• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לעשות רצונך אלקי חפצתי - פרשת כי תבוא

לוידוי חלק בתהליך התשובה, ויש להתבונן- כיצד עלינו להתוודות על חטאינו?
האם ראוי לשטוח ולפרט את החטא, או שמא עדיף להסתיר ולכסות אותו?
נעמיק במהותו של הוידוי על החטא וננסה להבין כיצד 'וידוי מעשרות'
המופיע בפרשתנו, מסייע בידינו לעמוד על טיבו הפנימי של הוידוי.


גִּלּוּי אוֹ כִּסּוּי הַחֵטְא

הגמרא במסכת יומא[א] מקשה בין שני פסוקים: "אמר רב יהודה רב רמי, כתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"[ב] וכתיב "מכסה פשעיו לא יצליח"[ג]. כתוב אחד אומר, כי יש יתרון בכיסוי החטא, ואילו כתוב שני אומר, כי העושה כך לא יצליח. מתרצת הגמרא: "הא בחטא מפורסם, הא בחטא שאינו מפורסם". בחטא מפורסם – "מכסה פשעיו לא יצליח", וכיון שהחטא כבר פורסם אין להעלימו, אך בחטא שעדיין אינו מפורסם – "אשרי נשוי פשע", ועדיף לא לגלות את החטא.

רש"י על אתר מסביר, שאין לגלות חטא שאינו מפורסם משום כבוד שמו ית': "כי כל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא". חטא שנעשה בפרהסיא יש בו מימד של חילול ה', אך גם לפרסום החטא בפרהסיא קיים מימד של חילול כבוד שמים. לכן, אם החטא כבר מפורסם- טוב שיודה בו, אך אם החטא אינו מפורסם- טוב יותר שיסתירו.

הגמרא ממשיכה ומביאה גם חילוק אחר: "רב זוטרא בר טוביא, אמר רב נחמן, כאן בעבירות שבין אדם לחברו, כאן בעבירות שבין אדם למקום". הגמרא מבהירה כי גם בחטא מפורסם, יש הבדל אם עדיף לפרסמו או להסתירו, והדבר תלוי בסוג החטא. בחטא שבין אדם למקום שאין לו נפקא מינה בארץ, אין לפרסם את החטא בנוסף למה שכבר התפרסם. אך בחטא שבין אדם לחברו, על ידי כך שהאדם יפרסם את חטאו, הצד שכנגד יראה עד כמה הוא מתחרט, וימחל לו, או לפי רש"י, כך יתגלה לרבים, והם יבקשו שימחל לו. לכן בחטאים שבין אדם לחברו ישנה משמעות רבה לפרסום החטא ברבים, וטוב לעשות כך, ואילו בחטאים שבין אדם למקום, עדיף לא לפרסם את החטא.

נראה שישנו מכנה משותף לשני החילוקים. לפי שניהם יש מקום לומר, שיותר טוב לא לפרסם את החטא אם החטא אינו מפורסם ואם הוא בתחום שבין אדם למקום. אולם, כשהחטא מפורסם או נעשה בתחום שבין אדם לחברו, הפרסום הוא נצרך ואינו עיסוק מיותר בחטא. כאשר אדם לא מודה בחטא שכבר פורסם, הוא נראה כמתכחש אל החטא. וכן בעבירות שבין אדם לחברו, כאשר אדם פגע בחברו ומכחש, טענותיו של החבר שנפגע, מהוות ראיה לחטא ואסור להתעלם ולהסתיר אותו. על אלו אומר שלמה המלך ע"ה במשלי: "ומכסה פשעיו לא יצליח".

 

פֵּרוּט אוֹ מִעוּט הַחֵטְא

לאחר הדיון בשאלת פרסום או כיסוי החטא, דנה הגמרא בעניין אחר בנושא הוידוי- האם צריך לפרוט את החטא. רבי יהודה בן בבא לומד מוידויו של משה רבנו לאחר חטא העגל, שיש לפרוט את החטא. בפסוק: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב"[ד], התוודה משה על חטא העגל. בתחילה הוא התוודה באופן כללי על החטא, ולאחר מכן פירט - "ויעשו להם אלהי זהב".

