כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך – פרשת תזריע-מצורע

מְצֹרָע- מוֹצִיא רָע

פרשיות
תזריע- מצורע עוסקות בסוגים שונים של טומאות היוצאות מן הגוף כלפי חוץ. בכללן,
טומאת המצורע שהינה טומאה הבאה על עוון לשון הרע והוצאת שם רע, כפי שדורשים
חז”ל “מצורע- מוציא רע”[א]. ועוד דורשים
חז”ל “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו”[ב] – צרות
בלא וא”ו, אל תקרי ‘מצרֹת נפשו’ אלא מצרעת נפשו[ג].

לשון
הרע שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[ד].
משלושתם, נקשרה ביותר ‘ברית הלשון’ ל’ברית המעור’ שחטא לשון הרע דומה ביותר לחומרת
עריות  מבחינת הקושי הרב להילחם בתאווה זו.
תאוות עריות הינה נטיית חיים טבעית המוטבעת בחומריות ואילו תאוות לשון הרע הנה
מושכלת ואינה שייכת לחלק הבהמי שבאדם אלא לכוח האנושי שבו- לכוח הדיבור, בו נבדל
האדם מן הבהמה- “רוח ממללא”[ה]. הפגימה
בחלק האנושי של הדיבור חמורה יותר מהפגיעה בצד הבהמי שבנפש, על כן חמורה לשון הרע
יותר.

הצרעת,
בתהליך עמוק ופלאי, מגלה ומשקפת את חטא לשון הרע, ובכך מהווה לו טהרה ותיקון: כפי
שאדם נכשל והוציא מתוכו שם רע על חברו, כך, מתוך גופו עצמו מתגלה ויוצאת טומאה
בנגעי הצרעת ועליו עצמו לצאת ולהיות מנודה מחוץ למחנה. לכן, המצורע מביא לטהרתו
ציפורים, כשם שהוא פטפט כך מביא ציפורים שמפטפטות[ו]. הטהרה
מתקנת את החטא בדרך החטא עצמו. הגוף שהוציא שם רע, עובר תהליך זיכוך פנימי ומוציא
החוצה נגעיו עד אשר “ושב ורפא לו”[ז].

אֶרֶס הַנָּחָש הַקַּדְמוֹנִי

לשם
הבנת עומק תהליך הטהרה של המצורע, עלינו להתבונן בדמות הראשונה בהיסטוריה של מוציא
שם רע, הוא הנחש הקדמוני. ראשיתו של חטא אדם הראשון, גירושו מגן עדן והירידה
הנוראית שהביא לעולם כולו, נעוצה בקלקולו של הנחש הקדמוני אשר הוציא שם רע על
הקב”ה: “נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע”[ח].

בדבריו
לאשה, טען הנחש כי לקב”ה יש כביכול אינטרס זר בכך שאסר על אכילת עץ הדעת: “לא
מות תמותון כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם והייתם כאלוקים”[ט]. הנחש
טוען כי הקב”ה אינו רוצה שהאדם ידמה לו מכיוון שכביכול, יש בו יתברך קנאה,
צרות עין או אינטרס אחר, חלילה. בכך, כפר הנחש בטובו של ה’ וברצונו להיטיב
לבריותיו, רצון שהוא הטעם לבריאת העולם. הקב”ה אמנם אסר על אכילה מעץ הדעת אך
היה זה איסור זמני, שמטרתו שאנו נזכה בבחירתנו ונחיה מצידנו, נקיים מצוותיו לאכול
מפרות הגן ולהישמר מאכילת עץ הדעת ובכך נשתתף ביצירת הקשר בינו וביננו. אם היה
האדם אוכל מעץ החיים כפי שנצטווה “מכל עץ הגן אכול תאכל”, ממילא היה בטל האיסור
וזוכה גם בעץ הדעת. לקב”ה אין שום אינטרס זר באיסור זה אלא להפך, כל עניינו
לגלות עומק טובו וחסדו של הקב”ה לבריותיו עד כי – “אני אמרתי אלוקים אתם
ובני עליון כולכם”[י].

מהי
המציאות של הנחש בעולם הזה? הנחש כל כולו ביטוי תמצית האָין של העולם הזה. הוא
ממרוכז בנקודה בה עומד העולם הזה לבדו, ו”לית ליה מגרמיה כלום” (שאין לו
משלו כלום) שהרי כל בריאתו וכוחו באו לו ממקור אחר. הנחש הוא יצר הרע הוא השטן הוא
מלאך המוות- הוא נקודת המוות של העולם. הוא המקום בו אנו חשים כי מעצמנו אין לנו
כוחות, אין לנו חיים, אין לנו כלום.

