• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

וממתנה נחליאל - פרשת במדבר, שבועות

לקראת חג השבועות, יום מתן תורתנו,
נעמיק להתבונן במעלת תורתנו הקדושה.
מה המשמעות שהתורה ניתנה לנו במתנה,
וכיצד היא עבורנו ככלה לחתן?


וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה

בני ישראל עמדו למרגלות הר סיני במעלה עליונה ונשגבה, עד כי נדמו כאלוקים - "אני אמרתי אלוקים אתם"[א], כמדרגת אדם הראשון שלפני החטא. באותה שעה נתן הקב"ה למשה את הלוחות הראשונים: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים"[ב]. נדמה כי אין פסוק בכל התורה כולה המתמצית רגע שיא עליון ונשגב מעין זה[ג]. מפרש רש"י:

 

'וייתן אל משה ככלותו לדבר' - ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה.

 

פירושו של רש"י משלב בין שני מאמרי חז"ל מן הגמרא במסכת נדרים, וממדרש רבה ותנחומא. המדרשים מלמדים שהקב"ה נתן את התורה כמו כלה לחתן[ד]. מהמילה "וייתן" לומדת הגמרא שהתורה ניתנה כמתנה: "בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה". ארבעים יום וארבעים לילה התאמץ משה רבנו ללמוד את התורה ולא זכה, לכן הקב"ה נתן לו את התורה במתנה[ה].

לפי דברי הגמרא, "שהיה לומד תורה ומשכחה", אין הכוונה שמשה רבנו לא זכר דבר במשך ארבעים יום וארבעים לילה. נראה לומר שכוונת רבי יוחנן בביטוי "ומשכחה" היא עמוקה, ודבריו מלמדים מהי תורה ומהו מעמד מתן תורה. משה רבנו שהה על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, והיה כאחד המלאכים, לא אכל ולא שתה. שם למד משה תורה מפיו של הקב"ה בעצמו, ואת כל עומק הנגלה והנסתר של התורה, ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות בפני רבו כבר נאמר למשה בסיני"[ו]. אולם לפי גודל מעלת התורה היא למעלה-למעלה גם ממה שמשה רבנו יכול ללמוד.

ר' יוחנן במאמרו מכוון דבריו למהותה הפנימית של התורה שמעבר ללימוד התורה בפשט ובדרש, הן בחיצוניות והן בפנימיות. מהות זו לא ניתן להשיגה לעולם. כך אומר הבעש"ט הקדוש- "תורת ה' תמימה- שלא נגע בה אדם מעולם". כמו פרה אדומה תמימה שאף אחד לא נגע בה אפילו בחיצוניות שבחיצוניות בקצות השערות, כך התורה- תמימה, שלא נגע בה אדם מעולם. גם לאחר אלפי שנים שאנו עוסקים בה, עדיין היא בתמימותה האלוקית. לכן, בכל פעם שאנו לומדים תורה אנו אוחזים רק בלבושיה, אך איננו יכולים להשיג את עצמותה. אפילו משה רבנו שלמד את התורה כולה מפי הקב"ה ארבעים יום וארבעים לילה, לא יכול להשיג את פנימיותה ואת המאור שבה. במשך ארבעים יום התבונן משה רבנו בתורה, נפגש עם המאור שבה וחי אותו, אך לאחר מכן נשארו רק הלבושים, והמאור נעלם ממנו. רק לאחר מכן, ביום הארבעים, קנה משה רבנו מדרגה החדשה. אז נתן הקב"ה למשה את התורה במתנה- "וייתן אל משה ככלותו לדבר איתו". המאור שבתורה ניתן למשה רבנו ומתקבל בתוכו, והתורה נעשית חלק ממנו- "זכרו תורת משה עבדי"[ז], משה אמת ותורתו אמת. משה נעשה לאספקלריה המאירה. הוא אינו רק משקף את אור המקור האלוקי, אלא מאיר בעצמו את אור התורה- "כי קרן עור פניו"[ח], "פני משה כפני חמה"[ט].