על פי הפסוק שראינו בדיון הקודם- "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", אומר רבי עקיבא שאין צריך לפרוט את החטא. דברי משה "ויעשו להם אלהי זהב" מתפרשים בדבריו כטענה לזכותם של ישראל: "אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די, גרם להם שיעשו אלהי זהב". לפי פירושו של רבי עקיבא, חציו של הפסוק "ויעשו להם אלהי זהב" אינו שייך לפירוט החטא אלא שייך לטיעונים לעונש. בני ישראל חטאו מפני שה' השפיע להם זהב.

לפי לימודו של רבי עקיבא ממשה רבנו יש לומר, כי כל אדם פרטי, אין ראוי שיגלה אפילו כלפי עצמו את חטאו, אלא יסתירו ולא יפרטו. לדעת רבי עקיבא, העיסוק הרב בחטא אינו חיובי, ובזמן התשובה לא ראוי לעסוק ברע, גם בצנעה ואפילו בין אדם לעצמו[ה]. רב כהנא במסכת ברכות הולך אף הוא לפי דרכו של רבי עקיבא: "ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה [חצוף מי שמפרסם את חטאיו] שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"[ו].

 

מֹשֶה וְדָוִד

הגמרא במסכת יומא ממשיכה ומשווה בין משה רבנו לדוד המלך, בעניין המחלוקת בין פרסום החטא לכיסויו:

 

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד, משה אמר יכתב סרחוני, שנאמר על אשר מעלתם בי וגו' (ואם אין מחני נא). ודוד אמר: אל יכתב סרחוני, שנאמר "אשרי נשוי פשע". משל של משה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלוקות, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, זו שאכלה פגי שביעית אמרה להם בבקשה מכם הודיעו כל מה אני לוקה, מיד הביאו פגי שביעית ותלו לה בצווארה והכריזו עליה, על זו היא לוקה[ז].

 

הגמרא ממשילה את היחס שבין משה רבנו ודוד המלך לשתי נשים שחטאו ונענשו. האחת חטאה בחטא חמור- "קלקלה", ואילו השנייה חטאה בחטא 'קל' שאכלה פגי שביעית. על אף שהתורה אומרת "לאכלה" ולא לסחורה ולא להפסד, ישנו הפסד באכילת הפֵּרות לא בעיתם כשהם פגים, ולכן אין לאכלם. זו שאכלה פגי שביעית ביקשה לפרסם על איזה חטא היא לוקה, שכאשר תצא יחד עם חברתה ללקות, לא יחשבו שהיא לוקה כמו חברתה שקלקלה. לכן הביאו פגי שביעית ותלו בצווארה, והיו מכריזים ואומרים "על עסקי שביעית היא לוקה".

משל זה מלמד שאם החטא הוא חמור וקשה, עדיף לא לפרסמו, אך אם החטא הוא קל, יש עניין לפרסם שלא היה כאן חטא גדול. אולם יש לתמוה- מה ראו חז"ל להמשיל את משה ודוד במשל זה לשתי נשים שלקו יחד? הרי בניגוד למשל, שני צדיקים אלה לא לקו יחד. ועוד יש לתמוה, שהרי חטאו של דוד נתפרסם ודוד עצמו הודה בחטאו.

בנוסף לכל זאת יש לתמוה על לימוד הפסוקים שמביאה הגמרא, שהינו כנגד הפשט. הפסוק בתהילים: "לדוד משכיל, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אשרי אדם לא יחשוב לו ה' עוון ואין ברוחו רמייה"[ח] – מתפרש על ידי הפשטנים, כמתייחס לאדם שכבר נמחלו חטאיו, שהקב"ה כבר נשא את פשעו וחטאתו, וממילא אין צורך עוד כלל להזכירם. אדם כזה הוא המכונה "נשוי פשע כסוי חטאה", שה' רואה אותו כטהור, כיוון שכבר נסלח ונמחל לו.