אם
כן, מהו חטאו של הנחש, והרי במציאות כולה ישנה נקודת אָין והעדר? אלא, הנחש חטא
בכך שאחז בנקודת האָין של קיומו וערב אותה במציאות כולה. במקום לפגוש מתוך הצוהר
שנפתח בתוכיותו את מי שאמר והיה העולם ובכך להחיות הכל ממקור החיים, נוטל הנחש את
האין עצמו ומרוקן על ידו את המציאות.

בעומק
פנימיותו חש הנחש כי מעצמו אין לו כלום. תחושה זו הביאה עליו פחד מפני העדר קיומו
והוא החל לפעול על מנת להוציא את הרוע שבו כלפי חוץ ובכך חשב כי ירפא. את האין
וההעדר מערב הנחש עם המציאות האמתית שבגן עדן והופך הכל לישות המיוסדת על ההעדר,
זוהי מציאותו של הרע. 

כך
מסביר הרמב”ם את חטא עץ הדעת: בחטא זה חל מעבר מעולם בו ההעדר נפרד מן
המציאות לעולם בו הרע מעורב בטוב[יא]. לפני חטא עץ הדעת
היו מושגי אמת ושקר- מציאות והעדר. גן עדן הוא המציאות האמתית – “ורוח אלוהים
מרחפת בתוך הגן”, ואילו הנחש הקדמוני מבטא את ההעדר השקרי. לאחר האכילה מעץ
הדעת, נעשתה במציאות תערובת של טוב ורע, של אמת ושקר וכל המושגים המוחלטים נעשו
יחסיים. הנחש הטיל ארסו במציאות כולה[יב].

כיצד
פועל הנחש? הנחש מוציא מתוכו את נקודת ההעדר שבו ומשליך אותה כארס כלפי חוץ. תחילה
פועל הארס אצל האשה. הנחש מראה לה שהיא הנקודה ש’אין לה מעצמה כלום’ של המציאות
האנושית. הנחש מסביר כי הקב”ה אסר על האכילה מעץ הדעת כיון שאינו רוצה שאדם
וחוה יהיו כאלוקים ותתבטל בהם נקודת האין. כביכול, איסור זה נובע מכך שה’ מפחד שמא
יהיה לה משהו. ארסו של הנחש מזעזע באשה את הפשטות בה שכנו בקרבה זו לצד זו נקודת
הישות האלוקית ונקודת האין ש’לית לה מגרמה כלום’ ומערבבם יחד. כעת פשט ארס הנחש
באשה והוא ממשיך ומתפשט אט אט כלפי חוץ. חוה ממשיכה ומוציאה את הרע הזה החוצה,
מטילה את הארס ומשתפת את האדם באותו רע. היא ממשיכה את נקודת המבט השלילית של הנחש
על נקודת האָין שבבריאה.  נקודת מבט זו
מולידה את התפשטות של הרוע בהשלכה של ההעדר כלפי חוץ. כך נוצר תהליך בו אותה נקודה
של אָין שנמצאת בתוך כל נברא, הולכת ומזעזעת את כל הנבראים ומתפשטת כארס במציאות
כולה.

שָׁנְנוּ
לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ

תהליך
הוצאת הרע כלפי חוץ מנקודת האָין של הנחש אל העולם כולו באמצעות הוצאת שם רע על
הקב”ה בחטא הקדמוני, מתרחש בזעיר אנפין אצל כל אדם המדבר לשון הרע ומוציא שם
רע על חברו.

נקודת
הפחד העמוקה באדם היא נקודת האָין. האדם מרגיש שאין לו משל עצמו כלום, שאין לו
בעלות ושאינו חי משל עצמו. מהפחד הזה נולדים מידות רעות של ייאוש, גאווה ותאווה.
תלות גמורה במישהו אחר ללא אמון מוחלט בו ובכוחו, געגועים ודבקות בו, מולידה אצל
האדם פחד ונפילות קומה והוא חש כי אין 
יסוד אמיתי לחייו. זוהי נקודת ההבדל בין אדם לבהמה. הבהמה אינה יודעת שאין
יסוד אמיתי לחייה ולכן היא חשה פחד רק כאשר אויב עומד מולה אך כאשר אין אויב מולה,
היא נותרת במנוחת עיוורונה. האדם לעומתה, נוגע בנקודת האין של הידיעה שהוא תלוי
לגמרי במישהו אחר ומתוך כך הוא עלול להתמלא בפחד ובהרגשת חסרון תמידית.

הרהור
של פחד מגיע לתיקונו על ידי הרהור של אמונה, כפי שהרהורי עבירה נתקנים על ידי
הרהורי תשובה. הפחד נועד בשביל לפתוח את הפתח של אמון מוחלט בה’ יתברך המחייה
אותנו באמת. אמונה זו משקיטה את הפחד מפני ההעדר שאף על פי שמעצמי אין לי כלום,
אני חי לגמרי, כי יש לי אמון שלם בה’ יתברך שהוא מחייה אותי ויש לי שמחה עצומה על
כך שאני רוצה בחפצו, שהוא טוב לי באמת מבטחון בעצמי.