פשוט הוא שבכל הדורות כולם אין מי שלמד תורה כמו משה רבנו בהר סיני וזכה לאורה. ואף על פי כן כל זה בטל לעומת אותה מדרגה שמשה קיבל את התורה במתנה, וזכה להיות מאור של התורה בעצמו, כפני חמה.

 

בְּמַּתָּנָה

מדוע ניתנה התורה במתנה? אין זה מקרה שהתורה ניתנה במתנה, מפני שכל עניינה של התורה שהיא ניתנת במתנה דווקא ובעצם. התורה ניתנת במתנה מפני שאיננו יכולים לקבלה בדרך אחרת. התורה היא האלוקות שמגיעה אל האדם, לכן היא לעולם למעלה ממידתו של האדם. אי אפשר שהאדם יקנה את התורה בעצמו מפני אלוקיותה, ואין חכמה או עמל שייכים בכך. קבלת התורה מתרחשת לדורות כמו בהר סיני, בזכות ועל ידי הקדמת "נעשה" לנשמע". לא מפני שיש לנו הבנה או איזה תפישה בתורה, אלא דווקא מפני שאין לנו מושג ודעת כלפי מה שכתוב בה.

על מאמר הגמרא שהבאנו מוסיף הירושלמי ואומר:

 

כל אותם ארבעים יום שהיה משה בהר, היה לומד תורה ומשכחה, ובסוף ניתנה לו במתנה. כל כך למה – בשביל להחזיר את הטפשים[י].

 

מפרש ה'פני משה', כי התורה ניתנה דווקא במתנה, בשביל ללמד את אלו ששוכחים מה שלומדים, שלא יאמרו שיגיעתם בלימוד התורה היא לחינם. הרי אפילו משה רבנו היה לומד ומשכח, עד שבסוף ניתנה לו במתנה. הירושלמי מלמד שמתן התורה למשה אינו אירוע חד פעמי, אלא ממנו נלמדת הוראה לכל אחד ואחד. פעמים רבות אנו לומדים תורה ומרגישים שאין בנו היכולת לקלוט ולספוג אפילו לא את חכמתה ולבושיה, קל וחומר את המאור שבה. אולם עלינו ללמוד ממשה רבנו, שהתורה היא מתנה, כפי שמשה רבנו לא היה שייך בשורש התורה במאור שבה ובאלוקיות של התורה בעצמה, ואע"פ כן הוא המשיך ללמוד ארבעים יום וארבעים לילה ללא הפוגה. בכל פעם היה נדמה לו שהוא מצליח לקלוט את התורה, ובכל פעם היא נשתכחה, ובכל זאת המשיך משה בתלמודו בכלות הנפש- "ככלותו", ובהגברת ההשתוקקות והכמיהה לאלוקיות של התורה. בזכות כל אלה זכה משה לקבל את התורה במתנה.

 

כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ

היגיעה בתורה עד כלות הנפש הופכת את האדם להיות כלי לקבלה במתנה גמורה, בסוד "יגעת ומצאת - תאמין"[יא]. המציאה כלל אינה קשורה ליגיעה, שהרי היא באה "בהיסח הדעת"[יב], אך בכל זאת היא באה על ידה. כך מסביר ה'שפת אמת' במשל חפירת באר, שכאשר אדם חופר באר הוא יגע מאוד, אולם המים שיוצאים מן האדמה מופיעים לפתע כמתנה גמורה[יג]. כל מעלתם של המים- שהם מופיעים ללא מגע יד אדם. המים היו שם מעולם, והאדם לא עשה בהם דבר ולא יצר בהם דבר, ובכל זאת הם פורצים לאחר יגיעתו של האדם. המים הינם משל לתורה הקדושה, כפי שאומר שלמה המלך ע"ה- "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ"[יד], אשר בזכות היגיעה והעמל בהם, אנו זוכים להרוות צימאוננו מהם, כמתנה גמורה.