פסוק זה מתקשר לפסוק נוסף באותו פרק בתהילים, שם נאמר: "חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה'"[ט], כלומר, דוד המלך מעיד על עצמו כי אם עדיין יש חטא, הוא אינו מכסה ומסתיר אותו. אם כן, יש להבין מדוע מרחיק רב ומביא את הפסוק ממשלי על מנת לתמוך בגילוי החטא- "מכסה פשעיו לא יצליח"[י]? ומדוע פירשו חז"ל את הפסוק מתהילים בניגוד לפשט, כתומך בכיסוי החטא?

לפי פרשנותם של חז"ל, המנוגדת אמנם לפשט, יש מקום לומר שדוד המלך מודיע את חטאו- "חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי"[יא], אך הוא עושה זאת רק בדיעבד, לאחר שכבר פורסם חטאו. ועוד נראה כי בחטאו של דוד היה מימד של חטא שבין אדם לחברו, שהרי כשנתן הנביא בא לדוד הוא מספר את משל כבשת הרש ומזכיר בכך כי בקלקולו של דוד הייתה פגיעה באוריה החיתי[יב]. לכן, כיון שחטא זה היה מפורסם וגם שייך לתחום שבין אדם לחברו, לא שייך לומר "אשרי נשוי פשע".

מכל זאת עולה השאלה, מדוע מביאים חז"ל ראיה לתמוך בכיסוי החטא דווקא מהפרק העוסק בדוד המלך, שהרי כאמור, אין שייך לומר אצלו "אשרי נשוי פשע"? נראה לומר שבמילים "אשרי נשוי פשע" אומר דוד המלך כי היה מאושר אילו היה יכול להסתיר את חטאו, מפני שאין זה טוב לפרסם את החטא.

 

ה' צִלְּךָ

בכדי להסביר עומק נוסף, נשוב ונעיין במחלוקת בעניין פירוט החטא. רבי יהודה בן בבא סובר שאדם צריך לפרוט חטאיו, לעסוק בחטאיו ולמשמש בהם בכדי לזעזע את עצמו, ומתוך כך לשוב בתשובה. לעומת זאת, רבי עקיבא סובר כי טוב יותר לעסוק בחטא מעט מאוד, אם בכלל, בבחינת "סור מרע", ועדיף להתמקד רק בטוב[יג].

מחלוקת זו בין רבי יהודה בן בבא לרבי עקיבא, משתקפת במחלוקת מאוחרת יותר שבין תורת המוסר לתורת החסידות. אצל בעלי המוסר מפרשים את הנאמר בתפילת ראש השנה "כי זוכר כל הנשכחות אתה", שמה שהאדם זוכר- הקב"ה שוכח, ומה שהאדם שוכח - הקב"ה זוכר. כלומר, אם אדם זוכר את חטאיו - הקב"ה שוכח לו אותם, ואם האדם זוכר את מצוותיו - הקב"ה שוכח לו אותם, אך אם האדם שוכח את חטאיו- הקב"ה זוכר לו אותם, ואם האדם שוכח את מצוותיו- הקב"ה זוכר לו אותם. לכן, הטוב ביותר הוא שאדם יזכור את חטאיו, וישכח את מצוותיו.

לעומת זאת, אצל הבעל שם טוב נדרש הפסוק "ה' צלך", שה' הוא כמו הצל שלנו, וכפי שאדם מתנהג למטה, כך, כצל, מתנהג עימו הקב"ה למעלה. אם האדם זוכר- הקב"ה זוכר, ואם האדם שוכח- גם הקב"ה שוכח. לכן אם אדם זוכר חטאיו- הקב"ה אינו יכול להתעלם מהם כי האדם עצמו הודיע עליהם ונתן להם תוקף במציאות. לעומת זאת, אם אדם זוכר את המצוות שעשה, גם ה' זוכר אותם. לכן, הטוב ביותר לעשות הוא לשכוח את החטאים, ולזכור את המצוות.

