• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

שישו אתה משוש - פרשת דברים, שבת חזון

כיצד ניתן להסביר את מה שנראה כמיעוט אבלות על החורבן בימינו?
נתבונן בשאלה זו ונציע ארבע דרכים שונות להבין
מדוע אכן יש מיעוט אבלות, כיצד שלובות הבכייה והשמחה זו בזו,
ומהו גילוי השמחה העליון של המתאבלים על ירושלים.


דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת

ימים אלה, שבהם אנו אבלים על חורבן ירושלים, מעלים בקרב עובדי ה' ולומדי התורה, ואף בקרב מעגלים רחבים יותר, שאלות ותמיהות לגבי מהות האבלות בימים הללו. רבים תמהים מדוע אנו בוכים ואבלים כשברוך ה', שבנו לארץ ישראל והיא נבנית ומתפתחת. שאלה זו אינה מביעה רק אי הבנה לגבי האבלות, כמו אותם אלה שרצו לבטל את אמירת תפילת 'נחם' בתשעה באב, כי איך נאמר 'העיר האבלה' כששחררנו אותה, אלא יש לה גם שורש בהררי קודש. רבים מגדולי החסידות והאדמו"רים הגדולים הפכו את תשעת הימים לימי ששון ושמחה, במידה לא מבוטלת. מנהג ה"בובקעס" של תשעה באב שזורקים בבית הכנסת, לא היה נוהג אצל אנשים פשוטים או פורקי עול, אלא אצל ענקי הדורות וצדיקים עליונים[א]. כידוע הייתה זו עבודתו של רבי שמואל מונקעס, האי גברא רבה מגדולי חסידי האדמו"ר הזקן. כיצד, אם כן, יש להתבונן באבלות של הימים הללו?

ניתן להתבונן בסוגיה זו בכמה דרכים. בדרך אחת, הבסיסית ביותר, ניתן לומר שכל השאלה על מהות האבלות בימינו באה מ"מוחין דקטנות". כאשר אדם אינו יודע מה באמת חסר לו, כשאין לו חוש בקדושה ובשכינה והוא אינו חש מהו פאר נשמות של הכוהנים בעבודתם, נדמה לו שהכול בסדר והוא תוהה מדוע להתאבל. אולם, שאלה זו עולה בקרבו רק מפני שאין לו כל תפיסה מה באמת חסר. אילו היה יודע מה חסר, עינו הייתה יורדת מים מאין הפוגות מרוב צער על החורבן ועל חסרון המקדש.

דרך שנייה להתבונן בשאלה על מהות האבלות בימינו, נוגעת לסוגיית השמח בחלקו. מפני שברוך ה' יש לנו חלק משובח יותר מבעבר, וזכינו שאנו יושבים בארץ ישראל, עלינו להיות בעלי עין טובה ולשמוח בחלקנו. לכן לא מובן מדוע אנו מתנהגים בכפיות טובה, כביכול, כלפי כל מה שהקב"ה נתן לנו, ואנו רוצים את מה שעוד חסר.

דרך שלישית להתבונן בשאלה על האבלות שייכת לכך שאנו נמצאים בעת שהגאולה קרובה. לכן נדמה שברבות מקהילות ישראל יש מקום להתפוגגות האבלות, כגון ה'בובקעס' שנהגו לזרוק בתשעה באב. כמו כן, נוהגים לעשות לכתחילה ובכוונה תחילה סעודות מצווה רבות על מנת לפוגג את הכאב של הימים האלה ולהפוך אותם, עד כמה שאפשר במסגרת ההלכה, לימי ששון ושמחה.

כל שלושת הרכיבים הללו קיימים באישיותו של כל אחד ואחד מאיתנו. לכן כל אחד צריך להתבונן בעצמו בכנות כדי לבדוק איזה חלק נמצא בתוכו במינון גבוה ואיזה במינון נמוך. האם אני זורק בובקעס כי אני שייך כבר לגאולה קרובה, או אני זורק בובקעס משום שחורבן ירושלים אינו נוגע ללבי?!

 

הַטַּעַם הָאָבוּד

נעמיק להתבונן בשלושת המדרגות שמנינו לעיל, וראשית נתבונן במדרגה הראשונה באמצעות משל שמספרים חסידים. במדינה אחת היה מלך גדול וחזק שהיכה את אויביו וכבש חלקים נרחבים מארצם. לאותו מלך היה צבא גדול, והיה קשה לנצחו, ומפני שראו אותם עמים שאין להם יכולת וכוח להמשיך ולהילחם באותו מלך, חשבו לנקום בו בדרך מתוחכמת. הם הציבו צבא רב באזור אחד של הממלכה כדי שהמלך ירכז שם את כוחותיו, ובאותו זמן שלחו פלוגה מיוחדת שפרצה חרש לתוך המדינה והגיעה במהירות לעיר הבירה. מגמתה הייתה להיכנס לתוך ארמון המלך ולהכותו מכה קשה. צבאות המלך לא התכוננו להפתעה שכזו וטרם שהתארגנו להגן על עצמם, נכנסו צבאות האויב לגינות הארמון. שם ראו את אומנת המלך מטפלת בבן המלך שהיה בן שלוש, חטפו אותו מידיה וברחו מן הארמון. חיילי האויב היו זריזים ומיומנים מאוד ובאמצעות הטעיות רבות בדרך הצליחו לקחת את בן המלך למדינתם. המלך זעם זעם עצום ויחד עם ראשי הצבא ניסה להילחם ולהשיב אליו את בנו, יורש העצר, אך ללא הצלחה.