מן הדברים הללו אנו לומדים התחזקות עצומה, שכל לימוד התורה שלנו אינו צריך להיבחן ברמת ההבנה שלנו, אלא בגודל ההשתוקקות והיגיעה. כך היה אומר הרצי"ה זצ"ל ש'למדן' אינו אדם היודע ללמוד אלא אדם הלומד, כמו שגזלן אינו אחד שיודע לגזול אלא אחד שגוזל. למדן הוא מי שיש לו השתוקקות ויגיעה בתורה. לפיכך, גם אדם חכם שיודע ללמוד, לא זוכה לתורה מתוך חכמתו, אלא במתנה. אם הוא זכה למשהו מתוך ההבנה והכישרונות שלו - עדיין אין זו תורה כלל. החכמה אמנם יכולה לשמש כלי מצוין לתורה אם היא תינתן לתוכו, אבל אם לא תינתן תורה לכלי הזה - אין חכמתו מועילה, ש"כל שחכמתו קודמת- אין תורתו מתקיימת[טו]".

המדד הנכון ללימוד תורה אמיתי נמדד בכמות היגיעה וההשתוקקות לתורה, ללא קשר לחכמה ולכישורים. אם אדם משתוקק ויגע אך לא רואה תוצאות, הוא כמשה רבנו על הר סיני, שהייתה לו כלות הנפש עצומה לתורה, "ככלותו", אך את התורה הוא קיבל במתנה.

רבי יוחנן מלמד שבתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה. מוסיף רש"י בפירושו ואומר- "שלא יוכל ללמוד כולה בזמן מועט כזה". רש"י מדגיש שלא נאמר שמשה רבנו לא למד מאומה, אלא הוא לא יכול היה להשיג את כוליות התורה בזמן מועט, מפני שהתורה היא אינסופית - "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם"[טז]. התורה היא נצחית - חמדה גנוזה שהייתה גנוזה אצלו יתברך תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם- ולכן לעולם אי אפשר להשיגה, אלא במתנה. כשאנו עושים השתדלות מצידנו, הקב"ה נותן את הנצח במתנה, עד שאנו בעצמינו הופכים להיות באיזו דרגה של מאור בתורה, "ובתורתו יהגה יומם ולילה". כך מבארים חז"ל את הפסוק "כי בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה"[יז]. בפסוק זה ישנה כביכול סתירה- 'תורתו' או 'תורת ה'? לפי הפשט, "תורתו" מתייחס לאדם שיש לו אינטרסים אישיים בתורה, ואילו "תורת ה'" מתייחסת לאדם הלומד בטהרה תורה לשמה. אולם חז"ל מבארים הפוך[יח]: בשלב ראשון התורה מרוחקת וזרה לאדם- "תורת ה'", ונלמדת מתוך השתוקקות, מאמץ ויגיעה. רק לאחר מכן לפי ערך היגיעה וכלות הנפש נותן הקב"ה את התורה במתנה, והאדם זוכה שהתורה שלמד נעשית "תורתו" – תורה דיליה- כמו "תורת משה עבדי".

 

הַמָּאוֹר שֶבָּהּ מַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב

רש"י בפירושו שהבאנו לעיל, מוסיף על דברי הגמרא ואומר שהתורה ניתנת במתנה ככלה לחתן. במקורות רבים אנו מוצאים שהתורה נמשלת לכלה- במשלי- "אילת אהבים ויעלת חן"[יט],"אשת חיל", ובמאמרי חז"ל רבים, "אל תקרי מורשה אלא מאורשה"[כ]. ויש להבין- מה הקשר כאן בין נתינת התורה במתנה לכלה?