לשון
הרע היא הביטוי המילולי לתחושת הפחד הגדול שנולד מהמפגש של האדם עם נקודת האָין
שבו ועם הידיעה שאין לו מעצמו כלום. מתוך הפחד של נקודת האָין, מוציא האדם שם רע
על חברו. כאשר אדם מרגיש בעצמו חסרון ואי וודאות, מתוך כך נוצרת אצלו תגובה של
“השלכה”. האדם מעוניין להוציא ממנו את נקודת התלות שנוגעת בנקודת האמת
של האין האלוקי ולהישאר עם הצדדים היציבים שבנפשו, כמו הבהמה. כך, משליך האדם את
החיסרון ש’לית ליה מגרמיה כלום’ על מישהו אחר ואינו רואה כי החסרונות שהוא מוצא
בזולת הם שיקוף לחסרונותיו שלו עצמו. לאחר שחשף האדם את ההעדר והרע בזולתו,
באמצעות לשון הרע, הוא חש הקלה. אמירת החסרונות של החבר בין אם הם אמתיים – “לשון
הרע”, ובין אם הם אינם אמתיים- “מוציא שם רע”, משחררת את האדם
מנקודת המוות והחיסרון שבתוכו וחושפת אותה אצל האחר.

הרצי”ה
היה חוזר ומדגיש את דברי הנביא: “ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”[יג]. עיקר
הבעיה בחטא לשון הרע זה החיפוש התמידי של הרע בחבר. קיימת באדם איזו תנועה בה הוא
מנסה להוציא מתוכו את נקודת ההעדר שבתוכו באמצעות לשון הרע, כביכול תהיה לו בכך
רפואה, אך בכך הוא כנחש המטיל את ארסו וזוהמתו אל העולם כולו.

רבותינו
זכרונם לברכה הדגישו את חומרת העבירה של לשון הרע בכך שהיא גורמת להרג של שלושה-
המספר, השומע, ומי שמספרים עליו לשון הרע. מצד הפשט ניתן להסביר כי את המספר היא
הורגת מצד עולם הבא שלו. מצד מי שמספרים עליו, יש להקשות, כי ייתכן והיא הורגת
אותו בעולם הזה, אך בעולם הבא, אדרבא, הביזיון מוסיף לו שכר לעולם הבא. בנוסף לכך
צריך לבאר מדוע לשון הרע הורגת את השומע? לשם כך דרושה התבוננות נוספת.

הוצאת
לשון הרע מן האדם אל החוץ אינה נעשית בחדרי חדרים, בין האדם לעצמו אלא בפני הזולת.
מדוע אדם מרגיש צורך לספר רעת חברו דווקא בפני אדם שלישי? כאשר אדם מספר רע על
חברו בפניו הוא יידחה זאת בשתי ידיו וישליך חזרה את ההעדר לאדם שניסה להיפטר ממנו.
הוא יתגונן, יתקוף ויכה. לעומת זאת, כאשר אדם מספר רע על חברו בפני אדם שלישי, הוא
מצליח לשכנע  כי אכן יש צדק בדבריו ואכן
קיים רוע והעדר בזולת. בכך מצליח האדם להשליך מעצמו את נקודת האין שבו החוצה.

אך
לא די בכך. כאשר אדם מספר לשון הרע הוא מגלה את ההעדר שבזולתו בפני חברו בכך הוא
מעורר את נקודת ההעדר שאצל שלושת השותפים- המספר, השומע, והזולת. המספר נותן ביטוי
להעדר שבו וחושף את ההעדר של מי שסופר עליו. השומע – מסייע למספר להשליך מתוכו את
נקודת ההעדר שבו. התאווה לשמוע לשון הרע היא אותה תאווה של זה שמספר לשון הרע.
שניהם מעוניינים בהשלכת נקודת ההעדר שבקרבם כלפי חוץ. השומע לשון הרע נעשה
שותף  למספר בהשלכת נקודת ההעדר שבו אל
הזולת. אם כן, בלשון הרע מתעוררת נקודת ההעדר והמוות של שלושה אנשים, זוהי כוונת
רבותינו. זהו בדיוק החטא הקדמוני של הנחש שהוציא שם רע והטיל זוהמתו בעולם כולו.
מתוך הבנה זו נסביר גם את הטומאות האחרות שבפרשתנו.

טֻמְאוֹת הַיּוֹצְאוֹת
מִן הַגּוּף

מלבד
הצרעת, מוזכרים בפרשתינו טומאות נוספות היוצאות מן הגוף: טומאת יולדת, צרעת הבגד
והבית, טומאת הזב, הזבה והנידה וטומאת שכבת זרע. השורש של כל הטומאות הללו היא
טומאת המת, האָין והחדלון ההופכת את הגוף עצמו ל’אבי אבות הטומאה’. כעת נסדר את
הטומאות האלה על פי סדר חומרתם מלמטה למעלה.