צבאות האויב עשו הכול כדי להעלים את בן המלך. הם גלגלו אותו לתוך סחר עבדים על ידי סוכנים סמויים שהוחלפו בכל פעם, כדי שאף אחד לא ידע איך הוא התגלגל, עד שבסופו של דבר רק שני אנשים בכל הממלכה ידעו היכן נמצא בן המלך שנמכר לעבד. אותו בן מלך הפך להיות עבד אצל איכר בעל חוות עצומות, שימש שם כרועה חזירים והתבקש לעשות את כל העבודות הקשות והבזויות.

עברו השנים, בן המלך גדל והיה לרועה חזירים פשוט, וכיוון שהיה רק בן שלוש כשנחטף, וכיוון שעבר מיד ליד, הוא לא זכר כלל מהיכן הגיע. המלך ניסה לעקוב אחר גלגולי בנו ושלח מודיעין שלא הצליח להתחקות אחר עקבותיו אלא רק לאחר שלושים שנה. ראשי המודיעין תכננו מבצע גדול על מנת להשיב סוף-סוף את הבן האבוד. ההחלטה הייתה להיכנס חרש אל החווה, לקחת את הבן למקום מוגן, להסביר לו מיהו ולמה באו לקחתו, ולהחזירו אל המלך. וכך היה. צוות חיילים מאומן הגיע באישון לילה לחווה, תפס את בן המלך, ולמרות התנגדותו, הביא אותו למקום מסתור. בן המלך ניסה להתנגד ולהילחם, אך חיילי המלך הרגיעו אותו והסבירו לו שהוא בן של מלך שנחטף כשהיה ילד, והם באו להשיבו בחזרה לביתו.

בתחילה התקשה הבן להאמין לדבריהם, אך לאחר שיחה ארוכה התיישבה דעתו. ומפני שהיה בן המלך, התייחסו אליו עבדי המלך בכבוד וביקשו לקחתו עמם. אך בן המלך ביקש לבוא עימם רק למחרת ולא באותו יום. חיילי המלך ביקשו לדעת מדוע הוא אינו רוצה לבוא עמם מיד, ובן המלך סיפר בהיסוס שלאחר שלושים שנה של עבדות בחווה, הוא נעשה בעל מעמד בתוך חבורת הרועים ובתקופה האחרונה הוכנס לסוד העניינים. מה הסוד? חבורת הרועים החביאה כלי באיזה מקום מסתור בחווה, ובכל פעם היו גונבים מעט מהשעורים שנותנים לחזירים. לאחר זמן השעורים היו נעשות לבירה, ופעם בחודש, כשהלבנה מתכסית, חבורה מצומצמת של רועים הייתה עורכת מסיבה לילית סודית והיו שותים מן הבירה. בן המלך סיפר שבדיוק מחר נערכת מסיבה שכזו והוא אינו רוצה להפסיד אותה, ולכן הוא מבקש ללכת חזרה לבית המלך רק למחרת. חיילי המלך ענו לבן המלך שעליו לדעת שהבירה הזולה ביותר מבין משקאות המלך שיש בארמון, היא טובה יותר מהבירה שנעשית משיירי השעורים של החזירים. ועוד, שמלבדה יש בבית המלך משקאות נפלאים, מעולים ויקרים לאין ערוך- יין ענבים, וודקה ושיכר, ועוד משקאות שבן המלך לא שמע עליהם מעולם. אך למרות שבן המלך שמע את הדברים, בכל זאת הוא ביקש להישאר עוד לילה אחד כדי לזכות ולשתות ממשקה השעורים.

משל זה מלמד עד כמה אנו עיוורים מלראות: אנו כאותו בן מלך שנמכר לעבד בהיותו ילד, ומעדיף לשתות בירה משיריים של שעורי חזירים מלבוא אל הארמון ולהתענג ממעדני המלך. אנו נמצאים כעת בזמן שעלינו לשוב אל ארמון המלך, לבית אבא, אולם אנו מבקשים להמשיך ולהישאר בעבדותנו ומסתפקים בדלותנו. איננו מבינים מה רע במה שיש לנו, משום שאיננו יודעים מה באמת חסר לנו ואיזה מטעמים אמיתיים קיימים עבורנו. מי שמעולם לא טעם ממעדני המלך, אינו יודע באמת מהו טעם ענבים ומהו טעם יין המשומר בענביו. איננו יודעים מהי השראת שכינה, מהי נבואה, מהם כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. אנו מכירים את המילים הללו, אך איננו יודעים באמת את מהותם וטעמם. אנו יודעים רק את 'חיזו דהאי עלמא', התמצית של חיי עולם הזה. המעט שטעמנו בקדושה ובתורה הוא כמו טיפת בירה של רועים, אך זה כאין וכאפס לעומת מה שיש אצל המלך בעצמו. אולם, מפני שחוש הטעם וההשערה בקדושה אבדו לנו, אין לנו שום יכולת לצייר בדמיוננו דבר שיש לו טוּב טעם מהשָפֵל שבכל הטעמים של השראת שכינה בבית המקדש. לכן איננו חשים בחסרון המקדש והשראת השכינה.