נעיין שוב בשתי הדעות אצל חז"ל. כאמור, רבי יהודה בן בבא, מסיק דבריו מן הפסוק בו מפרט משה את חטא העם. כאשר משה התוודה על חטאם של ישראל, "חטא העם הזה חטאה גדולה", הוא אף מפרט את החטא- "עשו להם אלוהי זהב". לעומת זאת, פרשנותו של רבי עקיבא על פסוק זה הינה מרחיקת לכת. רבי עקיבא מפרש כי דברי משה "עשו להם אלוהי זהב" אינם מהווים פירוט של החטא, אלא הם דברי התנצלות של משה וטיעונים לעונש. לפי רבי עקיבא פונה משה רבנו לה' וטוען כי אכן חטא העם הזה חטאה גדולה, אבל הם עשו להם אלהי זהב, מפני שהקב"ה נתן להם הרבה זהב. רש"י מביא כאן את הגמרא בברכות המסבירה באופן דומה את חטא העגל: "משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צווארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" [יד].

רבי עקיבא אכן רואה בדבריו של משה וידוי על החטא. אכן חטאו בני ישראל, אך בדיוק ההפך מדעת רבי יהודה בן בבא, רבי עקיבא אינו מורה לפרט את החטא בשעת הוידוי, אלא לספר ולפרט את הסיבות בשלם הייתה הנפילה בחטא. לפי רבי עקיבא עבודת הוידוי אינה כוללת מישוש בפרטי החטא, אלא אדרבה, יש למעט בכך ולהתמקד בפירוט של הסיבות לחטא, על מנת להינצל מתוקפו וקושיו. לפי דרכו של רבי עקיבא אנו אומרים בנוסח הוידוי שלנו: "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו". זוהי ההתנצלות שלנו כלפי ה' ופירוט הסיבות הגורמות לנו לכל חטא ונפילה.

 

מָהוּת הַוִּדּוּי

לשם מה אנו מתוודים על חטאינו? מה מטרתו של אדם המתוודה על חטאיו, ומה הוא רוצה "להרוויח" מכך? באופן פשוט, כאשר אדם עומד ערב יום הדין, יום בו ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו יתברך, כל רצונו להיכתב בספר החיים, לזכות להמשיך לחיות את חייו בטוב ובנעימים. אדם שעושה חשבון נפש חושש שמא מטען החטאים איתו הוא מגיע מן השנה הקודמת אינו מאפשר לו לזכות להיכתב בספר החיים, לכן הוא מתוודה על חטאיו, על מנת שהקב"ה יסלח לו, ועל ידי כך הוא יגיע ליום הדין טהור, וייכתב בספר חיים טובים. אדם שחי ברמה עמוקה יותר, מתוודה על מנת לצאת זכאי ולהיכתב בספר החיים, אך לא חיי העולם הזה, אלא דווקא חיי עולם הבא. בשני המקרים, הוידוי משמש כלי על מנת לזכות באינטרסים של האדם- עולם הזה או עולם הבא.

אם אכן מטרת הוידוי מכוונת לזכייה בחיי עולם הזה או עולם הבא, היה מקום להפוך את הוידוי לחלק עיקרי בתהליך התשובה, בפירוט החטא בקול רם ובפה מלא, שיבטא את רצונו של האדם להיפטר מן המעמסה הכבדה של החטא ולמוחקו. אך אין הדבר כך משום שבעומק, מהותו של הוידוי היא אחרת לגמרי.