אַרְבָּע טֻמְאוֹת
בַּמֻּטְבָּע שֶבַּנֶּפֶש

טומאת
יולדת, שכבת זרע, נידה, וזיבה הן ארבע טומאות הנובעות מטבע החיים ושייכות לחלק
המוטבע שבנפש ולצד הבהמי באדם המתבטא בכוח החיים של ‘ברית המעור’.

טומאת
היולדת מתרחשת דווקא בשעה בה נולדים חיים חדשים לעולם. בלידה ישנו תיקון לנקודת
המוות של החטא ותוספת חיים ביצירת החיים בפועל, ועל כן טומאה זו היא הקלה מבין
הטומאות, שהרי יש בה ימי טהרה, אך בה עצמה טמונה אף הנגיעה בנקודת המוות שבאדם.
טומאת הלידה חמורה יותר מטומאות אחרות בכך שהיולדת שצריכה להביא קרבן, ועליה לספור
ימי טהרה על מנת להיטהר, זאת מכיוון שמלבד החיים המתגלים בה, מתגלה בה המוות בכל
תוקפו.

הנגיעה
במוות בעת הלידה מתרחשת בכמה רמות. ראשית, היולדת עצמה עומדת בסכנת מוות על חייה
שלה. נוסף על כך, קושי הלידה מעלה ביולדת את הרצון להפסיק ביצירת החיים בעולם. מעל
הכל- הולדת החיים לעולם היא עצמה אף לידה של מוות עתידי בעולם, הן של התינוק שזה
עתה נולד והן של הדור הקודם לו. רגע ההולדה מקפל בחובו את המעבר שבין הדורות וברגע
לידת הדור הבא מתגלה המוות של הדור הזה. בעת הלידה, מגיעה היולדת לנקודת ההעדר
והמוות בתוכה ונוגעת בשורש של כל הטומאות – טומאת המת. בכך היא הקלה מכולן ויחד עם
זאת החמורה שבכולן.

כאמור,
מלבד טומאת היולדת, ישנם שלוש טומאות אחרות השייכות לטבע הבהמי של כוח החיים- שכבת
זרע, נדה זב וזבה. שכבת זרע היא הטומאה הקלה ביותר מבין טומאות אלה. היא מטמאת רק
יום אחד, ואינה מטמאה במגע ובמשא. טומאת שכבת הזרע כמו טומאת היולדת, היא טומאה
המתרחשת דווקא בעת שכוח החיים פורץ החוצה, ואף בעת קיום מצווה מדאורייתא “פרו
ורבו”, אך בכל זאת יש בה אף טומאה קלה, שיש בה בחלקה צד של מוות של חיים שלא הגיעו
אל יעדם השלם.

טומאת
הנידה אף היא שייכת כחלק מטבע הבריאה ובנין החיים, אלא שיש בה של חיים שלא הגיעו
אל יעדם ולא יצאו אל הפועל ואף מיתה בזעיר אנפין. כמו טומאת מת,  טומאת הנידה נמשכת שבעה ימים אך אין בה דין של
‘שבעה נקיים’. מדאורייתא, די לאשה שתפסיק לראות דם ביום השביעי והיא יכולה להיטהר.
מלבד זאת, אין לנדה קרבן טהרה כמו הטומאות החמורות ממנה- זב, זבה ומצורע.

טומאת
הזב והזבה חמורות מטומאת הנידה כיון שיש בהם קלקול וחולי בטבע החיים. במצב בו ישנה
פגימה בטבע וביכולת לפרות ולהביא חיים, המוות מקנן בתוך החיים ולכן הטומאה נעשית
חמורה יותר ויש צורך בריחוק מן הטומאה בשבעה ימי הנקיים ואף בקרבן לטהרה[יד].

שָלֹש טֻמְאוֹת נְגָעִים
בַּמֻּרְגָּש שֶבַּנֶּפֶש

הטומאות
העליונות והחמורות יותר מארבע הטומאות של הכוח הבהמי, נובעות מקלקול במידות
האנושיות ושייכות לחלק המורגש והמושכל בחייו של האדם, אלו טומאות נגעי המצורע.
טומאת המצורע של הוצאת שם רע כוללת כאמור את עומק כל המידות הרעות. היא מתגלה
בשלוש צורות- שאת, נתק ובהרת[טו] ובשלוש שכבות-
בגופו, בבגדיו ובביתו.