 

וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּון

הגמרא אומרת שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ואילו עולם הבא- "עין לא ראתה אלוקים זולתך ייעשה למחכה לו"[ב]. אף אחד אינו יכול לראות את מה שיהיה בעולם הבא. נשאלת השאלה- איך אפשר לחכות למה שאין לנו כל הבנה בו?! התשובה היא שיש לנו חוש סמוי במה שאין לנו בו חוש. יש לנו תשוקה לצאת מהסיפור של בירת החזירים ולטעום טעם אחר, למרות שאיננו יודעים בדיוק מהו הטעם הזה. אנו יכולים לדמיין מתוך המוכר לנו שיכול להיות טוב הרבה יותר, שיש בירה אחרת לגמרי, שיש יין המשומר בענביו, שיש ויסקי. וככל שאדם משתוקק שיהיה לו טעם במה שהוא אינו יודע לטעום בכלל, כך הוא זוכה לקבל מעט מהטעם הזה.

כל מה שאדם זוכה ללמוד מדברי רבותינו הקדושים על ירושלים, על המקדש, על הקרבנות והשראת שכינה, ולהעמיק בהם באופן המתוק והמופלא ביותר שהוא יכול לשער בליבו, "כל חד וחד לפום מה דמשער בליביה", כך הוא מעדן ומשכלל יותר את טעמו. למרות שהוא יודע שהוא מוגבל ושבוי בעולם הגשמי, בכל זאת הוא משתוקק לפרוץ את הכבלים, לצאת מהגדרים ולטעום טעם אמיתי, שלמעלה מהשערתו. וככל שהוא משתוקק יותר למה שלמעלה מהשערתו, כך השערתו הולכת ומתפתחת.

העבודה העיקרית של הימים האלה היא לעסוק, ככל שידינו מגעת, בעומק הגעגועים לירושלים ולהשראת שכינה מתוך דברי רבותינו הקדושים, הנביאים, התנאים, ראשונים ואחרונים. עלינו לדעת שכל מה שאנו זוכים להגיע אליו הוא אפילו לא טיפה מים אוקיינוס. ולמרות שאנו משתוקקים לאוקיינוס ולא רק לטיפה, בכל זאת אנו מתאמצים בכל מאודנו להיות שייכים לכך כמה שיותר, לעסוק בכך ולשער את גודל הקדושה שתשרה בבית הגדול והקדוש.

 

הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ

עד כה עסקנו בשאלת האבלות בימים הללו מצד ההרגש הפשוט. למעלה מכך, ניתן לעסוק בדברים גם מצד הדרכת התורה. התורה מדריכה ומלמדת שעל האדם להיות שמח בחלקו. "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[ג]. התכונה המיוחדת של אברהם אבינו עליו השלום, בניגוד לבלעם הרשע, שהייתה לו עין טובה[ד]. רבותינו מלמדים ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד"[ה]. מתוך כך נשאלת השאלה מדוע להסתכל על מה שעדיין אינו טוב? למה לא להקדיש את חיינו ומבטנו לטוב? קל וחומר בדורות שלנו, שיש בהם טוב מרובה, שכבר חזרנו לארץ ישראל ואנחנו נבנים ומתפתחים בה- למה לא להביט אל הטוב הקיים ולהיות שמחים בחלקנו?

ניתן להתבונן בשאלת "השמח בחלקו" בשתי פנים שונות ובשני דרכים שנראות דומות, אך באמת הן הפוכות. יש מי ששמח בחלקו ומתמלא שמחה עצומה גם אם יש לו חלק קטן, ויש מי ששמח בחלקו ומעוניין שיהיה לו רק חלק קטן, או במילים אחרות - מסתפק במועט. בפי מרן הרב זצ"ל, השמחה בחלקו וההסתפקות במועט הן "מידות מצרניות"[ו], הנראות דומות אחת לשנייה, אך באמת הן הפוכות בעניינן. הסתפקות במועט משמעה- להיות נתון בתוך המועט שבדבר ולהסתפק בו. לעומת זאת, השמחה בחלקו היא שמחה, לאו דווקא בחלק מועט.