שאלת החיים אינה שאלת חיי עולם הזה או חיי העולם הבא. החיים האמיתיים שייכים לאלה הדבקים בה', מקור החיים: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"[טו]. הדבקות בה' מתייחסת לרובד הפנימי ביותר באדם- נשמתו ועצמותו. זהו המקום בו מתגלה רצונו וחפצו האמיתי והטהור- להיות קרוב בכל מאודו אל ה' יתברך, מקור החיים כולם, על אף הריחוק החיצוני. אלו החיים האמיתיים בהם חפצה הנשמה הפנימית, בין אם תזכה בעולם הזה ובעולם הבא, ובין אם לא תזכה בהם. הוידוי הוא אשר מגלה את רצוננו האמיתי להיות קרובים לה', ולחדש עימו את הקשר והדבקות.

כיצד מחדש הוידוי את הקשר הפנימי עם ה' יתברך? כאשר אדם פגע בחברו פגיעה קשה, פירוט החטא ובקשת סליחה על החטא אין בהם בכדי לחדש את הקשר בין השניים. אמנם הייתה כאן סליחה ומחילה של אדם לחברו, אך אין זה מספיק בכדי לבטל את הריחוק והפער שנוצרו ביניהם, ואין זה מספיק לגרום להם לקרבה מחודשת. על מנת לחדש את קשר החברות שבין השניים, יש צורך בדיבור אחר. על החבר הפוגע לפרט ולתאר עד כמה יש בו מסירות נפש לטובת הקשר, ועד כמה הוא משקיע בקשר הזה. מתוך כך, עליו להסביר כי הפגיעה בו נעשתה בניגוד לרצונו, ולא חלילה מתוך רצון לפגוע בו. עוד עליו לומר כי עדיין, כתמיד, יש בו הרצון לקשר כבתחילה. סוג של "וידוי" כזה יש בו לקרב ולחדש קשר שנותק עקב החטא לאין ערוך מדקדוק בפירוט החטא. כאשר אדם שומע כי חברו אכן אוהבו, ומאז ומעולם אהב אותו, השקיע והתמסר אליו, וכל החטא והפגיעה היו כשלון ונעשו בניגוד לרצון הפנימי לקשר, אזי הוא רואה את החטא כעניין שולי, ומתרצה בלב שלם ובנפש חפצה לחדש את הקשר עם חברו כבתחילה. כך גם בוידוי על חטא שבין אדם למקום. בניגוד לוידוי ששם לעצמו למטרה להיפטר מן החטא המהווה נטל, ומאיים על זכייה בעולמות, וידוי שמטרתו לעורר את הקשר בינינו לה' יתברך מחדש, הוא וידוי המואר באור אחר לגמרי. בוידוי כזה מתברר כי החטא הוא עניין שולי וזניח לעומת רוחב רצוננו לשוב ולהיות שותפים בקשר עם ה' יתברך.

 

עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי

הסוגיה בפתח פרשתנו עוסקת בוידוי מעשרות. אמנם חז"ל הם שמכנים נוסח זה כ"וידוי", אך חזקים עלינו דברי רבותינו שאין זהו רק וידוי, אלא זהו הוידוי, בה"א הידיעה, וממנו אנו למדים מהו וידוי בכלל, שהרי לא נתבאר בשום מקום אחר בתורה מהו וידוי. אמנם מוזכר בתורה כמה פעמים ציווי להתוודות, אך תוכן הוידוי מוזכר רק בפרשתנו:

 

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ[טז].

 

באופן מפתיע, תוכן הוידוי היחיד מדאורייתא אינו עונה כלל על הציפיות המוקדמות שלנו לגבי נוסח הוידוי. וידוי זה אינו כולל בתוכו פירוט של חטא כל שהוא, וגם אם היה חטא, הוא נשכח, כיוון שהוא שולי וזניח. עיקרו של וידוי המעשרות הוא, שאדם מפרט ואומר כי עשה ככל אשר ציווה ה', לא שכח ולא עבר על מצוותיו: "לא אכלתי באוני ממנו, ולא ביערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול ה', עשיתי ככל אשר ציוויתני". בנוסף לוידוי, ישנה כאן פנייה אל ה' - "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", שיראה את ישראל העושים רצונו ומקיימים מצוותיו ויברכם. אם כן, עיקר הוידוי הוא שאנו אומרים כי כל שאיפתנו רצוננו וחפצנו- לעשות רצונו יתברך, ולהיות דבקים בו.