ההעדר
המתגלה בטומאת הצרעת הוא העדר הנמצא בתוך דמות האדם והמידות הרעות הללו הן שורש
לנקודת ההעדר כפי שהתגלתה אצל הנחש הקדמוני בהוצאת שם רע על ה’ שהובילה בסופו של
דבר לכפירה בעיקר כפי שמסביר הרמב”ם בסוף הלכות טומאת צרעת במשנה תורה[טז]:

שהמספר
בלשון הרע… משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת
רשעים, שהיא הליצות. ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר “הישמר בנגע הצרעת
. . . זכור, את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים, בדרך” (דברים
כד,ח-ט):  הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא
גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא
דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים.  והוא לא היה מקפיד על כל
אלו הדברים, שנאמר “והאיש משה, עניו מאוד” (במדבר יב,ג).  ואף על
פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות
ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא
ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם. וזה הוא דרך ישיבת הלצים הרשעים:  בתחילה
מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר “וקול כסיל, ברוב דברים” (קוהלת ה,ב);
ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר “תיאלמנה, שפתי שקר: 
הדוברות על צדיק, עתק” (תהילים לא,יט); ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים
וליתן דופי בדבריהם, כעניין שנאמר “ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוקים, ובוזים
דבריו, ומיתעתעים בנביאיו” (דברי הימים ב לו,טז); ומתוך כך באין לדבר
באלוקים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר “ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על
ה’, אלוקיהם” (מלכים ב יז,ט).

הרמב”ם
מזהיר כי הליצנות ושיחה בטלה סופם שיביאו חלילה לדבר רע בצדיקים, בנביאים ובסופו
של דבר לכפירה בה’ יתברך. אט-אט מחלחלת נקודת המוות, צפה עולה ומתפרצת בלשוננו
בדברים בטלים ובלשון הרע על רשעים, על צדיקים ועל נביאים עד שמביאה לכפירה בבורא
העולם.

נקודת
ההעדר הקיימת בבריאה מעצם טבעה, כאשר אינה נאמנה לעצמיותה, חוטאת לשורשה ונאבקת על
תלותה בבורא. מתוך כך היא חשה את ריקנותה ותלותה המוחלטת וכמו נחש הקדמוני, מוציאה
שם רע כנגד ה’. דברי ההבאי והריקנות הם עצמם הביטוי לנקודת ההעדר והאָין שבבריאה
ולכן העוסק בהם סופו שייפול וייכשל. לעומת זאת, האדם העוסק בדברי תורה, אין סכנה
צפויה לו כי הוא מקשר שכלו ונפשו עם מקור החיים המחייה את המציאות כולה ושם עצמו
כאָין לפניו.

לימוד
התורה שייך לתיקון הדיבור לעומת קלקולו בלשון הרע. זהו הכוח בקדושה של תלמוד תורה
השקול “כנגד כולם” לעומת לשון הרע בטומאה השקולה כנגד העבירות כולן:
“אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה, ודברי חכמה ולפיכך הקדוש
ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה” [יז].

שְתֵּי טֻמְאוֹת
בַּמֻּשְכָּל שֶבַּנֶּפֶש

צרעת
הבגד וצרעת הבית הן שתי צורות ניסיות ופלאיות המתגלות
ב’חפצא’ ואינן נוגעות ישירות באדם אלא נמצאות מעבר לו, במקיפים אותו[יח]. טומאות
אלה באות על חטא לשון הרע ועל קלקולים במידות נוספות: במידת הקמצנות, במידת הגאווה
ובמידת הריקנות. הקלקול בצרעת זו חל במידות המושכלות של האדם בתפיסת העולם שלו.

כאשר
אדם נגוע במידות רעות, ומוציא את הרוע שבו ואת נקודת ההעדר שבו, הפגמים שבמידותיו
יוצאים ומתגלים בנגעים בגופו, בבגדיו ובביתו[יט]. הצרעת
בבגד ובבית מאותתות לאדם על מצבו הפנימי- המוות מפעפע בתוכו ומופץ כלפי חוץ,
לסביבתו הקרובה והרחוקה יותר.

בתהליך
טהרת צרעת הבית, על האדם לפנות את כליו מן הבית ובכך מפרסם הקב”ה את
מי ש’מייחד ביתו’ ואינו רוצה להשאיל כליו מתוך קמצנותו ויהירותו[כ].
מידת הקמצנות, כמו לשון הרע, אף היא גילוי
מקולקל של נקודת ההעדר והאין כפי שהתגלה אצל הנחש הקדמוני. הקמצנות, היא ביטוי של
אותה נקודת האין שבתוכנו המבקשת להיאחז במציאות החיצונית ומתפשטת כלפי חוץ. כאשר
אדם אינו רוצה להשאיל את רכושו ואת כליו, אף על פי שאין לו  חסרון מכך, נובעת מנטייה בנפש הרוצה לנכס הכל
לעצמה, נטייה המורגשת בבעלות על נכסים וממון. נטייה זו עצמה נובעת מנקודת האָין
והידיעה שבעצם אין לנו קיום עצמי.