לא בכל פעם שאדם נוטה למידה של שמחה בחלקו, זו מידה טובה. פעמים רבות ההסתפקות במועט נובעת מסיבות שחלקן הגדול אינו מתוקן. הוראת חז"ל להיות שמח בחלקו משמשת פעמים רבות ככלי שרת ביד היצר הרע כדי להישאר עצוב. כלפי חוץ האדם מציג את עצמו כשמח בחלקו, אך בפנים זו הסתפקות במועט שבאה מתוך עצבות והצלפה עצמית. כגון אדם שחושב שאינו ראוי שיהיה לו יותר. הוא חושב שיש לו מעט מפני שהוא רשע וזה מה שמגיע לו. עוד הוא חושב שמה שיש לו ניתן לו לפנים משורת הדין. אדם כזה חושב, שאם מחר יהיה לו פחות ממה שיש לו כעת, זה מה שראוי לו, מפני שעדיין לא התגלה עד כמה מועט מגיע לו, וכמה פחוּת הוא. הראיה- שיכול להיות שבאמת יש לו יותר, והוא אינו משתמש בו.

הדברים נכונים גם בציבור. לכן לענייננו יש להסביר שאיננו אבלים מספיק על ירושלים מפני שאנו מסתפקים במועט וחשים שלא מגיע לנו יותר: לא ירושלים, לא משיח ולא אור עולם הבא, משום שאנו חוטאים. למראית עין נראה שמדרגה זו טובה יותר מהמדרגה הקודמת. לפי המדרגה הקודמת, אין לנו חוש במה שטוב יותר ממה שיש לנו ולכן איננו שואפים אליו, ואילו כאן יש לנו חוש. אנו יודעים שמה שיש לנו זה רק בירת שעורים של רועי חזירים, אך בטוחים שלא מגיע לנו ממעדני המלך כי איננו ראויים לכך. אולם, יש צד שמדרגה כזו היא גרועה יותר ויש בה מידה מגונה מאוד.

כיצד נוכל לשמוח בחלקנו באמת? המדד העמוק של השמחה בחלקנו טמון בשאלה אם אנו יכולים לשמוח באמת בכל מה שיש לנו, ולא להמעיט ממנו. דוגמה למעלה זו אנו מוצאים אצל רבי עקיבא שהתגורר עם אשתו במתבן, וכשבא אדם לבקש תבן מפני שאין לאשתו על מה לשכב, רבי עקיבא הסתכל בשמחה על התבן המועט שהיה לו וראה בו שפע עצום. יחד עם זאת, רבי עקיבא אמר לאשתו שאם היה לו "ירושלים של זהב", היה קונה לה[ז]. כלומר, רבי עקיבא שמח במעט שיש לו ומודה לה' על כך שיש לו שפע עצום - תבן לשכב עליו- ויחד עם זאת הוא אינו מסתפק במועט. הוא חושב שמגיע לו יותר ונותן לעצמו לרצות עושר גדול ומופלג, ואף על פי כן ממשיך להיות "צנוע ומעלי". ואכן, רבי עקיבא זכה לעשירות מופלגת. חכמים אומרים שלא נפטר רבי עקיבא מהעולם, עד שעלה על מיטתו בסולמות של זהב ואשתו יצאה עם "ירושלים של זהב"[ח].

מידה זו של השמחה בחלקו כוללת שני תנאים מנוגדים. מצד אחד, אם חלקי קטן - אני שמח. מצד שני, גם אם החלק גדול מאוד - אני מצליח לשמוח בכולו, בכל החלק שיש לי. השמחה האחרונה היא אולי בעלת מעלה גדולה יותר, שאדם שמח בכל מה שיש לו. רבי עקיבא זכה למעלה זו, שהיה שמח במתנה שהקב"ה נתן לו גם כשהיה לו שפע רב. אולם גם כשהיה במתבן, לא חשב שזוהי מעלתו הראויה לו, וחלם על ירושלים של זהב.

בתלמוד ירושלמי מסופר שאשת רבן גמליאל קינאה באשת רבי עקיבא שקיבלה "ירושלים של זהב", ואמרה שגם היא רוצה כמותה. ענה לה רבן גמליאל "וכי כן היית עושה לי כמו שהייתה עושה לו, שהייתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו והוא לומד תורה?!"[ט]. האם בגלל שאשת רבן גמליאל לא עשתה כך לא מגיע לה תכשיט כזה? האם אשת רבן גמליאל מקנאת באישה אחרת?

נראה לומר שהשמחה בחלקנו היא אמנות עמוקה מאוד, הנבחנת בכך שגודל החלק אינו משנה, בין אם הוא קטן ובין אם הוא גדול. רבי עקיבא מבין שאין זה משנה אם החלק קטן או גדול, והוא שמח בחלקו בלי תנאי של קטון או גדול. לכן לאחר שאשתו חלקה איתו חלק קטן, היא קיבלה גם חלק גדול וחזרה להיות עשירה כבבית אביה. גם כשנהייתה עשירה גדולה, היא שמחה לא בגלל הריבוי, אלא מפני שזה מה שה' חלק לה. לעומתה, אשת רבן גמליאל שהייתה עשירה התפעלה מהאור שהיה לרחל עם הזהב המרובה, אך, בדקות, בעצם הייתה משועבדת לריבוי. הראיה- הקנאה באשת רבי עקיבא לא הייתה על חלקה במתבן אלא רק על תכשיט הזהב. רבן גמליאל מלמד את אשתו שמידתם של רבי עקיבא ואשתו להיות שמחים בחלקם היא מעלה בעלת אצילות מיוחדת במינה.