אכן בהתבוננות עמוקה אנו מוצאים כי הוידוי על החטא הינו חלק שולי בנוסח התפילות. הוידוי אמנם מופיע בנוסח סליחות, אך רק בסופם, והוא אינו חלק עיקרי שבהם. גם ביום הכיפורים ישנה חובה להגיד וידוי, אך גם אז, החובה היא לומר רק פעם אחת את הוידוי, ודי לומר "חטאתי" על מנת לצאת ידי חובה[יז]. אלא, עיקר תפילתנו שייכת לאמירה שכל חפצנו הוא קרבת ה' וחידוש הקשר עמו.

על פי דברינו יובנו גם כל התמיהות שהעלנו לעיל. בפרק ל"ב בתהילים מבטא דוד המלך את עניינו של הוידוי באופן שיש בו חיזוק עומק הקשר לה' יתברך, ומתוך כך יש בו אף התייחסות אל החטא. לכן המזמור נפתח במצב מתוקן של אושר שלאחר הסליחה: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". באותו אופן אף מסיים המזמור, במילים "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב"[יח]. בתווך, ומתוך המבט הזה, אומר דוד "חטאתי אודיעך" ומתוודה על חטאו. לאחר מכן, מתוך בטחון מלא, הוא חותם ואומר "ואתה נשאת עוון חטאתי סלה", שהקב"ה מחל וסלח לו.

לפי פירוש זה ניתן להסביר מדוע אין מביאים רבותינו ממזמור זה ראיה לפרסום החטא. זאת מפני שאדרבה, בדבריו של דוד המלך הוא מתכוון להמעיט את העיסוק בחטא, לעומת העיסוק בסליחה ובאהבה הנצחית שבין ה' יתברך לעבדיו, גם אם חטאו. יתר על כן, דווקא מכאן הראיה הטובה ביותר שאין לפרסם את החטא מפני שאין בו כל עיקר. אין זה נכון לפרסם את החטא, ואין ראוי לייחס לו את הנוכחות המשמעותית סביבה מתנהלים החיים. העיקר טמון ברצון לקשר עם ה' יתברך. וכאשר דבקים בו יתברך, גם החטא נמחל, מפני ששני האוהבים אינם חפצים במה שמרחיק ביניהם. לעומת זאת, הפסוק במשלי "מכסה פשעיו לא יצליח", לא נאמר מתוך בטחון בסליחה של "ואתה נשאת עוון חטאתי", אלא כדברי מוסר, למי שמתחמק מלהודות בחטאיו, ורוצה להמשיך להישאר שקוע בתוך חטאיו.

באופן זה ניתן אף להסביר מדוע השוו חז"ל בין משה לדוד. כאשר החטא הוא קטן, כחטאו של משה, אין חשש שהעיסוק בו יבטל את האהבה. לכן אומר משה 'ייכתב סרחוני', ללא צורך בריכוך והמתקה, מפני שגדלותו של משה רבנו ידועה, והחטא כלל אינו מערער על קרבתו ודבקותו בה'. לעומת זאת, אצל דוד המלך קיים חשש שהרואה את חטאו יסבור שבכך ניתק את קשר האהבה העצומה בינו לה' יתברך. לכן דוד מודיע את חטאו דווקא בהקשר של תוקף הסליחה וההתפייסות "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", בביטול כובד החטא מול הרצון והאהבה לה'.