בלשון
הרע אנו מגלים את ההעדר והרע אצל השני ומשליכים את נקודת ההעדר על הסובבים אותנו.
במידת הקמצנות לעומת זאת, נקודת ההעדר מושלכת על רכושינו. בניכוס הסובב אותנו אנו
מרפאים עצמנו כביכול מהאָין המאיים, ובמניעתו מהאחרים אנו מחזקים בתוכנו את אשליית
הישות והקיום שלנו. הקמצנות נובעת מהפחד הכמוס בנפש מן ההעדר והאָין המאיימים
למחוק הכל. הקמצן אינו רוצה להרגיש את החיסרון הקיים ברכושו ובכליו על כן אינו
נותן אותם לאחרים, שמא ירגיש את חסרונם ויותר מכך, יחוש כיצד מרגיש חפץ ללא בעליו-
כאָין מוחלט.

הקמצנות,
כמו דברי הבאי וריקנות, סובבים ומקיפים את החטא. תחילה הם אינם נוגעים ישירות
בנקודת החיים שבאדם, אלא סובבים אותה בסתמיות אך אט-אט הם נכנסים פנימה לנקודת
עומק החיים, חודרים ומאיימים להשליך את המוות על נקודת חיים זו ולערב את הרוע
והטומאה עם חיות הטוב והקדושה. כך חודר ארס הנחש עד שפושה בכל ומביא למוות. כמו
ארסו של נחש הקדמוני ונקודת האָין וההעדר שבו, אשר חדרה והתפשטה בקיום ובישות הנבראת
עד לנקודת החיות האלוקית שבמציאות.

אָבִי אָבוֹת הַטֻּמְאָה

כל
הטומאות שדנו בהן עד כה הם טומאות הנמצאות בתוך גבולות חייו של האדם, אך ישנה
נקודה אחת הנמצאת מעבר לגבולות חייו של האדם, המוות עצמו הנחשב “אבי אבות
הטומאה”, שהוא שורש לכל הטומאות היוצאות מן הגוף וטומאת המצורע המסתעפים
ממנו. הטהרה מטומאת מוות נעשית בטהרת פרה אדומה עם אגודת עץ ארז, אזוב ושני תולעת,
וספירה של שבעה ימים, כמו בדיני טהרת המצורע.

נקודת
המוות שבעולם, ממנה מקבלות כל הטומאות את טומאתן שורשה בחטא עץ הדעת שעליו נאמר
“כי ביום אכלך ממנו מות תמות”. ברשעותו עירב הנחש את נקודת המוות שבו
וממוות זה מסתעפים כל שאר הטומאות והנגעים בעולם.

לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד

חז”ל
וחכמינו בדורות המאוחרים לימדונו כי חטא אדם הראשון, היה חטא מוכרח כחלק מן  התהליך הפנימי של העולם. בחטא עץ הדעת, השליך
הנחש את ההעדר שבו בישויות שמסביבו, ובכך הוא כלל וערב עצמו עם המציאות ונעשו טוב
ורע משמשים בערבוביה.

נקודת
ההעדר הקיימת בעולם הנברא, מעצם היותו נברא, שהוא אינו חי מעצמו, התערבה עם נקודת
המציאות והקיום שבנברא, שחיותו באה לו מלמעלה. עירוב זה דווקא הוא זה שיוצר את
אפשרות התיקון. דווקא כאשר ההעדר מתכלל עם המציאות, אזי הוא מוצא את מקומו הראוי-
שאף הוא, חיותו באה לו מלמעלה. בכך הוא מתקן ומשלים את הבריאה ובאה רפואה וגאולה
לו ולעולם כולו.

התהליך
המתרחש מאז החטא בגן עדן ועד לתיקון השלם של העולם, הוא תהליך בו הרע יוצא כלפי
חוץ, כביכול עולה ופורח וגדל אך בכך ממש הוא אף בא אל כיליונו, “ושב ורפא
לו”. על כך אומר דוד המלך במזמור שיר ליום השבת: “איש בער לא ידע וכסיל
לא יבין את זאת” – בער אינו יכול להבין את תהליך כילוי הרשעה אשר תחילה נדמה
כפריחה וגידול – “בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און”, אך תכליתו
הסופית היא- “לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד”.
הרשעה יוצאת החוצה, מוציאה את הרע שבה, יוצאת ומתכלה, ובכך מכינה עצמה להיות כלי
לשכינה.