כאמור, מידת השמחה בחלקנו עלולה להיות כלי שרת בידי ההלקאה העצמית, ואז היא מידה מגונה ולא מידה משובחת. לעניין האבלות על ירושלים שאנו דנים בה, יש מי שטוען שטוב לו היכן שהוא נמצא, אך אין לו כל טעם מהי ירושלים, או שהוא יודע מהי מעלתה של ירושלים, אך מסתפק במתבן כי חושב שאין הוא ראוי לכך. אולם, עלינו להיות שמחים בחלקנו כרבי עקיבא, שהיה צנוע ומעלי ובתוך המתבן חלם על ירושלים של זהב.

 

חֶדְוָה וּבְכִיָה

חז"ל אומרים בזוהר הקדוש, "בכייה תקיעא בליבאי מסיטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא"[י]. כלומר, ללב יש מנגנון כפול, והאושר האמיתי של האדם תלוי ביכולת להכיל את שני הצדדים של הלב- בכייה מצד אחד וחדווה מצד שני. אם נחזור לרבי עקיבא, הרי שרבי עקיבא היה מוכן לשמוח במתבן, אך לא זו בלבד, אלא שהיה מוכן לשמוח גם ב"ירושלים של זהב". מתוך המתבן הרגיש רבי עקיבא את החלום, את הצורך העצום בירושלים של זהב, ולענייננו- גם את הבכייה. ואם כי אצל רבי עקיבא הגדילה החדווה לעשות, ש"היו הם בוכים ורבי עקיבא משחק"[יא], בכל זאת דווקא רבי עקיבא התפרסם בבכייה שלו, שהיה בוכה בשבת, ולא היה לו בזה חילול שבת אלא עונג שבת[יב]. אכן להלכה נפסק שאסור לבכות בשבת, אך למדנו מרבי עקיבא בעצמו שאם הבכי הוא מתוך געגועים לדבקות אלוקית – יש בו מעלה[יג].

אם כן, בבכייה יש שני צדדים: יש מי שבוכה כי רע לו והוא אינו מסתפק בחלק שניתן לו, ויש מי שבוכה כרבי עקיבא, ששמח בחלקו באופן אמיתי, וגם כשהוא מתבונן בחלקו, הוא יכול לראות את החלק כדבר דינמי, שיכול להשתנות. מהו חלק דינמי זה? אדם שיש לו מאה שקל יכול למצוא עוד מאה, ואחרי כן לקבל ירושה של מאה אלף שקל; אחרי כן לקבל מתנה של עוד עשרת אלפים שקל, ואחר כך לזכות בפיס בעוד מיליונים ולעשות עסקה טובה ולקבל מיליארדים... זהו חלקו: דינמי ומשתנה. מרן הרב קוק מלמד שעיקר מעלת האדם הוא ההשתלמות, התנועה מחלק קטן לחלק גדול[יד]. לכן, כשאדם נמצא בחלק קטן, זו רק החיצוניות של חלקו, אולם בפנימיות יש לו שייכות לחלק גדול הרבה יותר. לכן הוא יכול לשמוח לא רק במה שיש לו בהווה, אלא גם במה שיקבל לאחר זמן.

שמעתי פעם בשם רבי שלמה קרליבך על הפסוק "נפשנו חיכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא כי בו ישמח ליבנו כי בשם קדשו בטחנו"[טו]: כשאדם נמצא בצרה ורע לו והוא מחכה לישועת ה', אף על פי כן הוא שמח, "כי בו ישמח לבנו", משום שהוא בטוח בישועה שתבוא בעתיד. זה הסוד של דברי הפסוק "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה"[טז]. באופן פשוט יש להסביר, שאם אדם מתאבל ועושה את המוטל עליו בצד השלילי, אז בבוא היום הוא יקבל שכר ויוכל לשמוח בירושלים, ואילו מי שלא התאבל, לא יהיה שותף בשמחת ירושלים בבוא שעתה. אולם למעלה מכך יש מקום לומר, שהשמחה אינה רק כשכר לאבל, אלא היא בעצמה חלק מהאבלות. בפנימיות האבלות מתגלה שמחה בחלק של העתיד, ולא רק בחלק של ההווה. "בכייה תקיעא בליבאי מסיטרא דא"- של ההווה, מפני ה"חדווה שתקיעא בליבאי מסיטרא דא"- של העתיד. כיוון שברור לנו שהעתיד הוא מלא ישועה אך ההווה עדיין חסר, אנו כואבים על ההווה אך מלאי שמחה על העתיד. "חדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא", היא היוצרת את "בכייה תקיעא בליבאי מסיטרא דא". לאותה שמחה עצמה יש גם צד שהיא משתקפת בהווה, בצער על כך שעדיין לא זכינו להגיע. התנועה שבין הבכייה לחדווה היא זו שמופיעה אצל רבי עקיבא הרואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים ומשחק: "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"[יז]. דרך עומק החורבן רואה רבי עקיבא את ירושלים בבניינה. הוודאות של חלקו כבר משחקת לפניו, ומרוב געגועים אליה הוא מלא בכייה.