עניין זה רמזו רבותינו במדרש על פסוק נוסף באותו הפרק: "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו"[יט]. דורשים רבותינו כי אפילו רשע הבוטח בה'- חסד יסובבנו[כ]. כלומר, בניגוד לפשט שהבוטח בה' מנוגד לרשע, אומרים רבותינו שהפסוק נדרש לאור תוכנו של הפרק גם באופן אחר. דורשים רבותינו, שאף הרשע סובל ממכאובים, מפני שלהשקפתו הוא רחוק מה', וה' יתברך כבר אינו חפץ בו, אך אם היה בוטח בה' כי "אתה נשאת עוון חטאתי סלה" אזי- "חסד יסובבנו".

 

משל נפלא הביאו רבותינו להסביר את העניין על הפסוק "אלוקי בך בטחתי"[כא]:

 

מעשה בקיסטון (כרך) אחד... והיו שומרי המדינה עוברים ומצאו אפסנאי אחד (עובר עבירה) ותפשוהו ואמר, אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני. כיוון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר. בבוקר, הביאוהו אצל המלך ואמרו לו בן ביתך מצאנו אמש. אמר לו המלך: בני, מכיר אתה אותי? אמר לו: לאו. ואם כן היאך אתה בן ביתי? אמר לו: בבקשה ממך, איני בן ביתך, אלא בך בטחתי, שאלמלא לא אמרתי כן היו מכים אותי. אמר להם: הואיל ובטח בי, הניחו לו[כב].

 

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי

כאמור, עיקר הסליחות אינו הוידוי על החטאים אלא י"ג מידות הרחמים שעליהם אנו חוזרים בסליחות פעם אחר פעם, ובהם אנו מעלים זיכרון מלפניו יתברך לאהבתו אותנו ללא כל תנאי. אכן חטאנו, אך אנו מזכירים לה' עד כמה הוא רוצה בקשר איתנו. מתוך כך, יש ביכולתו לשאת עוון ופשע ולא לזכור את עוונותינו. אכן חטאנו, "ואין אנו עזי פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו", אך החטא אינו האמת הפנימית שלנו, אלא רצוננו לעשות את רצון ה'- "לעשות רצונך אלוקי חפצתי"[כג]. האמת הפנימית שלנו אינה נעוצה בחטא שאנו עושים כעת. האמת הפנימית שלנו שורשיה נעוצים באבותינו הקדושים אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, דוד והצדיקים שבכל דור ודור. מתוך כך אנו מבקשים בסליחות "מי שענה לאבותינו, הוא יעננו", כיון אנחנו בפנימיותינו- זה הם, וכל חפץ פנימיותנו, לקרבת ה' יתברך ולדבקות בו- "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

בכל זאת יש לומר, כי על אף שלדעת רבי עקיבא ממעטים בוידוי ופירוט החטא, אין זה גורע כלל מגודל הכאב והצער שיש בנו על חטאינו, ואפילו הקל שבקלים. בצער העמוק ובייסורי הנפש שאנו חשים על חטא שחטאנו, דווקא ממקום הריחוק והחטא, מתחדדת ביתר שאת עוצמת געגועינו אל ה' יתברך, ורצוננו לקרבה אליו בכל לב ונפש.

כאשר רואה רבי עקיבא שועלים יוצאים מבית קודש הקודשים, הוא משחק. הוא יודע שאכן חרב הבית, אולם המבט האמיתי אינו צריך להתמקד, לשיטתו, ברע שנעשה, אלא באמת הפנימית העמוקה. כפי שהתקיימה נבואת החורבן, כך תתקיים נבואת הגאולה. זוהי גם עמדתו ביחס לגילוי החטא בכל אדם פרטי. על אף שבחיצוניות יש חטא ונפילה, בפנימיות- כל רצוננו להיות דבקים בה' יתברך.

אך אותו רבי עקיבא, המשחק בשעה שהוא רואה שועלים המהלכים במקום קודש הקודשים, הוא אשר בוכה אפילו בשבת: "תלמידי רבי עקיבא מצאוהו בוכה בשבת, ואמר עונג יש לי"[כד]. בכייה זו של רבי עקיבא נובעת מרוב דבקותו לה' יתברך. רבי עקיבא הסובר שיש להסתיר ולא לפרט את החטא, בוכה על חטא ואפילו הקל שבקלים מחמת ריחוקו מה' יתברך, כדרכם של אוהבים, המתמלאים בבכי מחמת רוב געגועים האחד אל השני[כה].