יציאת
הרוע המתגלה כלפי חוץ על פני השטח בנגעים וטומאות הוא הוא הסימן לתהליך ההיטהרות
והריפוי המתרחש מתחת לפני השטח. זוהי מעלתם של ישראל שיש בהם נגעים לעומת הגויים,
אצלם אין נגעים וההעדר והרשעה אינם נטהרים מהם. מפרש ה’אבני נזר’ כי
הנגעים נמצאים הן בישראל והן באומות, אך מעלת ישראל, שאצלם הנגעים מיד יוצאים
החוצה.  אף מי שנגוע מישראל, יוצא זמנית
מכלל ישראל עד שמיטהר וראוי לשוב. על אותה דרך אומר הכוזרי
כי הלב הוא רב החולאים ורב הבריאות. מפני שהלב הוא תמצית החיים כולם על כן כל מחלה
הכי קטנה משפיעה עליו, לעומת זאת, שאר האיברים ניתן לגדוע אותם עם מחלתם, כפי
שהאומות יכולות לחלוף מן העולם אך ישראל לב שבאיברים, והעולם אינו יכול להתקיים
בלא לב כי “נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם”. על כן בלב מוכרח כי כל חולי
הכי קטן, הלב חש ונפגע ממנו, אך דווקא מפני זה שהוא ‘רב החולי’, הוא אף ‘רב
הבריאות’.

נָחָש-מָשִיחַ

הגימטריא
של “נחש ” הוא “משיח” כיוון שיש דמיון בבסיסם. בשניהם מתגלה
הנקודה ש”לית ליה מגרמיה כלום”. אך בעוד שהנחש הפך נקודה זו לרע, בה הקיום בטל אל
ההעדר, המשיח פועל בנקודת ההעדר לטוב, שההעדר בטל אל הקיום. זוהי נקודת הענווה
והאמונה.

כאשר
מרים הוציאה על משה שם רע, מדגישה התורה כי משה נשאר בענוותנותו- “והאיש משה
עניו מאוד”. לא כפי שטענה מרים שיש לו אינטרס כלשהו אלא הוא בטל לגמרי. נקודת
הישות החיצונית של העדר העולם הזה ניסתה לפשוט ולהחדיר ארס לענווה של משה רבנו אך
לא יכלה לו. מי שמוציא שם רע משתתף עם הנחש לקלקול ולגריעותא, ומי שהוא בעל ענוה
כמשה רבנו, משתתף עם המשיח לתיקון ולמעליותא.

ההשגחה
העליונה נתנה להעדר לשלוט במציאות על מנת שבתהליך ארוך יגלה הוא עצמו ואת נקודת
האין וההעדר שבו ובכך הוא ייעשה כלי לקיומו האמיתי האלוקי. הרשעה כולה פורחת וגדלה
על מנת “להישמדם”, שתתכלה ותהפך בכך כלי לאלוקות, בבחינת הרע כסא לטוב.
תהליך קיום העולם כולו הוא תהליך המתחיל בחסרון הנחש ומסתיים במעלת המשיח.

כאשר
יסתיים כל תהליך בירור נקודת ההעדר שבנברא, יתברר כי הנחש הוא הוא משיח. נקודת
האין שבו ש’לית ליה מגרמיה כלום’, תגלה בעצמה את האמת העליונה שאין לו מעליו אלא
ה’ אלוקיו. נקודת ההעדר היא שתחייה את כל המציאות- “כל העולם ניזון בשביל
חנינא בני, והוא דיו בקב חרובים משבת לשבת”[כא].

יהי
רצון שהקב”ה יהפוך לנו במהרה את הנחש למשיח, וירפאנו מנגעינו. “לא כמו בשר ודם, המכה באיזמל ומרפא
ברטייה”, אלא ברפואתו העליונה – “במה
שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר: “כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה
לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ”[כב],
“כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”[כג].

[א]
ערכין טו:

[ב]
משלי כא, כג.

[ג]
ויקרא רבה טז, ב.

[ד]
ערכין טו: וירושלמי פאה טו, ד.

[ה] תרגום אונקלוס על בראשית ב, ז: “ויהי האדם לנפש חיה”.

[ו] רש”י ויקרא יד, ד.

[ז]
ישעיהו ו, י.

[ח]
תנחומא מצורע, ב.

[ט]
בראשית ג, ד-ה.

[י] תהילים פב, ו.

[יא] מורה נבוכים חלק ראשון, ב.

[יב]
אמת ושקר הם
מושגים מוחלטים המכוונים למציאות והעדר ואילו טוב ורע הם מושגים שלשניהם תוקף
במציאות. כך, אף על פי שהרע הוא מציאות רעה, יש לו תוקף במציאות. ההבדל בין אמת
לטוב ובין שקר לרע הוא כמו ההבדל בין אור לחום ובין חושך לקור. חושך לא יכול
להיכנס אל החדר, ולכן מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך אבל מעט חום לא דוחה הרבה מן
הקור, כי גם הקור הוא ישות בפני עצמה, כמו הרע.

[יג] זכריה ח, יז.