שני סוגי הבכייה הם שני מיני אבלות. יש אבלות של אבדן, של אפסיות ושל חידלון, ויש אבלות על החיסרון שלנו לעומת נשמת המת שעלתה לגן עדן. דווקא מפני שהנשמה בגן עדן וטוב לה, אנו מרגישים ביתר שאת את הרצון להיות קרובים אליה, ועל כך אנו אבלים.

כשהייתי בן שבע, נפטר אחי הבכור ממחלה. אני זוכר שבכל ערב היינו לומדים עם אבי מורי משניות לעילוי נשמתו. אחת החוויות העמוקות והחריפות שזכיתי להן בחיים, הייתה בעקבות אמירת ה"יהי רצון" שלאחר הלימוד על הנשמה בגן עדן. בכל פעם שאלתי את אבי מה הכוונה שהנשמה בגן עדן. הוא סיפר לי, כמו שמספרים לילד בן שבע, איך שהנשמה כשהיא ללא גוף, דבקה לגמרי בה', ויש לה טוב עליון שאין לנו כל יכולת לטעום אותו. אבי הסביר שאנו אבלים רק בגלל שלנו יש חסרון; דווקא בגלל שהנשמה בגן עדן אנו מרגישים ביתר תוקף את הרצון להיות קרובים אליה, ולכן אנו אבלים. אני זוכר שהייתי רואה בדמיוני את אחי באיזה מקום מופלא, התגעגעתי אליו נוראות, אל המקום הנפלא שבו הוא נמצא, והצטערתי על כך שאני לא הגעתי לשם. כמובן שלא רציתי להגיע לשם במובן של קיצור החיים, אלא הייתה זו נגיעה בכיסופי הנשמה למעלה מן הזמן.

רבי עקיבא ראה את השמחה של "שישו איתה משוש", ומרוב געגועים היה בוכה בכייה כזאת שמותרת בשבת, שאינה מצד אבלות של אבדון ודכדוך אלא מצד התשוקה לטוב עליון יותר. זו הסיבה שבבית האחרון ברוב הקינות על החורבן יש תקווה ומעט חדווה- "כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה". גם את מגילת איכה אנו מסיימים בפסוק שיש בו חדווה- "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". והכול הולך אחר החיתום.

לפי דברינו, מי ששמח בחלקו באמת, אינו שמח רק בחלק שיש לו בהווה אלא גם בחלק שעתיד לקבל. ירושלים הבנויה היא החלק שלנו, וגם בה אנו צריכים לשמוח. ומי שיכול לשמוח בירושלים הבנויה בהווה, הוא דווקא מי שמתאבל עליה- "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". פסוק זה לא נאמר רק לעתיד לבוא, אלא כבר היום אנו שמחים בירושלים מפני שאנו מתאבלים עליה. היכולת להכיל את שני הצדדים, "בכייה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא", היא האבלות האמיתית. אם לא כך, זו אבלות של כופרים, שחושבים שמה שֶמת - אין לו יותר חיים. אולם באמת אנו יודעים, שמה שמת כאן- עתיד לחיים עליונים יותר ממה שהוא חי עד כה. החיים של ירושלים הבנויה זה החלק שלנו, ולכן אנו מתאבלים עליה.

 

דּוֹר צוֹפֶה לִישוּעָה קְרוֹבָה

שלוש התשובות שהבאנו עד כה בשאלת האבלות על החורבן, שייכים בכל הדורות מאז חורבן הבית ועד ימינו. התשובה הרביעית שנביא להלן שייכת ביותר לדורות שלנו. יש מקום לטעון ולומר שהמשל על בירת השעורים של רועי החזירים אינו משקף כלל וכלל את המציאות שבה אנו נתונים כעת. האם אכן אנו כאותם רועי חזירים שאינם יכולים להרים את הראש מהשיריים של השעורים שהתלכלכו בטינופת?! האם כל מה שיש לנו- עבודת השם ובניין הארץ- הם רק בירה של חזירים?! אכן כשהיינו בגלות, בטומאת ארץ העמים, היה שייך לראות את עצמנו רק כרועי חזירים בשפלות וביזיון. אולם, ככל שהגאולה השלמה קרבה, הפגת האבלות בכוונה תחילה על ידי סעודות מצווה בבשר ויין בתשעת הימים ועל ידי זריקת בובקעס בליל תשעה באב, נעשית מפני שאנו חשים שאיננו יכולים לבכות ולהתאבל כבעבר.

