי אני ירא לדבר עליו שמא תתקלקל אהבתנו.
[ו] קדושים, תרנ"ב.
[ז] שלא כר' שמעון שקופ שלומד מכאן שאדם צריך לאהוב את עצמו, שהרי כתוב 'כמוך'.
[ח] ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתלח.
 [ט] האם זו עצה נכונה? כנראה רק למי שנמצא בקוצק ורואה קוצקאים לידו. מי שלא, אני לא ממליץ... אומנם יש גם אנשים שצריכים להיות חדים ביחס אליהם ולשים להם גבול, זה הצורך שלהם, ומתוך כך דווקא מתגלים כוחותיהם. כך שמעתי מרופאה המטפלת בילדים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות, שהילדים עצמם מבקשים שישימו להם גבולות, ושמחים בהם.
 
 
[י]  מסופר שר' שלמה זלמן אוירבך, מגדולי הפוסקים, העיד על עצמו שמאז שאשתו נפטרה, 'שבת זה לא שבת'.. וזה אע"פ שהיה לו בנים ונכדים גדולי עולם, וצאצאים רבים.
[יא] סנהדרין כב:
[יב] אומנם, ברוב המקרים כאשר יש אמון במישהו, כבר נכללות בזה כל המדרגות, והוא גם חשוב ומשמעותי , וגם יש כלפיו אהבה. ע"כ פעמים רבות אמירה של נתינת אמון היא 'כרכא דכולא ביה', ומבטאת גם שהוא אהוב מאוד, משמעותי מאוד, ויש לו עוד כל כך הרבה טוב לפכות ממעיינותיו ולגדל בתוך אישיותו, אם רק ניתן בו אימון. האמון שאנו נותנים בעצמנו תלוי בכך שנראה שבאמת יש לדבר בסיס, שיש אנשים נותנים בנו אמון.
[יג] מט:
[יד] באופן דומה לכך מלמד הגר"א בפירושו על ספר משלי. הגאון אומר שם שאם אתה רואה יהודי עובד ד' שמתנהג בצורה משונה, אל תהרהר אחריו, אפשר שהוא לא יכול להצליח לעבוד את ד' בלי זה. הוא ניסה בכל דרך אחרת ולא הצליח, ורק בדרך הזאת הצליח. יהודי  ניסה לכוון בתפילה, והמחשבות הזרות תופסות אותו, אז הוא מוחא כפיים בכל המרץ ופתאום זה מתיישב לו. מה אתה משוגע? לא אני לא משוגע, ניסיתי בכל הדרכים ולא הלך לי, כרגע לא הולך לי שום דבר אחר, אף פעם לא מחיתי כך כפים, לא היה לי את המאבק הזה, ועכשיו אני לא מצליח, יש לי איזה מחשבה טורדנית לא עוזבת אותי, וכשאני מוחה היא משתתקת, כמו טיטוס שהכו לפניו והיתוש נרגע. גם לי יש יתוש, ורק כשמכים הוא נרגע. אומר הגאון אל תהרהר, אפשר יש בו יתוש, והוא לא מוצא דרך אחרת.
[טו] ע"פ הזוהר, פרשת אחרי מות, דף עג,א.
[טז] גם הוא בזוהר הנ"ל.
עבור לתוכן העמוד