[יד] נרמוז סדר
הטומאות הללו לפי סדר פנימי כ”זה לעומת זה” של עשר הספירות, שכל מה שיש
בקדושה יש כנגדו בטומאה: ארבע הטומאות השייכות לצד הבהמי שבאדם טומאת יולדת, שכבת
זרע, נידה, זב וזבה הן כנגד מלכות, יסוד, הוד ונצח. טומאת הלידה היא כנגד ספירת
המלכות השייכת גם לדור הזה וגם לדור הבא. היא הנקודה ש”לית לה מגרמה
כלום” בעצמה, והיא הנקודה שמולידה את הדור הבא, בחינת “מגיד מראשית
אחרית”, זה עיקר עניינה של המלכות. טומאת שכבת זרע היא כנגד יסוד- “אות ברית קודש”.
טומאת הנידה כנגד הוד. בתורה מכונה הנידה “דוה” –אלו אותיות
“הוד” ב’לעומת זה’, כפי שנאמר “הודי נהפך עלי למשחית”. הזב
והזבה הם ה’לעומת זה’ של הנצח, מפני שבהן יש ההפך מן ההולדה והנצחיות ואין בהם
המשך של הדורות כלל.

[טו]
התורה מפרטת
באריכות ודקדקנות את הסוגים השונים של נגעי הצרעת, מראם וצורתם. נסכם באופן כללי
כי קיימים שלוש נגעים בצרעת- שאת, נתק ובהרת כאשר הספחת היא תולדה של השאת או של
הבהרת, כך שבסך הכל ישנם חמש מראות לבנים: שאת, נתק וספחתהּ, בהרת וספחתהּ. המוות
מתגלה דווקא בלובן של הנגע, ובו מצויה הטומאה, ואילו כל מראה שאינו לבן, אינו נחשב
כטומאה.
קיימים רמות שונות במראות הלובן: הבהרת היא לבנה כשלג- “בהיר הוא
בשחקים” לפי רש”י ויקרא יג, ב. ולאחריה לובן של טלה ביום היוולדו, סיד
היכל, וקרום ביצה. גם אם יש נקודות של אדמומיות (“בהרת לבנה אדמדמת”),
הלובן בולע את האדמומיות הזו. התורה מפרטת דינים של מראה לבן ב’מכוה’- מכה או כויה
שבשלב הריפוי שלהם יש ספחת ובהרת, ודין נגע לבן בקרחת ובגבחת, שבהם יש שאת או בהרת.
קירח או גיבח הוא טהור. בכל הגוף יש דין של ‘מחיה’, שאם יש מחיה של בשר חי בתוך
הבהרת או השאת, זוהי טומאה מוחלטת,ואין צריך הסגרה. ‘נתק’ הוא נגע שיש בתוך שיער
ראשו של אדם – ראשו או זקנו, כאשר לפתע השיער נעקר משורשו ונעשה אזור שהוא חסר
שיער בקודקודו. ישנה מחלוקת בין התוספתא לתורת כהנים, ובעקבות זאת בין הרמב”ם
לראב”ד האם צריך להיות גם שינוי בעור, והרמב”ם פוסק שאפילו אם העור בריא
זה גם כן נחשב נתק. בנתק אף ישנו דין ייחודי, שהשיער האסור והמטמא בו הוא לא לבן
אלא צהוב ודק.

[טז]
משנה תורה, הלכות טהרת מצורע טז, יג- יז.

[יז] משנה תורה, הלכות טהרת מצורע טז, יט.

[יח]
הרמב”ן
מאריך לכתוב, שצרעת הבגד וצרעת הבית אינן על פי דרך הטבע, ועל כן הוא מסיק, על אף
שלא נאמר במפורש בתורה, כי צרעת הבגד אינה נוהגת בחוץ לארץ כיוון שודאי שבחוץ לארץ
לא תהיה מציאות ניסית כזו.

[יט] נראה לומר
ברמז ששלושת הנגעים בצרעת- כנגד חסד, גבורה ותפארת. שאת ובהרת הם כנגד חסד וגבורה.
והנתק יוצא הדופן, כנגד תפארת. הבהרת היא החמורה שבכולן, עצם הלובן, המוות, סיטרא
דשמאלא – גבורה. השאת- כנגד חסד מלשון ‘משאת’ – נתינה וחסד, ולפי הצבעים ניתן
לרמוז כי השאת צהובה קצת, הבהרת לבנה לגמרי והנתק צהוב מכולם. צרעת הבית והבגד,
למרות שהתורה אינה מחלקת בין שלושת הצרעות השונות, ניתן לומר כי הן מרמזות על
צדדים מקיפים יותר שבאים מבחוץ- חכמה ובינה. צרעת הבית בבחינת “בחכמה תבנה
בית” וצרעת הבגד שייכת לבינה, כפי שהאם תופרת את הבגדים.

[כ] ויקרא רבה יז, ב וכן יומא יא:

[כא] חולין פו.
חנינא הוא שמו של המשיח.

[כב] ירמיהו ל, יז, ויקרא רבה יח, ה.

[כג] שמות טו, כו.