קשר הנישואין בין החתן לכלה נעשה באמצעות מעשה קניין. הכלה נקנית כאילו היא חפץ, במאמץ, ביגיעה ובתשלום. אולם בניגוד לקניין של חפץ, הנישואין הם קניין של דמות העומדת בפני עצמה, בעלת אופי, רצונות, רגשות ומחשבות. לפי דברי רש"י, כשהתורה ניתנת במתנה, היא ניתנת ככלה לחתן- עם דמות עצמאית, אופי, רצון ותנועה משלה. כך אומרים חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב"[כא], שכאשר אדם לומד תורה, כביכול הוא לוקח דמות נוספת הפועלת בתוכו באופן עצמאי. התורה כדמות עצמאית פועלת ככלה בתוך האדם. היא הבית הפנימי של האדם- מבשלת עבורו, מכבסת את חטאיו ומכינה לו מזון רוחני. "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר "[כב]. כמו אדם שקונה אישה והולך לעבוד על מנת להשתכר, ובאותו זמן אשתו עמלה בבית להכין עבורו מאכלים. הוא עמֵל במקום אחד והיא עמֵלה בשבילו במקום אחר.

לכאורה כשאדם לומד תורה יש לו שליטה על מה שהוא לומד, מבין ומפנים, אולם לאמיתו של דבר, התורה היא דמות בפני עצמה, ויש לה כוח עצמאי לפעול בתוך האדם. מילות התורה פועלות בקרבו של האדם, גם אם הוא למד תורה שלא לשמה, ואפילו בניגוד לרצונו. התורה אינה רק כחפץ שאם יש- היא ישנה, ואם אין- היא איננה, אלא ברגע שאדם לומד תורה ומכניס אותה לקרבו, היא נכנסת למחזור הדם שלו ומתחילה לפעול בקרבו מכוח עצמה. הדמות העצמאית של התורה, "המאור שבה", היא האלוקיות שבה, הנמסכת באיברים ופועלת בקרבנו. לכן התורה נמשלה למזון[כג], מפני שהמזון נטמע בתוך איברי האדם ופועל באופן עצמאי כמתנה, גם כאשר האדם כבר שכח שאכל. האדם עושה מצידו את המאמץ של האכילה אך האוכל ממשיך לפעול בתוך האדם ללא כל מעורבות מצידו. מרן הרב קוק מכנה זאת "חכמת הקודש הפועלת"[כד]. כל חכמה שבעולם היא ידיעה שתוקפה פג לאחר זמן, מפני שהיא רק מציירת את הדברים מבחוץ, אך אינה ישות מאירה מצד עצמה, ואילו התורה, גם אם עבר זמן והאדם משכחה, הקב"ה נותנה במתנה, שכל מילה בתורה פועלת את פעולתה לעולם. אפשר אף לומר יותר מכך, שדווקא כשאדם משכחה הקב"ה נותן את התורה במתנה. כך, אם היה נדמה למשה רבנו שהוא לא שוכח את התורה, הוא לא היה יכול לקבלה באמת מפני שלא הייתה לו השתוקקות לכך. כל ההשתוקקות לתורה נולדת מתוך ההרגשה שלא ניתן לאחוז ולקנות את האמת הפנימית של התורה, אלא רק לקבלה במתנה, מפני האלוקיות שבתורה שאינה יכולה להיקנות בשכל אנושי.

התורה נמסרה למשה רבנו במתנה "ככלותו - ככלתו" כסימן לכל הדורות כולם, "בשביל להחזיר את הטיפשים", כדברי הירושלמי. כפי שאיננו יודעים שכרן של מצוות, כך איננו יודעים מהו כוחה של מילה אחת בתורה. איננו יודעים באיזה עומקים היא יכולה לפעול בקרבנו ולשנות את כל האישיות שלנו, ואיזה מעיינות היא יכולה להנביע בתוכנו ולהחזירנו למוטב, גם בלי ידיעתנו. בכל לימוד ולימוד של התורה אנו מקבלים אותה במתנה, ונמסך בנו המאור שבה. בכל לימוד ולימוד של התורה כל מילה שלמדנו הופכת להיות מעיין של קדושה אלוקית בתוך אישיותנו ואנו הופכים להיות כמעיין המתגבר. ככל שהאדם מתכחש לכך שהתורה פועלת בתוכו, כך הוא סותם את המעיינות שבתוכו, אולם ככל שאדם נותן אמון בתורה לעמול ולנבוע בתוכו, כך הוא פותח את מעיינות המאור שבתוכו לפעול ולהחזירו למוטב, וכמו כן גם הרצון לעמול בשביל התורה גדל והולך.

"כָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, יט) "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת"[כה]. "כיון שניתנה לו [תורה] במתנה, נחלו אל, שנאמר 'ומממתנה נחליאל' וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'"[כו].

 


[א] תהלים פב ו

[ב] שמות לא יח. פסוק זה אמנם מופיע כפסוק הסיום של פרק ל"א אולם כידוע, סדר הפרקים בתורה אינו סדר יהודי, ולאמתו של דבר פסוק זה שייך לפרשת חטא העגל, המופיע מיד לאחר מכן: "וירא העם כי בשש משה"...

[ג] השעה המיוחדת הזו אינה אורכת זמן רב, מפני שמיד לאחריה חלה נפילה נוראית, כאשר בני ישראל חוטאים בעגל. אם היו בני ישראל ממתינים עוד רגע אחד ומקבלים את הלוחות הראשונים, היינו זוכים לגאולה שלימה. אולם יש להדגיש כי וודאי אירעו הדברים בהשגחה עליונה, ואכמ"ל.

[ד] שמות רבה מא, ה: "שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, היתה חביבה עליהם ככלה, שהיא חביבה על בן זוגה". ועוד.

[ה] נדרים לח. "וא"ר יוחנן בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמ' "וייתן אל משה ככלתו לדבר איתו".

[ו] ירושלמי פאה ב ד

[ז] שמות לד כט

[ח] בבא בתרא עה ע"ב

[ט] ישנו הבדל בין "אספקלריא הבהירה" ל"אספקלריא המאירה". 'אספקלריא הבהירה' כלומר, שיש מאור והאספקלריה היא כמו זכוכית או מראה, שהאור מבליח ומשתקף דרכה ובעדה. אבל 'אספקלריה המאירה' היא שהתורה ניתנה למשה, והוא אמר את התורה האלוקית מעצמו. נכון שכלפי המקור האלוקי משה רבנו הוא רק אספקלריה. ודאי שהתורה היא דבר אלוקים, ותורתו של משה אינה תורתו באופן הפשוט של המילה ח"ו. ובכל זאת, זכה משה להיות בחינת אספקלריא המאירה, שהוא מאיר בעצמו, כי המאור כבר בו.

[י] ירושלמי הוריות פ"ג ה"ח

[יא] אבות ב טו

[יב] סנהדרין צז ע"א

[יג] שפת אמת תולדות תרמ"ה: "וכ"כ באר חפרוה וכו' כרוה וכו' אח"כ "וממדבר מתנה". משמע שכל אלה העבודות הם הכנות לקבל אח"כ המתנה הבאר עליון. כמש"כ במדרש במרע"ה 'ויתן אל משה' וכו' אחר היגיעה מ' יום ומ' לילה זכה אח"כ שתנתן לו התורה במתנה". ראה גם שפת אמת יתרו תרמ"ח.

[יד] משלי ה טו

[טו] לפי אבות ג ט

[טז] איוב יא ט

[יז] תהלים א ב

[יח] קידושין לב ע"ב

[יט] משלי ה יט

[כ] ברכות נז ע"א

[כא] משלי לא

[כב] סנהדרין צט ע"ב

[כג] תניא, פרק ה': ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה, וזהו שכתוב: (תהלים מ ט): "ותורתך בתוך מעי".

[כד] אורות הקודש א: "חכמת הקודש הפועלת את חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות עניינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכוחות והעצמיות של האדם, חוץ מכוחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכול, ויש בכוח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים ולייסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה"...

[כה] אבות ו ב

[כו] נדרים נה ע"א עירובין נד ע"א

עבור לתוכן העמוד