ב"אורות התחייה" אומר מרן הרב קוק זצ"ל, שהעם כולו מאמין שאין עוד גלות אחרי הגאולה הזו, של הדורות שלנו:

 

מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא, סוד ד' נגלה במהלכו ההיסתורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו המכרת את עצמה ואת כל ייחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה.[יח]

 

"דור צופה לישועה קרובה", כמילותיו של מרן הרב, הוא דור ש"חדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא, ובכיה תקיעא בליבאי מסיטרא דא", כפי שהסברנו לעיל, אך בקומה עליונה יותר. ה"חדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא" היא על מה שיש, ו"בכייה תקיעא בליבאי"- מתוך געגועים למשהו עליון הרבה יותר. אולם, אין זה עניין פשוט להחזיק בשני הצדדים הללו יחד, משום שהקב"ה משכיח מאיתנו צד אחד כשהוא מגביר את הצד השני.

מרן הרב כותב: "אור עולם הבא הוא רם ונישא, גבוה ונעלה מאורו של משיח המוכן להתגלות אלינו בעולם הזה"[יט]. לפי דברי הרב, יש דרגות ב"לעתיד לבוא": יש דרגה של משיח ויש דרגה של עולם הבא. עולם הבא הוא עולם שאין בו שום שעבוד לעולם גשמי, "עין לא ראתה אלוקים זולתך". הוא לעילא-לעילא מאורו של משיח המתגלה בחיי עולם הזה. אולם, לדברי הרב, צריך להבחין בין הדורות השונים:

 

בעת אשר רחוק היה הזמן אז מרחוק היו מופיעים ביותר ניצוצות אור של עולם הבא. אבל כאשר קרב הזמן, ורגשי אורות של משיח, באופן הראוי להתגלות בעולם הזה, התחילו לזרוח בנפשות, נסתמו יותר אלה קווי האורה העדינים והקדושים קדש קדשים, הבאים ממקור העליון של אור עולם הבא.

 

מרן הרב זצ"ל מלמד, שכאשר היינו שקועים בעומק הגלות, כשהגאולה הייתה רחוקה מאיתנו וקווי אורה היו מכוסים מאוד, כיוון ששום דבר טוב לא היה בפנינו, חלמנו בעיקר על עולם הבא. חלמנו את החלום הרחוק ביותר, שאינו כערך מה שיש[כ]. אולם, כאשר אור המשיח החל לזרוח ולהאיר, נעשינו עסוקים באור של ההווה ולא באור של העתיד.

בעצם יש שתי צורות כיצד לעסוק בעתיד: כשהוא נובע מתוך האור של ההווה או כשהוא נובע מתוך החושך של ההווה. זהו ההבדל שבין גאולה קרובה לגאולה רחוקה. כשהגאולה רחוקה המציאות היא חשוכה. לכן עיקר המבט מופנה לאור רחוק יותר, שאינו מתגלה. במצב כזה הבכייה היא נוראית, בגלל המרחק הבלתי ניתן לגישור. אולם, כשהגאולה קרובה והאור מתגלה, אז המבט אינו מופנה לעולם הבא אלא למציאות בהווה, שבה הקב"ה מתגלה בקדושתה של ארץ ישראל ובכל מה שכבר יש לנו. כשהגאולה נעשית קרובה, דווקא בגלל קרבתה, יש אור שכבר מופיע, הקב"ה מדבר אלינו, ואיננו נמצאים עוד בחושך. לכן איננו מוותרים על המציאות שיש לנו ואיננו דוחים אותה למען משהו שאין לנו.

ההבחנה שהבאנו כאן אינה הבחנה פשוטה כלל. אדם צריך לבדוק עד כמה הוא דבוק באמת באור האלוקי שהולך ומתחדש ובאורו של משיח שהולך ומופיע, ובגלל זה הוא זורק בובקעס, ועד כמה כלל לא איכפת לו מכך וטוב לו במיץ החזירים שלו. לכן נראה שיש צורך בכל התשובות שהבאנו כאן ואין רק תשובה אחת.

הרב מסיים דבריו ואומר: "ומתוך כך חוצפא ישגא בעקבתא דמשיחא ונהפכו כל פנים ליֵרקון, וחבלי משיח בעצמו מתרבים על ידי זה לאין שיעור". כלומר, האור של עולם הבא נסתם מפני שיש אור גלוי. וכאשר אור זה נסתם, אז "חוצפה ישגי". אז איננו מצפים ומתגעגעים לירושלים, אלא מסתפקים במה שיש לנו. אולם לדברי הרב, הכאב הנוראי על כך שאפילו געגועים לעולם עליון ולגאולה שלמה אין לנו מפני שהמדרגה של הגאולה הקרובה סיפקה אותנו, אלו חבלי משיח בעצמם.

הרב ממשיך ומסביר, שלמרות זאת, עלינו להביט באור עולם הבא:

 

וזהו תפקידם של טהורי נשמה בתקופה זו, לקרב אורים עליונים מתוך מרחקי עולם הבא אל תוך הניצוצות המתגלים באורו של משיח באופניהם הגלויים.