בבואנו להתוודות לפניו יתברך בימי הסליחות הללו, עלינו לזכור, כי כל זאת אנו עושים לא מתוך חולשה, ולא רק על מנת לזכות בחיים בעולם הזה או בעולם הבא. אנו מתוודים מתוך רצוננו להיות דבקים במלכנו ומתוך רצוננו לחדש את עומק הקשר המתגלה בימים אלו- "אני לדודי ודודי לי".



[א] יומא פו.

[ב] תהילים לב, א.

[ג] משלי כח , יג.

[ד] שמות לב, לא. פסוק זה יכול ללמד לכאורה גם לנושא הדיון הקודם, כיוון שחטא העגל הוא בין אדם למקום, והאמירה "ויעשו להם אלהי זהב" הייתה בפרהסיא.

[ה] אין עניינו להעמיק בפסיקת ההלכה בעניין פירוט החטא ופרסומו. רק נאמר בקיצור כי ההלכה נפסקה בסופו של דבר כדעת ביניים, בין רבי עקיבא לרבי יהודה בן בבא. מצד אחד, לא צריך לפרט את החטא כדעת רבי עקיבא. אך מצד שני אין איסור לפרט בכלל את החטא. ההלכה הפשוטה בשו"ע (או"ח תר"ז, ב), היא שאין צריך לפרוט החטא בכלל, אך אם רצה לפרוט – יכול לפרוט. ומוסיף השו"ע שאם מתוודה בלחש, אף ראוי לפרט את החטא, ונחלקו האחרונים לבאר את דבריו. הגר"א אומר שבאמת לא ראוי לפרוט את החטא, אך בלחש- יש מקום לפרוט. אך רוב האחרונים חולקים על דבריו.

[ו] ברכות לד.

[ז] יומא פו.

[ח] תהלים לב, א-ב.

[ט] תהלים לב, ה.

[י] משלי כח, יג.

[יא] תהלים לב, ה.

[יב] שמואל ב, יב.

[יג] לכאורה, יש מקום לומר שיש כאן גם השלכה על חשבון הנפש ולא רק על הוידוי- האם אדם צריך לחפש אחר חטאיו ולמצוא אותם ואז לשוב בתשובה, ואפילו אם נכריע בלי לפרוט, יש מקום לדון בזה. לא מצאתי ראיה מוחלטת, אבל מתורף הדברים נראה שאפילו חשבון נפש שייך במה שכבר מפורסם וגלוי, אבל מה שמכוסה, "את שאינם גלויים לנו", יותר טוב שלא לחפש אחריהם, ולשכוח מן החטא.

[יד] ברכות לב.

[טו] דברים ד, ד.

[טז] דברים כו, יב- טו. ועיין בעין אי"ה על מסכת מעשר שני (סוף ברכות ב' עמ' 315 ואילך). דברים אלה הראני ידידי, הרב איתי אפלבוים, כשעסקנו בסוגיה.

[יז] כלשון השו"ע, או"ח תר"ז, ג. אמנם באחרונים מבואר שצריך להוסיף גם "עווינו, פשענו" כדי לכלול גם מזיד ומרד. (משנה ברורה, שם, יב).

[יח] תהלים לב, יא.

[יט] תהלים לב, י.

[כ] ילקוט שמעוני תהלים לב, תשיט.

[כא] תהלים כה, ב.

[כב] מדרש שוחר טוב, תהלים כה.

[כג] תהלים מ, ט.

[כד] בית יוסף או"ח רפ"ח מביא את האגור (סי' תב) בשם שבלי הלקט (סי' צג).

[כה] ראה ערוך השולחן, או"ח רפ"ח, ה'.

עבור לתוכן העמוד