 

איננו יכולים להסתפק רק במה שכבר יש לנו. זה "חוצפה ישגי". עלינו לתת מקום לגעגועים לירושלים. להתגעגע, כמו שהתגעגעו בתקופות החשכה, געגועים עליונים ורחוקים עד כמה שידינו מגעת, כל חד וחד לפום מה דמשער בליביה. עלינו להתמסר לפתח בקרבנו את התמונה העליונה ביותר שאנו יכולים לשער בקדושת ירושלים והשראת השכינה- כוהנים, מלך וסנהדרין. מתוך כך עלינו למשוך אור לתוך המציאות שלנו, כדי שבכל מה שכבר יש יהיה יותר ויותר טעם של גאולה. האור הזה כבר עומד על פתחנו, וירושלים השלמה, השראת השכינה במקדש וכהן בעבודתו ולוי בדוכנו, הם אלה שדוחקים את כל הבניין שבו אנו נתונים.

הערך הגדול של כל מה שקורה לפנינו הוא בית המקדש. מפני ירושלים יש לנו ארץ ישראל, ומפני ירושלים כל ארץ ישראל היא "ירושלמית". כל ארץ ישראל היא בעלת מעלה עליונה, מפני שמקדושת המקדש והגאולה השלמה ומאור עולם הבא, שהוא אפילו למעלה מאורו של משיח, אנו זוכים לכל המתנות שכבר ניתנות ונגלות לעינינו. יש לנו גאולה קרובה והיא משכיחה את העולם הבא, אבל ההדרכה היא שלא נסתפק רק בה, אלא עלינו לזכור את כל הגעגועים אל האור הרחוק ביותר, ולקרבו לתוך המציאות שלנו.

במקום נוסף בספר "אורות" כתב הרב קוק דברים מופלאים. לדבריו, כשמתנתקים מהערכים העליונים הכול מתמוטט. ולהיפך, גם אם יש מעט אחיזה באור הגדול של הישועה הרחוקה, היא מובילה את כל החיים אליה. עצם האמונה באור הרחוק הזה מניעה אותנו לשם. זו תנועת ההשתלמות בעצמה. ונביא את הדברים כאן כלשונם:

 

כל נתיקה שבמערכי הלב מהקווים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד ובין בצבור הרי היא מערערת את יסוד האושרוהטוב כולו. גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשֵׁר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרופו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחיית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות. הצְפִיה האידיאלית היא מגוונת את הגוונים העליונים החיים, היא מקבעת את חותם ההוויה בגורל מאורותיה. נתיקה כל דהי מראשית הרום, מאחרית העדן המעולה, נפילה היא לעמקי שחת, ושעירים קמים ומשחקים במקום זמירות שרי קודש ונועם שיח סוד המוני מעלה.

האמונה העליונה היא בעצמה המנהגת את החיים אל המרומים שהיא שרויה שמה. היא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בצורתה המשוכללת באמונת ישראל, נותנת את האומץ ומפתחת את החוב העמוק לְאשֵׁר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עומק אחרית, לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת מלפעום בלבבות הקדושים מאושרי אלוהים חיים, ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, וכל עדינות שבלב כל איש וכל ברייה - מאוֹשר העדן היא לוקחת את רכושה... ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח ונהרת תחיית עולמים ומחיית המוות תסול מסִלתה, "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם"[כא].

 

יהי רצון שנזכה, בעזרת ה'.



[א] אמנם אין זה מנהגנו, אך יש כאן משל ודוגמה ליחס לימי האבל.

[ב]ברכות לד ע"ב; ישעיהו סד ג

[ג] אבות ד א

[ד] אבות ה יט

[ה] ברכות ס ע"ב

 [ו]ראה מוסר אביך ג א

[ז] נדרים נ ע"א-ע"ב

[ח]אבות דרבי נתן ו ג

[ט]ירושלמי שבת ו א, לד ע"א

[י]זוהר ח"ב קנה א

[יא]מכות כד ע"ב

[יב] "תלמידי רבי עקיבא מצאוהו בוכה בשבת ואמר עונג יש לי"- בית יוסף או"ח רפ"ח מביא את האגור, סימן תב, בשם שבלי הלקט, סימן צג

[יג] ראה ערוך השולחן או"ח רפ"ח ה

[יד]ראה למשל אורות התשובה ה ו

[טו]תהלים לג כ-כא

[טז]ישעיהו סו י; תענית ל ע"ב: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה".

[יז]מכות כד ע"ב

[יח]אורות התחייה כו

[יט]מופיע כהוספות לאורות התחייה, ב"לאמונת עתנו" ב ק

[כ]במאמר "למהלך האידאות בישראל" עוסק מרן הרב בשאלה למה לא מוזכר עולם הבא בכל התנ"ך ואילו בחז"ל יש אריכות דברים גדולה.לדבריו, שכשהקב"ה מאיר בתוך חיי עולם הזה, אז הדבקות האלוקית היא כל כך מורגשת שאין הפרדה בין העולם הזה לעולם הבא. רק כשהוא מפסיק להאיר, ומסתלקת הנבואה, אז המציאות נעשית חשוכה ואנו נתונים בעומק הגלות, ואז אנו חולמים דווקא על האור הרחוק של עולם הבא.

[כא]אורות ישראל ותחייתו כ

עבור לתוכן העמוד